תשליך במצולות ים כל חטאתינו

בכל שנה, בבוא השנה החדשה, אנו נאספים לקיים את מנהג ה"תשליך" שבו משליכים באופן סמלי את כל חטאתינו. לקראת החג שרית לוי אשכנזי פנתה לאנשי ציבור ישראלים ממגוון תחומים כדי לשמוע מה היו משליכים למצולות הים ומה היו מושים ממנו ומאמצים לחיים. פרויקט חג מיוחד 

מיכל דליות, בעלת מרכז מיכל דליות להכשרת יועצות משפחה  

"מצד אחד רגשות הם חשובים, מאידך – אם אנחנו פועלים רק על פיהם אנחנו לא שוקלים דברים נכוחה ויש סיכוי שנטעה". מיכל דליות 

האם יש משהו שמעכב אותך או היית רוצה להשליך מחייך האישיים? 

"האמת היא שהיום אין משהו כזה. יש בחיי הרפתקאות, התנסויות, צעדים נבונים יותר ונבונים פחות, אבל לא משהו שאני מרגישה שחוסם אותי או מפריע לי להעז ולנסות. היום אני למודת ניסיון, אבל שנים אחורה הייתה נוכחת בחיי ההרגשה שנקרא לה 'לא נעים'. לא נעים להיות ביקורתית או שיפוטית, לא נעים להגיד למישהו שהוא לא הצליח למרות שהוא רצה מאוד והייתה לו כוונה טובה. היום אני מתמקדת במה שנראה לי חשוב ויקדם את אותו אדם, גם אם יעשה לו לרגע לא נעים.  

"עם הזמן והשנים הבנתי את המחירים שה'לא נעים לי' גובה: לי זה מפריע להיות אותנטית, ועבור האחר – ישרת אותו יותר לשמוע דברים שאולי יהיו לא נעימים".  

לדעתך, האם יש משהו שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה? 

"הייתי ממליצה לחברה הישראלית לא להשליך אלא למַתֵן את נושא הרגשות. מצד אחד רגשות הם חשובים, מאידך – אם אנחנו פועלים רק על פיהם אנחנו לא שוקלים דברים נכוחה ויש סיכוי שנטעה. זה בסדר להתחשב ברגשות, אבל הפעולות צריכות להיות יותר מחושבות ומערבות קוגניציה. 

"אנשים מגיעים אליי לקליניקה מתוך רגשות אשם, תסכול, חוסר אונים ודאגה לעצמם או לילדים שלהם. הרגשות האלו הניעו אותם להגיע וזה מעולה. התפקיד שלי הוא להכניס סוג של הבנה, זה מה שנקרא טיפול קוגניטיבי־התנהגותי. אני רוצה שהם יבינו את החלק של ההורה בהתנהגות הילד, כדי שיובילו שינוי שיעזור לילד או הילדה להתנהג אחרת". 

מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"אנחנו חברה מאוד סוערת שבנויה מתרבויות של איפוק אל מול תרבויות של החצנה. אנחנו כור היתוך וכל אחד בטוח שהדרך שלו היא הנכונה. אני בעד לאמץ את ההבנה שאחרים חושבים אחרת, רואים דברים אחרת ותמיד הכול סובייקטיבי. אין אמת אחת. לדוגמה, יש אמירה שאסור לתפוס ילד בכוח. אז נלך ונברר: הוא השתולל? הוא סיכן את עצמו או אחרים? אולי היה צריך להחזיק אותו בכוח? צריך להבין שאנחנו חיים עם אנשים שחושבים אחרת וזה בסדר לא להסכים איתם. עצם ההבנה שקיימות נקודות מבט נוספות וזה דבר לגיטימי – מאפשרת לנו להתנהג באופן פחות שיפוטי ויותר מקבל ומכיל".

