באה אליכם

פגישה מקרית בפריז הובילה את מירי מסיקה ואסי דיין לחברות עמוקה ובלתי צפויה. כיום, שנים לאחר אותה פגישה, מוציאה מסיקה אלבום חדש בשם 'שלך, אסי' שמבוסס כולו על מילותיו של היוצר הגאון שהסעיר את נפשה.

תמיד אהבתי את מירי מסיקה. הקול שלה מלווה את אירועי חיי כבר שני עשורים. התארסתי בחודש נובמבר בשנה שבה האלבום הראשון שלה פרץ, ואין מה שמחזיר אותי לאותם הימים יותר מהמילים 'זוכר את נובמבר, עננים עננים…'.
לאחרונה הוציאה מסיקה אלבום חדש בשם 'שלך, אסי', אלבום קונספט ייחודי שהופק בשיתוף פעולה עם אומנים גדולים רבים. הוא שונה באופן מהותי מאלבומיה הקודמים, ומורכב מטקסטים ומכְּתבים אישיים שאסי דיין כתב למסיקה ולנשים אחרות. חוץ משירה, מסיקה הייתה שותפה להלחנה, לעריכת הטקסטים ואפילו כתבה חלק ממילות השירים.
מופע ההשקה של האלבום היה יוצא דופן ומטלטל. המילים העוצמתיות והנוקבות של אסי דיין הוקרנו על הקירות, ותיארו את מאבק האהבה במוות בנפשו הסוערת. הלחנים המיוחדים וקולה העוצמתי של מסיקה הוסיפו עומק למילים, גרמו לקסם להתרחש והאירו את מסיקה עצמה באור אחר מזה שהכרנו.

שפה נכחדת בתיבת המייל

כשאנחנו נפגשות למחרת המופע, אני שואלת אותה מדוע הקדישה אלבום שלם לאסי דיין. היא מספרת לי על הערצתה אליו ועל הקשר המיוחד שנוצר ביניהם. "נפגשנו בפסטיבל סרטים בפריז. אני ליוויתי את הסרט 'שלוש אימהות' ששיחקתי בו, והוא קידם סרט משלו. הוא קרא לי, הזמין אותי לפגוש אותו ואמר שאני זמרת טובה בעיניו ושהוא אוהב את השירים שלי. זה הפתיע אותי נורא", היא נזכרת.
"ציפיתי שהוא יתנהג בהתנשאות, ואפילו על זה הייתי סולחת לו כי הוא גאון. אבל הוא היה מתוק ונגיש. הוא סיפר לי שהשיר האהוב עליו הוא 'באה אליכם', דווקא שיר עממי ופשוט. זה הימם אותי. הוא אמר שאלו כל הדברים שאף פעם לא היו לו, שהוא לא יכול לדמיין סיטואציה שבה הוא נכנס הביתה ו'אבא יגיד… אימא מוארת משמחה'. נראה לו מוזר לחיות בבית מתפקד", היא אומרת.
דיין ומסיקה הגיעו מרקע שונה מאוד. "אני פרחה, פרחה אינטלקטואלית", אומרת מסיקה. "באתי מהשכונה. אסי הגיע מהאצולה, כמו ה'קנדי' של ישראל". אבל השאיפה לאומנות ברמה המזוקקת שלה חיברה ביניהם. "באומנות שלו אסי נגע בכל הקצוות. מ'גבעת חלפון' ועד 'החיים על פי  אגפא'. הכי גבוה, אומנותי וחדשני, והכי עממי ומצחיק. אני מרגישה שהקצוות האלו נמצאים בתוכי, השאיפה לאומנות גבוהה והרצון לגעת בהרבה אנשים".
אחרי אותה פגישה בפריז דיין ומסיקה הפכו לחברים, ושמרו על קשר מיוחד במשך תקופה קצרה ומשמעותית.
במהלך המופע מספרת מסיקה על המייל שנשלח אליה לפנות בוקר, והפך לשיר המטלטל 'שלא ניפול למעלה'. "קמתי וראיתי מייל שנשלח בשלוש ורבע לפנות בוקר, ובו כתוב: 'לא נעים לקפוץ ולהעיר את השכנים, אפילו מתאבד מתחשב באחרים'.
חשבתי שאני מקבלת מכתב התאבדות מאסי דיין ונבהלתי נורא. גם חשבתי לעצמי שאני לא מכירה אותו מספיק זמן כדי להיות הנמענת למכתב ההתאבדות שלו. פתחתי את המייל ברעד ופתאום התחלתי לצחוק, כי הבנתי שזה מכתב אהבה מלא הומור. 'מה יקרה אם אני אקפוץ אלייך'? זה לא היה מכתב התאבדות", היא אומרת.
המייל היה כתוב בשפה כל כך יפה, כמעט נכחדת, ומסיקה הרגישה שהמילים המיוחדות האלה לא יכולות להישאר רק שלה, הן צריכות לצאת אל העולם. כמשוררת היא נותנת דימוי לתחושה שעלתה בה: כמו מיליונרית שלא יכולה להשלים עם העובדה שבביתה תלויה יצירת אומנות מרהיבה, שתישאר פרטית. כך החליטה להוציא את המייל לאור על ידי הפיכתו לשיר. הטקסט, כאמור, היה יפיפה, אבל נוסח כמייל, וההלחנה לא הייתה קלה. כדי להלחין אותו היה צריך לערוך את הטקסט, להוסיף בתים ופזמון. "ההוספה היא הקושי הכי גדול בפרויקט וגם העונג הכי גדול. הייתי רוצה לקבל אישור פנימי מאסי, מהשמיים. אני חושבת שהוא היה אוהב את זה, אבל אין לי באמת אישור. לקחתי סיכון ונכנסתי לנעליים עצומות".
גם את הטקסט לשיר 'האושר האחרון', המבוסס על מייל שכתב דיין בדמי ימיו, היה קשה לעבד. "זה טקסט מדהים, מורכב וארוך, וכדי להפוך אותו לשיר היה צריך לוותר על השורות הכי יפות. לחתוך בבשר החי, להקריב למען המוזיקה".
גם השיר הזה הוא דיאלוג בין אהבה למוות. "זה אחד מסיפורי האהבה האחרונים שהיו לאסי", היא מספרת. "הוא היה בדמי ימיו והבין שכנראה שכבר לא יאהב ככה. 'תמיד תזכרי שחייך כפולים', הוא כותב לה, 'את לא באמת יכולה לעזוב אותי כיוון שאת חיה אצלי בראש, לא משנה אם עצוב לך וחייך במדרון, תדעי שיש מקום בו את האושר האחרון והיופי האין־סופי'. זה כל כך יפה".

