עוד לא אמר את המילה האחרונה

במציאות שבה רבים מעדיפים להתבצר באזור הנוחות, אברי גלעד הוא תופעה יוצאת דופן. הוא שינה את עמדתו הפוליטית ובדרך איבד חברים, עזב את הבית בגל "צ, עבר לשדר ב "קשת " ואפילו חידש את הזוגיות המקצועית עם ארז טל אחרי 30 שנה. למרות שאינו מהסס להביע את עמדותיו, הוא מכיל דעות שונות משלו ומקווה שיום אחד נעשה כך כולנו

אל המופע של אברי גלעד ודוד ד'אור –  "פתח ליבך" – שרץ בימים אלו, הגעתי רק לאחר הריאיון. איכשהו במהלכו גלעד הזכיר את המופע במשפט, ממש כבדרך אגב, ובאופן מקרי (אם יש מקריות בעולם) כמה ימים לאחר הריאיון חברה סיפרה לי שהמופע מתקיים ביקב פסגות שבשער בנימין והציעה שאצטרף אליה. מובן שהצטרפתי, ומה אומר? חזרתי נלהבת. זה היה מופע מרומם רוח, הומוריסטי ושנון.

דוד  ד’אור, בעל היכולות הווקאליות הווירטואוזיות שזר את המופע בביצועים מרגשים של שירים כמו שרק הוא יודע (דמיינו אותו שר  "אבינו מלכנו " על פי הלחן שחיברה ברברה סטרייסנד), וגלעד – וירטואוז בפני עצמו – לִהטט בשפה, עסק באקטואליה בראי תורתה של ימימה אביטל ז "ל וחיזק את הנפש. למרות האכסניה, הוא לא חשש להביע עמדות שנויות במחלוקת בפני הקהל, דיבר על  "ההוא שלא לקח אחריות במלחמה " וביקש להצטרף אליו לבחינה עצמית מחודשת.

"יש לו אומץ", חשבתי, אבל באותה נשימה ציינתי לעצמי שעל אף הדברים הנוקבים, המסר הדומיננטי שהעביר במופע היה קריאה לאחדות ולאהבת חינם מתוך התבוננות בתורת הנפש היהודית.

"מי שמאמין לא מפסיד אף פעם", אמר לקראת סוף המופע בתשובה לשאלה מהו ניצחון. "הוא רק מחכה שהכאב יחלוף".

המופע החדש של אברי גלעד (61) הוא רק חלק קטן מהעשייה המגוונת שלו. לאורך השנים נדמה שהוא נמצא כמעט בכל מקום, אבל תמיד רלוונטי, מעניין ואטרקטיבי.

עד כמה אטרקטיבי? ובכן, חלפו שלושים שנה מאז הפרידה משותפו המיתולוגי להגשה, ארז טל, ואיש לא ציפה לאיחוד, אבל מתחילת המלחמה נקראו צמד הטאלנטים לדגל להנחיה משותפת של תוכנית לילית אקטואלית בשם  "ביחד ננצח".

לדברי גלעד האפשרות לאיחוד כוחות ריחפה תמיד באוויר, אלא שעכשיו הבשילה השעה. "תמיד דיברנו על עשייה משותפת מתישהו. תכננו את זה רחוק יותר קדימה, אבל אז פרצה המלחמה והיה צריך ’לממש נכסים’ מהרגע להרגע ", הוא מחייך.  "זה לא שידוך לתמיד. אבל בינתיים, עד שהמלחמה תיגמר, אם בכלל, אנחנו יחד ודי נהנים".

הסיבה לפיצול הכוחות מלכתחילה, הוא מסביר, נבעה מרצונות שונים. "ארז החליט להמשיך לעשות תוכניות קומיות, ולי זה כבר לא התאים. כשנגמרה התוכנית ’העולם הערב’ החלטתי שלעולם לא אעשה שוב תוכניות קומיות. אני אוהב להצחיק, אבל לא באמצעות מערכונים כתובים ומתוכננים מראש".

מאז הפרידה כל אחד מהם פנה לדרכו: גלעד לקריירה ארוכת שנים ב"רשת", וטל ל"קשת" ("שני גופים צהובים זה לזה"). גלעד עזב את רשת בספטמבר האחרון וקיבל את הצעת העבודה מקשת, שהפגישה שוב בין השניים.

