למי מאיתנו לא יצא לצפות ברקדנית בטן מנענעת את גופה, באופן שגרם לנו להשפיל מבט במבוכה ובה בעת, לתהות אם גם לנו יש בגוף את אותם שרירים ואיברים? משאת אשר, בת 28 מקדומים, לקחה צעד אחד קדימה והחליטה לבחון את הסוגיה מקרוב. "ריקודי הבטן שינו לי את החיים", היא אומרת. "עוד מילדותי אהבתי לרקוד אבל ביישוב לא היו הרבה חוגי ריקוד. נרשמתי לחוג 'ריקוד מודרני' והרגשתי שזה לא ה'וייב' שלי. כשנפתח לפני שנתיים ביישוב חוג לריקודי בטן, באתי להתנסות מתוך סקרנות ונגלה לפני עולם חדש שיש בו אהבה לגוף וחיבור לנשיות שבי".
"גדלתי בבית שבו החיבור לגוף הסתכם במודעות לתזונה בריאה, אבל לא היה חיבור לגוף בהיבט של נשיות. לא הבנתי את השפה הזו ובטח שלא דיברתי אותה. לא היו לי כלים להבין איך להתחבר לגוף. בפועל, מהרגע שהתחלתי לרקוד ריקודי בטן, הגוף שלי השתנה. נוצר איזון הורמונאלי שהיטיב עם שגרת המחזוריות שלי. אמנם תמיד הייתי רזה אבל לפתע הגוף קיבל צורה והתחטב. אני יותר מבינה אותו: איך הוא בנוי, איך הוא נראה וכיצד הוא עובד. הריקוד הראה לי את הצדדים היפים של הגוף, מבלי לשנות את יחסי להלכה או את ההקפדה על צניעות. התפיסה שמיניות ונשיות שייכות רק לנשים נשואות היא מוטעית ועושה עוול למי שאינה נשואה, אפשר לחוות זאת בכל מיני צורות גם אם באופן חלקי. דרך הריקוד מצאתי מקום ביני לבין עצמי שבו אני יכולה לבטא את הנשיות שלי, ולכבד את הגוף. זה שונה מאוד מהאופן שבו גדלתי".
"החוג נפתח במסגרת המתנ"ס ביישוב, אז אני מניחה שזה נתן יותר לגיטימציה לעניין, אבל זה תמיד גורם להרמת גבה ונרשם כבחירה תמוהה. יש לריקודי בטן אסוציאציה של ריקוד מיני, אנשים רואים בדמיונם בחורה שמדביקים עליה שטרות של כסף, אבל מי שמכיר אותי דווקא מתלהב".
"בשנות התיכון למדתי באולפנת להב"ה, והמסרים שקיבלתי היו המסרים הרווחים בחינוך הדתי, שדוגל בתפיסה שגוף האישה הוא דבר שיש להצניע ולטשטש. האיברים הנשיים התקשרו רק לאיסורים ולבני המין השני".
כנערה חשה אשר, שקיים בחינוך הדתי טאבו על נושאים רבים. אחד מהם הוא ההתפתחות המינית של נערים ונערות. "עברנו תהליכים מטורפים אבל במערכת החינוך ההתייחסות אליהם הייתה בהיבט המדעי או בהיבט ההלכתי במהלך שיעור תושב"ע ובשיעור אישות ומשפחה. הכוונה הייתה, שהמקום הבא בו אפגוש שוב בנושא, יהיה רק לפני חתונה – בהדרכת כלות. כיום זה מעט משתנה, ומתחילים להכניס שיעורי 'מיניות בריאה' לבתי הספר.
"לבחורה דתיה שאינה נשואה מועבר המסר שאין צורך לעסוק במיניות או בנשיות עד החתונה. בגלל הצניעות, דחקו את הנושאים הללו למסגרת של חתונה וזוגיות בלבד, ולעולם של איסורים. אבל בעיני, בחורה צריכה להיחשף לנשיותה עוד לפני שהיא פוגשת את בן זוגה, ואם היא לא מחוברת לגוף שלה ומגיעה כך אל הזוגיות, מעבר לעובדה שזה עלול להיות בעייתי, היא מפספסת עולם שלם של יופי".
המורה של משאת ל"מחול מזרחי", או בשמו העממי "ריקודי בטן", היא חני כהן=יהונתן (36) מקדומים שרוקדת כבר 13 שנים. כהן=יונתן מלמדת בחוגים, מכשירה מדריכות, ולאחרונה גם יצרה סדרת שיעורים מקוונים, שבהם יכולה כל אחת להתנסות בפרטיות בביתה. בריקודי הבטן היא רואה ריקודים הוליסטיים, המסייעים לפתרון של מגוון בעיות רפואיות פיזיולוגיות ונפשיות.
