בעלות הנס
כתבה מתוך מגזין מספר 288
- כתיבה: נעמה זלינגר |
- צילום: יוסי סיבוני
כל יום קורים לנו נסים, רובם נסתרים, חלקם גלויים ועל מעט מהם אפשר לומר שעוצמתם מכה אותנו בתדהמה. כתבתנו, נעמה זלינגר, יצאה למסע אל העולם הנשגב מהמציאות וגילתה שהנסים הגלויים, הבלתי נתפסים והמופלאים עדיין קיימים בעולם
בשנת 2010, כשגילה סיבוני (בת 39 ביום) מדריכת סלסה במקצועה, היתה בחודש השישי להריונה, היא חשה לפתע כאב ראש חזק ובלתי נסבל. יוני, בן זוגה, שלא היה בבית באותה העת קיבל טלפון מאשתו ומיהר לשוב הביתה. שם מצא אותה רגע לפני שאיבדה את הכרתה והזעיק אמבולנס.
"הטלפון לא היה לידי ובשארית כוחותיי זחלתי עד שהגעתי לטלפון", משחזרת סיבוני. "זה היה נס שזכרתי את המספר של יוני בעיצומו של מה שהתגלה בדיעבד כאירוע מוחי חמור. עד שיוני הגיע הצלחתי להחזיק את עצמי בהכרה וכשהוא הגיע איבדתי אותה". ניידת של טיפול נמרץ לקחה אותם לבית החולים 'הדסה עין כרם', שם עברה בדיקת C.T דחופה שבה גילו שהיא סובלת מדימום תוך מוחי חמור. מיד לאחר מכן היא הובהלה לחדר ניתוח ועברה ניתוח ראש שארך כשבע שעות.
"יוני המתין בחרדה מחוץ לחדר הניתוח ולא הבין מה קרה. בשלב ההוא הוא עדיין חשב שמדובר בסיבוך של ההיריון. כשאחד הרופאים יצא אליו והוא שאל אותו מה עם התינוקת, הרופא ענה לו שברגע זה הם נלחמים על חיי, שאני בסכנת חיים ושהדימום היה מאוד גדול ואין לדעת איך אתעורר. לפני כן הייתי בריאה לחלוטין ולא הייתי מודעת למום מולד בכלי הדם במוח שהסתבר שהיה לי. בהריון לחץ הדם עולה ונים שלא עמד בלחץ הדם התפוצץ".
לאחר הניתוח הועברה למחלקת טיפול נמרץ. "בדיעבד סיפר לי יוני שהוא לא זיהה אותי. הייתי מחוברת לצינורות, נפוחה והראש היה מכוסה בתחבושות. הייתי מאושפזת ללא הכרה מורדמת ומונשמת במשך חודש וחצי".
את זוכרת משהו משם?
"למרות שהייתי מחוסרת הכרה אני זוכרת שהייתי מוקפת, שיוני ליטף ודיבר אליי. שמעתי דברים שהוא היה אומר לי ולא יכולתי להגיב. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי היה שאמר לי שאני גיבורה, ושהצלתי את העוברית שלנו ושבשלב מסוים הוא הפסיק לדבר על התינוקת. אני חושבת שאז הבנתי שאיבדתי אותה. אני זוכרת שרציתי לשאול אותו מה עם התינוקת, אבל לא יכולתי".
מעט קודם לכן, יוני נאלץ לקבל הכרעה קשה. הרופאים הסבירו לו שבשל ההיריון, יש תרופות שאין אפשרות לתת לאשתו. "הוא היה צריך להחליט אם להציל את התינוקת ולהסתכן בהידרדרות שלי, או להחליט על הפסקת הריון. בכאב רב הוא החליט להפסיק את ההיריון ויילדו את התינוקת שלא שרדה. את הלידה אני לא זוכרת".
חודש וחצי לאחר מכן התחילה גילה לנשום בכוחות עצמה. היא אמנם הייתה בהכרה, אך בתחילה לא הצליחה לתקשר עם הסובבים אותה. "לא הצלחתי לדבר ולזוז, אבל ימים אחדים לאחר שהתעוררתי, הצלחתי לתקשר בעזרת העיניים".