נותן מקום

גלעד וטל הכירו בתחילת שנות ה־80 בזמן שירותם הסדיר בגלי צה "ל, ושם צמחו. "ארז מבוגר ממני בשנה, וכשאני התחלתי הוא כבר היה כוכב בעלייה", מספר גלעד. "הוא הזמין אותי להשתתף בתוכנית ’מה יש', ותוך זמן קצר זו הפכה להיות אחת מהצלחות הרדיו הגדולות שהיו אי־פעם במדינת ישראל. ככה התחברנו, ומשם התחלנו לעשות דברים נוספים יחד".

בתחילת שנות ה־90 הם הנחו את  "העולם הערב", תוכנית הומור, נונסנס וסאטירה שכתבו בעצמם. התוכנית זכתה להצלחה גדולה בערוץ 2 הניסיוני, ואחריה נפרדו.  "החיים שלנו היו שלובים אלה באלה במשך הרבה שנים, אבל אנחנו אנשים שונים בצורה קיצונית. אנחנו לא באמת מתאימים לחיות יחד", מסביר גלעד.

אתם מחזיקים בדעות מנוגדות בנושאי ליבה. ימין ושמאל, לאומיות מול גלובליות. איך מגשרים על הפערים?

"אני לא חושב שצריך לגשר, אלא לתת מקום. אנחנו נותנים מקום זה לזה גם אם תהום אידיאולוגית עמוקה פעורה בינינו. יש צופים וצופות שברוח התקשורת של היום מצפים להתנפלות הדדית כשנאמרת דעה שלא מתאימה לי או לו, אבל אין לי צורך לסתום את הפה לאף אחד או להתכתש. אני יכול להכיל דעות שונות משלי ולתת לצופה לשפוט. הדעות שלי ידועות ואני לא צריך להנכיח אותן דרך ריב".

אתם חברים גם מחוץ למסך?

"האמת שלא. אנחנו מכבדים ומעריכים זה את זה, ובשנים שלא עבדנו יחד היחסים שלנו הסתכמו בהודעת וואצאפ פעם בשנה ליום ההולדת, או ביציאה משותפת לשתות פעם בשנתיים־שלוש. אני לא מחזיק חברים מהתקשורת, אני מחזיק חברים שלומדים איתי לימודים רוחניים".

דרך ארוכה עבר גלעד מהימים שבהם הגיש תוכניות קאלט של מערכונים קלילים. נדמה שתמיד היה ברקע, ברדיו או בטלוויזיה – מצחיק בחדר האטום, מעורר מחשבה בתוכנית המיתולוגית  "המילה האחרונה ", מחלק פרסים בשעשועוני פריים־טיים או מאמן כושר בתוכנית הבוקר בתקופת מגפת הקורונה. עם הזמן התוכניות הקלילות הוחלפו בתוכניות רציניות יותר, ואת ההוויה התל־אביבית החליפו חיי משפחה, לימודים רוחניים ותפיסות לאומיות.

עדיין ניתן לזהות בו את המנחה מושחז הלשון והציני שלא חושש מהתבטאויות שנויות במחלוקת, אך גלעד שיושב מולי בסלון ביתו משדר נינוחות, ונראה מתון ורך יותר מדמותו הטלוויזיונית. את התזוזה בעמדותיו הפוליטיות, כך הוא מספר לי, הוא חב לשניים: אורי אורבך ז "ל וג’קי לוי, ששידרו עימו את תוכניות הרדיו "המילה האחרונה". "הייתי מתווכח איתם על בסיס יומי, ולאט לאט הבנתי שאין לי תשובות טובות. בהתחלה נאבקתי בזה", הוא משתף בכנות.  "הגעתי עם הסט השמאלני הרגיל, עד שבשלב מסוים הרגשתי שזה לא עובד יותר. שאי אפשר לחשוב שערפאת, זכר רשע לקללה, באמת רוצה שלום, שהפלסטינים שוחרי שלום ושהסכמי אוסלו עשו טוב. הדברים האלו התפוררו לי מול העיניים. התעקשתי לראות אנשים כמו בני בגין כרואי שחורות, מבאסי שמחות, וההתפכחות הייתה קשה. אבל הפיגועים במדינה קידמו את התהליך. הבנתי שאי אפשר להפוך Wishful Thinking לתורה מדינית ולהלביש תקוות ילדותיות על מציאות אכזרית".

