שלום, אני נוסעת

"בדרום אמריקה גיליתי את הרעב ואת פאי הלימון". את המשפט המשעשע הזה אמרה לי תמי חלמיש=אייזמן כבר בשיחת ההיכרות שלנו ובדיעבד הבנתי שהוא נאמר לגמרי ברצינות. "באחד הימים בפרו הרגשתי שאני רעבה, לא אכלתי שעות ופתאום הבנתי שכל החיים שלי נורא מסודרים: בעבודה כולם הולכים לאכול בשעה מסוימת, בבית וגם בטיולים אנחנו עסוקים באוכל. פתאום הייתי לבד, הייתי יוצאת בבוקר בלי לתכנן מה ואיפה אוכל. כך גיליתי שאני רעבה". חלמיש=אייזמן בת 47 נשואה לשמאי ואם לחמישה (27-17). לפרו היא נסעה לבדה בגיל  35 ומאז הפורמט כבר הפך לתחביב. 

מה גורם לאישה בת 35 לעזוב הכל ולנסוע לבדה לדרום אמריקה? 

"בעשר שנים ילדתי חמישה ילדים ועשיתי שלושה תארים. יום אחד התעוררתי ושאלתי את עצמי: 'וואו, מי אני? הגעתי ליעדים שהצבתי לעצמי ומה עכשיו?'. היה בי חוסר שקט פנימי והרבה סימני שאלה על המקצוע, על המשפחה, על בן הזוג, על מקום המגורים. ערב אחד קראתי ספר שהגיבור שלו עשה עם עצמו הסכם שבגיל מסוים הוא ייסע לבד להודו והבנתי שגם אני צריכה לנסוע לבד ולהיזכר במי שאני באמת. כי יכול להיות שכל הקשרים בחיים שלי כובלים אותי, אולי כשאהיה לבד אגלה שיש לי קול". 

באותו ערב כתבה תמי באתר "למטייל" שהיא מחפשת יעד לא קר שקל להסתדר בו. שניים מהמגיבים כתבו פרו וכבר באותו יום היא קנתה כרטיס לפרו. "הזמנתי מקום ללילה הראשון בקוסקו וזהו, לא עשיתי יותר כלום. לאט לאט הפנטזיה קיבלה צורה. רציתי להיות נטולת מחויבות, לא קשורה. דווקא בגלל שעד אז הרגשתי שאין לי חופש בחירה וכל החלטה שעשיתי היתה בעלת המון הקשרים. אז ככה נסעתי". 

איך הסביבה הגיבה לנסיעה? 

"לא סיפרתי להרבה אנשים. זה היה טיול שנבע ממצוקה, לא היה כאן חלום או תכנון מקדים. ההורים היו לא רגועים מהנסיעה, אבא שלי אמר: 'היית בחדרה פעם? תיסעי לחדרה'". היא צוחקת ומוסיפה: "שמאי פירגן אבל מאוד חיכה שאחזור מהטיול כדי להבין, הוא חיכה לבהירות כלשהי, לא הגעתי עם בהירות, אבל חזרתי שקטה יותר". 

ומה קרה שם? 

"טיסה ארוכה מאוד, שדה תעופה אמא'לה, מדינת עולם שלישי. נסעתי עם נהג מקומי לכתובת שהיתה לי, הסתכלתי החוצה והיה לי ברור שזהו, חוטפים אותי, אני בעזה, זו היתה התחושה. הגענו לעלייה באמצע שום מקום והוא אומר 'הגענו' ומוריד אותי. בסופו של דבר מצאתי את הגסטהאוס, נכנסתי לחדר והלכתי לישון. זה מה שאפיין את הטיול שלי: ישנתי, קראתי, יצאתי בבוקר הלכתי הלכתי, עצרתי לקרוא, הלכתי". היא צוחקת. 

מה היתה החוויה המרכזית שלך במסע? 

"באחד הימים מישהו עצר אותי והציע לי לרכב על סוסים סירבתי, אחר כך חשבתי לעצמי למה אני מסרבת הרי נסעתי בשביל לחוות, בפעם השניה כבר אמרתי 'כן'. הסוס הלך במסלול צר ומפחיד אין בארץ נקיקים כאלה, מצאתי את עצמי על הר עם אנשים זרים וסוס, אני זוכרת את עצמי חושבת: 'לסוס יש אינטרס לחיות, הוא צריך לחזור הביתה בשלום'.  החידוש היה להגיד 'כן', לא לתכנן.  

"אני לא יכולה להגיד לך שהיה טיול פנטסטי. עשיתי טרק, היה נחמד, נופים מאוד יפים. באחד הימים היה לי מאוד קר, אז נכנסתי לסוכנות נסיעות וקניתי כרטיס למקום אחר שהוא חם. החוויה שאם יש משהו שלא טוב לי – אני מטפלת בו ויכולה לעשות מה שמתאים לי בלי להתחשב באף אחד, הייתה חוויה משמעותית".  

איך התמודדת עם הלבד? 

"כתבתי פוסטים בפייסבוק. כבר בזמן אמת היה ברור לי שאני רוצה קשר. פתאום הבנתי את מה שהיה כל כך כבד לי בארץ: היכולת  לקבל הד לכך שאני קיימת. פגשתי אנשים וסיפרתי על עצמי, שיתפתי בדברים שמהם ניסיתי להתרחק, ואז גם הגיעה ההבנה שזו כנראה אני. אני לא באמת קיימת בלי ההקשרים האלה, אני באמת אמא לחמישה וגרה במקום מסוים ונשואה לשמאי והוא חלק משמעותי מחיי. בחרתי במסלול אקדמי, זו אני, אי אפשר לשים את זה בצד". 

יצאת למסע עם שאלות קיומיות, חזרת עם תשובות? 

"בעשרים שעות הטיסה הלוך כתבתי שאלות במחברת. בטיסה חזרה קראתי את מה שכתבתי ולא הבנתי. לא עסקתי בשאלות האלה בכלל ולא חזרתי מבינה יותר או עם תובנות מרחיקות לכת על החיים. מצד שני חזרתי עם תובנה משמעותית מאוד והיא שאני אדם אחד, הוליסטי, ואם אני שלמה עם עצמי ומקבלת את עצמי עם סך כל חלקיי- גם הסובבים אותי יתמודדו ויקבלו באופן שלם ועם כל  החלקים האלה". 

מאז המסע לפרו עשתה תמי עוד מספר מסעות לבד. שנתיים מאוחר יותר נסעה לספרד לטרק קמינו דה סנטיאגו. "השקט של להיות עם עצמי טוב לי וקוסם לי רציתי לשחזר את חוויית הלבד. אלא שהפעם רציתי שתהיה דרך ויהיה מסלול, כי החלק של לקום בבוקר ולהחליט מה לעשות היום הוא לאו דווקא משהו שרציתי לשמר".