את משבר גיל ה-40 שלה חוותה אוולין הגואל ביג=טיים. קצת לפני יום ההולדת העגול הזה היא סיימה את לימודי המשחק, עזבה את הפאב שבו עבדה 15 שנים וקיוותה לכבוש את הבמות. אלא שהצעות העבודה לא הגיעו. היא היתה שחקנית מתחילה בראשית העשור החמישי בחייה ועם יד על הלב- מה היה בכלל הסיכוי?
להגואל, גרושה +ילד, לא היתה פריווילגיה לשבת בבית ולהמתין לאודישנים או לתשובות שליליות והיא החלה להתפרנס כמלהקת וסוכנת ניצבים. אבל רגע לפני שוויתרה על החלום להיות שחקנית, בגיל 44, היא זכתה ב"עוגיית המזל" שלה. "הציעו לי תפקיד משנה בטלנובלה 'פיק אפ'. זה היה תפקיד קטן, אבל אני הייתי רעבה והכנסתי בו הכול. באותה תקופה טלנובלות נחשבו מאוד ואני שיחקתי עם כל המפורסמים. כשההצעות התחילו לזרום הבנתי שאני שייכת למקצוע".
פחו משני עשורים לאחר מכן, הגואל (60) היא שחקנית מצליחה. בשנה החולפת היא כיכבה על מסך הטלוויזיה שלנו כמה חודשים ברצף. תחילה בסדרה "ישמח חתני" ששודרה בקשת 12, בדמותה של אתי – אישה מסורתית שנלחמת על פרנסתה במרחב הציבורי המתחרד; ומיד עם תום שידור הסידרה עלתה לאוויר באותו ערוץ סדרה נוספת: "היורשת", שבה גילמה את זוהרה בדש, זמרת עבר מפוארת המנסה למנוע מנכדתה להיכנס לעולם הזמר המזרחי.
שתי הסדרות הפופולאריות הללו מצטרפות לשורת תפקידים מצליחים שמילאה במהלך השנים בסדרות נוספות, כמו "ילדי ראש הממשלה", "גאליס", מחזות תיאטרון; וסרטים כמו "שבעה", "סוף העולם שמאלה" וכמובן דמותה של "ליליאן" המזוהה איתה ביותר, בסדרה הקומית "שנות ה=80".
"יצא ככה, שהסדרות עלו לשידור בו זמנית", היא אומרת בצניעות אופיינית. "אלוקים נתן לי כישרון ואני רק הצינור לספר את הסיפור של הנשים האלה. אני מרגישה שהמשחק הוא הייעוד שלי, לא בחירה שנתונה להחלטתי, זה גדול ממני. ואני מודה לאלוקים על מה שקורה לי, על מה שקרה ועל מה שיקרה".
"זה באמת היה כנגד כל הסיכויים ואני מאמינה שזה קרה רק משום שאלוקים לא וויתר עליי".
ואכן, הגואל יכולה להיות פרזנטורית קלאסית בסדנאות להצלחה מקצועית כנגד כל הסיכויים. "עבדתי כמעט 15 שנים כמלצרית וכמנהלת של פאב 'המסבאה' בתל אביב", היא מספרת. "מידי פעם הייתי עולה לשיר, עושה חיקויים וכולם סביבי אמרו לי שיש לי כישרון, שיש פוטנציאל לא ממומש ושאלך ללמוד משחק. אבל הייתי כבר בת 34, גרושה ואם לילד, בתי ספר למשחק קיבלו רק צעירים, זה לא נראה לי בר ביצוע. בכל זאת, העידוד והדחיפה של לקוחות וחברים, גרמו לי להירשם ללימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין ועברתי את האודישנים".
במבט לאחור היא מודה שלא ידעה למה היא נכנסת. "זה היה כאילו נזרקתי לים ופשוט הייתי צריכה להתחיל לשחות. היו רגעים שחשבתי שאני עומדת לטבוע והיו רגעים שבהם עליתי על ספינת תענוגות". בשנה א', כשהיא מרגישה אבודה בין שחקנים שצעירים ממנה בעשור וחצי, היתה אפיזודה שחיזקה בה את תחושה שהיא בכיוון הנכון. "יורם לוינשטיין שאל את כולנו למה אנחנו פה. עניתי לו שאני רוצה ללכת הביתה, אני לא רוצה להיות פה, אבל אני לא יכולה אחרת. נידונתי לזה. על התשובה הזו, הוא אמר לכולם: 'היא תהיה שחקנית!'". היא עברה שלוש שנים של לימודי משחק מפרכים, כשהיא מג'נגלת בין לימודים בימים ועבודה בלילות.
