אני רותם

היא מוכרת כשפיטה, הדמות הצבעונית והחדה שכבשה את המסך, אך בשנים האחרונות רותם שפי מבקשת לחזור אל עצמה. רגע לפני צאת אלבום הבכורה שלה, ורגע אחרי לידת בתה השנייה בצל המלחמה, היא מדברת בגילוי לב על יצירה ורלוונטיות, על הפרידה מדמותה של שפיטה אחרי השבעה באוקטובר ולמה למרות הכול, גם כשקשה, לא עוזבים את הבית 

היא מקבלת את פניי עם טי שירט וג'ינס, בפנים נקיות מאיפור ולצידה עגלה עם תינוקת קטנטנה. האישה שבדלת רחוקה שנות אור מדמותה הססגונית והנועזת של שפיטה, אך רותם שפי חיה עם שתי הדמויות בשלום. היא ילדה לאחרונה את בתה השנייה, תבל, ומתרגלת לסטטוס החדש כאימא לשתיים. רגע אחרי שילדה פרצה המלחמה עם איראן, ומכיוון שבבית שלה אין ממ"ד עברו היא, שתי הבנות הקטנות ובן זוגה לבית של אימה בפרדסיה, כדי להתמודד ביחד. המקום פסטורלי וירוק בלב עמק חפר ועם התה, העוגיות וציוץ הציפורים כמעט שוכחים שיש טילים בחוץ, אך שעה וחצי לתוך השיחה שלנו המציאות חודרת את השלווה ונשמעת אזעקה. אנחנו שמות פעמינו לממ"ד כשתבל הקטנה מחוברת אליה ויונקת כל אותו הזמן. רגע אחד היא מדברת על אלבום בכורה, על מוזיקה, על הבמה וברגע הבא היא פשוט אימא שמגוננת על הבת שלה בזמן מלחמה, סגורה במרחב מוגן עם המראיינת. קוראים לזה ישראל. 

לחזור להיות אני 

שפי, בת 41, גרה בבית חירות עם בן זוגה דקל דביר, מתופף ומפיק מוזיקלי ועם שתי הבנות, סול בת הארבע ותבל שנולדה לאחרונה. לפני כשנתיים הם עברו מגבעתיים לבית במושב ונפרדו סופית מתל אביב. "חיפשנו כל מיני מקומות, אבל המושב קסם לנו", היא אומרת. "אחרי שכבר יוצאים מתל אביב קל יותר לשחרר, והחלטנו לעשות את הצעד. לא גרנו לפני כן בבית פרטי, זו אווירה אחרת. יש קהילה מהממת ובכלל האוכלוסייה מהממת, ואנחנו נוסעים למרכז לעבודה ולהופעות". 

אך התקופה האחרונה והטלטלה התורנית של ישראל עצרה שוב את עולם התרבות. כמו אומנים רבים, במתקפה האחרונה מול איראן גם שפי מצאה את עצמה שוב בלי עבודה, בלי קהל ובלי דד ליין. "זה לופ שאנחנו נמצאים בו מאז הקורונה. מ־2019 כל עניין ההכנסה של האומנים התערער ואת מנסה לקחת כל מה שיש. מי שאין לו שם גדול – קשה לו מאוד להתפרנס בכל עונות השנה, ובעיקר בעתות מצוקה". 

היא גדלה בכרמיאל, וכילדה תמיד שרה, רקדה והופיעה על הבמות העירוניות. בצבא שירתה בלהקת חיל הים, ואחרי הטיול הגדול נרשמה ללימודי מוזיקה ברימון. רבים מכירים אותה רק כשפיטה, הדמות שיצרה – הדיווה הערבייה, הזמרת עם המלתחה הנוצצת ועתירת הקישוטים המוגזמים, מצוידת במבטא כבד ובמקל הליכה שהפך לאביזר אייקוני המזוהה איתה. 

"שפיטה זו דמות שהמצאתי, והיא אחת שבאה בטוב. היא יורדת על כולם באופן שווה ובזה לכולם באופן שווה", היא אומרת בחיבה, "אבל שפיטה לא כל כך קורית מאז השבעה באוקטובר". 

זה משהו שבא ממך או מהקהל? 

