זעקי אחות אהובה

לילי בן עמי, אקטיביסטית בתחום מניעת אלימות נגד נשים, הצטרפה למשלחת נשים ישראליות לאו”ם כדי להשמיע את קולן של קורבנות האלימות המינית מטבח השבעה באוקטובר . על אף האכזבה מתגובתן הרפה והמאוחרת של ארגוני הנשים העולמיים, דבריה של אחותה מיכל ז”ל, שבסופו של דבר השקט יחזור , נותנים לה כוחות להמשיך

חודשיים. חודשיים חלפו מאז השבעה באוקטובר ועד שארגון UN Women, ארגון הנשים של האו"ם, גינה את הטבח שביצעו מחבלי החמאס ואת פשעי האלימות והמין הבלתי נתפסים באכזריותם. הארגון, שהסלוגן שלו הוא ”אני מאמינה לך”, התקשה לפתע להאמין גם כשאת הזוועות המתועדות סיפק לא אחר מהחמאס עצמו, ובזמן אמת.

הודעת הגינוי יצאה לבסוף רק בדצמבר, לקראת הגעתה לאו”ם של משלחת ובה 14 נשים ישראליות מובילות, ביניהן לינוי אברג’יל, פרופ’ יפעת ביטון, פאולה רוזנברג ולילי בן עמי, מייסדת ומנכ”לית פורום מיכל סלה. ”הייתי מוכת הלם משתיקתם הרועמת של ארגוני הנשים בעולם”, מודה בן עמי במבט לאחור. ”על פי רוב, ארגוני הנשים הפמיניסטיים לא מבקשים ראיות מנפגעות תקיפה מינית. הרי במצבים כאלה מדובר ב’מילה כנגד מילה’, ובכל זאת באותם ארגונים נשים מאמינות לנשים. במקרה שלנו יש ראיות, יש ניצולות, יש גופות, יש סרטונים מזעזעים, והן עדיין לא האמינו. הערך הפמיניסטי הבסיסי של אחוות נשים ושל ארגונים העוסקים באלימות כלפי נשים, נותץ. זה היה כמו נעיצת סכין בגב מצד UN Women כלפינו”.

אנחנו נפגשות כחודש וחצי לאחר ששבה לישראל ורשמי המסע עדיין ניכרים בה. בן עמי מספרת שהמטרה שהציבה המשלחת לעצמה הייתה להעלות את המודעות לזוועות שהתרחשו ולאלימות המינית, אבל היחס הצונן שקיבלו לא הקל על המשימה. ”הארגונים בישראל מגבים את המאבקים של ה־ UN Women; אם זה המאבק שנשא את הסלוגן Black lives matter, של הקהילה האפרו־אמריקנית בארה”ב, מאבק החיג’אב של הנשים באיראן או המאבק של קהילת הלהט”ב. בישראל יש קהילה ליברלית גדולה ואקטיביסטית, אבל כשאנחנו במרכז הסיפור – מפנים לנו גב?”, אומרת בן עמי והכעס עדיין ניכר בקולה.

הגישה שלהן שינתה משהו באמון שאת נותנת בארגוני הנשים בעולם? עוד ניתן לראות את הנשים העומדות בראשן כקולגות?

”בעבר הוזמנתי לז’נבה כדוברת באירוע של האו”ם וישבתי לקפה עם המנכ”לית של UN Women, אבל לא נוצרו שיתופי פעולה משמעותיים בינינו, כך שאין שינוי פרגמטי. עם זאת, המטרות והערכים שלנו – ביטחונן של נשים, שוויון מגדרי – אמורים להיות משותפים, לכן הייתה תחושה קשה של בגידה”.