כשהוא נזכר באורי אורבך ז "ל, מופיע על פניו חיוך נוסטלגי. "הייתי מתווכח עם אורי בין שעתיים לשלוש בשבוע. בהתחלה הוא נראה לי נודניק ימני טיפוסי, ולאט לאט למדתי להעריך את החריפות שלו ואת מידת הצדק והאמת שהייתה בו. הוא היה איש מצחיק, וזו תמיד הדרך הטובה ביותר להגיע ללב שלי".

לגדר את השריטה

גלעד נולד בירושלים ב־1962 לאביו, דב קווסטלר, ולאימו אורה. יש לו אחות צעירה בשם אפרת. השם  "אברהם" ניתן לו על שם סבו שנרצח בשואה.

אביך היה ניצול שואה. הרגשתם את זה בבית?

"הבית היה מלא בסיפור הזה. אבא שלי היה פוסט טראומטי קשה מהשואה. הוא הופרד מאביו על הרציף באושוויץ על ידי דוקטור מנגלה, והצליח להדחיק את הטראומה עד שנולדתי", הוא מספר.

"כשנולדתי היא התפרצה. גדלתי בבית מלא חרדות שפגמו לי בילדות בצורה דרמטית מאוד. החלטתי שהמשימה שלי כהורה היא לא לתת לחרדות האלו להיכנס אליי הביתה".

זה אפשרי?

"ברור. חרדה ודאגה הן הכול חוץ מאהבה. החרד דואג לעצמו. כשמבינים את זה אפשר לגדר את החרדה ולא לתת לה להשתלט".

גלעד הוא אב לשלוש בנות, בתו הגדולה איה (28) נולדה מנישואיו הראשונים לשחקנית חלי גולדנברג. את בת זוגו הנוכחית נעמה שוחט (42), הצעירה ממנו בעשרים שנה, הכיר בגלי צה "ל כשעבדה כעורכת מחליפה בתוכנית "המילה האחרונה". בני הזוג נישאו  ב-2012, והביאו לעולם שתי בנות: זהר (12) וליבי (10).

הוא מעיד על עצמו שנושא ההורות מעסיק ומשמח אותו, וכחלק ממשנתו החינוכית חשוב לו להעניק חופש לבנותיו. "כבר בגיל שש או שבע הילדות שלי נסעו לבד באוטובוס. אני נותן להן להתנסות. את סוף השבוע האחרון, למשל, הבת שלי עשתה בכפר ערבי, אצל חברה טובה שלה".

עם זאת, הוא מבהיר, שחרור גבולות אינו הפקרות. "יש גדרות, אבל הן רחוקות מאוד וגבוהות מאוד. אין הרבה גדרות קטנות שכל הזמן צריך לדלג מעליהן. אני גדלתי במציאות שבה היו הרבה איסורים וגדרות".

איך מגדלים ילדות למציאות שבה אבא הוא סלב?

"הן חיות את זה מגיל אפס. אנחנו מבלים הרבה במקומות ציבוריים והן חוות את היתרונות וגם את החסרונות הענקיים, את אי היכולת להיות אנונימי בשום מקום, אף פעם. לעיתים קרובות הפרסום הוא מטרד רציני שמפריע להן כשהן יוצאות איתי. עם זאת, הן מתגאות בכך שהן הבנות שלי, ואי אפשר להכחיש שהרבה פעמים זה מגיע עם טובות הנאה ברורות. הבנות מקבלות את התמונה המורכבת של המצב כך שלא בוער להן להיות מפורסמות, אם כי לפחות לאחת מהן יש את הנתונים כדי להיות כוכבת על ביום מן הימים".

בוא נדבר על הפרעת הקשב שלך. במהלך השנים סיפרת לא פעם על השפעותיה ואתה גם מעביר הרצאות בנושא. מה השתנה מאז היותך ילד ועד המצב כיום?