כחודשיים לאחר המקרה, וכשבועיים לאחר ששבה להכרתה, הגיע הצוות במטרה להעריך האם גילה מסוגלת לעבור שיקום. "התרשמות שלהם היתה שהמצב שלי חמור מידי ואינו בר שיקום. אבל יוני לא היה מוכן לוותר עליי, הוא אמר לי שאני חייבת להתאמץ בשביל שנינו, ואני הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה בשבילו. הוא אמר לי שהוא ידאג להביא אותם שוב ושאני חייבת להוכיח להם שאני מסוגלת. לאט לאט התחלתי להבין ולהגיב יותר. עדיין לא הצלחתי לדבר, אבל הצלחתי להזיז את יד ימין. יוני הכין לי לוח עם אותיות והצלחתי להזיז את האותיות ולכתוב מילים בודדות. המילה הראשונה שיצרתי הייתה המילה 'אוהבת'. זה ריגש מאוד את יוני והוא הבין שיש בי הבנה ושאנחנו ננצח. אגב, בלוח הייתה חסרה האות פ' והייתי מאוד מתוסכלת שלא הצלחתי להגיד שאני צריכה פיפי. אחרי שבועיים נוספים, כשבאו ובדקו אותי שוב, הם החליטו שיש פוטנציאל לשיקום ועברתי לשיקום בבית החולים 'הדסה הר הצופים'".
מה נתן לך את המוטיבציה לעבור את השיקום?
"יוני. הוא החדיר בי כל כך הרבה מוטיבציה שהייתי בטוחה שאני חוזרת לעצמי במאה אחוז, שאחזור להיות מורה לסלסה. באותו שלב אני חושבת שלא הבנתי את חומרת המצב שלי. לקח זמן עד שהבנתי שלא אחזור להיות כמו שהייתי. השיקום הוא תהליך וכל פעם כובשים בו פסגה חדשה. פתאום אני לומדת לדבר, פתאום אני לומדת לעבור משכיבה לישיבה, ולהליכה. נכנסתי לשיקום במלוא הכוח והכל בשביל יוני שנלחם עליי. רציתי להוכיח לו שהוא לא נלחם לשווא. הייתי מאושפזת בשיקום במשך שנה וחצי. מאז אני הולכת מרחקים קצרים בתמיכה של מקל הליכה, ומרחקים ארוכים בכיסא גלגלים. המשכתי לבוא במשך שנה לשיקום יומי ואני מרגישה שהעבודה לא נגמרת אף פעם".
אחרי החזרה הביתה, התחילו גילה ויוני לחשוב על הריון נוסף, אבל הרופאים הבהירו להם שמדובר ברצון לא מעשי. "אבל הייתה בנו אמונה שזה אפשרי על אף המוגבלות הפיזית. אחרי שעברתי חמישה צנתורים במוח, הצהירו הרופאים שאין מניעה להיכנס להריון. זה היה חמש שנים אחרי המקרה. נכנסנו להריון וכנגד כל הסיכויים נולדה לנו אורין שלנו שהיום היא בת 6 והיא נס גדול בפני עצמו".
היית על סף מוות ועם הרבה עבודה קשה חזרת לחיים. איזה מסר היית רוצה להעביר?
"יש רגעים קשים בחיים שנראה כאילו זה הסוף ואין תקווה, אבל צריך להמשיך להאמין ולעשות כל יום צעד לקראת המטרה ובסוף אפשר גם להצליח. הרבה יותר קל לראות כמה לא טוב, אבל הסוד הוא לשמור על שמחת החיים, להסתכל מסביב ולבחור לראות את הטוב".
על הגבול בין חיים למוות
האירוע ששינה לנצח את חייה של יסמין פיינגולד ארך פחות מחמש דקות. היא היתה על סף מוות, אלא שאז הופיע הנס שלה בדמותו של עובר אורח שקפץ למים והציל את חייה
"אם הייתי מבינה באותה תקופה את חומרת האירוע, החרדה היתה משתקת אותי ולא הייתי מצליחה להשתקם. עד היום אני משתדלת לא להביט לאחור, אלא למקד את המבט בעתיד"
- "כיום אני מבינה שגם מתוך חולשה יכולה להיוולד עוצמה גדולה"
- "התאונה הפכה אותי לאדם יותר חזק. אני יודעת מי אני"
- "הייתי ילדה סקרנית שכל העולם פתוח בפניה. הכל היה אפשרי"
- "לפני התאונה התאמנתי לאולימפיאדה והתאונה עצרה הכל"
- "האמונה שבסוף הדרך יהיה בסדר עזרה לי"
- תמונה עם בן הזוג והילד: "החתונה שלי עם בן הזוג שלי והלידה של איתמר בני הבכור הם ההישג הגדול ביותר"
איזה יסמין היית לפני התאונה?