קולן של מנהיגות ישראליות

אבל מול השתיקה הצורמת ומחרישת האוזניים שחברות המשלחת היו עדות לה, בן עמי מספרת שאת כוחותיהן הן שאבו מקול הצעקה שהשמיעו בכירים ובכירות בקהילות היהודיות בעולם. ”נפגשנו עם אנג’לה וורניק בוכדל, הרבה הבכירה של בית הכנסת הרפורמי Central Synagogue במנהטן שבניו יורק, ’סופרסטארית’ אמיתית שמוכרת בכל רחבי ארצות הברית. ישבנו סביבה במעגל ואחרי ששיתפה בסיפוריה המרגשים, היא ניגנה ושרה ברכות לחטופות ולחטופים, שימצאו את הדרך הביתה. הרגעים האלו נגעו בכל חברות המשלחת. בכינו, חשבנו על החטופים ועל הנעדרים והרגשנו את החיבוק מהקהילה”.

מה היו הישגי המשלחת?

”לקראת הגעתנו לאו”ם האירוע פורסם ויצר הד תקשורתי. הנושא כיסה את הכותרות הראשיות בישראל ובעולם, ורק אז, יומיים לפני שהתקיים האירוע, ה־UN Women הוציאו לראשונה את הודעת הגינוי. זה היה הישג מרגש. השינוי בשיח הציבורי העולמי אפשר לאחר מכן גם את פרסום התחקיר של הניו יורק טיימס, בנושא הפגיעות המיניות בנשים ב־7 באוקטובר”.

אבל למרות הישגי המשלחת, הגינוי התקבל בארץ בהסתייגות.

”כי זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. באו”ם אומנם גינו את חמאס, שאותו לא הזכירו בציוצים קודמים, והזכירו שביצע פשעים מגדריים נגד נשים ישראליות, אבל אנחנו זוכרות שזה לקח חודשיים, וזה לא היה צריך לקחת אפילו שעתיים! יש חד־צדדיות בארגוני האו”ם. יוניצף, ארגון הילדים של האו”ם, לא הראה שום התגייסות למען הילדים של משפחת ביבס. לא שומעים את הקול שלהם. הפצעים עדיין פתוחים והתחושה בצד הישראלי קשה”.

במקור, המשלחת נקראה ‘בונות חברת מופת’ ביוזמתה של עמותת שזור, שמטרתה לפתח קשרים והדדיות בין יהודי התפוצות וישראל, וכן ביוזמת ההסתדרות הציונית העולמית. יציאתה של המשלחת תוכננה עוד טרם המלחמה במטרה לעסוק בסוגיות מגדריות שהיו אז על סדר היום, כמו גיוס נשים לצה”ל, נושאי דת ומדינה ואלימות כלפי נשים.

”המשלחת תוכננה להפגיש את הקול של מנהיגות ישראליות עם יהדות צפון אמריקה”, מסבירה בן עמי, ומבהירה שמלכתחילה ייעודה של המשלחת לא היה עיסוק בהסברה.

”אירועי אוקטובר רק חידדו את הצורך במשלחת נשית. המטרות של המשלחת הצטלבו עם הסוגיות המגדריות במלחמה. במתקפת חמאס התרחשו פשעים איומים נגד נשים שנתקלו בהכחשה ובהתעלמות מצד ארגונים כמו ה־UN Women, ועם הגישה הזו הגענו לאו”ם. באנו לתוך השבר הזה, להיכל, למקום שבו הייתה השתיקה הכי רועמת. ושם, באכסנייה מכובדת, עם דוברות מכובדת, מול קהילת האו”ם, השגרירות והשגרירים, השמענו את הקול שלנו, את קולה של מדינת ישראל, את זעקת הקורבנות שקבורות מתחת לאדמה. זה היה עוצמתי מאוד ומשמעותי”.

ויש דבר נוסף שחשוב לה ולחברות המשלחת כולה לומר בקול, אבל הוא נועד לדיון בתוככי החברה הישראלית: ”הנשים לא היו רק קורבנות, הן גם היו לוחמות – שמענו סיפורי גבורה לא מעטים. בנוסף, נשים לקחו חלק מרכזי באיוש מערכי הסיוע של הטיפול בפצועים, במפונים ובחטופים ששוחררו. לעומת זאת, אין אפילו אישה אחת בקבינט המלחמה, והפער צורם”.