עורכת הדין שבות רענן, ממייסדות פורום נשות המילואימניקים ומראשי תנועת המילואימניקים 

"צריך להאמין שאנחנו בתקופה של גאולה. האונייה שטה לשם וכל אחד מדייק את הרוח שלו מכיוון אחר". עורכת הדין שבות רענן 

יש משהו שהיית רוצה להשליך מחייך האישיים? 

"הייתי רוצה להשליך את תחושת החיבור והמחויבות למה שקורה סביבי בזמן שאני עם הילדים שלי. הייתי רוצה לצלול בזמן שאני איתם ושהכול יחכה בצד עד שאוכל לחזור להיות מעורבת, פעילה, קרייריסטית וחברה. הייתי רוצה להצליח לשחרר את תחושת השליחות כלפי העולם וכשאני עם הילדים – להתרכז בהם בלי מחשבות ובלי לענות תוך כדי".  

מה בעינייך הדבר שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה?  

"טינה. אנחנו שומרים אחד לשני המון טינה וזה קצת מקשה להסתכל קדימה ביחד. לדוגמה – אם חווינו את ההתנתקות כטראומה, אז כשאנשים מנסים לעשות תיקונים במערכת המשפט הם סוחבים את הטראומה איתם. גם אם התיקון עצמו הוא נכון, ה'איך' כל כך חשוב. בסוף אנחנו בני אדם ומתקדמים עם מה שספגנו זה מזה. זו לא האשמה, זה תיאור מצב. אבל אם היינו מצליחים לחבק את מה שהיה, להכיר בו ולהסתכל קדימה, יכולנו לעשות דברים בדרך טובה יותר, והדרך משנה הכול. אנשים רוצים לתקן, אבל בתיקון מעורבים רגשות ולא רק 'מה נכון שיהיה' אלא גם 'מה קרה' ו'איך הוא קרה'. אם היינו מצליחים להשליך את החשבונאות הזו, לתת הכרה לרגשות אבל לתת לדברים להתקדם על פי מה שנכון, לדבר על מה שבאמת רוצים לתקן – היינו מצליחים לגדול לקומה הבאה בצורה טובה יותר".  

אחרי שנשליך למצולות הים, מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"תוספת אמונה. הקב"ה פועל דרך הרבה קולות בעולם ואם נתחבר לזה נבין שגם אם אני חושבת שאני צודקת ב־100% ופועלת בהתאם, גם החבר שלי שפועל אחרת פועל ממקום טוב והקב"ה נותן לו כוחות לעשות את זה. עם כל האקשן, היצריות והסחל'ה שאנחנו חווים, צריך להאמין שאנחנו בתקופה של גאולה. האונייה שטה לשם וכל אחד מדייק את הרוח שלו מכיוון אחר, אבל הקב"ה מוביל את הדברים. צריך להביט מפרספקטיבה על הרגע שבו אנחנו חיים ולהבין שזה מטורף, אבל גם ענק. אנחנו יכולים בינתיים לעשות את ההשתדלות, לנקות רעשי רקע ומניעים זרים ובמקביל להאמין שהדברים יגיעו לטוב. יש פה רגעים מייאשים, אבל האמונה נותנת כוח להמשיך. הקב"ה מצרף את הדברים לכיוון הנכון".  

 עילי בוטנר, זמר ויוצר 

"ביום יום אנחנו עסוקים בקריירה, בלהגשים ובעוד הופעה ובסוף האנשים הכי קרובים אלינו מחכים לנו בבית". 

יש משהו בחייך האישיים שהיית רוצה להשליך? 

