מעבר למחיצה

בספרה החדש חושפת הסופרת וההיסטוריונית ד"ר ימימה חובב את פועלה של רבקה בת מאיר טיקטינר, מלומדת יהודייה מפראג של סוף המאה ה־16. דרך עיסוק בדמותה ולימוד תורתה נחשף בפנינו עולמן הנסתר של נשים יהודיות שיצרו בתוך עזרת הנשים התרחשות קהילתית שוקקת 

שמחת תורה. עזרת הנשים מלאה בנשים רוקדות ושמחות, שרות שירים שחוברו במיוחד לצורך האירוע. הן הקדישו זמן לקישוט ספרי התורה בעמל ובתשומת לב וכעת הרבנית מובילה את מעגל הרוקדות והשרות. כולן נאספות ומתחילה מכירת מצוות פומבית שמנוהלת ביד רמה בידי גזבריות הקהילה.

לא מדובר בבית כנסת מהעשורים האחרונים, אלא בבית הכנסת של הקהילה היהודית בפראג של סוף המאה ה־16. מחברת השיר המיוחד לכבוד שמחתה של התורה היא רבקה בת מאיר טיקטינר, שלא הסתפקה בחיבור פיוטים ביידיש, אלא כתבה ספר מוסר והלכה המתבסס על מקורות רבים בעברית ובארמית, שפות שבהן הייתה בקיאה כחלק מהיותה רבנית ומטיפה בקהילה.

יש היסטוריון בקהל?

הסופרת וההיסטוריונית ד"ר ימימה חובב מביאה אל קדמת הבמה את רבקה בת מאיר, שעוד נרחיב עליה. כשאני שואלת אותה מה היא יותר – חוקרת או סופרת, היא צוחקת ומשיבה שהיא שניהם גם יחד. גם בכובעה כהיסטוריונית היא מאמינה שסיפורי העבר צריכים להגיע לקהל הרחב. לדבריה, הכתיבה האקדמית הדקדקנית מרחיקה את הקוראים, והיא שואפת לגעת בלבבות באמצעות סגנון כתיבה נגיש.

עד עתה לא קראתי את ספריה של ימימה חובב, ואני מזכירה לעצמי לרכוש או לשאול מהספרייה בהקדם האפשרי את הרומן הראשון שכתבה, "אורנים", ששוזר הווה אקדמי ומסע משפחתי בעלייה השנייה, ואת הרומן השני, "אי החרות" – יצירה נשית היסטורית מפעימה, קול מהפכני שמחלחל עמוק פנימה זמן רב לאחר הקריאה.

חובב כתבה גם ספר מחקר שמבוסס על הדוקטורט שלה: "עלמות אהבוך – חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה". על כריכתו היפיפייה ציור שנקרא 'מנוחת השבת' של מוריץ אופנהיים משנת 1866, ובו מצוירת משפחה שנחה על ספסל ברחוב – אב ובנו מנמנמים לצד אישה שלומדת בשקיקה מתוך ספר עב כרס.

"זה הסיפור מבחינתי", אומרת ימימה חובב, "האישה לא רק יודעת לקרוא, אלא מנצלת את הזמן הפנוי כדי לפתוח ספר וללמוד משהו נוסף בינתיים".

כעת היא משיקה את הספר החדש "מינקת רבקה" – תרגום מיידיש לעברית של הספר המקורי שכתבה רבקה בת מאיר טיקטינר, שנעשה בליוויה המקצועי של פרופסור חוה טורניאנסקי. הספר מלווה במבוא מקיף פרי עטה של חובב, המבוסס בין השאר על עבודת הדוקטורט שלה, ובו היא פורשת בפני הקוראים את העולם החברתי והרוחני בפראג בתקופתה של רבקה בת מאיר. בנוסף כולל הספר הערות, הרחבות, ניתוח תורני והצגה מעמיקה של הרעיונות המרכזיים בחיבורה החשוב של רבקה בת מאיר.

