עד בוא תחיה

תחיה לובר, שכלה את בנה יהונתן ז״ל במלחמה, לא נותנת לכאב האובדן לנהל ולשקוע אותה. היא שואבת שמחה מעבודתה עם ילדי הגן, ממשיכה לטייל בארץ עם בעלה, הבמאי חגי לובר ושומרת על קשר חם ואוהב עם נכדיה ועם כלתה שהתארסה מחדש. היא מספרת על החיים לצד השכול, על יכולת לנחם גם מתוך הכאב ועל הבחירה בחיים, על כל הטוב שבהם.

תחיה לובר מביטה בחיים בעיניים פקוחות, גם כשהן דומעות. בפברואר 2023 נרצחו שני אחייניה, הלל ויגל יניב ז"ל, בפיגוע בחווארה – טרגדיה שטלטלה את העם כולו. עשרה חודשים בלבד לאחר מכן, בדצמבר 2023, בנה יהונתן ז"ל נפל בקרבות בדרום רצועת עזה, הותיר אחריו את אביה, אשתו, ואת בנו נחמן שהיה אז בן עשרה חודשים. חודשיים לאחר שנהרג ילדה אשתו את בנם אמציה. השכול הכפול שהכה שוב ושוב הפך חלק בלתי נפרד מעולמה.  

אני פוגשת אותה בבית קפה בשער בנימין, בשעת צהריים. לובר, גננת במקצועה, מטופחת, חיונית וקורנת, מקלפת את שאריות הדבק שנותרו על ציפורניה לאחר יום העבודה בגן עם הילדים. כשאני שואלת לשלומה היא מחייכת, מחפשת אחר המילים המתאימות ועונה: "כל יום לגופו. כלפי חוץ – הכול בסדר".  

היא בת 59, גרה בבית אל, נשואה זה 37 שנה לחגי – שחקן, מחזאי ובמאי ישראלי, מנהלו של תיאטרון אספקלריא – ואם לתשעה ילדים. היא עוסקת בחינוך כבר 36 שנה, בתחילת דרכה לימדה בכיתות א' ולאחר מכן "עלתה" לעבוד עם גילאי הגן, כדבריה. 

"אתמול חגגנו יום הולדת לשבעה ילדים בגן", היא מספרת. "אחרי האסון היה לי קשה מאוד לחגוג ימי הולדת, ובהתחלה הריתמיקאית חגגה לילדים במקומי. בהמשך מצאתי פתרון – לערוך חגיגה משותפת לכמה ילדים יחד. אחת האימהות שאלה אותי: 'תגידי, זה לא נרגע עם הזמן?'. חשבתי לעצמי – כשאחד ההורים נפטר הנשמה שלך רגועה, זה טבעו של עולם. אבל כשהבן שלך נהרג הנשמה שלך לא מצליחה להירגע ואת כל הזמן כאובה. לפעמים כאב פיזי ממש בלב. רציתי לומר לאותה אימא בגן שלא רק שהכאב לא נרגע – הוא אפילו מחמיר". 

עשרה חודשים חלפו בין הרצח של אחייניה, הלל ויגל יניב ז"ל, בפיגוע הירי בחווארה, לבין נפילתו של יהונתן בקרב. "המוות שלהם לא הכין אותי למותו שלו. אין דבר שיכול להכין לאובדן של בן. נולדתי ביום העצמאות, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, ולכן קראו לי 'תחיה'. אני מרגישה שהשם הזה מחייב ונותן לי משמעות. לפני 12 שנה נהרגה לנו נכדה בתאונת דרכים, ממש תינוקת, והרגשתי אז שהתפקיד שלי היה להרים את הוריה. כשהלל ויגל נרצחו הייתי בשבעה כל יום. ה' נותן כוחות לעמוד בניסיונות האלו". 