"מרכז הכוח של גברים הוא חגורת הכתפיים והזרועות, אצל נשים החוזק הוא באגן. אני מתייחסת לרחם הממוקם באגן כאל תחנת כוח נשית שעובדת ללא הפסקה, גם כשאנחנו לא מודעות לכך. כדי שפעילות הרחם תהיה סדירה הוא זקוק לזרימת דם וחמצן, כי בלעדיהם נוצרים שיבושים. ריקודי הבטן מזרימים דם וחמצן לכל האיברים ומשחררים תקיעויות בגוף ובנפש. כשחומרי ההזנה מגיעים לכל האיברים, תאים יכולים להתחדש ולבור תהליך של ריפוי".
"נכון. בריקודי בטן התנועות הן מעגליות, הרמוניות ותומכות בגוף הנשי. התנועות מסייעות בקידום לידה, מקלות על תופעות בגיל המעבר ויכולות לסייע באיזון ההורמונאלי. מלבד תחושת ההנאה והשמחה בגוף שלנו, יש נשים שהריקוד הביא אותן לחיבור עם נשיותן, להעלאת דימוי גוף, לפתרון בעיות פוריות ואפילו תרם לנפגעות תקיפה מינית".
אל ריקודי הבטן, היא מספרת שהגיעה במקרה, לאחר שחוותה בילדותה חוויות שליליות בנוגע לגופה. "לא זכיתי להימנות עם הנערות הרזות, עבדתי קשה כדי להיראות ממוצעת. כתלמידה, תמיד נכשלתי בספורט וכשראיתי את חברותיי מצליחות וכיצד המורה מביטה בי, נחרטה בי חוויית כישלון מהגוף שלי. סיימתי את שנות התיכון בתודעה שהגוף שלי פגום ונכה. אני זוכרת שנושא הרזון היה נוכח בשיח כל הזמן ובשלב מוקדם בחיי הבנתי שהמשימה העיקרית שלי היא לשמור על הגזרה, ושלמרות שינאתי לספורט, כדי להיאבק במשקל אהיה חייבת ליזום פעילות גופנית".
היא ניסתה קפוארה, ברייקדאנס, אירובי, היפ=הופ, ופילאטיס ולא התחברה. "שוב ושוב חוויתי רגשות שליליים של סבל, מבוכה, שעמום ותחושת דיכאון. ואז חברה סיפרה לי על החוג לריקודי בטן. נרשמתי אליו בתמימות. זה הצטייר לי כשובבי, לא חשבתי במונחים כמו 'מרדני' או 'פורץ דרך', ואני זוכרת שכשפתחתי את הדלת, נגלה לפני מחזה פלאי. ראיתי סבתות וצעירות, רזות ומלאות ואפילו נשים בהריון, שרוקדות וצוחקות. משהו באחווה הנשית קסם לי וגם מאוד נהניתי. אחרי מספר שיעורים מועטים התחלתי לרזות, קיבלתי מחמאות על הריקוד, חוויתי הצלחה עם הגוף שלי והייתי גאה בו. חשתי שהריקוד הזה מכיל אותי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, מיד הבנתי את הכוח שלו".
"בהתחלה הסתרתי שאני רוקדת ריקודי בטן כי זה לא התקבל בברכה בעיני בחורים דתיים, אבל אחרי שנישאתי חשתי שליחות וחיפשתי את כל ה'חניות' – נשים כמוני שהתייאשו מגופן, כדי להפיץ את הבשורה הנשית. כי אם הריקוד הזה הביא גאולה עבורי, הוא יכול להביא גאולה לכל אחת".
"את יודעת", היא עוצרת את שטף השיחה, "נשים מגיעות אלי מכל הארץ, אבל דווקא נשים דתיות מאוד, לא הגיעו".
"זו חידה בעיני, אני חושבת שזה נראה להן ביזארי ורחוק מהן. ויש פה גם עניין של בושה. יש בחינוך הדתי חלוקה בין תנועות. מחול ותנועה הם כשרים אבל תנועת אגן היא פסולה. פעם, כשרצו להזמין אותי לסדנה באחת האולפנות, קראו לזה 'סדנת תנועה' כדי שזה יאושר על ידי ראש האולפנה".