"הספר הוא לא רומן, אבל היה לי חשוב שהוא יפנה לציבור הרחב גם באמצעות העטיפה המצוירת והנעימה שהבת שלי ציירה על בסיס התמונה של ספר המחקר שלי, וגם באמצעות מבוא קריא ולא טרחני שידבר בלשון בני אדם. במבוא משובצות הרחבות היסטוריות על מושגים רלוונטיים לתקופה, בהנחה שקהל הקוראים לאו דווקא בקיא בהם. אפשר בקלות לכתוב ספר היסטורי שיגיע לפלח מצומצם של קהילת החוקרים, אבל לשמחתי הוצאת הספרים והיוזמים של הפרויקט מ'המרכז לחקר האישה ביהדות' של בר אילן שיתפו פעולה עם הרצון שלי להנגיש אותו לקהל רחב יותר. אני לא יודעת מה מביאים היום לבת מצווה, אבל הייתי רוצה שהספר הזה יהיה אופציה".

חלק מהעובדות בספר הדהימו אותי ושינו את נקודת המבט שלי לגבי אותה תקופה. לא ידעתי שכבר אז נשים ידעו לקרוא ולכתוב ונאמו בפני קהל, ושאישה רבנית העבירה דרשות מוסר והלכה מול קהל נשים.

"המחקר שלי כבר בן 18 שנה כך שזה סיפור ישן מבחינתי, ובכל פעם אני מתפלאת לגלות שאנשים לא יודעים איך בית הכנסת ועזרת הנשים נראו אז. כשניגשתי לפרופסור עמנואל אטקס, המנחה שלי דאז והצעתי לו לכתוב על חיי הדת של נשים במאות ה־17-16, הוא שאל – יש בכלל דבר כזה? עניתי שאני מניחה שכן. בניתי ראשי פרקים לפי מה ששיערתי, ובתהליך הופתעתי לגלות דברים חדשים שאפילו לא היו בתודעה שלי".

תני דוגמה.

"למשל, מעגל החיים של האישה. גיליתי כל כך הרבה טקסים שליוו את החיים הנשיים: התבגרות וחתונה, לידה ופטירה, טקסים שמיוחדים לנשים ומובלים על ידי נשים בתוך הקהילה שלהן. זה הדבר שתפס אותי הכי חזק – המוסד הזה של קהילת נשים, שהיה דבר כזה, שהייתה שם התרחשות. רבנית הובילה את הקהילה הזאת, ובניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב – היא לא הייתה בהכרח אשתו של הרב. רבקה בת מאיר נקראת 'רבנית' הן בספר שכתבה והן בדברי ההספד שנמצאו בספר הקהילה שלה, ובן זוגה לא היה מוכר בתור רב. אספר לך אנקדוטה נהדרת בהקשר הזה: לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון ממכר כלשהו שרצה להתייעץ איתי. זה שימח אותי, כי מה כבר יש להתייעץ עם היסטוריונית? מתייעצים עם האח הרופא או עם הגיסה עורכת הדין, אבל במה אני יכולה לעזור? הוא אמר שזה סודי ושאסור לדבר על זה, וסיפר שהוא עוזר למישהו שמתעסק עם הבג"צ שהוגש בעניין הוועדה לבחירת רבנים ראשיים. במשבצת הרבנים שמועמדים לבחירה הופיעו רק גברים, והוא ביקש הוכחות היסטוריות לכך ש'רבנים' הם לא בהכרח גברים. הבאתי לו סימוכין היסטוריים לכך שרבקה בת מאיר נקראה 'רבנית'. אומנם צפצפו על הבג"צ הזה, אבל היא נכנסה לספרי ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל".

האם קריאה וכתיבה של נשים היו עניין נפוץ באותם ימים?