"העבודה בתחום שלי מביאה לכך שאני לא נמצא הרבה בבית. יש לי ארבעה ילדים ואני הרבה פעמים מתהלך עם תחושה שלא הספקתי לחוות ולעשות איתם דברים תואמי גיל. הנה, הופ הם כבר גדולים, בני 14 וחצי וכבר פחות בא להם לישון בשק שינה עם ההורים ואולי הם מעדיפים לבלות עם חברים. אני כל הזמן בדין ודברים עם עצמי כמה הספקתי, כמה נתתי והקדשתי וכמה אני הורה טוב. התחושה היא של מרוץ בלתי נגמר. הייתי רוצה לסגל לעצמי כלים לדעת לחתום על מה שאני נותן ולהיות שמח בחלקי. בנוסף, הייתי רוצה לסמוך על הילדים שלי שהם יודעים לזקק בזמן שאני נמצא איתם את הדברים הטובים שהם לוקחים קדימה לחיים ולזיכרונות שלהם. ביום־יום אנחנו עסוקים בקריירה, בלהגשים, ובעוד הופעה ובסוף האנשים הכי קרובים אלינו מחכים לנו בבית. אני מאחל לעצמי לדעת שגם כשאני לא נמצא הם לוקחים את הדברים הטובים". 

מה בעיניך הדבר שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה?  

"יש פה קיטוב ופילוג, אבל בגאווה עצומה אני אומר – כי זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם – שאפשר לראות בהופעות שלי את ארץ ישראל במובן הזה שיש קהל חילוני ודתי, קיבוצניקים ועירוניים מכל גווני הקשת והגילים. כולם באים. כשאני פוגש את הקהל אני רואה שבין האנשים הפשוטים שבאים להופעה יש הרבה יותר חיבור וקירוב לבבות ממה שאנחנו מדמיינים. אני חווה את זה ולכן מקווה שנדע שהקולות שקוראים לפילוג ולשסע הם סמן קיצוני שלא משליך על הכלל. ברגעי האמת אין על העם הזה ועל הערבות ההדדית שלו. יש שיר, שלצערי הוא לא שלי, שאומר 'כמו רקפות בין הסלעים' (אריאל הורוביץ, ש.ל.) – כשמישהו צריך עזרה צצים אנשים, וראינו את זה ביתר שאת מאז השבעה באוקטובר. זה רוב העם. האזרחים פה הם וואו. הם וואו".  

מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"אשתי מגיעה מבית דתי ואנחנו מקיימים בית ששומר כשרות. אני הקיבוצניק צם ביום כיפור ועושה דברים שלא עשיתי. ראיתי את הצד השני, למדתי למצוא בו את היופי ואימצתי דברים שאני מתחבר אליהם. הייתי ממליץ שגם בחברה הישראלית אנשים יסתכלו לצד השני ויגלו שיש כל כך הרבה קסם שאנחנו לא יודעים ולא מכירים. תפקחו עיניים ותראו שיש דברים נפלאים. זה יכול להיות קשר סביב דבר קטן, אבל ברגע שאתה קשוב – אתה אוטומטית מייצר חיבור. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל אם תסתכל על הבחור שנמצא איתך בהופעה או בסרט, תחקור רגע ותראה שיש שם משהו שאתה בטוח יכול לקחת ולאמץ לחיים שלך ולגלות בו קסם גדול שמחבר. יש שיר יפה של זלדה שאומר: 'שלומי קשור בחוט לשלומך'. זה הסיפור. בסוף אנחנו קשורים פה בחוט".  

כרמי אור, יועצת כלכלית ומנהלת מיזמים להשכלה פיננסית. כותבת הספר ויוצרת הפודקאסט "לא חייבת כלום לאף אחד" 

"חוסן אמיתי נבנה כשאנחנו חיים בהתאם לערכים שלנו, לא בהתאם לציפיות של אחרים". כרמי אור

מה היית רוצה להשליך מחייך האישיים? 

"אני רוצה להשליך את המקום שבו אני צריכה להצדיק את עצמי שוב ושוב, כאימא, כיזמת, כגרושה, כיועצת כלכלית, בעולם שמתנהל דרך עדשות גבריות. אני רוצה להשאיר מאחור את הצורך לרַצות או להתנצל, ולפעול מתוך בהירות".  

מה לדעתך הדבר שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה?  