"לפני התאונה הייתי הרבה דברים. הייתי ילדה סקרנית שכל העולם פתוח בפניה, הכל היה אפשרי. התחלתי לעסוק בספורט בגיל מאוד צעיר. לחתירה הגעתי בגיל 15 כשבדיוק התפרקה קבוצת כדור עף שהייתי חלק ממנה וחיפשתי את דרכי. התחברתי לחבורה שעסקו בחתירה ואפשר להגיד שזו היתה אהבה ממבט ראשון.
"השתתפתי בתחרויות בארץ ובחו"ל. בשנת 2008 הייתי אלופת ישראל בחתירה אקדמית (סירת יחיד במשקל קל-נ.ז). היו לי חוויות מדהימות: נסעתי לתחרויות בכינרת ולתחרויות באירופה והייתי חלק ממשלחות כלל ארציות. לפני התאונה התאמנתי לאולימפיאדה והתאונה עצרה הכל. פתאום בחמש דקות גורליות מתחת למים, כל מסלול חיי השתנה".
מטיפול נמרץ בבית החולים הועברה פיינגולד לשיקום במחלקה לפגועי הראש ב'בית לוינשטיין', שם אושפזה במשך כשנתיים ועברה שיקום.
"בימים הראשונים לא הבנתי איפה אני נמצאת, חשבתי שאני בסוג של קייטנה. קיבלתי מערכת שעות עם פעילויות שהייתי צריכה לעשות. לא הייתי עסוקה בחומרת האירוע, לא הייתי מחוברת לשום דבר. כלפי חוץ הנכות לא ניכרת לעין, אך יש לי נזק מוחי. חוסר החמצן למוח השפיע בעיקר על הזיכרון ועל התפקודים הניהוליים".
לא הבנת את עוצמת הפגיעה?
"לא, והעובדה שלא מספיק הבנתי את האירוע הטרגי שעברתי היתה סוג של הקלה. אם הייתי מבינה באותה תקופה את חומרת האירוע, החרדה היתה משתקת אותי ולא הייתי מצליחה להשתקם. עד היום אני משתדלת לא להביט לאחור, אלא למקד את המבט בעתיד".
מה נתן לך את הכוח באותו זמן?
"העניין של עבודה קשה מאוד טבעי לי. בשיקום פעמים רבות אנשים צריכים להילחם נגד הטבע של עצמם ולמצוא המון כוח רצון. אני רגילה לזה. כנראה שזה עזר לי בתהליך השיקום. האמונה שבסוף הדרך יהיה בסדר עזרה לי גם היא מאוד. לא יכולתי לחשוב על משהו אחר, אם הגעתי עד לכאן אין סיכוי שאפול. כל מי שהיה סביבי גם מאוד תמך בי. אם זה הצוותים הרפואיים, אמא שלי, המאמן, החברים והמשפחה כמובן. הבנתי שאבי שהציל אותי עשה משהו מדהים שאני לא אפסיק להודות לו עליו. הבנתי שזה משהו מיוחד מאוד, רגיש מאוד ומשהו שלא קורה פעמיים. הבנתי שזה משהו גדול ממני".
"היו המון רגעים של ייאוש, מה שמלווה את השיקום זה המון רגעים קשים. על כל רגע של הצלחה יש המון רגעים של תסכול. ככל שאתה יותר מתוודע למקרה ולעומק הנפילה – זה נהיה יותר קשה. לא הייתי מוכנה שהתאונה תכתיב לי את המציאות. התפיסה שלי היתה שאם אני נכשלת- זה בגללי, זה לא קשור לגורם חיצוני אל רק אלי. אני חושבת שהתאונה הפכה אותי לאדם יותר חזק, אני יודעת מי אני. הרצון להגיע להישגים היה אחד המנועים המשמעותיים שהכי עזרו לי להשתקם".