לובר זוכרת היטב את הרגע שבו חייה השתנו לעד. "ידעתי כל הזמן שיקרה משהו ליהונתן", היא מספרת. "היו לנו אז שלושה בנים וחתן בעזה, ואני הפסקתי לנשום; כל הזמן הרגשתי גוש בלב שהלך איתי. חיכיתי לדפיקה בדלת. בחנוכה בעלי התקשר ואמר שהוא חוזר הביתה, ואני הודעתי שאני יוצאת. נסעתי לסטודיו של רותה בירושלים (מעצבת אופנה. ל.מ.), פשוט הייתי חייבת לצאת, לברוח מהבית. בשבת לפני שיהונתן נהרג בעלי ואני היינו לבד בבית. זו הייתה שבת חורפית. התעוררתי בבהלה מהשינה ופתחתי את דלת המרפסת כדי לנשום את האוויר הקר של בית אל. ביום שני דפקו בדלת, ישנתי ולא שמעתי והמודיעים חיכו שלוש שעות בחוץ. בשעה 20:15 נשמעה הדפיקה שוב. הצצתי, ראיתי חיילים ודחקתי בחגי שיפתח. הוא שאל אותם מייד: 'מי מבין הארבעה?'. אני פשוט ידעתי". 

מה עזר לך ברגעים הראשונים לאחר קבלת הבשורה?  

"היה לי ברור שאין אופציה ואין לגיטימציה ליפול. אני חייבת להמשיך לתת כוחות לבעלי, לילדים, לשכנים ולמשפחות השכולות. כשיהונתן נפל, הבת שלי הייתה בקליבלנד, בארצות הברית, במסגרת שנת שירות לאומי. בעלי הודיע לה, ואני לקחתי את הטלפון ואמרתי לה: 'אנחנו נמשיך להיות משפחה שמחה, נמשיך לטייל ולצחוק!'. אלו המילים שהיא הייתה צריכה לשמוע".  

ספרי על הילד יהונתן. מה היו התכונות היפות העיקריות שלו?  

"יהונתן הוא הילד השישי שלנו. גיליתי בשבוע מאוחר יחסית שאני בהיריון, וקראנו לו 'יהונתן' כי הרגשנו שקיבלנו מתנה מיוחדת. הוא היה ילד יפה תואר, שקט ומלא שמחה. כל הילדים שלי אש להבות, והוא – בנחת. ילד עדין ורוחני, שלעולם לא כעס. אני כזו שמקפידה לשמור על סדר, לא אוהבת שיש בבית דברים מיותרים, ובאחד הימים התברר שזרקתי את המערכת של יהונתן כי חשבתי שהיא כבר לא בשימוש. הבטחתי לקנות לו חדשה, אבל הוא לא רצה. ילד אחר היה יוצא מדעתו, אבל יהונתן כיבד את זה שהניקיון והסדר חשובים לי. תמיד היה חולץ נעליים בכניסה לבית, עושה הכול בשקט, מתוך כבוד ורגישות. בעדינותו, ברוגע שלו ובשמחתו הפשוטה, הוא נגע בלב כל מי שהכיר אותו והותיר חותם שלא יימחה. מגיל צעיר הוא רצה לגדל פאות, אבל חשש שלא אוהב אותן. הוא לא רצה לעשות שום דבר שעלול חלילה להפריע לנו. אני דווקא אהבתי את הרעיון של הפאות". 

למה את הכי מתגעגעת? 

"לשמוע אותו מתקשר בהתלהבות כדי לספר לי על החוויות הקטנות שקשורות לגידול הילדים, נחמן ואמציה, שמפרידה ביניהם שנה: 'אימא, נחמן נגמל מחיתול', או 'אמציה רוקד איתי'. אני כאילו שומעת אותו אומר לי את זה. בעוד חצי שנה נעשה חאלקה לנחמן ואני לא יודעת איך אעמוד בזה. אני כבר מנסה להכין את עצמי לקראת המעמד. מאז האסון אני מגלה רגשות חדשים שלא הכרתי קודם. בשמחת תורה נסענו ליצהר – המקום שבו גרים אביה והנכדים. הכנסנו שם ספר תורה לעילוי נשמתו והרגשתי בכל ליבי שאנחנו צריכים להיות שם. כסבתא, לא יכולתי לשאת את המחשבה שנכד שלי יהיה על כתפיים של אנשים זרים. וכשראיתי את בעלי מחזיק את ספר התורה ואת נחמן, בן השנתיים וחצי, על כתפיו – הרגשתי את הנשמה של יהונתן. זה רגש שלא הכרתי מעולם". 

איך היית מתארת היום את הקשר שלך עם אביה, אלמנתו של יהונתן? 

"אביה היא כלה צעירה, בת 23, אישה ואימא מדהימה. יש ביננו אהבה גדולה. לאחר האסון היא תפסה פיקוד על חייה ועל חיי הילדים, והעמידה שלה מחזקת גם אותנו. חשוב לה מאוד שנהיה חלק מחיי הילדים, והיא פותחת בפנינו את הבית בשמחה. אנחנו מקפידים להגיע אליה אחת לשבוע. 