"בחינוך הדתי עובר מסר שיש איברים שלא צנוע להשתמש בהם, אלא רק למטרות הריון ולידה. עושים עוול לגוף. נשים רבות מרגישות ניכור וניתוק מהגוף שלהן, וכשהן באות אליי לחוג, אני רואה את תהליך הלמידה והחקירה שהן עוברות כדי להכיר שרירים ואיברים מסוימים. כשהן מגלות את האגן, אני רואה עליהן מיד את השינוי. הגוף מדבר. זה מרגש אותי כל פעם מחדש. הריקוד הנשי הוא משהו שנובע מהבטן ומהלב".
לדבריה, הדימוי של ריקודי הבטן השתרש כבזוי ונחות בעיקר משום שנקשר בתודעה כריקוד עבור גברים, בעוד בפועל, הריקוד הזה תורם יותר לנשים הרוקדות עצמן. "יש לריקוד סטיגמה של ריקוד זימתי או מפתה, אבל אני מדגישה לרוקדות את הקשב לגופן. אני ממליצה להן לעצום עיניים לפעמים, לחוש את הגוף שלהן ולבדוק אם נעים לו".
יונית (השם המלא שמור במערכת), נבוכה מהמחשבה שאנשים ידמיינו אותה מתנועעת בצעדי הז'אנר ולכן בוחרת להתראיין בעילום שם. היא בת 49, מירושלים ומספרת שאל החוג לריקודי בטן הגיעה לפני שנתיים, כשהחליטה לא להיכנע למשבר גיל הארבעים המאוחר, שדחף אותה להתנסות בחוויות חדשות. "שבעת ילדיי גדלו, הקן החל להתרוקן והתפנה לי זמן. כשנרשמתי למכון כושר, בחרתי להצטרף בו לקורס ריקודי בטן. בשיעור הראשון חשתי קצת מבוכה והתנועות שלי היו סגורות ומהוססות, אבל משהו במדריכה, בעידוד שנתנה ובתחושת השמחה שליוותה את הריקוד, גרם לי להמשיך".
"גדלתי בחינוך דתי=תורני. התנועות האלה, לפי החינוך שקיבלתי, הן תמצית חוסר הצניעות. היה משונה ושונה לאפשר לעצמי, אבל כשאישה רוקדת בחברת של נשים בלבד, אני לא רואה שום פסול או בעיה הלכתית".
"בשגרת החיים העמוסה, לא התפניתי לעסוק בנשיות שלי. במשך שני עשורים גידלתי ילדים, ילדתי והנקתי, ובין ההריונות השתדלתי לצאת להליכות מידי פעם כדי לשמור על גוף בריא. במהלך השנים תפסתי את האיברים הנשיים שלי באופן פרקטי. כשהגעתי לחוג, התחלתי להבין שאני יכולה להסתכל עליהם כנשיים ויפים גם כשסיימו לכאורה את תפקידם. בהתחלה, הגוף שלא היה רגיל לרקוד היה תפוס מאוד, אבל עם הזמן הגוף השתחרר והתחלתי ליהנות מהריקוד, התנועות נפתחו וחשתי ביטחון הולך וגדל בגוף ואפילו התחלתי לאהוב את הגוף המתבגר. גיליתי צדדים שלא הכרתי בעצמי ואני מרגישה שהריקוד ממלא אותי אנרגיה".
גם טל=אור סגל (43) אם לשבעה ילדים מאפרת מספרת על השינוי הגדול שעברה מאז שהחלה לרקוד ריקודי בטן. היא מספרת שרקדה כל חייה בסגנונות ריקוד שונים. "חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי אבל איכשהו התגלגלתי להיות פסיכולוגית וזה נשאר כתחביב. על ריקודי בטן לא חשבתי מעולם, זה היה רחוק ממני ונראה לא מכובד". למרות ההתנגדות הראשונית, כשנפתח חוג למחול מזרחי בתקוע, שם התגוררה באותה עת, החליטה ללכת לשיעור ניסיון. "הייתי בהריון חמישי, ובסגנונות ריקוד אחרים הייתי רגילה שככל שההיריון התקדם, כך הצטמצמו יכולות הריקוד שלי ותנועות מסוימות כבר לא התאימו בגלל הסיכון שבהן. אבל בריקודי הבטן, לנוכחות של הגוף היה דווקא מקום והמון חן. זה היה מטלטל מבחינתי. היינו קבוצה מצומצמת של נשים, שמשהו בנשיות שלנו הלך לאיבוד בתוך העיסוק בשגרת היומיום, ופתאום הגיעה מורה שהביאה איתה נשיות פשוטה ו'עפה על עצמה'".
