חופים הם לפעמים געגועים

עשרים שנה חלפו מאז ההתנתקות, והיא עדיין פצע פתוח בציבור הדתי־לאומי.

נפגשנו עם בני נוער שגדלו בגוש קטיף, בין החולות והגלים, ונקרעו מביתם ביום אחד. כיום הם הורים בעצמם, ומרחק השנים מאפשר להם להבין עד כמה האירוע הזה עיצב אותם. המבט פונה אל העתיד, אבל הלב לא שוכח את הבית שאבד

לשבור את הג’קוזי

ליבנת ורדי אור־זך

35, נשואה ואם לחמישה, מפדואל. תסריטאית, מרצה לקולנוע וראש מסלול תסריטאות במכללת קורן.

לבנת הייתה בת 16 בזמן ההתנתקות. היא גדלה ביישוב ניסנית ששכן בצפון רצועת עזה, קרוב מאוד לאשקלון ולים שהיה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה. ”הכי אני מתגעגעת לקרבה לים”, היא מספרת, ”בכל יום שישי לאחר שסיימנו את ההכנות לשבת, נסענו לים ובילינו שם עד שעה לפני כניסת השבת. למעשה גדלתי על שפת הים ועד היום הוא חסר לי מאוד. לאחר ההתנתקות גרנו במשך שנים באתר הקרווילות בניצן וגם שם הלכנו לים, אבל זו לא הייתה אותה חוויה טבעית כמו בניסנית”.

איזה רגע מההתנתקות נחקק לך בזיכרון?

”פינוי בית הכנסת והוצאת ספרי התורה. מאז ומתמיד הסתובבתי עם מצלמה ביד ואני זוכרת שבאותו מעמד צילמתי מרחוק. הייתי חייבת לשים את המצלמה כחיץ ביני לבין המראות הקשים. הכאב היה עצום וזה היה עבורי רגע טראומטי מאוד”. הטראומה חיה בה עד היום, וכשהיא מתארת את רגעי הפינוי מהבית המילים שלה כל כך חיות, כאילו היא חווה מחדש את הרגע. ”לא הייתי מסוגלת לארוז את החדר שלי. בסוף דחפתי את תכולת המדפים לתוך הקרטונים בלי לסדר ולארגן. לקפל את כל החיים שלי וללכת אל הלא נודע היה אקט קשה מנשוא. אבא שלי שבר בפטיש את הג קוזי שהיה ’ בחדר של הוריי, כדי שהאויבים שלנו לא ייהנו ממנו. לראות את ההורים שלי בוכים היה קשה מאוד עבורי. יצאנו מניסנית ברכב הפרטי שלנו, הסתכלתי מהחלון ואמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאראה את המקום הזה. ניסיתי לחרוט בתוכי את המראות – העצים, הבתים, הנוף”.

איך ההתנתקות השפיעה עלייך?

”אני כותבת כעת סרט עלילתי באורך מלא שמספר את החוויה שלי בהתנתקות. עברו כל כך הרבה שנים ולאחרונה צצים לי כל מיני פרטים ששכחתי או הדחקתי. אני לא מדברת עם ילדיי על חיי בגוש קטיף. כשציינו בבית הספר שלהם את יום גוש קטיף סיפרתי להם שגרתי שם. למרות הזמן הרב שחלף, הפצע עדיין חשוף וכואב ויש לי קושי אמיתי להתמודד איתו. לצערי אני לא יכולה לחזור ולהראות לילדיי איפה גדלתי, התעצבתי והפכתי למי שאני. בית ילדותי לא קיים יותר”.

האם ההתנתקות השפיעה על האמונה הדתית שלך?

”היא לא השפיעה, נשארתי דתית באותה מידה. עד היום אני לא מסוגלת לשיר את השיר ‘תפילה לעני’ ובמיוחד את המילים ‘ה’ שמע תפילתי . זה שיר ששולח אותי ’ בזיכרונות לגירוש ולתחושת חוסר אונים מוחלטת וחוסר שליטה על המציאות. מישהו מקבל החלטה וכל מסלול חייך מושפע מכך”.