כשאני מנשקת את הילדים של יהונתן, אני מרגישה שאני מנשקת אותו. מנחם לדעת שהוא סיים את חייו בטעם של אהבה, שהיה מאושר ואהב מאוד את אביה והבנים. בעלי ואני לא חושבים על מה שהוא הפסיד, אלא על מה שהרוויח. לא על מה שלא יהיה – אלא על מה שהיה". 

בעת כתיבת שורות אלה תחייה מבשרת לי בהתרגשות שאביה התארסה. "התפללתי שהיא תצליח להשתחרר מיהונתן עוד לפני שהיא התפללה על עצמה. קרעתי את השמיים עבורה. היא כל כך צעירה, חייבת להמשיך הלאה, וגם הילדים זקוקים לאבא. אני שמחה בשבילה, וזה לא סותר את העובדה שהאירוסין העצימו את הקושי שלי. קשה לי שיהונתן לא כאן וקשה לי שהוא לא זוכה להמשיך ולהיות בעל אוהב ואבא נפלא. באירוסין שאלתי את נחמן: "מה הסיבה למסיבה הזו?" והוא ענה לי במתיקות: "אימא מתחתנת עם יהושע ואבא מתחתן לבד". המילים האלה צבטו לי בלב״. 

מה היית אומרת ליהונתן עכשיו, אם הוא היה יכול לשמוע, על האירוסין של אשתו? 

"הייתי אומרת לו: 'תתפלל שהוא יהיה האיש שאתה רצית להיות עבור הילדים שלך'. היינו עם אביה בצער ובשמחה. כשהיא יצאה לדייטים, אנחנו שמרנו על הילדים. ברגע שהקשר התחיל להיות רציני היא שיתפה אותנו, וזה ממש לא מובן מאליו. מאוד חשוב לה שאנחנו עומדים מאחוריה. היא הביאה אותו אלינו הביתה וחיבקנו אותם. בעלי אמר לו: 'אביה היא הבת שלנו ואנחנו אוהבים אותה ורוצים שיהיה לה טוב'. אהבתנו ליהונתן נמשכת וגם אהבתנו לאביה, ואנו מאחלים לה אושר ושמחה". 

רציתי רק שקט 

לאחרונה העלה תיאטרון אספקלריא את ההצגה "יומן משא" שהגה חגי, העוסקת בהשפעות המלחמה. היא מספרת על חמישה לוחמים שנפגשים בווילה באיטליה במסגרת סדנת עיבוד לחוויות שעברו במהלך הלחימה. 

מה הרגשת כשראית אותה? 

"ההצגה מרגשת מאוד ונוגעת במקומות העמוקים ביותר. היא טובה, מועילה ומלמדת יותר מכל הרצאה או מאמר ואני גאה בבעלי, שמאז פרוץ המלחמה מצליח לתרגם את הרגשות שלנו כעם ליצירה. כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך הסיפור שעל הבמה, לראות את הכאב שלו משתקף שם ולגלות דרכים חדשות להתמודד עם הקושי. זו הצגה שפוגשת את כל הציבור ומעלה למודעות את הצורך שלנו, כאזרחים, להיות קשובים וערניים כלפי החיילים שחוזרים משדה הקרב אל השגרה. ההכרה במצוקה שלהם והנכונות ללוות אותם בתהליך – הן חלק חשוב בעיבוד החוויה הלאומית והאישית שלנו. היא מחזירה אותי אל החוויה של כל חבריו של יהונתן – שגם הם שכולים – ומזכירה לנו להתייחס בסבלנות ובאמפתיה לכל אדם, הרי כל אחד נושא עמו סיפור לא פשוט. קשב, אמפתיה ואהבה הדדית הם אלו שיכולים ביננו ולעזור לכולנו להתמודד עם הכאב". 

מדבריה של תחיה ניכר כי בינה ובין בעלה שורר קשר מיוחד ועמוק, אהבה שנבנתה במשך שנים והיא שאפשרה להם לעמוד יחד מול המשבר הקשה מכול – נפילת בנם. בתוך הכאב הבלתי נתפס הם מצאו זה בזו עוגן, הבנה שקטה ונחמה. מאז היותם זוג צעיר בני הזוג לובר מקפידים לצאת יחד לטייל בטבע – מנהג שהפך למסורת משפחתית. 