"צריך להפריד בין קריאה לכתיבה, וגם גברים לא ממש ידעו כתיבה. עד המאה ה־19 רבים מאוד, גם בשכבה האוריינית, לא ידעו לכתוב ונעזרו באנשי מקצוע. הליטורגיה בחברה הייתה שייכת לגברים, גם בכנסיה. בתרבות היהודית כולם צריכים לדעת לקרוא כי מתפללים מהסידור ויש חובת קריאת התורה, כך שרוב היהודים ידעו לקרוא. כאשר פרצה מהפכת הדפוס נעשה משתלם יותר לכתוב ולהדפיס ספרים ביידיש שמיועדים לכאורה לנשים שלא שלטו בלשון הקודש, אבל למעשה יועדו גם לגברים רבים שהיו ברמת השכלה דומה. מדובר בספרים עממיים, ליגה ב' של הלמדנות. נוצר מצב שבו נשים הרגישו בנוח לקרוא את אותם ספרי לימוד ומוסר ביידיש, ואילו גברים היו נבוכים לשבת עם ספרים כאלו מכיוון שלא רצו להיחשב כאוחזים ברמת הידע של הנשים. מי שחיבר את 'צאנה וראנה' שהיה הצלחה מסחררת בקרב הנשים, ניסה לשחזר אחר כך את ההצלחה ולכתוב גרסה לגברים הפחות למדנים בקהילה. זה לא תפס. גברים לא הסכימו להיתפס עם החומר ה'נחות' הזה".

עזר כנגדו

מתוך הספר והערותיה של חובב אנחנו מתוודעים למעמדה של עזרת הנשים, שהייתה משמעותית יותר מכפי שהיא כיום. "בבריתות של הילדים שלי הנהגתי את שירת 'שמחים בצאתם וששים בבואם' כחידוש למנהג שאותו למדתי במחקר שלי", מספרת חובב, "מה שקרה זה שבמשך חודש לאחר הלידה האם והתינוק לא יצאו מהבית. הייתה סכנה של שדים ורוחות וכיוצא בזה. לאחר חודש נערך טקס שבו הביאו חרבות ומלחים ולחשים, ואחריו היולדת הייתה יכולה לצאת מן הבית. המקום הראשון שהיא הלכה אליו היה בית הכנסת ושם האיש שלה עלה לתורה, הרבנית הובילה טקס ושרו את השיר שהזכרתי במנגינה מיוחדת. נהניתי לראות שהמקום הראשון שאליו יוצאת האישה מהבית אחרי הלידה הוא בית הכנסת".

עזרת הנשים נראתה אחרת מכפי שהיא נראית כיום. "עזרת הנשים הייתה מנותקת מהמבנה המרכזי, קצת כמו היום, אבל אפילו יותר. בבית הכנסת בפראג, כמו בבתי כנסת נוספים שאנחנו מכירים מהתקופה הזאת, חלק מהנשים אפילו ישבו עם הגב לעזרת הגברים, מה שיצר חלל בפני עצמו. הייתה שם חזנית, מובילת תפילה ומרחב נשי שבו התקיימו התפילות והטקסים. זה מתוק ויקר בעיניי".

נשים בקהילה קיבלו תפקידים, מונתה גבאית צדקה וגזברית. בפועל הן סחרו במצוות כמו הכנת פתילות שמן ושאיבת מים לבית הכנסת, אבל קיומן מעיד על כך שעזרת הנשים הייתה אוטונומיה עם כוח וכללים.