אחרי השיקום היא סיימה בהצלחה תואר במתמטיקה שאותו התחילה עוד לפני הפציעה. "זה היה ניצחון אדיר בשבילי". זה לא היה הנצחון היחיד של פיינגולד. "בשנת 2010 ובשנת 2012 זכיתי שוב באליפות ישראל. זה היה מאוד מרגש. וכמובן החתונה שלי עם בן הזוג שלי והלידה של איתמר בני הבכור הם ההישג הגדול ביותר. הם עוזרים לי כל יום לקום ולהתאמץ. איתמר הפך אותי להיות הכל. וכל מה שאני יכולה לתת לו זה הכל בשבילי".
פיינגולד מרצה לפני קהל על התאונה שעברה והשיקום שבא אחריה. "הסיפור שלי הוא סיפור על מוטיבציה, על השראה ועל החשיבות של עבודה קשה שיכולה להוביל להישגים. יש לי הרבה מאוד תובנות מהתקופה ההיאי. בכל נושא השיקום אני רואה חשיבות בהצבת יעדים גדולים והשגת מטרות גדולות. וגם כיום אני מבינה שגם מתוך חולשה יכולה להיוולד עוצמה גדולה".
כשהאדמה רועדת
מעיין סבג נקברה תחת מבנה שקרס ברעידת אדמה בסין וחולצה רק לאחר שעות רבות. היא שרדה בזכות בחור סיני שסחב אותה על גבו לאורך כל הדרך עד שיצאו מאזור האסון
בשנת 2008 בהיותה בת 27 נסעה מעיין סבג (כיום בת 39) ללמוד לימודי רפואה סינית בצ'אנג דו שבסין. באחד הימים, בסופה של ההתמחות, יצאה סבג ביחד עם חברתה ענת לטייל בשמורת טבע במרחק של כשעה וחצי נסיעה מצ'אנג דו. כשנכנסו לשמורת הטבע התרחשה רעידת אדמה הרסנית בעוצמה של 7.9 ב'סולם מגניטודה לפי מומנט' שבה נהרגו כ=70,000 איש ונפצעו 11 מיליון.
"במבט לאחור, באותו הבוקר היו הרבה מאוד סימנים שמשהו לא טוב הולך לקרות. הנסיעה שהייתה אמורה להיות כשעה וחצי התארכה לארבע שעות, הייתה אווירה לא טובה, מזג האוויר התהפך והציפורים לא היו שקטות.
"נכנסנו למסעדה על גדות הנהר בשמורת הטבע. כשישבנו במסעדה התחילה רעידת אדמה מאוד מאוד חזקה. לפני שהצלחנו לצאת מהמסעדה היא התמוטטה עלינו. הראש שלי הוטח, נשברה לי הלסת ונקעתי את הושט. לחברה שלי ענת נכרתו האצבעות".
סבג וחברתה היו קבורות מתחת להריסות שעות רבות ולא ידעו מה עלה בגורלן זו של זו. בשלב מסוים שמעה סבג את חברתה זועקת לעזרה וכך ידעה שהיא בין החיים. סבג, שהלסת שלה נשברה לא הצליחה להשמיע קול.
"חלק מהזמן לא הייתי בהכרה. שמעתי את ענת צועקת ושלבסוף חילצו אותה ואני רוצה לצעוק שיוציאו גם אותי ולא מצליחה. אני לא יודעת כמה זמן עבר כך, אני מעריכה שכמה שעות. אבל בסוף, בדרך נס, חילצו גם אותי. לקחתי חולצה וקשרתי אותה כדי שתחזיק לי את הלסת השבורה וסימנתי לענת שאנחנו צריכות ללכת ולחפש עזרה. אז עוד לא הבנו עד כמה חמור האירוע ושאנחנו נמצאות בו".
מתי הצלחתם להבין את גודל האסון?
"המוח לא מצליח להבין אם זה מציאות או חלום. משהו בתודעה משתבש ברגעים כאלו. אמרתי לעצמי שעוד מעט אני מתעוררת מהסיוט הזה. הרגשתי פחד גדול, אבל גם המון אדרנלין ורצון לחיות ודחף לעשייה. הבנתי שזה או להיות או לחדול. אין מקום לספק. זה היה כל כך נורא שהיה קשה להאמין שזה אמיתי. הכל היה הרוס, ראיתי אנשים מתים, פצועים, עמודי חשמל והרים שנפלו, בניינים שנשארו מהם רק ערימה של הריסות, כמו בסרטי אימה".