בתוך כל הקושי, ספרי על רגע אחד עוצמתי שחווית באותה תקופה.

”הייתה תחושה של שייכות וחברות, והידיעה שאנחנו יחד בדבר הזה החזיקה אותי. למדתי אז באולפנת אבן שמואל וחזרתי לאולפנה כמה חודשים אחרי  הגירוש. היו באולפנה בנות נוספות מגוש קטיף וזה נתן לי הרבה כוח”. עם זאת, גם הזיכרון הזה מכיל בתוכו קושי. ”לאחר הפינוי תושבי תל קטיפא השתכנו באולפנה והחדרים הולאמו לטובתם. כך יצא שלא היה לי בית, וגם באולפנה לא הייתה לי פרטיות. התלמידות ישנו בכיתות על מזרנים או על מיטות שדה”. מבית ילדותה נשארה לה מזכרת. ”יש לי קצת חול שלקחתי במבחנה מהגוש, ושתי חולצות כתומות שלבשתי כשהייתי בת 16 . אני שומרת עליהן בארון ולא יכולה להיפרד מהן”.

מה היית רוצה שהציבור הישראלי ידע על ההתנתקות שלא מדברים עליו מספיק?

”התקשורת ציירה אותנו באור שלילי כאנרכיסטים, חסרי גבולות וערכים, כשלמעשה היינו אזרחים טובים, ערכיים, שמונעים מאהבה גדולה לחבל הארץ  הזה. בהקשר הזה הציבור הישראלי צריך לעשות חשבון נפש”

אם היו בונים את גוש קטיף מחדש, היית חוזרת לגור שם?

”הייתי רוצה לחזור, אבל אם זה יקרה בפועל, קשה לומר. בסופו של דבר זו חוויה של כאב עצום”.

מה היית רוצה להגיד לילדה שהיית אז?

” אתַַ חלק מתהליך ארוך של מאבק על א הארץ הזאת. את מרגישה עכשיו שזה סוף העולם, אבל זה לא. יש תקווה והחיים ממשיכים”.

חוליה בשרשרת

רעות אמיתי

39, אם לשישה, מנופי פרת. סמנכ”לית פיתוח בעמותה לנוער בסיכון.

רעות אמיתי גדלה בכפר דרום. היא הייתה בת 19 בזמן ההתנתקות, אבל זו לא הטראומה הראשונה בחייה. בסוף שנת 2000 אימה, מירי אמיתי הי”ד, נרצחה בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום.

בפיגוע נרצח גם גבריאל ביטון, ושלושה ילדים בני משפחה אחת נפגעו קשה. השנים הקשות של האבל יצרו חיבור עמוק יותר לגוש קטיף ולתושביו. ”הייתה תחושה שכולנו משפחה אחת גדולה. כל  מה שעברנו בגוש קטיף חיבר בינינו ברבדים הכי עמוקים. נוצרה תחושת ‘יחד’ שמתקיימת רק במקומות כאלה כשחווים אובדן, אבל וצמיחה משותפת”. עד ליום הפינוי, ביתם נשאר כפי שהוא. ”לא ארזנו כלום, סיר קובה התבשל על הגז, אנשים נכנסו ויצאו. גרנו מול בית הכנסת וראינו את ההתבצרות בתוכו ואת ניסיונות החדירה של הצבא, ראינו נחיל של חיילים עם עיניים חלולות.

אני זוכרת את עצמי עוברת חייל־חייל, במעגל שהקיף את בית הכנסת, ממררת בבכי ומתחננת שיעצרו, שיחשבו. הייתי צרודה, וכבר לא נשאר לי קול מרוב בכי. צרובים בי חוסר האונים ותחושת האסון שבאוויר, יחד עם אמונה בהירה שמשהו יקרה בשנייה האחרונה והטירוף הזה יעצר, כי פשוט לא הגיוני שזה יתממש”.