"הפרעת הקשב בילדותי הייתה בלתי מאובחנת, וההבדל המרכזי בין תקופת ילדותי להיום הוא קודם כול עניין של מודעות. בילדות – הפרעת הקשב מתבטאת בשדה ההתנהגותי המשפחתי, אבל בעיקר בשדה הלימודי בבית הספר. בבגרות לעומת זאת, הנזק של הפרעת הקשב מפושט בכל תחומי החיים. ההפרעה נוכחת במערכות היחסים, בזוגיות, בקריירה, בלימודים גבוהים, בהתנהלות כלכלית. בהרצאות שלי בנושא אני אומר שמכל מרכיבי הזהות שלי – גבר, יהודי, מבוגר, אשכנזי ואבא – הפרעת הקשב נמצאת במקום הראשון, כי היא משפיעה על הכול. היום אנשים אומרים ’קשב וריכוז’ במקום ’הפרעת קשב וריכוז’ ובעיניי זה טיוח. אני קורא לזה ’נכות קשב וריכוז’, כי הקשב הוא כמו איבר חסר".

עם זאת, הוא מודה שהפרעת הקשב מביאה עימה גם מתנות  "אנשים רבים לא מגלים את המתנה הזאת לעולם, וחייהם מדרדרים והולכים מדחי אל דחי. מי שמגלה את המתנה יכול לעבור את החיים ואפילו להצליח, אבל תמיד לשלם מחיר יקר".

מה עוזר בהתמודדות?

"קודם כול, האבחנה. אחר כך לימוד והתעמקות. לא מספיק לי לדעת שיש לי הפרעת קשב, אני חייב לקרוא ספרים ומאמרים וללמוד את זה, כדי לדעת איך ההפרעה באה לידי ביטוי בכל אחד מהמקומות בחיים שלי. כשאני מזהה מקום שההפרעה שלי משפיעה בו, אני יכול לסלוח לעצמי. וגם הטיפול התרופתי עוזר".

בימים אלו גלעד שותף בפיתוח תוסף תזונה על בסיס טבעי בשם דופטן, שיתרונו הוא היעדר תופעות הלוואי של התרופות המוכרות. "78% מהאנשים שמתנסים בזה אומרים שזה עושה להם מאוד טוב, וזו זכות בשבילי להיות הפרצוף של הדבר הזה, שפשוט עוזר".

המחפש המתמיד

לדבריו, לאחר התזוזה בעמדותיו הפוליטיות, כשלא היסס להשמיע דעות ימניות, שילם מחיר משמעותי בתחום המקצועי והאישי.  "ב-2014, בצוק איתן, פרסמתי תחזית שצפתה את מה שקרה באוקטובר. התחזית גרמה לשמאל בישראל לבוז לי בצורה הגרועה ביותר. העיתונאי חיים לווינסון, למשל, כתב שפרסמתי הזיות מיניות. חלק מהאנשים התנצלו. חלקם לא".

משהו השתנה מאז הטבח ב־7 באוקטובר?

"לפני כמה ימים נכנסתי בטעות לטוויטר, לשם אני לא נכנס בדרך כלל. כתבו עליי משהו, וראיתי את התגובות של השמאלנים. השיח לא השתנה. אני עדיין פשיסט. אני לא חושב שזה קשור לשאלה אם צדקתי או לא, אלא בצורך בדמויות שנאה שאפשר להוציא עליהן אנרגיות שליליות ".

ובכל זאת הוא מאמין שחל שינוי מסוים בחברה "יש אנשים שהכירו בטעותם, אחרים הכירו זמנית בטעותם ועכשיו התחפרו מחדש ".

את הקושי בשינוי העמדות הוא מכיר היטב ומקרוב.  "רק מעטים מסוגלים לעשות את המעשה האמיתי, להתנתק מכל מה שחשבת ולחפש את האמת החדשה, כי המחיר יקר וכרוך באובדן חברים, אובדן קשרים, לעיתים גם בבעיות במשפחה. לזכותי ולחובתי אומר שתמיד הייתי מהמחפשים. הייתי הופך כל אבן כדי למצוא את האמת שלי, כי המחיר של חיים בשקר יקר יותר בעיני ".

