רופאה לשבורי לב

עונת החתונות בפתח, אך הדרך לחופה לא תמיד פשוטה. לעיתים היא עוברת דרך שנים של המתנה ברווקות מאוחרת, ולעיתים מתוך שברים של בית קודם. אחרי ששידכה אלמנות מלחמה והביאה זוגות רבים אל מתחת לחופה, השדכנית רחלי הומינר מספרת על המהפכה בעולם השדכנות, על הלוחמים שחזרו מהחזית ומחפשים אמת ועל היכולת המופלאה של הלב לאהוב שוב 

הטלפון של רחלי הומינר לא נח לרגע. עולם שלם של לבבות מחפשים מבקש להגיע אליה ללא הפסקה, גם כשהחליטה להגביל את הזמינות שלה ולהוציא את המכשיר הנייד מחדר השינה. רחלי היא לא שדכנית סטנדרטית; ההתמחות שלה נוגעת בנימים החשופים של החברה, רווקות מאוחרת ופרק ב' של נישואין. היא מנהלת את אתר ההיכרויות "הבאר" ולאורך השנים זכתה להעמיד זוגות רבים, בהם אלמנות מלחמה, אלמנות ואלמנים נפגעי טרור או שכול אזרחי. 

מתי הבנת שאת רוצה להיות שדכנית? 

"זה עניין אותי עוד כרווקה צעירה, אבל התחלתי ממש לשדך בזמן השירות הלאומי. שם שידכתי זוגות שהגיעו גם לחתונה. בחתונה הראשונה של הזוג ששידכתי פתאום נתקפתי חוסר ביטחון, הייתי רק בת 18 וחשבתי, 'רגע, אולי זה לא מתאים?' אבל הזוג הרגיע אותי וראיתי שזה בסדר גמור. המשכתי לשדך עוד זוגות ולאט לאט הרגשתי שיש לי את זה". 

מבקשי אמת 

רחלי הומינר היא תושבת מעלה גלבוע, בת 45, נשואה ואימא לשישה (ארבעה ביולוגיים, תאומות ושתי בנות, ובן ובת נוספים שאימצו למשפחה). העיסוק בשדכנות ובמיוחד בשידוכים סביב שכול נובע בחלקו מהסיפור האישי שלה, מהאובדן שחוותה. לפני 11 שנה היא איבדה את אחותה, אודליה פינקלר שנהרגה בתאונת דרכים. היא החליטה להקדיש את העיסוק בשידוכים לעילוי נשמתה של אחותה, שהנושא היה קרוב לליבה וגם היא עסקה בו.   

"בשנים הראשונות זה היה בין לבין, משהו שעשיתי בין הלימודים, העבודה והקמת המשפחה שלי. המפנה הגדול הגיע בקורונה. עזבתי עבודה והבנתי שאני לא חוזרת, שאני מתמסרת רק לשידוכים. ראיתי כמה זה נצרך וכמה חשוב שיהיה מישהו שיתמסר לזה לגמרי, ומאז אני על זה כל הזמן". 

את מרגישה שתהליך השידוכים מורכב יותר כיום?  

"אנחנו בדור מיוחד של אנשים שלא מוכנים לוותר", אומרת הומינר, "אנשים שרוצים אהבת אמת, שרוצים להרגיש ולא לעשות דברים רק כי 'צריך', לכן זה קשה ולא קורה באופן אוטומטי בגיל צעיר. אבל יש בזה צד חיובי – אנשים נמצאים בבירור עצמי עמוק ורוצים חיבור של נשמות. ככל שאדם נמצא יותר בעומק, הוא נפגש במורכבות ולא מוותר. בציבור קוראים להם 'בררנים' או 'מעוכבי שידוך', אבל אני לא מתחברת לזה. אני מעריכה אותם, אני מבינה שהם רוצים לזכות במשהו נכון ואמיתי עבורם. זה גם דור שעובר מלחמות", היא מוסיפה, "מגיעים אליי מילואימניקים שלחמו ב'חרבות ברזל'. כלפי חוץ הם אולי נראים מבולבלים, אבל אדם שנלחם חודשים בעזה וראה חברים שלו נהרגים – מי אני שאגיד שהוא מפונק או חי בסרט? זה הרבה יותר מורכב. הדור הזה רוצה לברר ולהתברר לחיבור אנושי עמוק יותר, חיבור של אמת. כמה שקשה לראות את זה, אני חושבת שאנחנו בדרך למשהו נכון יותר, אמיתי יותר".  