"אנחנו לא יודעים הרבה על המנהגים שהיו מנת חלקן של נשים, וזה קצת מתסכל וקצת מובן. אחד הספרים הכי חשובים שמביאים לנו את מנהגי הקהילה – עד רמת הפרט של איזו מנגינה שרים ב'לכה דודי' בערב תשעה באב שמתקיימות בו שתי בריתות במקביל – הוא ספרו של ר' יפתח יוסף (יוזפא) שחי וכתב במאה ה־17. הוא היה שמש העיר וורמייזא והעלה על הכתב את כל מנהגי קהילתו. הסגנון המפורט שלו הוא אוצר בלימוד מנהגי התקופה, ובעינו הרגישה הוא קלט דקויות של מנהגים שהתבססו עם השנים והמסורות השונות. אפשר ממש לטעום את המאכלים דרך התיאורים שלו ולשמוע את הקולות של הקהילה, אבל דבר אחד חסר. לאחר סקירת כמה בגדים שנהגו הנשים ללבוש בעת אבלות, הוא מוסיף: 'ורבים מנהגי נשים כאלה וידועות לנשים ואין בהם צורך לכתוב הכול'. כלומר, מנהגי הגברים שבקהילה מפורטים ונפרשים לעיני הקורא, אבל מנהגי הנשים נותרים עלומים דווקא מפני שלדעתו הם ידועים ומועברים במסורת מאם לבת. אולי מכיוון שקוראי ספרו הם בעיקר גברים, ואולי מכיוון שהוא סמך על מסורת ההעברה של הנשים, אבל בשבילנו זה אוצר שלם שנעלם מאיתנו והשאיר חלקים ריקים ואבודים בפסיפס הקהילתי".
ובכל זאת, מנהג אחד מאוד לא סטנדרטי הוזכר באותו ספר. "בפורים, הבנות הרווקות נכנסו לעזרת הגברים וסובבו את הבמה כאשר הן מחופשות. בראש התהלוכה עמדה אסתר המלכה. לאחר מכן הגברים הרווקים עשו אותו הדבר בעזרת הנשים. בשבת שאחרי פורים שוב חזר העניין של הגברים בעזרת הנשים, ולאחר מכן הם ניגשו לראש הישיבה ואשתו שבירכו אותם. את רואה משהו כזה קורה היום?".

עבר תלת ממדי

באותם ימים היו הרבה נשים דורשות ולמדניות?

"בסוף מי שאנחנו מכירים זו אותה רשימה של שש־שבע נשים שחוזרת על עצמה: נכדתו של המהר"ל מפראג; חווה בכרך, שנכדה שמעון יאיר בכרך קרא לחיבורו 'חוות יאיר' לכבוד למדנותה המופלגת וסופר עליה שהייתה מתפלפלת בהלכה עם תלמידי אביה; בילא פלק שהייתה גם היא למדנית ותלמידת חכמים, ומצוטטת על ידי בנה בהקדמה לספרו של אביו, רבי יהושע פלק בנוגע לחידושה על אודות הדלקת נרות ביום טוב; ובנוסף ישנה סבתו של המהרש"ל שלפי עדותו הייתה לה ישיבה ובה הייתה מלמדת גם גברים מאחורי מחיצה. סיפור מקסים נוסף מופיע בספר הזיכרונות של סוחר יינות, שסיפר שבצעירותו נשלח ללמוד בצהרי שבת אצל רבי יצחק הלוי הורוביץ. באותו זמן שהתה אצלו אחותו האלמנה, שרה רבקה רחל לאה הורוביץ המלומדת. בשלב כלשהו קיבל הילד מהרב משימה: ללמוד סוגייה מסובכת עם רש"י בזמן שהרב פורש לישון. הילד המתוסכל הסתבך עם הסוגייה ונענה להסבריה של אחות הרב, שפשטה לו את הגמרא והמפרשים בעל פה. אותה מלומדת כתבה תחינה שחלקה ביידיש, חלקה בארמית וחלקה בעברית, וזה מרשים מאוד. היא מטיפה מוסר לנשים שמדברות בתפילה, ומתווכחת עם כל מי שטוען שהפטור של נשים ממצוות 'עשה' שהזמן גרמן יוצר פער דרמטי בינן לבין הגברים. אבל בעיניי היו הרבה יותר נשים למדניות מלבד הגאונות שעליהן שמענו. קודם כול, כי לא על כולן אנחנו יודעים. גם הסיפור של רבקה בת מאיר הגיע אלינו ממש בנס. הכרנו את דבריה דרך כמה מלומדים נוצרים שהזכירו את אותם בהתפעלות. במאה ה־19 התחילו היסטוריונים לחפש את המקורות, עד שמצאו את הדפוס שהשתמר בזכות עבודתו של הבראיסט אחד (נוצרי מלומד שעוסק במדעי היהדות, מ.מ), אבל גם זה היה עותק חסר. רק לקראת סוף המאה העשרים התוודעו באמת לטקסט המלא של הספר. מי יודע כמה חיבורים דומים הלכו לאיבוד במרוצת השנים? כמה חלקים בפסיפס ההיסטורי חסרים לנו – בעיקר החלקים של הנשים? אבל מעבר לזה – ברגע שיש ספרות תורנית נפוצה בשפת היידיש המדוברת ואישה יכולה לעיין בה מפעם לפעם, הרי שיש עוד הרבה נשים מלומדות, גם אם שמען לא יצא למרחוק. אנחנו מכירים את המקרים ההלכתיים שבהם נשים בטלות ממלאכה, סביב ראש חודש או הדלקת נרות חנוכה, אז מה הן עשו בזמן הזה? הן לא היו בטלניות, הן ייצרו לעצמן זמן לקרוא וללמוד. כשאת לומדת את הטקסטים ומתחילה להבין את ריחה של התקופה ואת אופייה, את מבינה שהעולם התורני והרוחני דיבר אליהן, שזה היה חשוב להן, שהן השקיעו בזה מאמצים. העולם סביבן היה דתימאוד והן חוו את זה. הן חיברו טקסטים על תינוק שנפטר, על שיח נוקב עם הקב"ה, על עניינים של יום־יום ועל מעגל השנה. אלה היו החיים שלהן".