אחרי ה־7 באוקטובר קל יותר להיות ימני בתקשורת?

"בלי קשר לשבעה באוקטובר, התקשורת היום מגוונת יותר. יש מספיק ימנים בתקשורת כדי שזה יהיה קל יותר. יש אותי, את עמית סגל ואת שרקי, ועוד כמה שלא נחשוף כאן כי לא ביקשתי את רשותם ", הוא מחייך.

משעזב את ערוץ 13 הגיע אליו אבי ניר, מנכ"ל שידורי קשת, כדי לגייס אותו לשורותיו.  "אמרתי לו, ’אתה יודע שאני איש ימין?’ והוא ענה לי, 'לא אכפת לי בכלל אם אתה שמאלני או ימני, העיקר שתהיה מעניין'".

יש קבוצה רעיונית שאתה מרגיש אליה שייכות כיום?

"אני חושב שצריכה להיוולד קבוצה כזאת כתוצאה מה־7 באוקטובר. אני מצפה לזה. היום אין קבוצות רעיוניות בכלל. יש קבוצות פוליטיות של אינטרסים אישיים, מגזריים, כיתתיים. אנשים אומרים ’בחירות עכשיו’, אבל היום, לו התקיימו בחירות, לא היה לי למי להצביע".

בניגוד לאנשי תקשורת רבים, הוא אינו מהסס לספר שבבחירות הקודמות הצביע לגנץ.  "היום לא הייתי מצביע לו. מידותיו האישיות עולות בקנה אחד עם מה שאני מחפש במנהיג, אבל הוא אדם שנוטה לקונספציות. אני צריך מהפכן לאומי, אבל לא לאומני. אדם שקשור למורשת ישראל בדרך של כבוד, הכרה וקשר, ולא בשום דרך של כפייה. אני צריך אדם עם יכולות ניהול מוכחות, ולא כאלו שרק מדברים גבוהה־גבוהה כמו חלק מאנשי עוצמה יהודית, שבמבחן השטח נחלו כישלון מר".

העמדות שלך מזוהות עם הימין, אבל יש לך הרבה ביקורת על ’כת מעריצי ביבי’.

"אני לא חושב שהערצת ביבי קשורה לימין או לשמאל. זה עניין אישיותי של אנשים שצריכים אבא גדול או מלך. זה קשור לעבודת אלילים בעיניי".

מה חשבת עליו לפני ה־7 באוקטובר ומה אתה חושב עליו היום?

"חשבתי עליו דברים גרועים לפני כן ואני חושב עליו דברים עוד יותר גרועים עכשיו. יש אחראים רבים לאסון: צה "ל, גופי הביטחון – אבל אין לי ספק שהאשם הגדול הוא בנימין נתניהו", הוא אומר נחרצות. "הוא הזניח את ההסברה הישראלית, את הפריפריה. הוא הזניח כל כך הרבה שאין לי יכולת להתחיל למנות הכול, רק כדי לשרוד פוליטית. אני חושב שהוא אדם עם בעיות אישיות חמורות מאוד, הוא ורוב בני משפחתו. פסיכולוג חשוב שאני מחובר אליו אבחן אותו עם קווי אישיות נרקיסיסטיים".

בימים כתיקונם, הוא אומר, עוד ניתן היה לשאת זאת. "היו לכך כביכול גם השפעות חיוביות, למשל בתחום הכלכלה, אבל מתחת לפני השטח הלכו ונחפרו מנהרות, ואני לא מדבר על מנהרות החמאס. ברגע האמת מוסדות המדינה קרסו אל תוך המנהרות הללו, ולולא התגייסות החברה האזרחית היינו על סף איבוד הריבונות שלנו".

הגלות היא אופציה מיידית

את האנשים שתומכים עדיין בראש הממשלה הוא מתקשה להבין וטוען שכפי שיש שמאלנים שלא מוכנים להתפכח, כך לתומכי ביבי חסר האומץ.  "אני מעריך מאוד כל תומך נלהב של ביבי שמבין שהוא טעה, ומקווה שאחרי המלחמה האיש הזה ישוגר לביתו ולא נשמע ממנו יותר לעולם. שיבואו במקומו אנשים שטובת המדינה וניצחון במלחמה עומדים לנגד עיניהם, ולא מחפשים להביא כסף לבריכת שחייה באמצע המלחמה. זו רק דוגמה קטנה למידת הניתוק המטורפת של בנימין, שרה ויאיר נתניהו מהעם".