כשמסתכלים על הנתונים של פעם, נראה שהכול היה פשוט יותר. רווקות מאוחרת הייתה נפוצה פחות ואחוזי הגירושין היו נמוכים יותר.  

"סטטיסטיקות פחות מעניינות אותי. בדור של הסבתות והאימהות המצב הזה היה פחות נפוץ, אבל זה לא אומר שהן היו מאושרות יותר. פעם לא היו הרבה מקרים של גירושין, אבל זה לא אומר שהרבה זוגות היו באמת 'בתוך' מערכת הנישואים. אנשים סבלו שנים ולא התגרשו כי זה מה שהיה מקובל. אני מבינה מהרבה גרושים וגרושות שבאים אליי לפרק ב' שהיה שם משהו פשוט לא נכון, ובמקום לשתוק ולסבול הם ניסו לעבוד על זה. כשזה לא הצליח, הם החליטו לפרק כדי להרכיב משהו חדש ונכון יותר. אנשים היום רוצים אמת ולא מוכנים להתפשר על פחות". 

מניסיונה בתחום הומינר יודעת לומר כי יש הבדל גדול בתהליך השידוך של זוג צעיר, גם אחרי שנות רווקות ארוכות, לבין זוג בפרק ב' שמגיע למערכת יחסים חדשה אחרי שנות ניסיון. היא עצמה מתמחה ברווקות מאוחרת ובפרק ב', בנישואין שניים או באלמנים, ובעיניה העולמות האלו הולכים תמיד ביחד. 

"שידוך של רווקים ורווקות צעירים הוא אחר לגמרי. הם עדיין לא יודעים מה זה חיי נישואין וחיי זוגיות, לטוב ולמוטב. יש שם בוסריות, תמימות וחוסר ידע שמזמנים הרבה מאוד שאלות וקושיות. זה סוג של הליכה אל הלא נודע. בשידוך של פרק ב' אנשים כבר יודעים היטב מה זה נישואין, ולצערי הרב הרבה פעמים הם מכירים את זה מהצד השלילי. עולם המושגים שלהם שונה, השאיפות אחרות, וממילא הם מבקשים משהו אחר לגמרי מתוך הניסיון הלא פשוט שהם עברו". 

לא מפחיד להביא את הניסיון הזה לתוך קשר חדש? אין חשש מדפוסים שחוזרים על עצמם? 

"זה מתחלק לשניים", עונה הומינר, "יש אנשים שלא באמת עברו עם עצמם תהליך של בירור ותיקון, והם עלולים לחזור על אותם הדפוסים. מצד שני יש אנשים עם מודעות גבוהה שעברו תהליך של בירור פנימי. הם שואלים את עצמם 'למה זה קרה? איפה האחריות שלי?' לא מתוך אשמה או ביקורת, אלא כדי להבין איך הולכים מכאן קדימה ומרכיבים משהו חדש ובריא יותר. כשמגיעים מהמקום הזה הדרישות והבקשות אחרות לגמרי. זה כבר לא תמים ולא בוסרי, אלא משהו שמבקש להתחדד. בעבר גרוש נחשב 'סוג ב'", היא אומרת, "היום המחשבה אחרת. כשמבררים לעומק מגלים לעיתים שהגירושין קרו כי האדם בנה את עצמו ובחר באופן אחראי לא לחיות בצורה מסוימת. זה אדם שמחובר לעצמו, שיודע לא רק להתחיל אלא גם לעצור כשצריך ויודע מה הוא רוצה. לפעמים רווקה מבררת על גבר גרוש ואומרת 'הוא נשמע לי גבר לעניין, עם ניסיון עשיר'. יש שם ניסיון ועומק, ואפשר לראות את זה כצד חיובי מאוד". 