תחושת הזמן אבדה וסבג מתקשה לזכור כמה שעות עברו עד רעידת האדמה הבאה. "ראינו אנשים שהולכים לכיוון מסוים ועצרנו שני רוכבי אופנוע סינים, שלקחו אותנו למרפאה מקומית שהייתה ברובה הרוסה. לא עברה דקה מהרגע שהגענו למרפאה והייתה שוב רעידת אדמה חזקה וכולם צרחו. המרפאה התפרקה לגמרי. האירוע הזה ממש שבר אותנו. זה היה רגע של אובדן שפיות, של חוסר תקווה".
הצוות הרפואי של המרפאה שהתפרקה התחיל לבנות מאהל מאולתר כדי לטפל בפצועים. "בין הפצועים היינו גם אנחנו. הרופא שראה אותי אמר שאין לו איך לטפל בי, שאני צריכה להיזהר לא להתייבש ושאסור לי להירדם כי יש לי דימום מסיבי, שאם אשן אני עלולה למות מחנק. בשלב מסוים הגיעה משלחת של חיילים ששאלה מה השמות שלנו והסבירה שהדרך היחידה לצאת מהאזור היא רגלית מפני שכל הכבישים קרסו. זו הליכה של 12 שעות ברגל בתנאים מאוד קשים במצבנו. החלטנו שאנחנו ממתינות לחילוץ".
איך ניצלתם?
"בלילה הרגשתי שאני הולכת ומתייבשת, איבדתי המון דם, לא אכלתי ולא שתיתי 48 שעות והיה אסור לי לישון. הרגשתי שאני הולכת ומאבדת את הגוף שלי, שהגוף כבד והנשמה קלה ושאני מתחילה להיפרד מהגוף". את הדברים הבאים שאירעו היא אינה יכולה להסביר בכלים רציונליים, אבל היא מבקשת שנאמין שכך אכן קרו. "שמעתי קול ששאל אותי על מה אני מתחרטת שלא הספקתי לעשות בחיים. עניתי שאני מתחרטת שלא נפרדתי מהמשפחה שלי. הקול אמר לי שאנסה להעמיק את התשובה. פתאום זה הכה בי, שלא אספיק להיות אמא וזה כאב לי בכל מקום בגוף. הקול אמר לי שאם אקשיב בקולו אנצל ואהפוך לאמא, הוא אמר לי לקום בבוקר ולהתחיל ללכת בדרך שלוקחת 12 שעות ושהוא יעזור לי לשרוד".
בערך 72 שעות היא לא ישנה ולא אכלה, ובכל זאת היא אומרת- "בבוקר הגוף שלי התחדש בכוחות עזים וכתבתי לענת שאנחנו צריכות לנסות ללכת בדרך שהראו לנו לכיוון צ'אנג דו ולהגיע לבית החולים. התחלנו ללכת ובדרך ראה אותנו בחור סיני שסחב אותי לאורך כל הדרך וכך ניצלתי. באמצע הדרך פגשנו חברים שבדיוק יצאו לחפש אותנו. הם פינו אותנו לרכב שחיכה לנו מחוץ לאזור האסון ופינה אותנו לבית החולים. שם עברתי ניתוח שהציל את חיי. הרופאים אמרו שאם הייתי מחכה עוד שעתיים הייתי מתה מזיהום בדם".
"לאורך כל הדרך עד ההחלמה הבנתי שהנשמה שלנו היא מקור הכוח. הנפש שלנו והחיבור לבורא נתנו לי את הכוח להמשיך". שלושה חודשים אחרי שחזרה לישראל נישאה לחבר שחיכה לה כאן ונולדו להם שלושה ילדים. "אני מרגישה שהאימהות היא הכוח הגדול ביותר שקיים בעולם".
לפני כשנתיים, לאחר חיפוש שערך עשר שנים, הצליחה לאתר את הבחור הסיני שהציל אותה. "נפגשנו לשיחת סקייפ וכמעט התעלפתי כשראיתי אותו. זו הייתה שיחה מטורפת ועוצמתית. הרגשתי שזה עוד חלק בפזאל של הריפוי שלי. כיום אני מטפלת ברפואה סינית ובצמחי מרפא, אני מנחת סדנאות ומרצה על הנס שקרה לי, מבחינתי זו מצווה לספר את גודל הנס".