"אחד המאפיינים של החברה שלנו היא התנהלות מהבטן והליכה עם ה'מרגיש לי'. אני חושבת שזו התנהלות שגויה שבאה על חשבון הסתכלות מערכתית וסדרי עדיפויות ברורים. הגישה הזו מאפיינת את כל הרבדים: מחברי הכנסת ועד המשפחה הפשוטה בבית. כשמתקבלות החלטות ללא תכנון אמיתי זה יוצר לחץ, חוסר יציבות ופערים שקשה לצמצם אחר כך. לצערי מסתכלים על דברים ברמת הפרט ללא ראייה רחבה. אף אחד לא בוחן דברים בראי ההיסטוריה אלא פועלים מתוך צורך עכשווי שעולה, במקום לפעול על פי חשיבה שמביאה ביטחון לטווח ארוך. בעבודתי אני רואה את זה בא לידי ביטוי בהתנהלות כלכלית של אנשים פרטיים וגם של המדינה, אבל זה קורה לא רק בתחום הכלכלי".  

מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"בהקשר הכלכלי אני מציעה להתחיל לדבר על כסף בלי בושה ולהפוך את הניהול הכלכלי למיומנות בסיס, כמו לדעת לקרוא ולכתוב. חשוב להבין שלא מדובר רק במספרים אלא בהבנה של מה חשוב לי באמת, מהם הערכים שלי ואיך אני מתרגמת אותם להחלטות כלכליות. ברמה הלאומית אני מציעה לאמץ מבט של אחריות, לדעת שיציבות כלכלית היא החוסן החברתי האמיתי.  

"לדוגמה, אם קהילה לא עוסקת ב'למי יש יותר' ומטפחת הרגלים של צניעות ופשטות, זה מייצר התנהלות כלכלית בריאה שמובילה לביטחון ולצמיחה. אם המשפחה בוחרת להעדיף יציבות וחוויות משותפות על פני רכישות צרכניות עודפות – היא לא תיקח הלוואה כדי לקיים אירוע נוצץ, אלא תחגוג בצורה שמכבדת את הערכים שלה. חוסן אמיתי נבנה כשאנחנו חיים בהתאם לערכים שלנו, לא בהתאם לציפיות של אחרים". 

הרב שי פירון, נשיא תנועת פנימה, לשעבר שר החינוך 

"נקודת הפתיחה שלנו כעם היא שאתה לא מסתכל על משהו וזה עובר לידך". הרב שי פירון 

מה הדבר שהיית רוצה להשליך מחייך האישיים? 

"את התחושה שתמיד מלווה אותי – שלא הספקתי כלום, שכדאי להיות יותר יעיל. אני אף פעם לא יודע להיות מרוצה ממה שכבר הספקתי". 

מה בעיניך הדבר שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה?  

"את התחושה ש'אני הכי צודק' ו'יגיע הרגע שאצליח לשכנע אותם'. את החוויה הזו ש'השבט שלי צודק. זה ייקח עוד קצת זמן ובסוף גם הם יבינו שאנחנו הכי טובים, הכי צודקים והכי מבינים'. הייתי שמח שהחברה הישראלית תשליך את הרצון לנצח ולא לשכנע, את הרצון להכניע ולהכריע, את המשאלה הפנימית ש'הם יראו את האור'".  

 מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"אחד הדברים הכי נוראים שקורים לנו זו העובדה שאנחנו מנרמלים תופעות נוראיות. למשל אומרים ברדיו 'היום כך וכך ימים לחטיפתם של 50 אנשים בשבי, ואף אחד לא עוצר את הרכב בצד ואומר 'וואו!!!', או בוכה. זו הסיטואציה שבה אנחנו חיים. אני חושב שאנחנו צריכים לאמץ מחדש רגישות וחמלה. אלי ויזל כתב שהצד האחר של הטוב הוא לא רע, אלא אדישות. אני מרגיש שאנחנו מתחילים להיות אדישים להרבה דברים שקורים סביבנו, וזה מאוד מטריד אותי. לכן אני מציע לאמץ יותר רגישות וחמלה, היעדר השלמה עם עוול. מהי נקודת ההתחלה של העם היהודי והמנהיגות היהודית? משה רבנו יוצא ורואה איש מצרי מכה איש יהודי והוא לא יכול לעמוד מנגד. זו נקודת הפתיחה שלנו כעם. שאתה לא מסתכל על משהו וזה עובר לידך".  