איך ההתנתקות השפיעה עלייך?

”בשנים הראשונות היה בי כעס על המדינה והצבא. הייתי ברוגז. לא שרתי את המנון ‘התקווה’, לא שמעתי חדשות, הפסקתי להתעניין בפוליטיקה, שנאתי את כל מי שלא תמך בנו. אחרי תקופה הרגשתי שאני יכולה להכיל את המורכבות ולהפריד בין מי שתכנן, עודד וביצע את פשע ההתנתקות לבין רוב עם ישראל. זה עיצב את התפיסות שלי כאישה בוגרת, הכריח אותי ללמוד, לחשוב ולהתחייב בפני עצמי לחיות חיים של אמת ואידיאלים, להיות מוכנה להקריב הכול עבור זה, להביא שישה ילדים ולחנך אותם לחיים גדולים יותר מהחיים הפרטיים שלי. הרצח של אימא שלי התחיל את התהליך הזה, והגירוש האיץ ונתן את החותמת”.

האם ההתנתקות השפיעה על הזהות הדתית שלך?

”הגירוש הרחיק אותי מאוד מהאמונה ברבנים ומההנהגה הדתית שבזמן הגירוש חלקם אכזבו מאוד, וגרם לי להיות הרבה יותר ספקנית ומרוחקת. לעומת זאת, התחזקתי בקשר הישיר שלי מול הקב”ה ובאמונה שיש מי שמנהל את העולם ושהכול חלק מתוכנית אלוקית. התפילות שלי הפכו הרבה יותר משמעותיות. הקרבה לקב”ה והידיעה שהוא איתי בכל רגע התהוותה דווקא מהשבר הזה”. בתוך כל ימי הקושי, המשבר והבכי, היא זוכרת רגע אחד משמעותי. ”השרשרת האנושית הייתה רגע עוצמתי שגרם לי לחשוב שאת הכוח הזה לא יוכלו לעצור. זה היה רגע של התרוממות רוח שלצערי לא באמת השפיע על המציאות”. מ־ 19 השנים שגרה בגוש קטיף לא נשארה לה מזכרת פיזית, רק זיכרונות.

”לא חשבתי שנעזוב, לא ארזתי כלום. לא יכולתי להחזיק במורכבות הזאת של לקחת משהו למזכרת. חשבתי שאם אקח זה יהיה סימן שאני לא מאמינה שנישאר, וחששתי שמחשבה תייצר מציאות”. מה היית רוצה שהציבור הישראלי ידע על ההתנתקות שלא מדברים עליו מספיק?

”שאנשים עדיין סוחבים את האירוע הזה, שיש לו הדים עד היום. מעבר להשלכות על המציאות הביטחונית שאותן פשוט לראות, מי שעבר את השבר והבגידה נושא אותם איתו והם משפיעים על חייו”.

איך השפיע הרצח של אימך הי”ד על המשך חייך?

”הוא חיזק את האמונה שאין לנו ארץ אחרת, שיהודים לעולם יירצחו על היותם יהודים בכל מקום שבו נהיה, והמשימה שלנו היא לנצח ולהשמיד את האויב ובמקביל להיאחז עוד יותר, לבנות, להתפתח, לחיות חיים טובים ומלאי משמעות עבור מי ששילם בחייו. עבורנו ועבור הדורות הבאים”.

אם היו בונים את גוש קטיף מחדש, היית חוזרת לגור שם?

”חד משמעית כן. הילדים שלי יודעים את זה, הנושא מאוד מדובר אצלנו בבית, אני הראשונה לחזור”.

מכבסת מילים

בנצי אקרמן

36, נשוי ואב לשלושה, מפדואל, טכנאי מחשבים

עם בנצי אקרמן אני משוחחת בזמן שהוא בשירות מילואים בצפון הארץ. כצפוי, הקו בשיחה אינו נקי וניתן לשמוע רעשי רקע שמרמזים על חיילים וכלי תחבורה כבדים בסביבתו.