האלבום התחיל משיר אחד, 'אחת בלילה', שהלחין עבורה אלנתן שלום. את שלום היא מזכירה בהערכה רבה. "אלנתן מגיע מהמגזר הדתי־לאומי, חבר שהוא כמו מטפל. יש לו ראייה מיוחדת על העולם, נקודת מבט יהודית, דתית, לאומית. השיחות שלנו העשירו את חיי. הוא מלחין ענק, אני חייבת לו את הלהיטים הכי גדולים שלי. כשהראיתי לו את המילים האלו הוא התעלף. הוא ישב ליד הפסנתר וזה פשוט נבע ממנו".
בשיר יש בית שכתבה מסיקה עצמה. "היה בלתי אפשרי להלחין את המייל, לא יכולנו להוציא ממנו בית נוסף, אז הוספתי בית מהדברים שנאמרו", היא מספרת. "בעל כורחנו כתבנו שיר ביחד. מעניין אם תנחשי מה אני כתבתי ומה הוא", היא מחייכת.
לואי להב, ששמע את השיר והתפעל ממנו, דחק בה להמשיך ואמר לה שצריך ליצור שירים נוספים. ניר מימון שימש כמפיק המוזיקלי, ובשיתוף פעולה עם יוצרים אחרים האלבום הלך והתגבש. אלון עדר הלחין כמה שירים, קרן פלס שלחה את השיר 'תמר' שהלחינה לפני שנים, וממפגש מקרי עם דודו טסה באולפן נוצר שיר נוסף מטקסט שאף אחד לא הצליח להלחין.
לביצוע השירים מסיקה גייסה את גילה אלמגור, גידי גוב ושולי רנד. "כל הכוכבים הסתדרו. בדרך כלל אני לא יזמית, לא נעים לי מהעולם. לא נעים לי לדפוק בדלת ולהגיד: 'אולי אתה יכול?'. בהכנת אלבום כזה צריך להיות יזם. התקשרתי לליאור דיין כדי לבקש ממנו טקסטים נוספים של אביו, נדנדתי לאנשים שילחינו, בחרתי מי ישיר מה, בלי להתנצל. לא היה לי נעים לתת הוראות לגידי גוב או לגילה אלמגור. מי אני? אבל אני מוצאת שכמה שאתה יותר גדול – ככה אתה יותר פתוח. כשביקשתי משולי רנד, הוא שלח לי עשר הקלטות עם חיקוי של אסי דיין שלא שמעתי כמותו. כשאנשים שומעים שזו אומנות ומזהים שהכוונה טהורה, כולם רוצים לבוא. כל הדלתות נפתחו".