"בשנים הראשונות הוא היה איתי, אבל כשמלאו לו ארבע שנים, הוא עבר לגדול אצל אביו. לא ידעתי איך להיות אמא, זה היה לי מאוד קשה, לא הייתי מוכנה להורות וזה היה גדול עלי", היא אומרת בכנות. "אבא שלו מאוד שמח על ההזדמנות לגדל אותו, לי הוקל מאוד כי הרגשתי שעכשיו אני יכולה לדאוג לעצמי, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב על מה שהילד עובר. היום אני יודעת שמעשה כזה של הורים הוא מצב שמספק פרנסה להרבה פסיכולוגים".
כשג'וי היה בן שמונה אביו נפטר והוא נסע לטיול אצל דודיו בארה"ב, משם לא רצה לחזור. "בשנים הראשונות שהיה באמריקה הייתי בהתחבטויות נפש. מאוד רציתי שיהיה איתי ארץ, אבל מצד שני, לא רציתי להביא אותו לכאן בכוח. הארץ ייצגה בשבילו את הטראומה של האובדן ואני מודה שלי הסידור הזה היה נח כי הייתי בעיצומם של הלימודים". לבסוף הוחלט שבנה יישאר בארה"ב והגואל הגיעה לביקורים. "באותן שנים בכיתי המון. אני חושבת שרק בהורות השניה הצלחתי להשלים עם הטעויות שעשיתי בהורות הראשונה".
כאמור, לקח זמן עד שקיבלה את התפקיד הראשון, אבל מאז נראה כי היא הדביקה את הפער. כשזכתה בפרס אופיר ב=2008 בקטגוריית "שחקנית המשנה הטובה ביותר" על תפקידה בסרט "שבעה" של רונית אלקבץ ז"ל, הרגישה שקיבלה את האישור, החותמת הסופית להיותה שחקנית. "אחרי הסרט הזה אמרתי לעצמי שאתפרנס רק ממשחק". מרגע שפרסה כנפיים, היא לא עצרה למנוחה. ב=2011 קטפה פרס אופיר נוסף, הפעם כשחקנית ראשית בסרט "אחותי היפה" ומאז היתה מועמדת לפרס עוד מספר פעמים.
"נכון, לאישה יש עוצמות וכמה נשים ביחד– זה אימפריה. אני מודה על ההזדמנויות להביא את הנושא לידי ביטוי. אני אוהבת את מה שאני עושה ואני משחקת נשים שחשוב לי שהסיפור שלהן יישמע. זה הקול שלי, זו השליחות שלי. ב'ישמח חתני' אני בעצם נלחמת בשביל כל אותן נשים שאין להן מקום בבית הכנסת, וב'היורשת' אני מספרת סיפור של זמרות עבר מזרחיות ששכחו אותן אבל בזכותן היום יש זמרות וזמרים שממלאים את קיסריה".
"נכון, לאישה יש עוצמות וכמה נשים ביחד– זה אימפריה. אני מודה על ההזדמ"קודם כל אני קוראת את התפקיד ובודקת אם אני אוהבת את האישה, אחרת לא אוכל לגלם אותה. אני לא עושה תחקיר אלא מביאה את האינטואיציה, משחקת מהלב, מתחושות בטן. מזהה איפה אוולין בדמות ואיפה הדמות היא אוולין. למשל, הימים שעברתי במסבאה עזרו לי להבין את הדמויות ולהתחבר לעולם החאפלות של זוהרה בדש. סצנת הלילה מוכרת לי, זה עולם בפני עצמו. עולם גברי, עולם של ציד מהול בסיגריות ואלכוהול. ואני הכי אוהבת תפקידים של ערסיות וביצ'יות כי אלה תפקידים כיפיים, מותר לדמויות לעשות הכל. אני מתחברת לדמות דרך העולם שלי והניסיון שלי". נויות להביא את הנושא לידי ביטוי. אני אוהבת את מה שאני עושה ואני משחקת נשים שחשוב לי שהסיפור שלהן יישמע. זה הקול שלי, זו השליחות שלי. ב'ישמח חתני' אני בעצם נלחמת בשביל כל אותן נשים שאין להן מקום בבית הכנסת, וב'היורשת' אני מספרת סיפור של זמרות עבר מזרחיות ששכחו אותן אבל בזכותן היום יש זמרות וזמרים שממלאים את קיסריה".
היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו בשם אוולין כהן, הצעירה במשפחה בת ארבעה ילדים. אביה עסק בתיווך דירות ואמה היתה אם בית בביתו של השגריר האנגלי. "תמיד גלש לביתנו משהו מערבי כמו אוכל ומוזיקה. אבא שלי ניגן על עוד וזכורים לי טברנות ויחסים חמים עם השכנים הערבים, היה הרבה חופש ביטוי, אהבה ושפע".
כשהיתה כמעט בת שמונה, עלתה משפחתה לישראל והתיישבה בפתח תקווה. מהתקופה ההיא, היא זוכרת אווירה של קיבוץ גלויות בתוך שכונה קטנה אחת. "הגיעו איתנו עולים מתימן, מהודו ועיראק ולא היתה תחושת התנשאות של ותיקים על חדשים, כולם היו חדשים. אני לא זוכרת קשיי הסתגלות למרות שאני מניחה שהיו כאלה, כי אבא שלי לא כל כך הצליח למצוא עבודה. היו לו ידיים טובות והוא תיקן דברים, אבל אמא שלי שעבדה במשק בית היתה המפרנסת העיקרית. בחוויה שלי לא היו קשיים, לא עברנו מקזבלנקה לפריפריה, הייתי לוקחת אוטובוס ומגיעה לים בתל אביב. זכורה לי ילדות חופשית עם המון טיולים בטבע, כמובן ללא טלפונים וטלוויזיות. הייתי קצת היפר=אקטיבית ותוססת". בתיכון הייתה אלופת הארץ לנוער במשוכות וריצות קצרות ("כשכולם היו במסיבות, אני רצתי בשדות"), משם המשיכה לשירות צבאי בחיל האויר, חתמה קבע לשנה נוספת ובתום השירות החלה לעבוד כמלצרית במלון. שם הכירה את בעלה שעבד כברמן. "הכל קרה מאוד מהר", היא משתפת. "נישאנו, בגיל 24 כבר הפכתי לאם וכעבור כשנה התגרשנו".
אל הזוגיות השנייה עם השחקן עמוס לביא ז"ל, היא הגיעה בשלה ומפוקחת. הם הכירו ב=1996 בפסטיבל עכו ולמרות שכבר באותו פסטיבל ניצתה האהבה ביניהם, הם הפכו לזוג באופן רשמי רק כשנתיים לאר מכן. הזוגיות שלהם נמשכה שבע שנים, במהלכה הביאו לעולם ילדה משותפת והגואל מציינת שאת התיקון לאימהותה חוותה עם אלה, ביתה. "למרות שנפרדתי מעמוס, הוא תמיד נשאר חבר קרוב. בכלל, אני לא מבינה איך אפשר להפסיק לאהוב מישהו שהיית מאוהבת בו, אצלי ההתאהבות נגמרת אך לא האהבה. הוא נפטר בגיל 57 מסרטן ריאות ואלה היתה רק בת 11. ההסתלקות שלו הפתיעה אותי והיתה קשה לי מאוד. אלה מאוד מזכירה אותו באופי שלה. היא ישרה וממוקדת, אין אצלה חארטות. עמוס היה כזה".