רבקה בת מאיר עצמה היא דמות שנגלית בצבעים בוהקים דרך מילותיה בספרה. היא מפרשת את המקרא בצורה נעימה ומסורתית, אך עם זרמים תת קרקעיים שנדמים כמהפכניים. היא לא מהססת להטיף מוסר לנשים שנוהגות שלא כהלכה. אולי בדומה לאסתר המלכה שביקשה לדעת על פי המדרש "לדעת מה זה ועל מה זה – אמר רבי יצחק: שלחה לו, שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה?" גם רבקה בת מאיר מתריעה בפני נשים שמורות למשרתות הלא יהודיות שלהן להכניס את העופות לתנור בצהרי יום הכיפורים כדי שהארוחה תהיה מוכנה לסוף הצום. היא לא מעלימה עין או נוקטת ב'שב ואל תעשה', אלא תובעת מהן מוסר הלכתי גבוה. אצל גברים יש אמירות נפוצות על 'הנשים הרעות' שעומדות בניגוד ל'נשים טובות' כשני סטראוטיפים מנוגדים. רבקה בת מאיר מדברת באופן ספציפי והיא עושה את זה בגובה העיניים של הנשים ומתוך עולמן. אישה שעומדת ומדברת מול נשים זה אחרת מגבר שמדבר מול גברים או נשים. היא מתעסקת גם בשאלות משפחתיות, לדוגמה – התנהלות הכלה והחתן מול החם והחמות ולהפך. אני אוהבת שהיא מדברת על האופן שבו החותנת צריכה להתנהג, ומביאה דוגמה שלילית משאול המלך. היא לא מפחדת לבקר דמויות במקרא ודמויות גבריות כדי להוכיח נשים".

האם בתקופתה היה מי שיצא נגד הנשים הלמדניות?

"אני מרגישה שהחשש הגיע מהאליטות. ברחובותיה של פראג, שאני מדמיינת אותה הולכת בהם, אני חושבת שהעריכו אותה כאישה למדנית. מי היה מדפיס את הספר שלה אם הוא היה חתרני? לא רק המצבה שלה, כי אם עוד מצבות רבות בבית העלמין בפראג מספרות על נשים למדניות וחכמות שקבורות תחתן, או נשים אמידות שיזמו והקימו בתי כנסת. אבל על האליטות זה כנראה איים. בציבור הרחב יש הרבה יותר ממשק בין נשים לגברים שנמצאים בשוק ובעבודות דומות. בציבור הרחב גם גברים הלכו, למשל, להתייעץ עם נשים שנחשבו לנביאות. זה לא איים על המעמד שלהם. אבל האליטה יוצאת נגדן כמכשפות או כמשוגעות. כשגבר ואשה חוו את אותה חוויה של שיגעון, לכאורה, הגברים הצטיירו כנביאים מלאי השראה, ואילו הנשים כמשוגעות. יש סיפור יפה על הבעש"ט שהולך למשוגעת שתוציא ממנו את הדיבוק, ובסוף הוא מבין שהיא משוגעת והוא זה שמוציא ממנה את הדיבוק שלה. יש כאן שני אנשים עם תסמינים דומים, ככל הנראה, ומובן שהגבר ייקח את השליטה על הסיטואציה, אבל נגד הנשים יצאו יותר.