האירוע הזה חידד אצלך תובנות חיים?
"הוא בעיקר חידד לי כמה חשוב להתחבר לתדר האהבה. אנחנו עוברים במהלך החיים ההתנסויות במצבים שונים שיכולות ללמד אותנו מה היא חמלה, וכיצד להתנקות משיפוטיות ושנאה. לא כל ההתנסויות הן קלות, אבל בסופו של דבר גם הסבל, הקושי והעצבות מעצבים אותנו ומקרבים אותנו להבנה מה היא אהבה".
עד כלות הנשימה
בדרך לביתה, עברה אילנית צור אריה תאונת דרכים קשה. צוות רפואי שעבר במקום קבע את מותה, אולם פרמדיק שהחליט לא לוותר הנשים אותה במשך 50 דקות, עד שחזרה לחיים
בשנת 2003, כשהייתה בת 28, נסעה אילנית צור אריה (בת 46 כיום) בדרך מביתה שבמצפה דני לבית שאן כדי להתנדב בחלוקת מזון לנזקקים. בדרכה חזרה עברה תאונת דרכים קשה ששינתה את מסלול חייה.
"לפני התאונה, בתהליך שארך כמה שנים, חזרתי בשאלה. הרגשתי שאני צריכה לבחור את דרכי בעצמי, וכדי לבחור מחדש זרקתי את כל מה שהכרתי. הרגשתי ריק גדול שעוד לא התמלא. בתהליך אטי, גיליתי בעצמי מה טוב לי ומה נכון לי. הבנתי שאני לא חייבת לבעוט ושאני יכולה לבחור. אני חושבת שהתהליך שעברתי הכין אותי לעבודה הרבה שנאלצתי לעבור לאחר מכן בעקבות התאונה. זה מה שעזר לי להיאבק על החיים".
בגיל 26 טסה להודו. כשחזרה, הוזמנה לשבת של חוזרים בשאלה בקיבוץ מירב. "התאהבתי במקום והחלטתי להישאר", היא משחזרת. "שם התחלתי לקבל על עצמי עול מצוות בנעימות. התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית וכרכזת נוער בקיבוץ, ובמסגרת התפקיד התנדבנו אני ובני הנוער בחלוקת מזון לנזקקים בבית שאן. מאוד התחברתי לאנשים, כך שכשגם שעזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור במצפה דני, הקפדתי להמשיך ולהגיע לחלוקה כשהתאפשר לי. זה נתן לי המון כוח".
באחת הפעמים, בדרכה חזרה למצפה דני, כאמור, באמצע כביש 90 אחרי שדמות מחולה, התנגש ג'יפ ברכבה של אילנית בעוצמה רבה. רכבה של אילנית התרסק לגמרי ורופאים צבאיים שהגיעו ראשונים למקום וראו שהיא ללא דופק וללא נשימה, קבעו את מותה. "הם ראו שאני ללא דופק וללא נשימה והודיעו לכוחות ההצלה שהיו בדרכם לזירת התאונה שאין להם למה לבוא, שאני לא בין החיים".
איך הצליחו להציל אותך? את זוכרת משהו מהתאונה?
"אני לא זוכרת דבר מהתאונה. היה פרמדיק שהתעקש להגיע ולבדוק בעצמו אם יש לי סיכוי לחיות. אמרו לו שאין מה לעשות ושאפשר לכסות את הגופה. הלסת שלי הייתה שבורה אז לא היה אפשר להנשים אותי דרך הפה. הוא ביצע חתך בגרון והנשים אותי במשך 50 דקות עם קשית. כשראו שהגוף מגיב להנשמה הקפיצו מסוק שלקח אותי לבית החולים רמב"ם. הייתי מחוסרת הכרה ופגיעת הראש שלי הייתה מאוד קשה".
ברמב"ם עברה סדרת ניתוחים ובמשך 15 יום שכבה מחוסרת הכרה. "כששבתי להכרה לא זיהיתי אף אחד. הייתי מחוברת לצינורות, משותקת ולא הצלחתי להבין כלום". חודש וחצי היא היתה מאושפזת ברמב"ם ולאחר מכן הועברה אותי למחלקת טיפול נמרץ ב'בית לוינשטיין'. "התחלתי שם תהליך שיקום. הייתי בתקופת ניסיון של חודש, כי אמרו שאם לא יראו שיש לי יכולת לעבור שיקום יעבירו אותי ל'הוספיס'. מראש הם סברו שהייתי צריכה ללכת ל'הוספיס' בגלל פגיעת הראש הקשה שהייתה לי".