השירים עוסקים בהרהורים מורכבים של חיים ומוות. לא קשה להתעסק בנושאים האלו בשנה הזו, כשהמוות כל כך נוכח?
"היצירה נעשתה לפני המלחמה, אבל במדינה שלנו הפלירטוט עם המוות הוא תמידי. הקיום פה הוא נס. אסי דיבר כל הזמן על המוות, הוא כאילו לא פחד למות ואפילו רצה למות, אבל אז הוא אשפז את עצמו. הוא ניסה להציל את עצמו כל הזמן. הוא רצה לחיות יותר משרצה למות, כל הזמן שאל שאלות. אחרי השבעה באוקטובר המילים שלו מקבלות משמעות עמוקה יותר".
השקת האלבום נקבעה לשמונה באוקטובר 2023, אבל המלחמה שינתה את התוכניות. הכול קפא למשך יותר משנה. לבסוף יצא האלבום לאור בנובמבר האחרון.
מה את מאחלת לאלבום?
"אלבומי קונספט דינם להישאר נישתיים, למביני דבר, ואני רוצה להנגיש אותו לכמה שיותר לבבות, כי השפה הזאת היא שפה נכחדת".
מה אסי דיין היה אומר על האלבום ועל המופע?
"ליאור, הבן שלו, אמר לי בהומור שאם היו שואלים אותו, אבא שלו היה אומר ששווה למות רק בשביל הופעה כזאת", היא מחייכת. "וברצינות, הוא אמר שאף אחד לא הנציח אותו כך. שהאלבום החזיר את אביו לחיים בצורה שהיא מעבר לכל מה שדמיין".

 לאן שהחיים ייקחו

מסיקה פרצה בסערה לתודעה הציבורית בשנת 2005, כשאלבום הבכורה שלה הצליח בצורה מסחררת והגיע למעמד פלטינה כפולה. היא זכתה בתואר 'זמרת השנה', 'תגלית השנה' ו'שיר השנה' (עם שירה "לשם") במצעד הפזמונים בגלגל"צ.
אבל מסיקה עצמה לא תמיד ידעה שנולדה להיות זמרת. "בהתחלה חשבתי שאני מצחיקנית, הייתי השחקנית של הכיתה. אני פרפקציוניסטית, ועד שלא הבנתי שאני יכולה לשיר כמו הזמרות הגדולות – לא חשבתי שאוכל להיות זמרת. אצלי זה אפס או אחד, אין אמצע", היא משתפת. "לא הייתי ילדה כזו ששרה בסלון לאבא ואימא וכל האורחים מתפעלים מהקול היפה ומוחאים לה כפיים, כמו ריקי גל או ריטה. הייתי ילדה דעתנית, וכחנית, אומנית שאוהבת לצייר. לא היה לי קול יפה. שרתי וזה לא נשמע טוב, לפעמים היו לי יבלות בגרון ואמרו לאימא שלי שזה לא נורא, כי מבחינה בריאותית זה שום דבר. רק 'זמרת היא לא תהיה'".

אם כך, לכל אחת יש תקווה להצליח?
"נכון, כי מיתרי הקול הם לא הדבר היחיד. העניין הוא האומנות. הרצון להגיד משהו לעולם חזק יותר מהכול".
אבל גם הקול.
"נכון. זו מתנה שפתאום קיבלתי, אני לא יודעת מאיפה".