באמצע הריאיון הוא נקרא לפעילות. אקרמן גדל ביישוב נווה דקלים ופונה משם כשהיה בן 16 . כל כך הרבה שנים והגעגוע עדיין צרוב בו. ”אני מתגעגע לתחושת הבית, לשייכות למקום ולקהילה וגם לחולות ולנופים. הייתה הבנה שבהתיישבות בגוש קטיף אנחנו מיישבים את ארץ ישראל, ושהמקום הזה הוא חלק בלתי נפרד ממנה”.

מה אתה זוכר מהיום האחרון בביתך?

”זה היה יום עוצמתי מאוד. בשבוע האחרון לפני הגירוש הגיעו חברים ואנשים שבאו לחבק ולחזק. באותו יום נכנסו אלינו שבע משלחות של חיילים, אבל הם לא הצליחו לבצע את הפקודה. יצאתי עם חברים לסיבוב אופניים ביישוב וראיתי בית שנמצא בעיצומו של הפינוי. לא האמנתי שזה באמת קורה. לבסוף נכנסה משלחת עם האלוף גרשון הכהן שהתעקש על פינוי המשפחה שלנו באותו יום. השעה הייתה 22:30 . לא יצאנו על הרגליים, סחבו אותנו אחד אחד לאוטובוס – הורים ו־ 11 אחים ואחיות. ישבתי באוטובוס ולא עיכלתי”.

איך ההתנתקות עיצבה את מי שאתה היום?

”בשנתיים הראשונות אחרי הגירוש היו לי ולרבים מחבריי המון שאלות והתחבטויות. החיבור לארץ ישראל והשירות למדינה הם נושאים שחשובים לי. התלבטתי אם להתגייס לצה”ל או לא, ואם לומר הלל ביום העצמאות”.

האם ההתנתקות השפיעה על האמונה הדתית שלך?

”עליי היא לא השפיעה, נשארתי אותו הדבר, אבל רוב חבריי למחזור כבר לא דתיים. הגירוש ודאי האיץ את תהליך הורדת הכיפה ועזיבת הדת. למדתי בישיבה בגוש קטיף, אחרי הגירוש עברתי לישיבת סוסיא ומשם לישיבה בפדואל. העובדה שלמדתי במסגרות דתיות עזרה לי לשמור על האמונה”.

כנער, אקרמן לקח חלק בהפגנות ובפעולות ההסברה במטרה לבטל את הגזירה. השרשרת האנושית, אחת מפעולות המחאה שאורגנו, חיברה אותו אל העם והפכה לרגע עוצמתי שזכור לו.

”השרשרת האנושית התחילה מגוש קטיף והגיעה עד לכותל המערבי בירושלים, אלפי אנשים לקחו בה חלק והביעו בכך תמיכה בתושבי הגוש. עשינו מה שביכולתנו והרגשנו חלק מסיפור גדול ומשמעותי. השרשרת העצומה הזו עוררה בי תחושת התעלות”.

מה היית רוצה שהציבור הישראלי ידע על ההתנתקות?

”שהשימוש במכבסת המילים לא מתאימה כדי לתאר מה שקרה. אני מקפיד לומר ‘גירוש’ ולא ‘התנתקות’ או ‘פינוי’. פינוי זו מילה שמתאימה להשלכת זבל. טלפון מנתקים. כשמוציאים משפחה מהבית שלה בעל כורחה, זה גירוש. מרתיח אותי שמותר להשתמש במילה ‘גירוש’ כשמדובר במחבלים, אבל כשזה נוגע אלינו משתמשים במונחים כמו ‘התנתקות’ או ‘פינוי’. לאחר אירועי השבעה באוקטובר הציבור הישראלי צריך להבין שאם לא נתיישב בעזה, אויבינו ישתלטו על האזור, יתעצמו ויגדלו וימשיכו להילחם בנו”.