"ממני, אחרי השביעי זה צרם לי, לא רציתי לעשות אותה יותר. כשכן הופעתי לא הרגשתי שזה מפריע לקהל, הייתי נטו בתוך הדמות, אפילו הופעתי אצל עופר קלדרון אחרי השבי, חברים שלו הזמינו אותי להרים כי הם אוהבים אותי. אבל בתפיסה שלי היה לי קשה לתפעל את המבטא הזה שוב". 

דמותה של שפיטה צצה לראשונה לפני למעלה מעשור כתופעה ביוטיוב. לפני כן היא הופיעה במועדוני מוזיקה ובברים בתל אביב עם חומרים משלה, אך נקודת המפנה הייתה כשהעלתה ליוטיוב קאבר לשיר של רדיוהד בביצוע דמותה של שפיטה, ואחריו שיר הילדים "אצא לי השוקה". סרטונים שהגיעו למיליוני צפיות. 

"זה התפוצץ בין לילה", היא מספרת, "קמתי לבוקר שבו הודיעו לי 'את ויראלית'. לא הבנתי אפילו מה זה אומר, אבל ב־2013, ויראליות ביוטיוב זה לא משהו שאפשר לפספס. ידעתי שאני לא יכולה לוותר על הדמות הזאת שפתאום צצה לי, וקיבלתי החלטה מושכלת לשים את החומרים שלי בצד ולראות מה זה השפיטה הזאת. עבדתי כמעט שנה על מופע עם להקה והתחלתי להופיע עם שפיטה, עד שזה קרה".  

מהר מאוד התגבש סביבה קהל עוקבים נאמן, שגדל והתעצם עוד יותר כשהגיעה ללב הפריים טיים כמתמודדת בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" בקשת 12. הקאברים המרהיבים שעשתה על הבמה, לצד שירים מקוריים ברמה מוזיקלית גבוהה ונאמנות עד הסוף לדמותה העוקצנית של שפיטה, גרמו לקהל להתאהב בה. אך לאורך הדרך ספגה שפי גם לא מעט ביקורות על דמותה. 

"אנשים לפעמים לא מצליחים לראות מעבר", היא אומרת. "רואים צבעוניות ונוצץ ואישה שבטוחה בעצמה, וזה יוצר התנגדויות. ניסו גם למשוך את זה למקום של אג'נדה, של מה אני מנסה להגיד, אם זה בעד ערבים או נגד ערבים. זה לא רלוונטי", היא מבהירה, "לא הייתה שם שום אג'נדה, עשיתי את זה לעצמי. באתי רק לדבר מוזיקה, ודרך שפיטה יכולתי לבטא את המוזיקליות הזאת ולשיר בצורה כזאת, מה שאי אפשר לעשות בסניקרס וג'ינס. בהופעות שלי היו ערבים בקהל והם לא התרגשו. אבל כשזה הגיע לפריים טיים אנשים פתאום הבינו ש'אני כנראה צריך להיעלב מזה'. אני מוזיקאית ומבחינתי שכל אחד יתייג אותי איך שנוח לו, זה לא מפריע לי כל עוד אני עושה את המוזיקה שלי". 

יצא לך להיפגע מביקורות או מטוקבקטים ברשת? 

"אפילו לא קצת", היא אומרת בביטחון, "זה מגוחך בעיניי שאנשים שאני לא מכירה חושבים שהם יכולים לומר משהו לגבי האישיות שלי. אני עושה משהו שאני חושבת שהוא איכותי, שאני אוהבת. אנשים לא רואים את הקושי ואת המאמץ שאני משקיעה וכמה אנרגיה זה מצריך להחזיק דמות. להפך, אני אפילו אוהבת לעשות דווקא, ההתנגדויות האלה רק גרמו לי לרצות לעשות את שפיטה כל כך הרבה שנים". 

הייתה לך תוכנית מסודרת להתחיל עם הדמות של שפיטה ומשם לסלול את הדרך למוזיקה? 