לפתוח את הלב בשנית 

במלחמה האחרונה איבדנו רבים וטובים, ונשים רבות איבדו את בן הזוג האהוב ונותרו אלמנות. מאז השבעה באוקטובר אלמנות מלחמה רבות בחרו לפתוח שוב את הלב, נישאו בשנית והקימו זוגיות חדשה. חלק גדול מהן עשו זאת בזכות רחלי הומינר, וכל שידוך כזה גרר אלפי תגובות נרגשות ברשת ובתקשורת. עם זאת, הומינר מבקשת לזכור גם את כאבם של מי שאיבדו את יקיריהם בלי דרגות ותואר, ומבקשים אהבה. 

"אני פוגשת הרבה אלמנים ואלמנות של שכול אזרחי – אנשים שאיבדו בני זוג בעקבות מחלה, תאונה ובנסיבות קשות אחרות. לצערי הרב הם לא מקבלים מספיק תהודה וכבוד בציבור. במקרים רבים המוות של בן או בת הזוג שלהם שקוף, אין להם יום זיכרון רשמי, אף אחד לא מזכיר אותם בתקשורת ואין סביבם את כל המעטפת הציבורית שיש סביב חללי מערכות ישראל. כשאני מתבוננת בהם, אני רואה את הכאב המבודד הזה שאין לו הד חיצוני". 

בתוך הכאב הזה, לחברה יש הרבה מה לומר על "הזמן הנכון" לחפש זוגיות חדשה. מה דעתך על הכללים האלה? 

"אני חושבת שיש משהו מאוד מנותק ופטרוני בגישה הזאת. לכל אדם יש את הקצב שלו ואת הלב שלו, ואי אפשר להשוות. העניין הוא לא המהירות, אלא גודל הצעדים. לפעמים הם קטנים מאוד וזה לוקח זמן, ולפעמים הם מהירים יותר. אין לנו שום זכות כחברה לשפוט או להחליט ולומר 'תראו איך הוא התקדם מהר'. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היה שם. אלמן שאשתו הייתה חולה במשך שנים, באופן אמיתי, עבר תהליך של פרידה הרבה לפני שנפטרה. הזוגיות והדברים האישיים ביניהם כבר מזמן לא היו אותו הדבר. לעיתים קרובות משתפים אותי ומספרים שבן או בת הזוג ביקשו לפני הפטירה 'תמשיך הלאה, אני רוצה שתבנה בית עבורך ועבור הילדים'. זה שייך רק להם, לנו אין זכות להתערב. חשוב לי לנפץ פה משהו שעלול להישמע לא פופולרי", היא מוסיפה, "כשזוג מתגרש ברור לנו שהיה שם לא טוב, אבל כשמישהו מתאלמן אנחנו מניחים באופן כמעט אוטומטי שהוא איבד את אהבת חייו. זה משפט מפוצץ, אבל לפעמים אין לו אחיזה במציאות. אני פוגשת אלמנים ואלמנות שהזוגיות שלהם הייתה מורכבת מאוד, קשה, אפילו כאלו שהיו ממש על סף גירושין לפני האסון. אני אומרת לקבוצות האלמנות שלי: 'המשותף היחיד ביניכן הוא שאיבדתן בעל; הדינמיקה והקשר שהיו לכן איתו – זה סיפור שונה לגמרי'". 

איך בכל זאת מצליחים לפתוח שוב את הלב בלי להרגיש שזה בא על חשבון הזיכרון? 