היי השינוי שאת רוצה לראות

בן עמי (43), נשואה ואם לשלושה, דור רביעי במושב בית זית, פרצה לתודעה הציבורית בשנת 2019, לאחר הרצח האכזרי של אחותה מיכל סלה על ידי בן זוגה דאז, אלירן מלול. מאז הרצח מקדישה בן עמי את חייה כדי ”להציל את מיכל הבאה”, ובאמצעות הקמת עמותת פורום מיכל סלה, הפכה את זכרה של אחותה למהפכה חברתית ביחס לאלימות נגד נשים. הפורום עוסק בהצלת חיים ובמניעת אלימות כלפי נשים באמצעות חדשנות וטכנולוגיה, ולדברי בן עמי מדובר באתגר בין־לאומי. ”רצח נשים הוא מגפה עולמית. מזכ”ל האו”ם קרא לה ‘מגפת הצללים’, וכפי שנעשה במגפת הקורונה ובמשבר האקלים, העולם צריך לשלב ידיים כדי לעבוד יחד למען המטרה – להציל את ‘מיכל’ הבאה. בישראל יש מתחים בין ערבים ליהודים, בין שמאל לימין, דתיים לחילוניים, אבל המאבק נגד אלימות כלפי נשים צריך להיות קונצנזוס. אין לנו לגיטימציה להיכנס למקומות הפוליטיים המפלגים”.

כבר לפני הרצח הייתה בן עמי אקטיביסטית פמיניסטית. היא הרצתה במכללה האקדמית אונו כמומחית בתחום יזמות חברתית ומגדר, וקידמה נושאים של מנהיגות נשית ויצירת שינוי ‘מלמטה למעלה’.

”היי השינוי שאת רוצה לראות בעולם”, היא מצטטת בפניי את המשפט של מהטמה גנדי, שהפך למוטו של חייה.

ואכן, כבר בגיל 23 היא יצרה שינוי שהשפיע על אימהות צעירות רבות, כשהייתה הראשונה להקים מעון יום בישראל בתוך אוניברסיטה. ”הייתי סטודנטית לחינוך באוניברסיטה העברית בתוכנית המצוינות ‘רביבים’, ורציתי שתהיה אפשרות לסטודנטיות לשלב אקדמיה והורות. הבן שלי היה במחזור הראשון בתינוקייה שהקמתי בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים”.

הפורמט הצליח כל כך, עד שהקימה תינוקיות בארבעה קמפוסים נוספים, ובהמשך קמו תינוקיות באוניברסיטאות בכל רחבי הארץ. אך פעילותה הציבורית לא הסתיימה: כשהייתה מורה בתיכון זיו בירושלים, קידמה מאבק להעסקה הוגנת של מורות ומורים שעבדו בתנאי העסקה פוגעניים של חברת קבלן. כעבור שש שנים הצליחה להעביר את כל 150 מורי בית הספר להעסקה ישירה, כעובדי עיריית ירושלים.

כל העשייה האינטנסיבית נקטעה כשמיכל נרצחה. ”החיים שלי מתחלקים לשניים: לפני הרצח, ואחריו”, היא משחזרת. ”בלילה האחרון לחייה של מיכל היינו יחד בסדנה של נשים במושב. המנחה נתנה משימה – כל אחת תכתוב מה היא רוצה בחייה. מיכל כתבה ביומן שלה וגם אני גם כתבתי. הרגשתי שהגעתי לנקודה שבה יש לי הכול. חודשיים לפני כן חגגתי 40, הייתה לי עבודה שאני אוהבת, את האיש שלי ושלושה בנים מקסימים. בניתי את בית חלומותיי במושב, ובדיוק חזרנו מטיול בר מצווה של הבן שלי בדרום אפריקה. התחושה הייתה שהגעתי לשלב שאני יכולה לקטוף את הפירות. בזכות הסדנה ההיא יש לי תיעוד בכתב מסגירת הפרק של חיי הקודמים, כי כמה שעות לאחר מכן חיי התהפכו”.

הרצח של מיכל שינה את תפיסת עולמך? את מטרותייך?