 אפרת שפרוט, מנכ"לית עמותת נט"ל המטפלת בנפגעי טראומה ממלחמה וטרור 

"אנשים שנפגעו בעצמם ופועלים ותורמים לאחר, נבנית בהם יכולת לצמוח". אפרת שפרוט 

מה הדבר שהיית רוצה להשליך מחייך? 

"הייתי שמחה להוציא מחיי את הדאגה לבנים שלי שמשרתים בצבא ומשתתפים בלחימה. יש לי בן חובל בחיל הים שמשרת בספינות טילים ובן שמשרת ביהל"ם. אני מנהלת ארגון, מחויבת להמשיך לנהל את חיי היום־יום ולתפקד כרגיל כשברקע מרחפים כל הזמן דאגה וגעגוע וזה מאתגר מאוד. הייתי רוצה להוציא מהחיים האישיים שלי ושל כל האימהות בישראל את הדאגה הזו לבנים או לבנות בצבא".  

מה היית רוצה שהחברה בישראל תשליך מעצמה? 

"הקיטוב ומשבר האמון בין כל חלקי העם פוגעים בחוסן הלאומי שלנו והייתי רוצה שנשליך אותם. אני מייחלת לכך שנחזור להיות מלוכדים ונרגיש את הערבות ההדדית בינינו. הקשיים שיש לנו מבחוץ תמיד היו, אבל הקושי הגדול הוא כשאנחנו לא סומכים אחד על השני, כשלא כולם נושאים בנטל, כשיש כעס בין הצדדים. אחד הדברים הבסיסיים להתמודדות במצבים של טראומה, דיכאון או חרדה הוא התחושה שיש 'על מי לשים ראש', שאפשר לשתף בכאב. ההרגשה שאנחנו לא לבד חשובה מאוד לכל אדם והיא חשובה גם לבניית החוסן הפנימי שלנו כאומה". 

מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"הדבר שאני הכי רוצה להחזיר לחברה הישראלית הוא תקווה וחוסן. כדי שנוכל לסיים את האבל ולהתחיל להיכנס ל'מוד' של תקווה, קודם כול צריך להחזיר את החטופים. אחר כך צריך להחזיר את התקווה שנוכל לצמוח מהטראומה שחווינו, ואני מאמינה בלב שלם שאנחנו יכולים לצמוח ממנה. זה מצריך הרבה עבודת התכווננות – פוליטית, חברתית ואישית. צריך ממש לעבוד בשיקום ותקווה, זה לא יבוא מעצמו". 

איך מחזירים תקווה?  

"על ידי עשייה למען אחרים. אנשים שנפגעו בעצמם ופועלים ותורמים לאחר – נבנית בהם יכולת לצמוח. כדי לצמוח מטראומה חשוב לעבור כמה שלבים: קודם כול להבין מה קרה לנו, אחר כך להירגע ולווסת רגשות, להיות ביחד עם אנשים ואז לתרום למען אחרים. כמו עם האדם הפרטי כך גם בחברה הישראלית: אנחנו לא רוצים לדבר רק על הטראומה אלא לספר סיפור של צמיחה. כלומר לדבר את הכאב, לעבד אותו ולטפל בו, אבל גם לראות מה אפשר לעשות מכאן והלאה מבחינה כלכלית, ביטחונית, חברתית. 