הפריצה הדרמטית הפחידה אותך?
"לא, כי לא הייתי אדם רגיל. כילדה לא הבנתי סיטואציות חברתיות. היה לי עיכוב התפתחותי אמיתי, התחלתי לדבר בגיל מאוחר מאוד. חיכיתי להיות זמרת ופתאום זה קרה, ואז נרגעו השדים שבי. כשהייתי קטנה הייתי הולכת ברחוב ושרה בקולי קולות", היא נזכרת, ומספרת שגם בתה מתנהגת כך. "הייתי נכנסת לשיחות של אנשים שאני לא מכירה. בעולם האמיתי יש גבולות, והפרסום מעלים אותם. זה התכתב עם המציאות הפנימית שלי. פתאום אני יכולה להגיד שלום לכל מי שאני רוצה. אם אני שרה ברחוב, זו מירי מסיקה, זה לא בגלל שאני משוגעת. במקום להיות בבית משוגעים – נהייתי מפורסמת".

מה היית רוצה לומר למירי שנמצאת בתחילת הדרך?

"הייתי רוצה לומר לה לשים את בחירת השירים במרכז. נורא אהבתי טקסטים, והרבה פעמים התפשרתי עליהם לטובת המוזיקה. הבנתי שאני יכולה לקחת כל טקסט ולהפוך אותו ליפה בזכות האופן שבו אגיש אותו. סמכתי על הכישרון שלי, ועל הכישרון של אורי (זך, בעלה. ש.ג) שעזר לי להרים כל דבר לגבהים מטורפים. אבל כשיש טקסטים אלמותיים כמו הטקסטים של אסי דיין, וגם לחנים טובים – כך נוצרים דברים גדולים", היא אומרת. "לא שאני מתלוננת. קיבלתי שירים מהממים, אבל זה היה במזל, ובשלב מסוים איבדתי את עצמי. עשיתי הכול מהכול, כי אני גם וגם וגם. והייתי רוצה ללכת יותר לעומק ולא לרוחב".

אני שואלת אותה על ציון דרך משמעותי בקריירה המפוארת שלה, והיא עונה מייד שהמפגש עם קרן פלס שינה את חייה. אני מנסה להבין איך שתיהן, שתי ענקיות שיושבות על אותה משבצת, מצליחות לגרום לחברות ביניהן לעבוד. "אנחנו לא חברות", היא מפתיעה. "אנחנו לא עונות על כל הקריטריונים של חברה. אנחנו אחיות, משפחה. אי אפשר להסביר את האהבה שאני מרגישה כשאני מסתכלת לקרן בעיניים. אני פשוט אוהבת אותה. אני יכולה לא לראות אותה שנה, לפגוש אותה רק על הבמה, אבל כשעצוב לי אני אתקשר אליה. בקשר שלנו אין משפטים כמו 'בואי לקפה עכשיו, את באה עם הילדים?'. זה משהו אחר, רוחני, מוזר, מלא פגמים, כמו במשפחות. אהבה בלי תנאי", היא מסבירה. "זה נתון, כמו שאורי הוא נתון. ברגע שהוא נכנס לחיי הם השתנו".

פלס ומסיקה נפגשו ב'רימון', בית הספר למוזיקה. "היינו שתי חייזריות, כל אחת מעוכבת בדרך אחרת. קרן כמעט לא דיברה ולא הייתה מסתכלת ישר בעיניים. היא טוענת שיום אחד נכנסה לשירותים ושמעה מישהי שרה בתוך אחד התאים, ואז אומרת לעצמה 'זה לא היה טוב'. היא חשבה 'זה לא היה טוב? אני רוצה להכיר את הבחורה הזו', וחיכתה כדי לראות מי תצא מהתא. כך נוצר הקשר ביננו".
באותה תקופה מסיקה התאהבה בבחור שלא היה מעוניין בה. "הייתי מאוהבת בו מאוד, והיה ניכר שהוא לא מעוניין בי. לא הבנתי אז שזו סיטואציה שאסור להימצא בה", היא מספרת. "קרן משכה אותי לחדר ושרה לי את 'בקרקס הזה', במקום לדבר. 'פסנתר שהתפרק לא ינגן עוד'. דרך השיר היא הסבירה לי מה צריך לעשות. גם את עצמה היא שרה לי דרך השיר 'איתי', זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה עובר עליה".