מה דעתך על הניתוק בין צמרת הצבא לממשלה?

"זה לא ייאמן שהמדינה לא עובדת כולה בהרמוניה בזמן הזה. אני חושב שהשיטה ה’ביבית’ להפריד ולמשול לא עובדת יותר. האיש הזה לא מסוגל לייצר שיתופי פעולה ארוכי טווח עם אף אחד. גם עם הנאמנים הגדולים ביותר שלו הוא יצליח לריב. קצת לפני השבעה באוקטובר כתבתי שהגלות היא אופציה מיידית, ומי שחושב שהקיום שלנו כאן מובטח הוא חסר אחריות. חייבים לקיים שיח פורה וחסר אגו בין כל הגורמים שמנהלים את המדינה. אין לנו אופציה אחרת".

מה דעותיך כיום על המתנחלים?

"המתנחלים הם בעיניי רצועת הביטחון של מדינת ישראל. אני לא רוצה להגיד שזו האוכלוסייה הכי איכותית, אבל היא איכותית מאוד. אני אוהב את המתנחלים. יש בתוכם אחוז קטן שהוא קיצוני בצורה מסוכנת, אבל אני לא מאמין לסיפורי אלימות המתנחלים. אני רואה כל הזמן את ההפרכה של הסיפורים הטיפשיים האלו שארגוני שמאל, עאלק למען זכויות אדם, מלבישים עליהם. אני חושב שבלי התנחלויות היינו במצב אחר לחלוטין. פעם המילה 'מתנחלים' הייתה בעיניי שם נרדף לאויב, היום אני מחובר וקשור לקבוצת האוכלוסייה הזו, ובמיוחד אסיר תודה".

אנשים בסביבתך שמחשיבים עצמם קוסמופוליטיים, מרגישים מאז ה־7 באוקטובר ישראלים יותר, יהודים יותר?

"אני חושב שזה קרה להרבה מאוד אנשים. גל האנטישמיות מצופף אותנו יחד בתוך היהדות שלנו. מי התהום של התרבות המערבית מורעלים עבורנו, משם עולה כל פעם האנטישמיות. יש בהם דברים טובים, אבל המקורות שלנו נמצאים ביהדות. השייכות שלנו ליהדות קודמת לכל שייכות אחרת – לתורות העולם, למשבר האקלים, לליברליזם".

ואתה?

"אני לא מתחבר לקיום מצוות, אבל מתחבר מאוד לתורת הנפש היהודית. כל אחד יכול להתחבר מאיזה מקום שהוא רוצה, לגשת לארון הספרים היהודי ולקחת כל ספר שיבחר. זה הארון שלנו. מהצד השני, אני מתנגד לניסיונות ההחזרה בתשובה על רקע המלחמה. כל המחזירים בתשובה שאומרים ’האירועים קרו בגלל ענייני צניעות’ או עניינים אחרים – הם אנשים ירודים ביותר בעיניי".

הקיטוב לפני המלחמה היה בשיאו. האם אנחנו חוזרים לשם, או שלמדנו משהו מהמלחמה?

"בשבועות האחרונים אני מסתכל בתדהמה על שובו של השיח המקטב לרשתות החברתיות. כל המופרעים חוזרים", הוא אומר בצער.  "אני מקווה מאוד שרוח האחווה שהמילואימניקים מביאים איתם ורוח הנתינה שנולדה כאן תוכל לתת 'פייט' לאלו שמשתמשים ברשתות החברתיות כדי להציף את הביוב שיש להם בנשמה. כרגע שוב פורחים הקוצים בערוגות שלנו, ואני מקווה שיהיה לנו מספיק כוח כדי לא לשוב לאותו השיח. אני מקווה שהאחראים לשיח המקטב הזה, מימין ומשמאל, ימצאו את עצמם מחוץ לשדה הפוליטי ושהמערכות הטכנולוגיות שבנויות על הפצת פוסטים שתוקפים, מבטלים, מעלילים ומאשימים יטופלו, ושהזירה הזו לא תישאר בלתי מושגחת".