"למהרי"ל יש כמה אמירות נחרצות מאוד נגד השתתפות של נשים בברית מילה או שותפות נשים בהכנת הציצית, ואני מרגישה שהוא מעין שומר סף. הוא כתב תשובה הלכתית שהתנגדה לספר הלכתי לנשים ביידיש, שם הוא יוצא בשצף קצף נגד לימוד הלכה על ידי נשים. ברור שהן יודעות הלכה כי הן אחראיות על כשרות המטבח, על טהרת הבית ועוד, אבל הוא רוצה שהן תלמדנה באופן מסורתי מאם לבתה, ולא תפתחנה ספר. אנחנו מכירים גם תקנות נגד נשים, או איומים בחרם. זה יהיה בדרך כלל בהקשר של צניעות, של נשים שמסתובבות לבד וגם של גבאיות צדקה שעלולות להיות תוקפניות כשהן גובות צדקה. זה מקסים בעיניי, גם כי זה מראה את השותפות של נשים בעשייה בקהילה, וגם כי כשצועקים נגד משהו זה אומר שהוא קיים. ונשים הסתובבו לבד, קנו ומכרו בשוק, התפרנסו כרוכלות וכחלפניות כספים, תמכו בעסקי בני זוגן או היו בעלות עסקים בפני עצמן".

לסיום, את רואה את עצמך כסופרת פמיניסטית?

"במשפחה שלנו יש בדיחה על כל כתבות השער של נשים שמנהלות בתי חולים, פוליטיקאיות מהמעלה הראשונה ומקבלות פרס נובל שמצהירות שהן לא פמיניסטיות. אז אני פמיניסטית. אין לי בעיה עם זה. אם לא הייתן פמיניסטיות לא הייתה לכן הבמה לעשות את כל מה שאתן עושות. יש ביקורת פמיניסטית שלא אוהבת את הכתיבה המחקרית שלי, כי אני לא טוענת שרק הפלו את הנשים וסתמו להן את הפה. אבל אם אני מדובבת את הקולות של הנשים שחיו בעבר אני חייבת להקשיב למה שהן אמרו, גם אם אני כבר חיה בעולם אחר וחושבת אחרת מהן. הן חיו את התפיסה שאומרת שהגבר ילמד תורה והן יעבדו את ה' בדרכים אחרות, מתוך החיים עצמם, והן כנראה – לפחות ברובן – עשו את זה מתוך שלמות ואהבה. למשל, אצלן המטבח הוא מקום קדוש. הן מבחינת דיני כשרות ודקדוקי הלכה והן כי מבשלים שם סעודות יום טוב ושבת שמזינות תלמידי חכמים. יש בזה משהו יפה גם אם, כאמור, לא הייתי רוצה לחיות בתוך חלוקת תפקידים כזאת. אני מרגישה שחשפתי כאן עולם חדש. זה כבר לא העולם הפלקטי שמציג לנו את עזרת הגברים בלבד, יש כאן גם עזרת נשים והעולם הופך להיות תלת ממדי. יש קולות לנשים שחיו אז. קולות לא מתלהמים, לא וכחניים, אלא קולות של מוסר ואמירה ברורה, ואני שמחה לחשוף את זה".

בתמונה הראשית: ציור: הנדריק יעקבוס שולטן, בערך. הולנד, 68־.1865 שאטרסטוק