"ביום החופשי שלי רציתי להשקיע בבית – לנקות, לסדר ולבשל, אבל חגי רצה שנצא יחד, בזמן שהילדים במסגרות. בימי שישי בצהריים, אחרי העבודה, היינו יוצאים לטייל יחד עם הילדים. בני זוג משתנים עם השנים, אבל מכיוון שהתרגלנו לטייל יחד מההתחלה, שנינו עדיין מתלהבים מאותו סוג של טיולים. זה עושה לנו טוב גם היום".  

לאובדן פנים רבות וכל הורה מוצא דרך אחרת לשאת את הכאב. איך את ובעלך בוחרים להתמודד? 

"בעלי ואני שונים מאוד. ליום הנישואים שלנו, שחל חודש וחצי לאחר האסון, הוא קנה לי שרשרת עם תמונתו של יהונתן – ואני הולכת עם יהונתן פיזית. אני מנשקת את התמונה שלו בבית. לחגי קשה עם תמונות, זה יותר מדי עוצמתי עבורו. כפשרה הורדתי את התמונות מהסלון, אבל בחדר שלנו יש מלא תמונות שלו. אני חייבת את זה. כל שבוע אנחנו יחד נוסעים ליצהר לבקר את הנכדים, וזה עושה לשנינו טוב. חגי עולה עם נחמן למגלשה, מקלח אותו ומשפריץ עליו מים ושניהם מתגלגלים מצחוק. חגי נכנס לדמות של יהונתן ופתאום אני רואה את הבן שלי בתור אבא". 

את הולכת לניחומי אבלים של משפחות שכולות אחרות, או שזה כואב מדי?  

"אני הולכת והביקורים הללו עושים לי טוב. בהתחלה דחפתי את חגי ללכת איתי, למרות שהוא פחות בעניין. אני מוצאת שזה נותן לי סוג של עוגן. אני יוצאת לנחם מתוך תחושת גאווה על הבן שלי ואחרי כל ביקור, אני מצליחה יותר לנשום. המשפחות כל כך מעריכות אותנו ומודות לנו שבאנו, וכך אפילו חגי, שלפעמים הביקורים הללו קשים לו, רואה כמה כוח ונחמה מעניקה הנוכחות שלנו למשפחות. אחרי ביקור אצל משפחות שכולות אני שואבת כוח, כי אני מרגישה שאנחנו חלק ממשהו גדול שמתרחש בעולם. אנחנו לא מבינים מה התוכנית של הקב"ה, אבל בטוחים שאנחנו חלק מהתהליך של הגאולה וזו נחמה גדולה". 

נוצר קשר בין אימהות שכולות? אתן מנסות לחזק זו את זו? 

"הגעתי למשפחה שבנה נהרג. אשתו של החייל הייתה אז בחופשת לידה והייתה אמורה לחזור לעבודה. אמו של החייל ביקשה שאדבר עם כלתה, ובאמת דיברתי איתה. היא ביקשה שאתקשר אליה לאחר השבעה, אבל מכיוון שבאותו זמן מלאה שנה לנפילת יהונתן, לא היו לי כוחות לדבר. כעבור כמה שבועות התקשרתי אליה. התברר שהעיתוי היה מושלם – זה היה בסוף השלושים. האלמנה אמרה שהיא זוכרת את מה שאמרתי לה בניחום האבלים, ולאחר השלושים היא נכנסה לחדרה, לבשה חולצה לבנה וסיפרה שבכוונתה לחזור לעבודתה בימים הקרובים. את אף פעם לא יודעת איפה הדברים שאת אומרת נופלים על הלב של מישהו אחר". 

כולנו נושאים בתוכנו כאב 

לובר מספרת שהחגים היו קשים עבורה השנה, אפילו יותר מהשנה שעברה. "אחרי סוכות לא הצלחתי לחזור מייד לעבודה. הרגשתי שאני צריכה רגע לעצור – לשבת עם עצמי, לנשום, לפני שאשוב לשגרה. בעלי ואני נהגנו תמיד לצאת לחופשה אחרי סוכות, אבל השנה ויתרנו. כל מה שרציתי היה שקט".   

יש רגעים שבהם את מאפשרת לעצמך להישבר? 