"בעבודתי בנט"ל אני פוגשת הרבה כאב ועוסקת בחומרים קשים של עצב, כעס ושכול. בנט"ל אנחנו משתדלים לעזור לאנשים למצוא את הכוחות להתמודד ולספר סיפור של צמיחה מתוך הכאב שעברו. זה לא מתאים בכל זמן. אי אפשר למחוק את הטראומה, לא האישית ולא הלאומית, אבל אפשר לצמוח ממנה". 

 גדעון אוקו, מגיש "המהדורה המוקדמת" בחדשות 12 

"אם היינו יודעים לעצור לרגע ולקחת אוויר, הכול היה נראה פה אחרת". גדעון אוקו 

מה הדבר שהיית רוצה להשליך מחייך האישיים? 

"את הטלפון. זה כלי עבודה חשוב שמשמש אותי כל הזמן, אבל הרבה פעמים אני מבין שזה תירוץ לבלות שעות רבות בטלפון. כמה שהוא שינה את חיינו ועוזר ומקל, אני קולט כמה ההתמכרות היא הרסנית. כמו הרבה אנשים אני מכור לטלפון שממלא ומכלה לי זמן יקר עם עצמי, עם משפחה וחברים. זה פוגע לי באיכות החיים ונראה לי שפוגע לכולנו בקשרים הבין־אישיים ובקשר שלנו עם עצמנו ועם העולם. הייתי רוצה בשנה הקרובה לצמצם את שעות השימוש בו".  

מה לדעתך הדבר שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה?  

"את המהירות שבה אנחנו מחליטים ויודעים אם מה שקורה הוא טוב או רע ובאיזה צד אנחנו. אנחנו מייד חורצים דעה, כותבים ומגיבים ולא עוצרים לחשוב לפני שתוקפים ומתעצבנים. אם היינו יודעים לעצור לרגע ולקחת אוויר, הכול היה נראה פה אחרת. הכול נחתך מהר ואני רואה את זה בכביש, ברשתות, אצלנו בפאנלים בטלוויזיה – הכול תמיד שחור ולבן. הייתי רוצה שניתן למורכבות קצת יותר מקום. במקום להיות בקצוות ולדעת מייד אם אנחנו בעד או נגד, נרשה לעצמנו להיות קצת באפור".  

מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"בהמשך ישיר למה שאמרתי, אני חושב שכולנו צריכים ללמוד לנשום, ליטרלי ברמה הפיזיולוגית. למדתי שנשימה היא כלי מטורף שיודע לאפס את הגוף ולהרגיע אותו. כולנו נושמים כל היום אבל לא באמת, אנחנו שוכחים לנשום עמוק ומהאף. לפעמים לפני שידור או בכל מצב שיש לי רעש, לחץ ומתח, אם אני זוכר לעצור רגע ולנשום כמה נשימות עמוקות מהאף זה מייד מרגיע ועושה לי סדר. אם ניתן לזה מקום, זה מייד ירגיע משהו וזה מצרך הכרחי לחיים המתוחים שלנו כאן בישראל.  

"אני מקווה שכל החטופים החיים והחללים יחזרו הביתה עוד לפני ראש השנה, כי אני חושב שרק ככה נתחיל את הריפוי שאנחנו זקוקים לו כחברה וכמדינה. לא נוכל לחזור לנשום באמת בלי שהם יהיו פה בבית".   

 אוראל צברי, שחקן וקומיקאי 

"במקום להתרכז בשלילי ובמה 'הם לא בסדר' הייתי שמח שנאמץ הסתכלות על הטוב שבכל אחד מאיתנו". אוראל צברי 

מה הדבר שהיית רוצה להשליך מחייך האישיים? 