הכול אהבה

באוקטובר 2022 עלה בלונדון המחזמר" ביקור התזמורת", בכיכובה של מסיקה לצידו של אלון אבוטבול. על תפקיד זה הייתה מועמדת לפרס לורנס אוליביה לשחקנית הטובה ביותר במחזמר. היא מציינת את התפקיד כנקודת ציון משמעותית נוספת. "נזכרתי מה זה להופיע ביצירת מופת. כשחזרתי הביתה הבנתי שאני לא רוצה לעשות פחות מאומנות שלמה".
היא שיחקה שם דמות ישראלית. "הבאתי להם תדר אחר. הם מכירים לבן ושחור, וכשפגשו אותי לא הבינו מה הם רואים ושומעים. היה מרגש לראות לחלוחית בעיניים של בריטים שמשהו נפתח להם בלב גם כלפי ישראל, שהם מבינים שלא יכול להיות שיוצא מפה רק רוע כמו שמתארים אותנו אצלם. הרגשתי שהייתי שגרירה של ישראל".
אבל החוויה המשמעותית ביותר בחייה, זו שהפכה אותה למי שהיא באמת, היא האימהות. "הלידה של הבנות שלי, ובכלל להפוך לאימא – זה הפך אותי למישהי אחרת. נפתחו בי עומקים אחרים באישיות, בנשמה. לאהוב, להתאהב".
מסיקה היא אישה שאוהבת חזק, אוהבת בעוצמה, ולא תמיד בחייה האהבה הזו מצאה את הנמען הנכון. "כל החוויה של הילדות שלי היא להיות מאוהבת באנשים שלא אהבו אותי בחזרה. כל הלב השבור הזה. כאילו יש בתוכי עצב, בור גדול פעור בתוכי, הוא מוריד אותי שאולה, אבל הוא גם מנוע מאוד גדול של אהבה ושל חיבור. אני עשויה מהרצון הזה. נורא חשוב לי שכולם יהיו אוהבים בחדר".

אולי הרצון להיות מוקפת באהבה הוא גם הסיבה לכך שהיא לא מהססת לשלב עבודה עם קשרי אהבה ואינטימיות, חיבור שרוב האנשים חוששים ממנו. בעלה, אורי זך, הוא מוזיקאי, מלחין ומפיק מוזיקלי. הוא הפיק ועיבד רבים משיריה, אבל דווקא באלבום החדש לא לקח חלק. "אורי אוהב את אסי דיין יותר ממני", היא משתפת. "הייתי חייבת מישהו אחר. במערכת היחסים עם אורי הכול כל כך מעורבב, אני לא יכולה להמציא את עצמי מחדש לידו. הוא רגיל שהוא עושה x ואני עושה y", היא מסבירה. "כדי לייצר חוזה חדש הייתי חייבת אדם חדש. כמו ניר מימון שנתן לי לעבד איתו, או אלון עדר שהתעקש שאלחין איתו. ככה יכולתי להיות מעבדת, מפיקה, מנהלת אומנותית ומלחינה, כי עבדתי עם אנשים שאף פעם לא עבדו איתי קודם, ונראה להם טבעי שככה זה צריך להיות. אם אורי היה פה הוא היה אומר שאני טועה, ושאם הייתי נותנת לו צ'אנס הוא היה מוכיח לי. אבל בסוף אורי נמצא בכל הדברים, הוא תמיד נמצא שם ואני תמיד מתייעצת איתו. הוא לימד אותי כל מה שאני יודעת".

 הקול של ישראל

בשנה האחרונה מסיקה, כמו אומנים אחרים, הייתה שקועה בהתנדבות ובעשייה. "בשבעה באוקטובר שהיתי במלון דניאל בהרצליה. רציתי סוף שבוע עם הבנות, בחגים היו לי הופעות ולא היה לי זמן איכות איתן". התוכנית המקורית שלה הייתה להתארח בבארי באותו יום. "כרמית, החברה הכי טובה שלי, גרה בבארי. קבענו שאהיה אצלה בחג המשק. לפני החג אמרתי לה – זהו, ההופעות נגמרו, אני באה אלייך. והיא אמרה לי, 'מירי, אל תשאלי, אני בקפריסין'. היא טסה לשם עם כל המשפחה המורחבת שלה, כולם מבארי", היא מספרת. "הבת שלה קנתה כרטיסים והתעקשה שכולם יבואו. לא כולם רצו לבוא, והיא התעקשה והצילה את החיים שלהם. מהבתים שלהם לא נשאר כלום. כולם במשפחה הזו היו יכולים למות".
כשהתחילו להגיע השמועות על מה שקורה בדרום, מסיקה קפאה. "אני נמצאת בבארי הרבה ומכירה שם הרבה אנשים. האבל שלי היה לאומי כמו שהוא היה אישי. אחר כך החלטתי לקום ולעזור במשהו, ואז ביקשו ממני לבוא לאילת. באתי ליום אחד ונשארתי כמעט שבועיים".
באותם ימים היא הופיעה בבתי המלון שבהם שהו המפונים מהעוטף. "זו הייתה חוויה אינטנסיבית שלימדה אותי על פחד ועל התמודדות. הדרך היחידה להתמודד עם כאב כזה היא ללכת לרפא אנשים אחרים. כולם באותם ימים קמו ותרמו בקנה מידה בלתי נתפס. זה הרחיב לי את הלב. החלום שלי הוא שנהיה תמיד במקום הזה, ולא רק בשמונה באוקטובר".