אלא שאז קרה נס נוסף ואילנית החלה להגיב לטיפולים. "לימדו אותי לאכול, לדבר ובעצם לימדו את הכל. במשך שנה הייתי באשפוז מלא ולאחר מכן עברתי לאשפוז יום". השיקום כולו ארך כארבע שנים והרופאים שטיפלו בה חזו בהתרגשות בהצלחתה להשתקם. "כשסיימתי את השיקום הייתי בת 32, ועם כל השמחה על ההצלחה היה גם עצב. אח שלי ראה את העצב הציע שנלך לעשות מסלול". הם יצאו לטיול בנחל דוד שהיה מעין טיול הודיה. "הלכתי וזה היה מרגש. לא האמנתי שאני מסוגלת ללכת בעצמי ועוד מסלול שלם. התחושה היתה שאני רואה את הנס בעיניים. נזכרתי שפנטזנו על זה כשהייתי ב'בית לוינשטיין' וזה היה חלום שהתגשם".
ועוד דבר טוב קרה לה באותם ימים. "חברתי שגית אמרה לי שהיא רוצה להכיר לי בחור והסכמתי. למעשה, זאת היתה הפעם הראשונה שיצאתי עם בחור מאז הפציעה". קראו לו נחמיה, וכשנפגשו- כך היא מספרת- מיד בהתחלה הבינה שהוא לא בשבילה. "רציתי לחתוך אבל כיבדתי אותו ולא חתכתי. למזלי, כי די מהר גילינו כמה אנחנו מתאימים. עשרה ימים אחרי שהכרנו הוא הציע לי נישואין והתחתנו". נגד כל הסיכויים ולמרות שהסטטיסטיקות לא היו לטובתם, אילנית ילדה ארבעה ילדים. "אני זוכרת שכשנכנסתי ל'בית לוינשטיין' עם הבכורה שלי על הידיים והרופאים היו המומים".
איפה זה פוגש אותך היום?
"כל דבר קטן זה מאמץ בשבילי, אבל ה' נותן לי כוח להמשיך לקום כל בוקר. הוא מחבק ואוהב אותי. מאז אין לי חוש ריח, הזיכרון שלי מאוד קצר ואני מתעייפת מאוד מהר. לפני התאונה הייתי כל יכולה, היום אני במצב אחר. היום אני מודה לריבונו של עולם שאני נושמת בכוחות עצמי ושאני הולכת על רגליי". בעקבות התאונה והשיקום היא כתבה ספר שמספר את סיפורה.
התאונה שינתה את אופן התייחסותך למציאות?
"במובן מסוים, התאונה שקרתה היא כמו מתנה בשבילי. היא גרמה לי להודות על עצם היותי. היא הסיבה שבגללה אני זוכה להודות על שאני נושמת והולכת. בעקבות התאונה והשיקום כתבתי ספר שמספר הסיפור שלי. אני בטוחה שרבים יוכלו להזדהות".
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
אהבת את הכתבה? סמני לנו!
כבר שיתפת את הכתבה עם החברות?
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך >
ללכת על כל החופה
כשהגר משה נרשמה ל"חתונה ממבט ראשון" היא לא האמינה שיש סיכוי שתמצא בה בבן זוג לחיים, אבל הבינה שעליה לצאת מאזור הנוחות ולקבל ליווי מקצועי. אלא שאז היא מצאה את עצמה מתחת לחופה עם ניר, ולמרות המהמורות שעברו בדרך הם מצליחים כבר למעלה משנה לתחזק זוגיות יפה, אוהבת ומרגשת
התנועה לשחרור האישה
בא לכן לרקוד? קבלו טרנד חדש וכייפי: ריקודי בטן. כן, כן! נשים דתיות שגילו את נפלאות הריקוד מספרות על תחושת שחרור, אנרגיה, רכות ושמחה כשהן רוקדות תוך נענוע האגן. חפלות? שטרות כסף שמודבקים על גוף הרקדנית החשופה? ממש לא! ריקודי הבטן עברו הדתה