"אדם מטבעו יכול לאהוב כמה אנשים. זה בטבע שלנו. עובדה שיש הרבה אלמנים ואלמנות שנישאים שוב ומצליחים לקיים אהבה נוספת. האהבה השנייה לא באה במקום הראשונה, אלא בנוסף. השלם שלנו מורכב מהרבה חלקים קטנים וגדולים, חלקם שבורים וחלקם סדוקים, וכולם דרים יחד באותו הלב". 

אחד הנושאים המורכבים בפרק ב' של נישואין הוא הילדים, בין אם מדובר בילדים מצד אחד או משני הצדדים. הומינר מציעה מודל שונה לבניית בית שני ומגורים משותפים. "זה נושא סופר מורכב. כשאתה רווק, הכול סובב סביב ההורים. בפרק ב' הכול סובב סביב עצמך וסביב הילדים, ולהורים בסיטואציה הזו הכי חשוב שהילדים יסתדרו. לרוב, כשאני מציעה שידוך שבו לשני בני הזוג יש ילדים, אני ממליצה להם לא לאחד מייד את הבתים. אני יודעת שזה מפתיע, אבל אני רואה בזה פתרון נכון לשעתו". 

למה בעצם? הרי המטרה היא להקים בית אחד משותף. 

"כי הטלטלה לילדים היא עצומה", אומרת הומינר, "לילד שאיבד הורה, מעבר לבית אחר הוא זעזוע עמוק ליציבות שעוד נשארה לו. בפרק ב' העיקר הוא להשקיע בזוגיות ולהשאיר לילדים את הביטחון שלהם. לחבר בתים ולגלות שזה לא עובד – זה מורכב וכואב הרבה יותר. בנוסף, יש עניינים פרקטיים והלכתיים של צניעות ונוחות. נערה מתבגרת לא יכולה להסתובב חופשי בתוך המבצר הפרטי שלה כי פתאום יש שם ילדים של בן הזוג. יש גם את העניין ההלכתי של דיני ייחוד, שזו בעיה ומבוכה גדולה בסיטואציות כאלו. ככל שמעמיקים בזה מבינים שעדיף קודם לבסס את הקשר הזוגי, ורק כשהתשתית חזקה מספיק – להתחיל לחבר בין הבתים". 

לא רק לשם שמיים 

בשנים האחרונות נראה כי בציבור הדתי־לאומי מתרחשת מהפיכה של ממש בתחום השדכנות – ממלאכה שנעשתה לשם שמיים בלבד ובהתנדבות, למיסוד התחום כעיסוק מקצועי. הומינר היא מהקולות הבולטים במגמה הזו, והיא קוראת להכיר בשדכנות כמקצוע תובעני הדורש התמסרות מוחלטת, לצד תגמול הולם. 

"תחום השדכנות הוא מקצוע לכל דבר", היא אומרת, "אם רוצים להתמסר לזה צריך להשקיע שעות רבות, כמו בכל מקצוע אחר. אני מקבלת אנשים לשיחת היכרות וייעוץ של שעתיים, שם הם מקבלים הכוונה ואני מקבלת את החופש לחשוב עליהם באמת. אין כמעט יום שאני לא חושבת על שידוכים, זה רץ לי בראש כל הזמן. במקביל הקמתי את אתר השידוכים 'הבאר', שיש בו אימות נתונים קפדני עם תעודות זהות ופרטים מדויקים, כך שאנשים שלא רוצים להגיע לייעוץ יכולים לחפש עצמאית באתר". 

מעבר למפגשים, מסבירה הומינר, תפקיד השדכנית דורש לא פעם ליווי צמוד. "יש זוגות שזה 'שגר ושכח', אבל יש כאלו שמהדייט הראשון והשני ממשיכים להתקשר ולהתייעץ, ואני מייעצת לשני הצדדים במקביל. זה דורש ממני להיות זמינה, אבל היום למדתי להציב גבולות. אני לא תמיד עונה לטלפונים כי אחרת אשתגע. הטלפון שלי כל היום בווטסאפים. בלילה הוא מושתק ולא נמצא בחדר שבו אני ישנה". 

מה הוביל אותך לבקש תשלום עבור השירות? 