בימים אלו היא מאחלת למדינה אחדות. "הזמנתי להופעת ההשקה אנשים מהימין ומהשמאל. רציתי שכל המרקם של החברה הישראלית יהיה שם". אחדות, היא מדגישה, ולא אחידות. "אומרים לי – אם את כל כך בעד אחדות, אז למה את מדברת ומפלגת? ואני לא מבינה, אני מפלגת?! אני משתדלת להופיע בכל קצוות הארץ, אני רוצה שיאהבו אותי ויקבלו אותי למרות שאני חושבת אחרת, כמו שאני מקבלת ואוהבת אנשים שאני לא יכולה להסכים איתם על אף מילה. יש אנשים שמחזיקים בדיוק בדעה שלי והם בלתי נסבלים, ויש אנשים שהם הכי קרובים אליי, משפחה וחברי נפש, שמחזיקים בדעות שונות לגמרי משלי. ברשתות החברתיות ומאחורי המקלדות יש רק מילים, בלי תדר של בני אדם. יש רק דעה או קצה של דעה, ונוצרת אשליה של שנאה ופילוג. במפגש אמיתי זה לא קורה. אני מאחלת לעם שלנו מנהיגים ששואפים לאחדות, שהפיצול הזה לא משרת אותם, שלא מוסיפים בנזין לאש. אנשים טובים וערכיים, לא פוליטיקאים. העם עייף, לא מעוניין בסכסוך. האנשים כאן מדהימים, ובאופן מילולי מתו אחד למען השני. אנשים מיהודה ושומרון הגנו על קיבוצניקים בגופם. אנשים נכנסו לנובה פעם אחר פעם וסיכנו את החיים שלהם כדי להציל אחרים, בלי לשאול מה הם חושבים ואם היה שם פסל של בודהה או לא. הם הלכו להציל אותם, יהודים, אחים שלהם. יש שאלה אחת שצריך לשאול: האם האדם שעומד מולך בשדה הקרב היה מגן עליך? אתה היית מגן עליו? התשובה היא כן, ופה זה מסתיים".

ברמה הפרטית, היא שואפת שהמופע החדש יגדל ויגיע לקהלים ולגבהים חדשים. "אני רוצה עוד אלבומים, עוד אומנות, עוד תיאטרון ועוד קולנוע, וגם לחזור לייצג את ישראל בעולם, בקולנוע או במוזיקה".
למסיקה יש כמה פרויקטים בדרך, כך שיש למה לצפות. "יש לי מופע עם הפילהרמונית, שזה הדבר הכי יפה שעשיתי בחיים שלי. בנוסף, יש סרט אנימציה בין־לאומי שאני מדובבת בו את אימא של דוד המלך, ניצבת, כמו עפרה חזה ב'נסיך מצרים'. בתחילת הסרט דוד המלך הוא ילד שלא מבין מה אלוקים רוצה ממנו, והקול של אימו הוא קול האמונה". אחד השירים שהיא שרה בסרט נשלח אליה אחרי השבעה באוקטובר. "זה היה מטורף", היא מספרת. "השאלות בשיר הן אלה שכל יהודי שואל את עצמו. דוד בורח משאול ואומר – 'אם אני הולך לפה אני מת, אם אני הולך לשם אני מת. אתה רוצה שאהיה מלך, אבל אני לא מבין מה צריך לקרות'. אחרי השבעה באוקטובר השיר קיבל משמעות מצמררת. אני שרה אותו ומביאה את הכאב שלי כיהודייה שלא מבינה מה אלוהים מנסה להגיד לי, מה עלינו לעשות כדי שיהיה פה טוב. אני שרה, כולם מסביבי נוצרים וכולם בוכים. אני מאחלת לעצמי עוד רגעים כאלו, להביא את הקול של ישראל, של היהודים, לעולם".