"את ההתעסקות בעתיד, ב'מה יהיה'. הייתי רוצה לחיות יותר את הרגע, את ההווה. אני עסוק הרבה במחשבות על מה תהיה העבודה הבאה שלי, ממה אתפרנס, מה יהיה בהמשך, במקום לחשוב על ה'כאן ועכשיו': העבודה, אשתי, הילד שלי. הטִרדה הזו היא משהו שהייתי שמח להשליך. אנחנו חיים במדינה שאתה לא באמת יודע מה יהיה מחר, אולי חלילה תפרוץ עוד חזית, אז העתיד מעסיק, אבל אני מייחל להתרכז בטוב שיש לי עכשיו, לחיות ולחגוג את הדברים הטובים".  

מה לדעתך הדבר שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה?  

"את הקלות שבה אנחנו מבטלים דעות של אחרים, הקלות שבה אנחנו עם היד על המקלדת לכתוב תגובות רעות. הייתי רוצה שנבין שיש אנשים שחושבים אחרת וזה לא מחייב אותי לכעוס עליו, לשנוא אותו וכדומה. זה הבסיס לחברה טובה". 

מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"אני מגיע מהציבור הדתי־לאומי, והיום אני חי את שני העולמות כי החברים הכי טובים שלי הם מהישיבה התיכונית, ישיבת הדרום ברחובות, ויש לי חברים קרובים מאוד מהתעשייה. אני מקשיב לדעות השונות ומרגיש שבחלק מהדברים אלה צודקים ובחלק מהדברים אלה צודקים. אז זה סבבה שיש לאנשים דעות שונות והלוואי שנצליח לקחת את הטוב מכל צד ולצמוח כחברה. במקום להתרכז בשלילי ובמה 'הם לא בסדר' הייתי שמח שנפסיק לתת לדברים האלה לפלג אותנו ושנאמץ הסתכלות על הטוב שבכל אחד מאיתנו".  

 אבידע בכר, תושב קיבוץ בארי. אשתו דנה ובנו כרמל נרצחו בטבח השבעה באוקטובר שבו גם נפצע ואיבד את רגלו. מתגורר כיום בקיבוץ חצרים 

"הגעגוע הוא כמו גזירה עליי, אני לא באמת מסוגל להשליך אותו, הוא קיים בי והוא משתלט בכל מיני סיטואציות ומקשה עליי. אם הייתי יכול להעלים אותו לפעמים היה לי קל יותר".

מה הדבר שהיית רוצה להשליך מחייך האישיים? 

"הייתי רוצה לשלוט יותר בגעגוע, ואם הייתי יכול לזרוק אותו מעט מהחיים שלי זה היה עוזר לי, כי היום אני חווה מכות געגועים אין־סופיות. הגעגוע הוא כמו גזירה עליי, אני לא באמת מסוגל להשליך אותו, הוא קיים בי והוא משתלט בכל מיני סיטואציות ומקשה עליי. אם הייתי יכול להעלים אותו לפעמים היה לי קל יותר".  

מה לדעתך הדבר שהחברה הישראלית צריכה להשליך מעליה?  

"את היהירות. אחת הבעיות של החברה הישראלית ולדעתי מה שגם הביא עלינו את השבעה באוקטובר זו היהירות שהיא בעוכרינו. כשאני מפחד ממישהו ואני לא רוצה להקשיב לו הפתרון האוטומטי הנהוג פה הוא פיטורים. למשל כשלא רצו להקשיב לתצפיתנית כלשהי, ייאשו אותה עד שהשתחררה. היהירות הזו הביאה אותנו להיות מדינה שבה כולם מנהלים ואין תחתיהם דרג שני. כולם יודעים לאן ללכת, אבל לא יודעים איך. אם אני כמנהל החקלאות של הקיבוץ הייתי מפחד שאחראי האבוקדו יחליף אותי והייתי מחליט לפטר אותו, אז כשתהיה לי בעיה עם האבוקדו לא יהיה מי שיעזור לי, כי אין לי מושג אפילו איך להשקות את העצים. זה בדיוק מה שקורה אצלנו במדינה. זה קורה בממשלה, בצבא, במשטרה ובחברות עסקיות. המחלה הזו היא בכל מקום, לצערנו. השמדנו את כל דרג 2 שאולי לא מחליט לאן ללכת, אבל יודע איך".  