"היא העבירה לנו את הרכות של הריקוד הזה ונתנה לנו להבין שאפשר לשחק עם הגוף. הבנתי שהגוף שלי אחלה, לא משנה אם אני לא רזה. גם נשים מלאות שרקדו נדמו בעיני יפות, חלקן פשוט מצאו נוחות והתמקמות בגוף שלהן, וזה הביא איזון גם למופנמות יותר. התחושה הייתה שמשהו בריקוד הזה טבעי לנו והשדר היה: 'איך שתעשי את הדברים- זה בסדר, העיקר שטוב לך!' במחול הזה ממש מפרקים את התנועות, כמעט כל איבר אפשר להזיז בנפרד וזה היווה בשבילי חידוש, שהגוף לא פועל כמקשה אחת. הרגשתי מקומות שלא ידעתי עליהם. אם היה לי כאב הוא נעלם, כאילו עשיתי מסז' לגוף".
"גדלתי בקריית משה בירושלים, בחינוך דתי=תורני על ברכי אמרות כמו 'כל כבודה בת מלך פנימה', למדנו שיופי וחיצוניות הם ערכי המתייוונים ותרבות המערב. אבל אני חושבת שאנחנו כבר לא שם וגם הציבור הדתי החרד"לי עבר דרך. ההבנה וההכרה בחשיבותם של הנושאים הקשורים בגוף=נפש חילחלה, והיא כבר חלק מהחיים של המגזר כולו".
"ריקודי הבטן גאלו אותי מהמקום בראש שאמר לי 'אל תבלטי'. הבנתי שהנשיות היא דבר יפה. אגב אני לא חושבת שאלו מסרים רק מהעולם הדתי, אלא קיים מסר אוניברסלי שגורם לנו להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, לא לומר על עצמנו דברים טובים ולא רק בפן הגופני אלא באופן כללי. אנחנו לא רגילים לחשוב על עצמנו טוב. לימדו אותנו להיות ענווים וסגנון הריקוד הזה אומר לאישה: תהיי שמחה במי שאת ובמה שיש לך! איך שאת נראית ואיך שאת מתנענעת- זה טוב ויפה".
הדר להב (35), מורה לריקודי בטן שאינה מהמגזר הדתי, לימדה בחוג מעורב לנשים דתיות וחילוניות שפעל עד התפרצות מגפת הקורונה. לדבריה, אין הבדל מהותי בין נשים בוגרות החינוך הדתי לנשים חילוניות ביחסן לגוף. "כשפתחתי את החוג, התלבטתי אם לפרסם את החוג ביישוב דתי" היא משתפת. "חששתי ותהיתי אם יגיעו נשים דתיות ומאוד שימח אותי שלבסוף הייתה היענות".
"האמת שציפיתי שיהיה להן קשה, אבל לא התרשמתי שיש הבדל בין נשים דתיות לחילוניות. אני רואה שזה תלוי אופי, בשני המגזרים יש נשים שבתחילה מאופקות יותר ועם הזמן משתחררות. סיבובי אגן זה משהו שלא רק במגזר הדתי נשים לא מורגלות בו, אבל ברגע שהן קושרות את הצעיפים הססגוניים על האגן, המוזיקה מתנגנת ואווירת החגיגה מתחילה, גם האנדורפינים משתחררים".
ובכל זאת, להב עורכת אבחנה מבדלת בין המגזרים: "כשאשה דתית באה ללמוד, ברור שזה נטו עבור עצמה. יש נשים חילוניות שלומדות כדי לרקוד יפה בחאפלות ואירועים, אבל נשים דתיות באות ממקום הרבה יותר עוצמתי ופנימי. הן הרי לא ירקדו כך בשום אירוע. זה לא ממקום מוחצן אלא כדי לחזק את עצמן, להשתחרר ולהתחבר למי שהן".
"רבות מהן באות בלבוש ספורטיבי, ורק אם הן רוצות, הן מחליפות ללבוש חושפני יותר. כשלמדתי לרקוד, רקדו איתי אמא ובת, ורק כשיצאו מהסטודיו והתלבשו, גיליתי שהן דתיות. זה תמיד מרגש אותי לראות את הנשים הדתיות, שמרשות לעצמן לחוות, לרקוד וליהנות עד תום, ואז בסיום השיעור חובשות כיסוי ראש וחוזרות ללבושן הצנוע ולערכים שלהן".