"שום דבר שעשיתי בחיים לא היה מתוכנן", היא מחייכת, "אני לא יודעת לתכנן דברים, אין לי אסטרטגיה, אני גם לא יודעת לעשות פרובוקציות בכוונה, פשוט זרמתי עם זה. עם הזמן היה תהליך טבעי של התקלפות מהדמות", היא מוסיפה, "מאז הקורונה התחלתי להרגיש מיצוי וכדי להצליח להמשיך ולקיים אותה באהבה הייתי צריכה לתת גם ביטוי לעצמי. הציעו לי לעשות את 'הזמר במסכה' וזה היה לי נוח, זה אפשר לי להיות אני בתוך הבובה של השיבולת. השיבולת שמרה עליי, נורא פחדתי כל הזמן איך אנשים יגיבו, שיגידו – אה, ככה היא נראית בלי האיפור והשיער? פחדתי לאכזב אנשים. בעיניי נשים הרבה יותר יפות בלי איפור, כמו שהן, נטורל, אבל שפיטה היא ההפך. היא לא נטורל, היא אומנם בלי תוספות או ניתוחים אבל היא משדרת עושר וכולה שופוני. רק אחרי שנחשפתי ב'זמר במסכה' התחלתי לאט לאט להתראיין בתור עצמי, להביא את עצמי בזהירות, עד שהצלחתי להגיע למקום שנוח לי בו. אבל זה היה תהליך ארוך מאוד, לחזור להיות אני". 

 מחשבות על רילוקיישן 

בימים אלו יוצאת שפי עם אלבום בכורה שכל כולו היא. לראשונה היא מביאה את עצמה חשופה ופשוטה ובוחרת לשחרר את היצירה שלה לעולם בלי מסיכות. האלבום החדש כולל שיר שהקדישה לבתה הבכורה שנקרא "מילה שלי", לצד "עין גדי" שיצא כשיר הנושא לסדרה שבה השתתפה, והסינגל המסקרן ביותר – "רילוקיישן", שנע בין ייאוש לתקווה, בין העצמיות ללאומיות. 

"הדברים שיש לי היום להגיד באלבום נוגעים לי מבחינה חברתית", היא אומרת, "זה אלבום שיש בו ביקורת כמעט בכל שיר, גם בשיר הנושא של האלבום. אני מדברת על הטוקבקים, על דעת הקהל על השיח האלים שיש היום ברשת, וכמה קל לאנשים שלא מכירים אותך לכתוב עלייך רפש."  

מה עומד מאחורי "רילוקיישן"? יש מחשבות על עזיבה? 

"השיר מדבר על זה שלמרות המצב הגרוע שיש, ואי אפשר להתכחש אליו, קשה לעזוב. זה הבית. אני מאוד דואגת לעתיד שלי ושל הילדות שלי, אבל אני לא מצליחה להגיד 'עד כאן, אני מייצרת להן חיים טובים יותר במקום אחר'. אנחנו רוצים להיות פה ולהילחם על המקום הזה. זה שובר את הנפש, אבל אני לא מאבדת תקווה. בסוף אני לא שייכת לשום מקום אחר. יכול להיות שאפשר לקבל תחושת שייכות בארה"ב, בתאילנד או בגרמניה, אבל אני לא מסוגלת. אני גם יכולה לשיר רק בעברית. הבמה שלי נמצאת פה. גם כשהיא סגורה לסירוגין, מה שגורם לי לתהות אם היא תחכה לי ואם יש לי בכלל מה לעשות פה בלי המקצוע שלי – היא רק פה.  

"המקצוע שלי מגדיר אותי", היא אומרת בכנות, "אני לא רוצה לנסות לעשות משהו אחר, אני חייבת מוזיקה, חייבת במה ויצירה ולהיות באינטרקציה עם הקהל. מה אעשה בחו"ל? אני אדבר ללמפה. הכול פה בארץ הוא מעבר. אנחנו לא סתם בקונפליקט, זה משהו גדול מאיתנו. זה חתיכת עניין להיות מדינה יהודית במזרח התיכון. תראי אותנו עכשיו, אני לא גרה בבית שלי כבר חודש כי אין לי מרחב מוגן להגן על הבנות שלי,  ותוסיפי לזה חרדות על הבנות, ומי שומר עליהן, והמעונות שמופקרים, ועוד סיפור ועוד סיפור שאת שומעת ומרגישה שאין על מי לסמוך. אבל אני נשארת באופטימיות. אני רוצה להאמין שרוב האנשים פה טובים, והרעילים והקולניים ששומעים הם רק קומץ. בסוף – רק זה הבית".  

איך נראתה העבודה על האלבום? 