מה לדעתך כדאי לנו לאמץ כחברה כדי שתהיה לנו שנה טובה יותר? 

"אנחנו צריכים לאמץ דבר אחד – דרך ארץ. הכוונה בזה היא שאם מישהו אומר משהו שאני לא מסכים אתו, זה עדיין לא אומר שאני שונא אותו. אנחנו צריכים לאהוב אדם באשר הוא אדם. אנחנו מדינה קטנה ואנחנו צריכים להיות מדינה שיש בה אחדות ואחווה, מדינה שיודעת לחיות ולשמור על גבולותיה ועל אזרחיה. המפתח לכך זו דרך ארץ ולא אני אמרתי 'דרך ארץ קדמה לתורה'. אנחנו צריכים להיות יותר אנושיים, יותר מלאי חמלה כלפי עצמנו. הבעיה שלנו היום היא שיש לנו חמלה גדולה יותר לאויב מאשר לעצמנו".  

 

דניאלה ספקטור, זמרת יוצרת 

יש משהו בחייך האישיים שהיית רוצה להשליך? 

"הייתי רוצה להשליך מחיי את האחיזה בכאבים ובפצעים שלי. אני רוצה להשליך אותם לא מתוך אשליה שאפשר להיפטר מהם, אלא מתוך נכונות לשחרר אותם ולהבין שהם יכולים להשתנות ולהפוך למשהו אחר. מהעולם של כתיבת שירים שאני באה ממנו, כשאדם מפסיק להיות קורבן או להיאחז בכאב, הכאב יכול להפוך לכלי של יצירה, ריפוי ונגיעה בכאב של מישהו אחר, ואפילו לאהבה. כדי לעשות את זה צריך לעבור דרך הכאב, לשחרר אותו ולהסכים שהוא ישתנה. לפעמים אנחנו מתגאים בפצעים שלנו וזה לא מאפשר לנו להשתנות ולגדול מהם".  

מה הדבר שלדעתך החברה הישראלית צריכה להשליך מעליה? 

"כעם, יש לנו היסטוריה קשוחה בעבר הרחוק, בעבר הקרוב ובהווה ואנחנו אנשים שורדים. הדבר הזה הפך אותנו לאנשים עם לב גדול, אבל עם עור עבה. אנחנו ממהרים לבטל דעות של אחרים, לבקר מה שלא נוח לנו לשמוע ולשפוט מה שלא תמיד אנחנו מבינים. אנחנו 'מוציאים סכינים' מהר והייתי רוצה להשליך את התכונה הזאת כי אנחנו כבר לא שורדים, אלא גדולים וחזקים. אפשר להיות עם יותר סובלנות וסבלנות, עם קצת יותר סקרנות כלפי רעיונות או קולות שונים. בשנתיים האחרונות אנחנו נמצאים במלחמה חיצונית ופנימית. אנחנו מעצבים את הסיפור שלנו מחדש וחושבים איך המקום הזה והחיים בו צריכים להיראות". 

מה לדעתך החברה הישראלית צריכה לאמץ כדי שתהיה פה שנה טובה יותר? 

"אנחנו יודעים לדבר יותר בסימני קריאה מאשר בסימני שאלה, ואני חושבת שהתקופה הזו דורשת יותר סימני שאלה וחיפוש אחר תשובות חדשות. יותר נכונות להקשיב ולחקור את השורשים של המקום הזה ושלנו כדי לכוון את הסיפור לפרק הבא. יש בשורשים שלנו מאבק, הישרדות, מלחמה וגלות, אבל גם הרבה שלום, 'ואהבת לרעך כמוך', ראיית האחר ולימוד במקום מלחמה. צריך לחפש את זה, ולא אצל האנשים שדומים לנו אלא בקצוות הרחוקים".