להב, שטוענת שדימוי גוף נמוך הוא נושא שחוצה מגזרים, משתפת שגם היא לא רקדה תחילה בלבוש חשוף. "שנים לא אהבתי את הגוף שלי. בתיכון למדתי במגמת מחול, רקדתי מול מראה, ולמרות שמעולם לא הייתי מלאה, תמיד הייתה שאיפה למשהו אחר שישתקף מולי. תמיד משהו בגוף הפריע לי ולא משנה מה שמעתי מסביב. זה היה כל כך עמוק, שזה היה הקול היחיד ששמעתי".
אחרי הצבא הספורט המרכזי שלה היה ריצה. השינוי התרחש רק אחרי לידה השנייה. הגעתי לפיזיותרפיסטית רצפת אגן שהודיעה לי שנגרם לי נזק בלתי הפיך ולא אוכל לחזור לרוץ. היא המליצה לי להגיע לריקודי בטן".
בתחילה חשה רתיעה. "התדמית לא הסתדרה לי. בשיעורים הראשונים לא הסכמתי ללכת עם כל מה שזה אומר- בוודאי לא להיות חשופה מול נשים אחרות, שבחוויה שלי נתפסו כביקורתיות יותר מגברים. אבל אחרי כמה שיעורים, יום אחד משהו קרה. בריקודי בטן זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שלא אמרו לי להכניס את הבטן ולהיות אסופה. אמנם צריך החזקה של הגוף אבל לא באופן מגביל ומחייב, והרגשתי שאני חופשיה להיות אני. הרשיתי לעצמי. עברתי תהליך של שחרור, וזה הביא אתו קבלה ואפילו אהבה עצמית".
"בהחלט. מלבד העובדה שהריקוד ריפא את מה שהיה צריך לסדר אצלי בגוף, יש פה עולם שלם מלא בטוב ובשמחה. אני נזכרת איך התחברתי לעצמי ורואה תלמידות שלי שמתחברות לעצמן. כשזה קורה- הסיפוק הוא אדיר. נשים שמגיעות קפוצות ומתוחות, משתחררות אט אט. החיוך עולה, הכתפיים יורדות ואיתן גם הביקורת העצמית. המבט שלהן מישיר מול המראה ואמונות שליליות שלהן על עצמן, בנוגע לקואורדינציה, תנועה, רכות, ובעיקר בנוגע לנשיות שלהן -מתנפצות". לדבריה, נשים חושבות לעיתים שלא מדובר בספורט אמיתי, "כשהן מתחילות לרקוד, הן מתפלאות לגלות שהן ממש מתנשפות ומזיעות. כיום כבר ניתן למצוא את חוג ריקודי הבטן כשיעור המוצע למתאמנות בחדרי כושר".
לפני כחודש, ילדה להב בשלישית ומספרת שרקדה עד הלידה ממש, מה שבוודאי קידם אותה וסייע לה להתרחש באופן בריא. "בעבר לימדתי בחוג לנשים במרכז יום לקשיש, ופתאום הן חשו מחדש את הנשיות שלהן וכמה הן יפות. לימדתי בסדנא לנערות בסיכון שהביאה לשיח על דימוי גוף. אלה דברים שלא קורים בסוגים אחרים של ריקוד. גם נשים בהריון יכולות להמשיך לרקוד, כי התנועות בריקוד הן רכות ולא יכולות לפגוע בשום מערכת כמו בסוגי ספורט אחרים. אני מאמינה שבריקוד הזה, כל אחת יכולה 'למצוא את עצמה' והוא מתאים לכל שלב בחיים ומחמיא לכל גוף ובכל גיל".
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
עם סדר יום שכולל טיפול בבן זוגה הפגוע מוחית וגידול בנם המשותף לצד קריירה עיתונאית משגשגת, ללינוי בר גפן יש כוחות להסתער גם על היעד הבא. את האנרגיות הבלתי נילאות שלה לתיקון העולם היא מתעלת לתיקון ושיפור המציאות של חולים במחלות כרוניות ובני משפחותיהם
כל יום קורים לנו נסים, רובם נסתרים, חלקם גלויים ועל מעט מהם אפשר לומר שעוצמתם מכה אותנו בתדהמה. כתבתנו, נעמה זלינגר, יצאה למסע אל העולם הנשגב מהמציאות וגילתה שהנסים הגלויים, הבלתי נתפסים והמופלאים עדיין קיימים בעולם
במשך שנות עבודתה כמלצרית ומנהלת פאב, דרבנו הלקוחות את אוולין הגואל לממש את הכישרון ואת האהבה שלה למקצועות הבמה. בגיל 44, רגע לפני שוויתרה על החלום, נסקה בקריירת משחק מסחררת והוכיחה לעולם שאף פעם לא מאוחר