לא פוגשת יד אחות

על האובדן השקוף של אחים שכולים והאתגר להפוך את צל האח שאבד למקור אור 

מתוך המדור: שאלות לאיילת

שאלה: 

אחותי שגדולה ממני בשלוש שנים נהרגה כחיילת ב7.10. כלפי חוץ אני מתמודדת טוב. אחרי תקופה קשה מאוד שלא הצלחתי לנשום מרוב כאב – המצב השתפר. אני ממשיכה לעבוד וללמוד, לצאת עם חברים ולבלות אבל בפנים אני לא באמת מצליחה לחיות. אני מרגישה כל הזמן שהצל שלה מאפיל עלי, שאני לא מצליחה להגיע להישגים שלה, שאני לא מצליחה להיות משמעותית ותורמת לסביבה כמותה. היא הייתה אדם מיוחד מאוד, מוכשרת עם לב זהב, בכל מקום שאליו הגיעה היא בלטה מבחינה חברתית ובזכות הכישרונות שלה. היא הייתה מפקדת נערצת, התנדבה בהרבה עמותות ותרמה המון לחברה. אני שונה ממנה. אני מופנמת ולא בולטת בסביבה, אין לי כוח רצון כמו לה, אני לא מנצלת את הזמן כמו שהיא ניצלה, ומאז שהיא נהרגה עוד הרבה פחות. יש ימים בהם חוץ מהמשימות הנחוצות – אני לא עושה כלום. שעות רבות עוברות עליי בבטלה מול המסך, מה שמשאיר אותי עם תחושת ריקנות גדולה. אני לא מרשה לעצמי להיכנס לרחמים עצמיים כי הקושי שלי קטן לעומת הקושי של ההורים שלי, וכל הכאב הזה פשוט ממלא לי את הלב והורס אותי מבפנים. 

 תשובה: 
איבוד של אחות במלחמה הוא חוויה מטלטלת שמעלה כאב בעוצמה ובעומק שקשה לתאר.  

תחושת האובדן כפולה ומשולשת. האובדן הוא לא רק של הדמות שאהבת אלא של מי שהייתה שותפה לחוויות ילדות, לסודות, לצחוק ולזהות המשפחתית. עם מותה של אחותך חלק מהזהות שלך נעלם, כאילו חתיכה מהאני שלך נלקחה.  

אחים ואחיות שכולים רבים מתארים תחושה של הידחקות לשוליים במעגל השכול. הסביבה מתמקדת בצער של ההורים או של האלמנה והיתומים, כשיש כאלה, והאחיות והאחים נותרים שקופים.  

הדבר ניכר גם מבחינה חוקית. חוק המשפחות השכולות שנחקק בישראל ב1950 מתייחס רק להורים השכולים, לבת/בן הזוג וליתומים. החוק משקף מגמות ותפיסות חברתיות רחבות הרבה יותר והוא דורש תיקון. התיקון נדרש הן ברמה החוקית, ברמה החברתית והמשפחתית וגם ברמה האישית שמושפעת מתפיסות החברה. חוסר ההכרה בקושי הכרוך באובדן של אחיות ואחים מחלחל לתוך הנפש וניכר שגם את לא מכירה בלגיטימיות של הכאב שאת חווה. 

אובדן של אחות מניע שרשרת ארוכה של אובדנים. הכאב של ההורים ממלא את החלל וכל כאב אחר מתגמד אל מול צערם העמוק. האובדן משנה את כל המערך המשפחתי וסדרי העדיפויות משתנים. לעיתים נדרשת מעורבות משפחתית גבוהה יותר מבעבר ולפעמים כל אחד ואחת במשפחה נסוג לתוך כאבו ונוצר ריחוק. האחים שנותרו עשויים להרגיש שהם צריכים למלא את החלל שנוצר ולשמור על ההורים, תפקידים שמכבידים מאוד לאורך זמן.  

האובדן משפיע על כל תהליכי ההתבגרות ועיצוב הזהות. מצד אחד הוא מזרז התבגרות ומצד שני טראומת האובדן, כמו כל טראומה אחרת, עוצרת את תהליכי הגדילה וההתפתחות וכך נוצר פער פנימי בין התבגרות מזורזת לבין אזורים בנפש שנעצרים בזמן. 