כמו בעלילת "היורשת", כך גם בחיים, הכישרון והגנים המוזיקליים עוברים לדור הבא. בתה של הגואל, אלה לביא (21), היא זמרת ויוצרת, בוגרת בית ספר "רימון" ובקיץ האחרון היא הרימה את המסך בריאליטי "הכוכב הבא", עלתה לנבחרת והודחה בהמשך העונה. "אני לא מבינה בריאליטי, נחשפתי לתחום ולמדתי אותו יחד איתה. זה עולם לא קל עם חוקים משלו, אבל החלטתי שאני צריכה להפסיק לגונן עליה כמו ילדה בת ארבע. זו הדרך שלה והתפקיד שלי כאמא, הוא לעמוד מאחוריה, לחזק אותה ולעזור. אמרתי לה שתנסה למנף את הניסיון שרכשה שם ולהשיג את מה שהיא רוצה, להוציא את העוקץ, לרדות את הדבש. אני חושבת שהיא זמרת מעולה אבל בחרנו במקצוע לא קל. אומנות זה עולם שאת לא יודעת לאן הוא ייקח אותך והוא מצריך הרבה התמדה ועבודה קשה".
למרות שכבר שנים היא ממוקמת בליגה של השחקנים הגדולים בישראל, הגואל חפה מגינונים של דיווה. היא חמה, נלהבת, מדברת בגובה העיניים ושמחה בחלקה.
השנה החולפת שבה עצר עולם התרבות מלכת, סיפקה לה כמה תהיות קיומיות. "שנה וחצי ישבתי בבית ושאלתי את עצמי: 'מי צריך אותך?'. זו היתה טלטלה נפשית ורק כשהפסקתי לחשוב ואמרתי 'עשה בי כרצונך'- נרגעתי. ידעתי שאלוקים לא ייתן לי למות מרעב. ידעתי שיש לי חברים שידאגו לי ושאני בעלת יוזמה. ויתרתי ממקום חזק לא מתוך חולשה".
מיד עם סיום הסגרים היא חזרה בשמחה אל הלו"ז העמוס. "אני לא מסוגלת לא לעבוד. סיימתי צילומים לעונה השלישית של הסדרה 'כפולים' ועכשיו אני מצטלמת לסדרת ההמשך החדשה 'שנות ה=90'. מלבד זה יש לי הצגת יחיד בשם 'ז'קוב ז'קוב' בתיאטרונטו ואני משחקת בהצגת הבידור 'חופשה בדובאי' בתיאטרון הקומדיה".
"לא חושבת על זה, הרוח שלי צעירה ויש לי עוד מה להספיק. אני מתעסקת בחיים ולכל גיל היופי שלו. כך שהזקנה לא במחשבות שלי היום. מצד שני, הגיל מביא אתו תובנות, חוכמה וניסיון. זו הדרך שעשיתי ואני מחבקת אותה ואת מה שלמדתי במהלכה. וכמובן גם את מה שהפנמתי ומה שאני יודעת לעשות טוב יותר מפעם".
למרות הגיל, ואולי בגלל האופן שבו בחרה להתייחס אליו, הגואל אינה טיפוס נוסטלגי. כל כך לא נוסטלגית שאפילו כשבאחד ממעברי הדירות אבד לה ארגז עם כל אלבומי ילדותה, היא לא התרגשה יותר מידי. "מה יכולתי לעשות? אבד, לא היה טעם להתנצח עם המובילים. כאב לי אבל יש לי בראש את התמונות של הילדה שהייתי. התמונות של הוריי לא אבדו וזה היה חשוב לי יותר. לגבי התמונות שלי- לא נורא, היום אני נראית יותר טוב", היא צוחקת.
"לגמרי. אני לא מושקעת בעבר ולא חיה אותו, אם כי אני כן מכבדת אותו כי הוא חלק ממני. העבר הביא את ההווה ויביא לי גם את העתיד. יש בי משהו ילדותי ובגלל זה אפשר לעבוד עלי ולשקר לי. אבל אני חושבת שזה חינני- זה אומר שאני לא מצולקת".
"נכון, אבל יש דברים שלא עברתי ויש לי עוד דרך לעבור. אולי בגלל שהתחלתי לשחק יחסית מאוחר, לא נשחקתי. אני ילדותית בנשמה שלי, יש לי אנרגיות ויש עוד חלומות, כמו לשחק בסרטים זרים או באיזו סדרה טובה באירופה".