"ידעתי שאני רוצה לעשות מוזיקה שהיא שלי, אבל עדיין לא ידעתי מה יש לי להגיד. הייתי רגילה לחשוב מה שפיטה הייתה רוצה, לעשות קאברים מהניינטינז, שירים מקוריים ויותר פופ. לקח לי זמן למצוא את הקול שלי בחומרים שלי".  

את החומרים לאלבום החדש היא כתבה ויצרה בעצמה ("אני לא רואה דרך אחרת"), ועל ההפקה המוזיקלית אחראי דקל דביר, בן הזוג. השניים הכירו בהרכב מוזיקלי משותף שבו היא שרה והוא ניגן בקחון, ואחרי שנים של חברות הם הפכו לזוג ומשם למשפחה. את העבודה המשותפת על האלבום היא מתארת כתענוג גדול. 

"בהצגה 'מברוק' עם זהבה בן ואילנית לוי היה לי תפקיד מאוד הומוריסטי, ופתאום זה החיה אותי כרותם. שם כתבתי את השיר 'מילה שלי' על סול", היא משתפת. למרות גילה הצעיר, שפי כבר מזהה את המוזיקליות בבתה הבכורה. "היא שרה מדהים", היא אומרת בהתפעלות, "היא מדייקת מאז שהיא קטנה, היא מאוד מוכשרת, ואם היא תקבל את הג'וק של הבמה יש לה שני הורים מושלמים לפתח את זה. שיר על תבל? יש לי עוד איזה שנתיים לכתוב עליה, כשנכיר יותר טוב". 

 שיהיה לנו בית 

למרות שנראה כי הדרך שלה הייתה סלולה ומלאת הצלחה, שפי מספרת כי על אף ההופעות המלאות ואהבת הקהל, הרדיו לא נתן לה במה. היא לא נכנסה לפלייליסטים ולרשימות ההשמעה עם השירים של שפיטה, והייתה צריכה להמשיך ולהוכיח לקהל שהיא עדיין כאן. 

"הרדיו בז לי", היא אומרת, "הביאו אותי להתארח בתוכניות כשפיטה אבל לא פרגנו למוזיקה, וקיבלתי המון סירובים. לא הבנתי את זה. זו הייתה תקופה שהיו לי הופעות מלאות והתפרנסתי משפיטה נטו, אז מי אתם שתקבעו לקהל שמצביע ברגליים ובא להופעות איזה מוזיקה לשמוע? כשאומרים לי 'לא' זה נותן לי דרייב, זה גורם לי לרצות עוד יותר להוכיח שכן. אבל כשאין הופעות, כמו בקורונה או בזמן מלחמה, צריך להתניע מחדש ולהזמין את הקהל לבוא. וזה לא ששמעו אותי ברדיו בזמן הזה, אז את צריכה לתחזק את עצמך כי כשאת נעלמת מהרדאר אנשים שוכחים. לא הייתי בחופשה, המציאות גרמה לי לעשות קאמבק", היא מחייכת, "אז חיפשתי מה יש לי להגיד, מה הסגנון המוזיקלי שלי. זו הייתה עבודה, לאסוף חומרים, לשבת לכתוב, לכתוב ולכתוב מילים ומנגינות שעולות לי בראש, ואני שואלת את עצמי – מה יפה בעיניי? כרותם אין בי שום ערביות ואין לי צורך לסלסל כמו שפיטה. התחלתי להתרגל ולתרגל לחפש מי אני, למצוא את הקול שלי". 

היא מעידה כי בלימודי המוזיקה ברימון הקפידה להבריז מכל שיעור, אך זה היה גם המקום שבו גילתה את הכתיבה. "כל מי שהיה ברימון יודע שהשיעורים עם יהודה עדר זה רציני. כל שבוע את מחוייבת לכתוב שיר, לשבת מול הכיתה, לנגן ולשיר מול כולם, אז את לא יכולה להגיע למצב שאין לך מה להשמיע. שם גיליתי שאני יודעת לכתוב, וזה הדבר הכי חשוב שקיבלתי. אני לא יכולה להיות רק מבצעת בחומרים שלי", היא אומרת, "אני חייבת שיהיה לי 'סיי', שתהיה לי אמירה. בשפיטה זו הייתה אמירה אומנותית, אצל רותם זו אמירה יותר אישית, מחוויות החיים שלי. יכול להיות שהחומרים שלי יתפוצצו אם אשתמש בבינה מלאכותית, אבל אני לא מסוגלת. אם אבקש מהצ'אט להשלים לי משפט או שימצא לי לחן אני ארגיש לא ראויה למקצוע. מבחינה רוחנית, ליצור מוזיקה זה לתת לרוח להיכנס. חשוב לי לעמוד מאחורי המילים שאני כותבת ושרה, ואני יכולה רק לקוות שאנשים יאהבו ויתחברו אליה וגם שהרדיו יאהב את זה. לא בא לי להילחם, בא לי לקבל חיבוק גם מהרדיו. אבל גם אם לא, זה לא ישבור אותי". 