”תביני, הייתי עם מיכל שעה וחצי לפני שנרצחה, ולא ידעתי שהיא בסכנה. מאוחר יותר שאלתי את עצמי איך – עם כל הכלים שיש לי והמעורבות החברתית – לא ראיתי כלום? מיכל סיימה תואר שני בהצטיינות בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, וגם היא לא ידעה שחייה בסכנה. זה טלטל את עולמי והחלטתי ללמוד את הנושא. הבנתי שצריך להכניס שחקנים חדשים למגרש, לעשות ריסטארט ולבחון מחדש את הכלים ואת הפתרונות”.

במשך חצי שנה היא למדה, ישבה עם שרים, מנהלות מקלטים ונשים ששיתפו אותה בסיפור שלהן. ”מכל המפגשים הרכבתי פאזל שהוביל אותי להקמת פורום מיכל סלה”.

החזון של הפורום הוא מניעת אלימות ורצח של נשים באמצעות פתרונות חדשניים וטכנולוגיים. ”ישראל היא אומת הסטארט־אפ, ויש לה מומחיות בלוחמה בטרור. למרות זאת, ההתמודדות עם רצח נשים בביתן נעשית בכלים מיושנים. המקלטים, למשל, אומנם מצילים חיים, אבל לא ייתכן שזה הפתרון היחיד להגנה על אישה מאוימת בשנת 2024. מכל העבירות הפליליות, איפה ראית שמחביאים את הקורבן? זה לא נתפס”, היא מוחה. ”אז הבאנו את האנשים שבדרך כלל לא יושבים סביב השולחן, כמו הייטקיסטים וביטחוניסטים, כדי להיאבק בתופעה”.

העשייה הזו היא ייחודית וחדשנית לא רק בארץ, והפורום מקבל תמיכה ברחבי העולם. ”יש שיתופי פעולה מרגשים והזמנות להציג את הפיתוחים שלנו”.

עד היום, היא מספרת, פותחו 250 מיזמים טכנולוגיים במסגרת הפורום. ”אחד המוצרים, לדוגמה, הוא של היזמת לי שריר ונקרא ‘רליון’. כיום היא מחלקת אותו בחינם לציבור, בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר. מדובר בלחצן מצוקה קולי שבו כל אחת מגדירה מילת קוד באפליקציה, וכשהיא אומרת אותה, מוזעקים אנשי הביטחון שהגדירה”. ברגע זה, אומרת בן עמי, פעילות הפורום מגנה על כ־250 נשים מאוימות ועוד 825 ילדים וילדות באמצעות חברות אבטחה פרטיות וכלבי הגנה הפועלים במסגרת הפרויקטים ‘סיירת מיכל’ ו’כלבי מיכל סלה’.

אי אפשר לפגוע בי יותר

אני שואלת אם היו לה חששות מהחשיפה לסיפורי הזוועה של הפגיעות המיניות בנשים ב־7 באוקטובר. בן עמי מודה שהיו. ”זה היה מפגש עם רוע שקשה להכיל, אבל מתוקף תפקידי אני באה במגע עם נשים שחוות את הדברים הכי מזוויעים שיש, ומלווה משפחות של נרצחות”.

בכל זאת, כך היא מאמינה, הניסיון שרכשה במהלך השנים יצר אצלה שכבת הגנה של חוסן כשבאה במגע עם זוועות ה־7 באוקטובר. ”לפעמים אנשים פוחדים לפגוע במשפחות שכולות, להגיד משפט לא במקום. אמא שלי אמרה לי פעם משפט שהולך איתי: ‘אחרי מה שקרה למיכל, אי אפשר לפגוע בי יותר’. נפגשתי עם הרוע האנושי. רוצח אחותי הוא מפלצת חסרת רחמים, כמו טרוריסט שרוצח אנשים בביתם. המפגש הזה עם הרוע האנושי, עם רוצח שהכנסתי לבית שלי, ששיחק עם הילדים שלי, גרם לי להסתכלות מחודשת על מי שאני ועל כל מה שאני מאמינה בו. כנראה פיתחתי ארגז כלים להתמודדות”.