מלך הרייטינג

בנובמבר האחרון, אחרי 43 שנות שידור, גלעד עזב את גלי צה "ל בתחושת סיפוק של עשייה משמעותית.  "גלי צה "ל נתנה לי את החיים שלי. התקבלתי לשם בנס, ובזכות התחנה קיבלתי את האישה שאני חי איתה, את הילדות שלי, הכול. אני חושב שבתמורה נתתי לא מעט לגלי צה "ל, והחזקתי שעות שידור מרכזיות בהצלחה במשך השנים. אני אסיר תודה למקום המשונה הזה, שלא ברור שיש לו הצדקה קיומית. חשבתי שאסיים שם את חיי, אבל בגלל החוזה עם קשת נאלצתי להתפטר. האדם מתכנן והקדוש ברוך הוא צוחק".

מה השיא בקריירה שלך?

"מבחינתי שיא הוא לאו דווקא הצלחה או כסף, אלא המקום שבו יכולתי לתרום הכי הרבה לצופים. ההתעמלות שעשיתי בתוכנית הבוקר בסגרי הקורונה עזרה לעשרות אלפי אנשים לעבור את התקופה, והיא הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי, למרות שמבחינה מקצועית לא מדובר באתגר גדול או רווחי. זה היה המעשה הנכון, במקום ובזמן הנכון. גם התוכנית שאני עושה עם ארז היום בטלוויזיה, לפי הפידבקים שאני מקבל, עוזרת לאנשים להרגיע מעט את המתח לפני שהם הולכים לישון. גם זה שיא".

היו תקופות שהיית מלך הרייטינג. אתה לא מתגעגע לזה?

"להיות מלך הרייטינג זה דבר איום ונורא. זה מקום של חרדה, של ויתור על מי שאני באמת תמורת מחיאות כפיים או כסף גדול. אף פעם לא התאים לי להיות כוכב, זה אף פעם לא שימח אותי ואני חושב שזה לא משמח אף אחד שמגיע לפוזיציה הזאת. מדובר בתלות והתמכרות, ובהתנהגויות ממש לא רצויות. אני לא ממליץ להיות מפורסם. זה לא טוב לנפש".

מה היית רוצה לעשות בעתיד?

"מה שגורם לי עונג יותר מכל דבר אחר זה ללמד. אני מלמד קבוצות ברוח הלימוד של ימימה, אני מלמד רוחניות עם טקסטים שאני יוצר ומלמד קבוצות גם בבית שלי. לאחרונה אני מלמד קבוצה של שורדים מאחד הקיבוצים בדרום, ואני רואה את ההבדל המשמעותי שמתחולל בחיים כשמתחילים ללמוד. אין לי ספק שהייעוד האמיתי שלי הוא להיות מורה לרוחניות. זה הדבר שאני עושה הכי טוב, ואני מניח שבשנים הקרובות אלמד יותר ויותר".

לפני סיום הוא מאחל לנו, כעם, שנלמד להכיל את הדעות השונות.  "שכל אחד יתגבר על הצורך לנקב בדין את ההר. דעות הן לא הדבר החשוב ביותר, הכי חשוב שנהיה יחד. אני לא מתכוון ליחד מתוק ודביק, אלא לא לבטא את העצמאות שלנו על ידי שלילה, הקטנה וביזוי של האחר. אנחנו עם קטן ואין לנו דרך אחרת לשרוד מאשר לתת מקום וכבוד לכל אחד. האמת לא נמצאת באף מחנה, וגם אם האחר נראה לנו ממש הזוי, יש לו חלקים מהאמת. אני מאחל לנו שנוכל לקחת את האמת של כל אחד ולייצר ממנה אמת גדולה ומגוונת, שבה לכל אחד יש מקום. אני מקווה שאחרי שנצא מהבוץ של עזה, של הצפון ושל השטחים, אחרי שנכבס את המדים וננקה את הנעליים, נייצר לנו כאן חברת מופת שנבין את תפקידה בעולם, ושתיתן לכל אחד ואחת מאיתנו מקום".