מה היית רוצה להגיד לילד שהיית אז?

”שלמרות החושך יגיע המון טוב, ושלא יאבד את התקווה”.

מרחק נגיעה מהבית

מתניה קרקובר

33, נשוי ואב לחמישה, משדרות, מנהל קמפיינים בגיוסי המונים.

מתניה גדל בנצרים, והיה בן 13 וחצי בזמן ההתנתקות. כשיצא מביתו, שבור והמום, לא ידע שיחזור אל מקום ילדותו, אך לא בעת שלום, אלא בזמן מלחמה. בימים אלו הוא נמצא בסבב מילואים שלישי באזור רפיח. כמו רבים מהנערים והנערות שבגרו והתראיינו, גם מתניה מתגעגע בעיקר לתחושת הבית. ”מאז ההתנתקות עברתי הרבה דירות, ומעולם לא הרגשתי תחושה של בית. זה חסר לי מאוד”. נצרים היה היישוב האחרון שפונה בגוש קטיף. ימים של בכי, תפילה, ומראות עצובים בטלוויזיה התנקזו אל רגעיו האחרונים של גוש קטיף. כבר בשבע בבוקר מתניה הילד עמד על גג ביתו, הביט אל האופק וראה חולות, בתים בעלי גגות אדומים וטור אין־ סופי של אוטובוסים מלאים בחיילים ובאנשי כוחות הביטחון.

”אני זוכר את טורי החיילים מגיעים לכיוון היישוב, את תפילת מנחה האחרונה בבית הכנסת שבה התעלפו אנשים מרוב אמוציות. אני זוכר את מערבל הבטון שהמשיך בבניית הבתים עד הרגע האחרון, מתוך אמונה ביישוב ארץ ישראל. אני זוכר שיח בין אבא שלי לאחד החיילים: איך אתה לא ‘ מתבייש לגרש אותנו כשאתה לובש מדי צה”ל? אמר אבא. היה הרבה בכי, ’ פרידה אחרונה מהבית ויצאנו בלי התנגדות פיזית”.

איך האירוע הזה השפיע עליך?

”ההתנתקות בנתה אותי והיוותה גורם מעצב בזהות שלי. היא לא הטילה בי ספקות, אבל הכניסה בי ריאליות על הדרך שבה הקב”ה מסובב את העולם. המשפט השגור באותם ימים היה: ‘לפעמים אבא יכול להגיד לא’. זה משפט שמבטא את המבט המפוכח והארוך שאנו נדרשים אליו בחיים”.

בתוך כל הקושי, ספר על רגע אחד עוצמתי שחווית בתקופת ההתנתקות.

”תחושת היחד עם החברים. היינו שכבת הגיל הגדולה ביותר ביישוב והיינו מגובשים מאוד. התקופה שלפני ותקופת הפינוי עצמו חיזקו את הקשר בינינו שהפך לקשר לחיים. אנחנו עושים שבתות יחד ומדברים זה עם זה לעיתים קרובות”.

משנות הילדות והנערות ומבית ילדותו נשארה מזכרת אחת. ”אני שומר בארון את החולצה הכתומה שלבשתי ביום הפינוי. עשינו בה קריעה לאות אבל והיא הולכת איתי מדירה לדירה ומסמלת את הכאב הפרטי והלאומי”. אחרי כמעט עשרים שנה, במלחמת חרבות ברזל, גויס קרקובר וחזר אל

מראות ילדותו. ”בסבב המילואים הקודם שיר יּּ בציר נצרים. הבטתי מתוך ההאמר החוצה, לעבר המקום שבו עמד היישוב נצרים, וידעתי שבמרחק מאה מטרים ממני עמד פעם הבית שלי. הבטתי בערגה והתרגשתי מאוד”.

מה היית רוצה שהציבור הישראלי ידע על ההתנתקות שלא מדברים עליו מספיק?