כחלק מההכנות ולקראת הגעתן לכנס באו”ם, פנתה בן עמי למיליארדרית היהודייה שריל סנדברג, לשעבר סמנכ”לית פייסבוק העולמית, משפיענית עם מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות. סנדברג, שמיודדת עם בן עמי, התבטאה בתקשורת נגד שתיקת הארגונים הפמיניסטיים נוכח הפשעים המגדריים בטבח השבעה באוקטובר. ”אחרי הרצח של מיכל היא שלחה לי את הספר שלה, ‘PLAN B’, שאותו כתבה לאחר מותו של בן זוגה מסרטן. בשנה שעברה היא אירחה אותי בעמוד הפייסבוק שלה”, מספרת בן עמי. ”כתבתי לה שאני מגיעה לניו יורק ושאולי נוכל להיפגש. התרגשתי מהאפשרות להיפגש איתה. לבסוף הצעתי לה, בשם המשלחת, להיות הדוברת המרכזית באירוע שלנו באו”ם והיא הסכימה. היא הגיעה במיוחד מקליפורניה, נפגשנו לראשונה והיא אכן נאמה באירוע וקראה לציבור להתאחד נגד מעשי העוולה”.

ספרי, מה היה באירוע באו”ם?  

”המשלחת הישראלית ברשות שגריר ישראל באו”ם, גלעד ארדן, יחד עם מנהלי עמותת שזור וההסתדרות הציונית הציגו ראיות מהאירועים הקשים. נציגת משטרה שהשתתפה בזיהוי הגופות פירטה על ממצאים קשים שמצאה המשטרה בזירות, הובאו סרטונים של עדת ראייה שתיארה את מה שהיא ראתה, ואיש זק”א נשא דברים”. כשהוא דיבר, היא מספרת, הוא אחז בדוכן ורעד. ”הוא תיאר התעללות מחרידה בנשים ואני לא הפסקתי לבכות”.

חברות המשלחת תמכו זו בזו ובעקבות החוויה המטלטלת רקמו ביניהן קשרים אמיצים, על אף שהגיעו מכל גוני החברה הישראלית. ”הייתה איתנו ספיר ברמן (29), שופטת טרנסג’נדרית בליגת העל בכדורגל, אתי אורלב, סגנית מנהל החמ”ד, דתייה שגרה מעבר לקו הירוק, ענת מרלא, מזכ”לית קיבוץ נירים, שב־7 באוקטובר הייתה נעולה בממ”ד וניצלה, ופרופסור יפעת ביטון, נשיאת מכללת אחווה, מזרחנית ופמיניסטית. היא שמה את המזרחיות שלה ‘על השולחן’, ואומרת ‘כשאני נכנסת לחדר, קודם הביטון נכנס לחדר’”, מספרת בן עמי בחיוך, ומוסיפה שפרופסור ביטון היא אישה שמחה ובעלת חוש הומור. ”וזאת על אף העיסוק שלה בכאב, שקשה לשאת אותו. היא אוספת עדויות לפשעים נגד נשים שהתרחשו בטבח, מדברת עם עדות ששרדו וצופה בסרטונים הכי קשים”.

גם מגישת הטלוויזיה פאולה רוזנברג, שנמנתה עם חברות המשלחת, הפכה לחברתה של בן עמי והצטרפה אליה למפגש שהתקיים במנהטן למטרת יצירת שיתוף פעולה עסקי בנושא טכנולוגיות למניעת אלימות כלפי נשים. ”זה היה ערב בלתי נשכח, עם קידוש, באווירה ישראלית משפחתית”.

השקט יחזור

לוח הזמנים של המשלחת היה עמוס, וכלל מפגשים ופאנלים מבוקר עד לילה. באחד המפגשים עם חברי הקהילה היהודית במנהטן, סיפרו אנשי הקהילות המקומיות שהאנטישמיות הרימה ראש בצורה מבהילה. ”יהודים מסתירים את זהותם. מסירים את המזוזות מהמשקופים, מחביאים תליוני מגן דוד ולא מדברים עברית בסאבווי”, היא מתארת.