בינואר האחרון עלתה הסדרה "רצח בים המלח" של קשת 12, שבה שיחקה שפי לראשונה תפקיד דרמטי, כאחת מהדמויות הראשיות. עלילת סדרת המתח הבלשית מתרחשת בתקופת הקורונה (שחוזרת כאן במוטיב חוזר בשיחה שלנו). היא עוקבת אחר כמה אנשים שלכאורה אינם קשורים זה לזה ומוצאים את עצמם חולקים מלון של מאומתי קורונה, אך מהר מאוד מתרחש מקרה רצח במלון והופך את כולם לחשודים. הם נחקרים על ידי שוטרת צעירה (ניב סולטן) שגם היא מגיעה במקרה למלון. בסדרה שפי משחקת בתפקיד גלי, צעירה שמגיעה למלון יחד עם אימה (ענת עצמון), וגם הן הופכות במהרה לחשודות. היא משחקת לצד לא מעט כוכבים: אנה זק, אביהו פנחסוב, רועי ניק, ענת הנרי דוד, ריימונד אמסלם, דורי בן זאב ואחרים.  

"זו הייתה חוויה מדהימה", אומרת שפי, "חוויה ראשונה שלי על סט כזה ונהניתי מכל רגע. נהניתי לקום בחמש בבוקר לצילומים, אפילו שאני לא בן אדם של בוקר". 

גלי, הדמות שלך, הייתה שקטה ומסתורית בסדרה. עד כמה אתן דומות?  

"גלי לא דומה לי בשום צורה. לפעמים מצאתי דברים דומים, אבל היא דמות מופנמת שרק רוצה להיעלם. זה לא היה תפקיד של התפוצצות, אבל כן קיבלתי הרבה תגובות טובות עליו. פרגנו גם לי באופן אישי וגם לסדרה". 

את מגדירה את עצמך יותר מוזיקאית או יותר שחקנית? 

"רק מוזיקאית", היא עונה באופן חד משמעי, "המשחק הוא במקרה, הוא כיף, ברור שאני רוצה שיגיע תפקיד טוב שמעניין אותי. אני מגיעה לאודישנים ואני משחקת את עצמי, אם זה יתאים לבמאי – ייקחו אותי. עשיתי שלוש הפקות בתיאטרון, זה שונה לגמרי מהטלוויזיה. על הבמה צריך מאוד להחצין ולעבוד בגדול, שזה מוכר לי. אני רוצה שיגיע תפקיד טוב שמעניין אותי". 

אחרי האלבום והבית במושב, יש לך עוד חלומות במגירה? 

"אני לא רוצה הרבה. אני רוצה שיהיה לי מספיק קהל שאוכל להתפרנס מזה, ולשחק בתפקידים מעניינים, להוכיח את עצמי גם בתחום הזה. אני רואה את עצמי על במות גדולות, אבל תכלס? אסתפק בהרבה פחות. כל עוד אני יכולה להתפרנס מהמוזיקה שלי ולהפיץ אותה לכמה שיותר אוזניים – זה מספיק לי. וברמה האישית והמשפחתית – רק שנהיה בריאים. שלא תהיה לנו אפילו שפעת. ובעיקר אני רוצה לחיות כאן בביטחון. זהו, אני לא צריכה הרבה כסף ולא מותגים. אולי שיהיה לנו בית משלנו. שאוכל להחליט איזה מרצפות אני רוצה, איזה מטבח ואיזה קיר לשבור כדי שייכנס יותר אור. יש שורה ב'רילוקיישן': 'שתהיה לי חמסה על הדלת, שאקנה מהכסף שלי, בלי הלוואות ובלי טובות, ובלי עין הרע'. אני רוצה לא להרגיש אורחת בבית שלי ולא במדינה שלי, אני רוצה להיות בעלת הבית".