”בזמנו היו אמירות כמו עשו לכם עוול , אבל הכאב של הפרט שולי ’ ביחס לכאב הענק של אובדן חבל ארץ בישראל. מי שלא הבין אז, מבין היום את הטעות הנוראה שעשינו בהשארת שטח שהפך לחממת גידול לאויב, ועל הטעות הזו שילמנו במיטב בנינו וחיילינו – 1500 איש”.

מה היית רוצה להגיד לילד שהיית אז?

”החיים הם לא תוכנית כבקשתך. אסור להתייאש, צריך להמשיך לפעול ליצירת מציאות טובה יותר”.

כמו גל

מוריה הימן

36, נשואה ואם לשישה, מעלי, בעלת משפחתון

מוריה הימן התגוררה עם משפחתה בגני טל, והייתה בת 17 בזמן ההתנתקות. עד היום היא מתגעגעת למרחבים, לנופים, לתחושת הבית ולפשטות. ”הרגשתי שאני חלק ממקום מיוחד ושזו זכות לגור שם. היינו כמו משפחה אחת גדולה”.

גם הימן מודה שעד הרגע האחרון היא עוד חיכתה לנס. ”לפנות בוקר אבא שלי ואני הלכנו לים. ישבנו על החוף וראיתי איך הגלים מתקדמים ברוגע. הרגשתי שלא משנה מה יהיה, אני אהיה כמו הגלים שמתקדמים הלאה. חזרנו הביתה והבית היה חי כמו תמיד – כלים בכיור, מקרר מלא. ראיתי את החיילים נכנסים למושב ורציתי להגיד להם שילכו. שלושה חיילים נכנסו אלינו הביתה וכשעזבו ארזנו מה שיכולנו. בבית הכנסת נערכה תפילת מנחה ואחת התושבות הודתה על כל השנים הטובות שהיו לנו במקום. לא רציתי שירימו אותי בכוח, אבל אמרתי לעצמי בלב: איך אני יכולה לצאת? זה ‘ הבית שלי! . לקחתי עציץ אחד מבין ’ העציצים הרבים שהיו לנו וחשבתי לעצמי שגם אנחנו, כמו אותו עציץ, נצמח ונגדל. דודים שלי, רחל ודוב קול נרצחו שלושה שבועות לפני הגירוש. עצרנו במקום הפיגוע וקראנו תהילים. אני זוכרת שאנשים עמדו בצמתים ונופפו לנו לשלום, זה היה מרגש”.

איך ההתנתקות השפיעה עלייך?

”גדלתי מבחינה רוחנית. האירוע בנה בי קומה של צמיחה והתמודדות עם קושי”.

שבועיים לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות קיבלה הימן אישור להיכנס חזרה לגוש קטיף. ”עברתי ליד הבתים ההרוסים של החברות שלי, הסניף, הבית שלי. עמדתי בהלם מול ערימות הבטון. לקחתי חול מהים ואבנים מגני טל והם שמורים על מדף בביתי. לדחפור שהרס את הבית שלי לקח כמה דקות, אבל הווי החיים שלנו לא נהרס.

בכל שנה בחודש אב אנחנו נוסעים לתצפית על גוש קטיף בכיסופים ומבטיחים שנחזור ברגע שנוכל”.

מה היית רוצה שהציבור הישראלי ידע על ההתנתקות?

”רוב הציבור לא מכיר את החיים בגוש קטיף ולא מבין איזו אבדה גדולה זו הייתה, לשווא. נעשה כאן עוול גדול”.

מה היית רוצה להגיד לילדה שהיית אז?

”מהשורשים שנשתלו אז יצמח עץ גדול. בחודש אב, החודש שבו אירע הגירוש, נולד לי בן וקראנו לו ‘בניה’. לפני שש שנים נולדה לי בת ביום שבו החיילים עזבו את הגוש. החיים ממשיכים”.

 

• בתמונה הראשית: חוף אשלים, גוש קטיף, 2005 צילום: משה מילנר, לע"מ