”ישראלים שנמצאים במנהטן כבר עשור שיתפו אותנו בהלם שהרגישו מול התגובות בסביבתם לאירועי ה־7 באוקטובר. הם סיפרו שבקבוצות הורים בבית הספר יש התבטאויות התומכות בחמאס ויוצאות נגד ישראל, ושנתקלו בתגובות קשות גם מצד קולגות. אחת הישראליות סיפרה שכשפרצה מלחמת רוסיה־אוקראינה היא פנתה לחברה לעבודה, אוקראינית, ושאלה לשלומה, ואילו אחרי אירועי ה־7 באוקטובר זכתה לשתיקה צורמת מצידה של החברה. היא הייתה מאוכזבת מאוד מהקולגות שלא עמדו לצידה”.

בנוסף, נפגשו חברות המשלחת עם סטודנטיות מאוניברסיטת קולומביה ניו יורק, שבה מתקיימות הפגנות פרו פלסטיניות פעמיים בשבוע. ”אחת הסטודנטיות סיפרה שהאנטישמיות נתפסה אצלה כתופעה מהעבר, מדור הסבים והסבתות, ואירועי ה־7 באוקטובר היו עבורה סטירת לחי מצלצלת. היא הבינה שקיימת שנאה כלפי יהודים מעצם היותם יהודים. במפגש שהתקיים עם 50 סטודנטיות יהודיות ב’בית הלל’ בתוך האוניברסיטה, הן סיפרו לנו על מעשי בריונות כלפיהן. הן לא מרגישות בטוחות. במפגש היה בכי, פחד, תחושה שמשהו רע קורה”.

השימוע הסוער בקונגרס האמריקני שבו נשיאות האוניברסיטאות סירבו לגנות קריאות לרצח יהודים, מרגישה בן עמי, היה חלק מהלך הרוח האנטישמי הזה. ”המשלחת שלנו לקחה חלק במיצג למען החטופים בתוך האוניברסיטה; שולחן ערוך, עם כיסאות שעליהם תמונות החטופים. הייתה תחושת חוסר ביטחון, אז ביקשנו שיהיה איתנו מאבטח חמוש. מרגישים שזו לא אותה ניו יורק של ה־6 באוקטובר”.

באיזו תחושה חזרת לארץ?

”כבר ראיתי עולם, אבל זו הפעם הראשונה שבה הבנתי לעומק והרגשתי פיזית, בכל איברי גופי, את החשיבות של מדינת ישראל כעוגן של ביטחון לחייה של יהדות התפוצות. יהודים שחיים בחו”ל לפעמים מרגישים זרוּת, גם אם נולדו שם. הביטחון שלנו בישראל משפיע על הביטחון של יהדות התפוצות – אם אנחנו לא בטוחים בישראל, הם לא בטוחים במדינות שלהם. מהמקום הזה אפשר אולי להבין חלק מהסיבות שבגללן הם תורמים כל כך הרבה לישראל, למה חשוב להם הקשר עם ישראל ושהמדינה תהיה חזקה. הרגשתי שאנחנו משפחה אחת גדולה, היהודים בארץ ובחו”ל, יחד בעת צרה. הרגשתי שישראל תמיד תהיה הבית ולעולם לא נוותר עליה. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל התחושה הייתה חזקה”.

מה נותן לך כוח להמשיך בתקופה הזאת?

”ביום האחרון לחייה, אחותי, מיכל, כתבה ביומן שלה: ‘לא משנה מה קורה… הכול זמני וחולף וגם זה יישכח ויחלוף. הכדור בכוחו להסתובב, לא משנה מה. השקט יחזור’. לפי המידע שבידינו, היא כתבה את זה כשהייתה במצב של אפיסת כוחות. ההבנה שהכדור בכוחו להסתובב ושהשקט יחזור נותנת לי כוח במקום הקשה שבו העם נמצא היום. יש לנו את יהדות התפוצות לצידנו וזה יכול לחזק אותנו, ובסוף ארה”ב היא הידידה הכי טובה של ישראל. הכדור ימשיך להסתובב ואנחנו נתגבר על התקופה הזו, גם אם המחירים בלתי נסבלים, כי אין לנו ברירה. אנחנו נקום כמו לאחר השואה, אז קמה מדינת ישראל כמו עוף החול שקם מתוך האפר”.