"אבא שלי היה אומר לי: 'החיים הם בית ספר בינתי, תדאגי לא להישאר כיתה'. הוא התכוון שתמיד צריך ללמוד מהטעויות ולא לחזור עליהן. אני לא נופלת לבור החרטה כי אי אפשר לצאת מזה. עברתי הרבה שנים של התייסרות ואי שקט על שלא גידלתי את בני, משום שזה לא הסתדר לי עם האישיות שלי. אני נאמנה, מחבקת ואימהית, אבל סלחתי לעצמי, מתוך הבנה שלא הייתי מסוגלת אחרת. לקחתי אחריות, אמרתי את האמת, לא קישטתי את זה והמצאתי תירוצים, ביקשתי הזדמנות לתקן. וברגע שסלחתי לעצמי, גם הבן שלי סלח לי. היום הילדים שלו- הנכדים שלי, הם התיקון ויש בינינו קשרים חמים, מלבד התיקון שחוויתי עם אלה ביתי".
קצת לפני פרוץ הקורונה, איבדה הגואל את אמה שהיוותה עבורה מקור להשראה. "זה היה בשבילי אובדן גדול. זה לא שלא כאבתי כשאבא שלי נפטר, אבל אמא זה משהו מיוחד. היא החזיקה את הבית, ואנחנו יודעים שכשאישה לא מתפקדת בבית, כל המשפחה לא מתפקדת. ליליאן, הדמות שאותה אני מגלמת בסדרה 'שנות ה=80' היא בת דמותה של אימי. היא היתה מצד אחד אישה של גבר שנותנת לו הרגשה שהיא עושה מה שהוא אומר אבל מצד שני, אישה חזקה שדואגת לכולם. בצניעות, בדרכי נועם ובעזרת מניפולציות נשיות חכמות, היא תמיד מקבלת בדיוק מה שהיא רוצה".
"תמיד יש לי הרגשה כאילו הדתיים והחרדים מסתכלים על המסורתיים מגבוה ובכעס ואומרים להם: 'נו! נו! נו!', מוכיחים את המסורתיים על שאינם מקיימים את המצוות 'כמו שצריך' בעיניהם. הם לא רואים שהמטרה היא אותה מטרה, אבל כל אחד עושה את הדברים קצת אחרת. לפעמים יש לי הרגשה שהציבור החרדי לא קרא נכון את התורה ולכן, לצערי, אני חושבת שהקונפליקט הזה יישאר לעד".
הגואל מחייכת. "אני תמיד אומרת: 'אני לא יודעת כלום'. אנחנו לא דיירי קבע בעולם הזה, ואנחנו יכולים לפנות את הסוויטה בכל רגע נתון. אז אני אומרת לעצמי, 'כל עוד את פה, תיהני ותלמדי כאורחת', ואני אכן משתדלת ליהנות מהחיים וללמוד. זה לא אומר שלא היו לי גם משברים, קשיים ונפילות, אבל צריך להתגבר ולשאוף שמחר יהיה טוב יותר".
"אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי לומדת משחק בגיל 20 ולא יודעת מה היה קורה אם הייתי מגדלת את בני. אני יודעת שאדם אחראי לגורלו, אבל לא הכול בידיים שלו. צריך גם מזל, צריך להקשיב ליקום וברור שצריך ללכת אחרי החלומות. מקסימום ניסית, ונכשלת. אולי זה לא חוכמה להגיד, כי אני הצלחתי".
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
בא לכן לרקוד? קבלו טרנד חדש וכייפי: ריקודי בטן. כן, כן! נשים דתיות שגילו את נפלאות הריקוד מספרות על תחושת שחרור, אנרגיה, רכות ושמחה כשהן רוקדות תוך נענוע האגן. חפלות? שטרות כסף שמודבקים על גוף הרקדנית החשופה? ממש לא! ריקודי הבטן עברו הדתה
כשהגר משה נרשמה ל"חתונה ממבט ראשון" היא לא האמינה שיש סיכוי שתמצא בה בבן זוג לחיים, אבל הבינה שעליה לצאת מאזור הנוחות ולקבל ליווי מקצועי. אלא שאז היא מצאה את עצמה מתחת לחופה עם ניר, ולמרות המהמורות שעברו בדרך הם מצליחים כבר למעלה משנה לתחזק זוגיות יפה, אוהבת ומרגשת