"ודאי, אבל אני מפחדת להיכנס לזה יותר מדי, כי אני יודעת שיהיה לי קשה לצאת מזה אחר כך. כשאני נמצאת לבד, אני מרשה לעצמי לשחרר. כשאני נמצאת עם המשפחה אני משתדלת לא להתפרק אבל זה קרה גם בפניהם. בערב סוכות שחררו את המחבל שרצח את הלל ויגל ולא הצלחתי להגיע לשולחן החג. לקח זמן עד שאספתי את עצמי ויכולתי להצטרף אליהם. חשוב לי שהילדים ידעו שמותר להרגיש ככה. גם אימא לא תמיד חזקה – לפעמים היא נשברת, וזה בסדר גמור".    

איך את מצליחה למצוא כוחות להמשיך בשגרה למרות הכאב? 

"כל השבוע אני בורחת לעבודה שאני אוהבת וטוב שאני עסוקה. אבל כשמגיע היום החופשי שלי – אני מרגישה מחנק. הכאב הפיזי לפעמים כמעט בלתי נסבל. אם אשאר בבית, אני עלולה לשקוע. לשכב במיטה ולבכות כל היום. כשזה קורה לי אני נכנסת לאוטו, נוסעת לקניון רמות, עושה סיבוב וחוזרת. כך אני שומרת על עצמי. אני מוצאת שפה משותפת בחברת אנשים שחווים שכול. אנחנו מבינים זה את זה, יכולים לצחוק מבלי שיישפטו אותנו. לפעמים נדמה לי שהחברה רוצה לראות אותנו, המשפחות השכולות, 'בסדר'. שהאלמנות מתחתנות, שהחיים ממשיכים, וגם אני רוצה להיות כזו. הבן שלי לא נפל כדי שאימא שלו תהיה נבולה, עצובה וכואבת. אבל אני גם יודעת – יש ימים שלא מצליחים להיות בסדר, ובכל זאת ממשיכים".  

מה את מרגישה כלפי החברה הישראלית כיום – תמיכה, ריחוק או הבנה? 

"אני מרגישה שכל החברה הישראלית היא במובנים רבים חברה שכולה. כולנו נושאים בתוכנו כאב כזה או אחר, ולכן אנחנו מוכרחים לגלות יותר סובלנות זה כלפי זה. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע עם מה האדם שעומד מולו מתמודד. מילה טובה, יחס אנושי קטן – יכולים לחולל פלאים. פעם רצינו לחנות בחניון שהיה מלא והשומר פתח לנו את השער בכל זאת. הרגשתי צורך לגשת אליו ולומר: 'אתה לא מכיר אותי, איבדתי את הבן שלי, הסבלנות שלך הרגיעה אותי'. פעם אחרת ישבתי עם הבנות שלי בבית קפה. קניתי סנדוויץ' שהיה חריף מדי לטעמי, והמוכר מיד אמר: 'קחי משהו אחר במקום'. זה ריגש אותי. ביום אחר, כשהרגשתי שאני חייבת לברוח מהבית, נסעתי למשתלה. בעל המשתלה כבר עמד לסגור אותה ואשתו חיכתה לו בחוץ בסבלנות. במשך ארבעים דקות הוא הסביר לי על כל וצמח צמח והתייחס אליי באדיבות. סיפרתי לו שבאתי לחנות כי היה לי התקף בכי בבית, וחשבתי שפרחים יעשו לי טוב. האופן שבו הוא התייחס אלי ריגש אותי. המחוות הקטנות האלה מזכירות לי שיש עוד טוב בעולם ושהרוך הפשוט של האנשים הוא לפעמים התרופה הכי טובה". 

מצאת דרך להפוך את הכאב לשליחות או למשמעות? 

"כרגע אין לי זמן לכך בגלל שהעבודה תופסת חלק נכבד מהיום שלי. אני שומעת לא פעם על משפחות שכולות שבהן הכלה מתרחקת מהחם ומהחמות ולא מאפשרת להם לראות את הנכדים. לעיתים כבר לפני נפילת הבן הקשר לא היה קרוב, ולאחר מותו הריחוק מתעצם. צריך להבין שגם לאלמנות לא קל – נוכחות ההורים של הבעל מזכירה להן את מה שאיבדו. למדתי בעבר גישור, והייתי רוצה בעתיד לעזור לבנות גשרים במקומות שבהם הכאב יוצר מרחק".

הכתבה המלאה בגיליון 349, טבת תשפ"ו