 הולדן קולפילד, גיבור הספר ׳התפסן בשדה השיפון׳ איבד את אחיו, אליי, שנפטר מסרטן. הספר כולו מתאר תהליך אבל רווי כאב. הולדן מספר שכאשר אליי מת הוא שבר את חלון חדר השינה שלו באגרופים, תגובה ספונטנית ואלימה שמעידה על עוצמת הכאב הבלתי נשלט. כתוצאה מהמכה היד שלו נפגעה, היא נותרה מצולקת והתנועה שלו מוגבלת. הפציעה של הולדן מגלמת את הצלקת הפנימית שמות אחיו הותירה בו ואת הפגיעה בתנועה שהמוות יצר. גם את מתארת את הצל שאחותך הותירה כמשהו שמגביל את התנועה שלך. ההשוואה המתמדת שלך מול אחותך מרוקנת אותך מכוחות וממשמעות ומשאירה אותך בתחושת חוסר ערך שמחלישה מאד את הנפש.  

נראה שהאתגר הגדול שלך הוא להשתחרר מההשוואה שלך לאחותך, השוואה שהופכת אותה לצל בחייך, ולהפוך אותה למקור של אור.  

 פתחי את הצהר 

קנאה בין אחיות ואחים היא כוח רב עוצמה משחר האנושות. בתנ"ך היא מופיעה לראשונה בסיפור קין והבל וממשיכה ליצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, משה, אהרון ומרים ועוד. אחיות ואחים שנולדו באותה משפחה מעוררים את הצורך להשוות ביניהם ולמדוד את הערך העצמי מולם. כאשר אחות מתה בגיל צעיר הנטייה להשוואה מתעצמת. המוות גורם להבלטת הצדדים החיוביים ולמזעור הצדדים השליליים, יש לנו נטייה להאדיר את המתים במיוחד כשהמוות שלהם מתרחש בנסיבות דרמטיות של מלחמה, אם כי אני בטוחה שאחותך אכן הייתה יוצאת דופן ובולטת באור שהקרינה סביבה. האתגר של מי שנשארו בחיים הוא לגלות את האור הפנימי שלהם גם כשהוא שונה מאוד מהאופן בה הדמות שאבדה הקרינה סביבה. יש לנו אינספור דרכים לבטא ולהקרין את האור שלנו בעולם. האור שלך לא אמור להיות זהה לאור של אחותך. נשמע לי שכרגע האור שלך מוסתר על ידי האור שלה כיוון שאת עסוקה בהשוואה אליה. המוות שלה דורש ממך ללמוד להכיר באור שלך ובערך שלו כעומד בפני עצמו. זו משימת חיים מאתגרת וקריטית. כל עוד תהיי עסוקה בהשוואה אליה כנראה שלא תצליחי בכך.  

בפרשת נח ה׳ מצווה על נח לעשות צוהר לתיבה. הפרשנים נותנים שני פירושים לציווי הזה, הראשון מוכר יותר – חלון דרכו ייכנס אור לתיבה, והשני – אבן יקרה שמאירה מבפנים. לדעתי שתי הפרשנויות מתקיימות בו זמנית. יש לנו מקורות אור חיצוניים שמאירים לנו את הדרך אבל לא פחות מזה – מקור האור שלנו נמצא בתוכנו. כרגע התריסים שלך מוגפים, מקור האור החיצוני שלך כבה, איבדת את אחותך שהייתה עבורך ככל הנראה מקור אור וההשוואה התמידית אליה מותירה את התריסים אטומים ומוגפים. מתי כספי שר לנח ׳פתח לרגע את הצוהר׳ נראה שגם את צריכה לפתוח לאט לאט את הצוהר, לפתוח את התריסים שמחשיכים אותך, למצוא מקורות אור חיצוניים שיאפשרו לך להרגיש את האבן היקרה שבתוכך, את מקורות האור הפנימיים שלך. האור לא אמור להיות דרמטי ובוהק מהרגע הראשון, הוא לא אמור להיות דומה לאור של אחותך שאבדה. את לא חייבת להיות מפקדת נערצת ולא חייבת להתנדב כמותה. 
בנוסף, נסי למצוא אנשים שעוברים את מה שאת עוברת. יש היום ברשתות החברתיות ביטוי לחוויות שלך, אחים ואחיות שמתארים את השכול שלהם. שירה אמונה אמסלם שגם היא, כמוך, איבדה את אחיה במלחמה כתבה על כך ספר ׳הותיר אחריו אחות׳. היא מתארת בדף הפייסבוק שלה את מה שעובר עליה כאחות שכולה. אולי תמצאי הבנה ותוקף בדבריה. גם טיפול אישי וקבוצתי יכול לעזור להכיל את כל הזרמים העוצמתיים שמתנגשים זה בזה לאחר שכול. טיפול במצב כזה יכול לעזור לך לקבל את הסתירות הרבות שהאובדן מעורר ולמצוא את הדרך שלך לאהוב מחדש את מי שאת, עם ולמרות השוני הגדול שלך מאחותך. 

ד"ר איילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית, מחברת ,המדריך לגוף ונפש בזוגיות, ובעלת הטור שאלות לאיילת במגזין נשים