"זה תהליך שעברתי עם עצמי. שנים פעלתי בהתנדבות מוחלטת, אפילו סירבתי למתנות כי זה הביך אותי, אבל ברגע שהחלטתי לעצור הכול ולהתמסר לשדכנות – בהקשבה לקול הפנימי, בעצת הוריי ובהוראת רבנים גדולים – הבנתי שאם אני רוצה להתמקצע ולהשקיע זמן ואנרגיה, אין בזה בושה. היום אדם מגיע לכל איש מקצוע ומשלם לו, ואין בזה שום פסול. התקשרה אליי פסיכולוגית מוכרת עבור הבת שלה ואחרי שיחה ארוכה היא שאלה בטבעיות: 'זה בהתנדבות, נכון?' אמרתי לה: 'שמעתי שאת פסיכולוגית מצוינת, אני רוצה לשלוח אלייך את הבת שלי – זה בהתנדבות?'. היא הזדעזעה ואמרה 'מה פתאום? יש לי קליניקה, זה המקצוע שלי'. עניתי לה שבאותה מידה גם אני מקבלת אצלי בבית, משקיעה אנרגיות וזו הפרנסה שלי. אני לא מתנצלת על זה יותר, אני שלמה עם זה לגמרי. כשמישהו מתווכח איתי אני אומרת 'נראה שהסיטואציה איתי לא מתאימה לך, תפנה לשדכן אחר. בשמחה'. אין אבסורד גדול מלהשקיע הון עתק בחתונה, בשמלה, בצלם, בלהקה – ולשדכן, השליח שחיבר את כל העולם הזה, לזרוק איזה ספר או קערה מ'פוקס הום'. שדכן הוא לא מקבץ נדבות ולא עושים לו טובה כשמשלמים לו. הציבור שלנו עבר תהליך בחמש השנים האחרונות, פעם שאלו 'זה לא לשם שמיים?' והיום מבינים שגם שדכן שלוקח כסף פועל לשם שמיים". 

ברשותך, נסיים בכמה שאלות קצרות על הנושאים שכולם מתחבטים בהם, אבל לא תמיד נעים לשאול. מוכנה? 

"קדימה". 

מראה חיצוני, חשוב או לא? 

"הנראות חשובה מאוד, אבל היא תמיד בעיני המתבונן. זה עניין אישי של סגנון ומציאת חן. אני מאוד אמיתית וישירה בנושא הזה, יצא לי לא פעם להגיד למישהי 'תטפחי את עצמך'. אני לא אומרת את זה בשביל הצד השני, אלא קודם כול בשביל הביטחון והדימוי העצמי של הבחורה. כשאישה מרגישה בנוח עם עצמה היא מגיעה למפגש עם הרבה יותר ביטחון ונעימות, וזה משנה את כל התמונה". 

מי משלם בדייט ראשון? 

"הגישה שלי היא שווה בשווה. בואו נחוס קצת על הגברים בנושא הזה, למה כל כך ברור שהגבר הוא זה שצריך לשלם? דייט ראשון צריך להיות סביב שתייה ומשהו קטן או פינוקים של אוכל בטבע, לא מעבר לזה. אם הגבר מבקש לשלם – בברכה, זה נחמד ונעים, אבל הציפייה ממנו לא צריכה להיות אוטומטית". 

הסכם ממון – כן או לא?  

"בפרק ב' – זה הכרח מוחלט. הסכם ממון הוא לא חוסר אמון, הוא השקט הנפשי שמאפשר לאהבה לצמוח. כשמגיעים עם ילדים ונכסים, הסכם ברור מוריד את כל 'רעשי הרקע' והחששות של הסביבה. זה מאפשר לבני הזוג להתמקד נטו בבניית הקשר. זה הצעד הכי אחראי שאפשר לעשות למען הזוגיות". 

הכתבה המלאה עם הטיפים של רחלי למבקשי אהבה בגיליון אייר, 353. להצטרפות