אמא במדים

אוריה ברוכי כהן פונתה עם משפחתה מכפר מימון לירושלים, ומאז היא מתמרנת בין תפקידה כרס”ן במילואים, עבודתה כממונה על המועצה הדתית שדות נגב והיותה אמא לארבעה שגם בן זוגה מגויס. למרות הקושי, התחושה שהיא חלק ממשהו גדול עוזרת לה לצלוח את אתגרי התקופה

מאורעות השבעה באוקטובר אוריה ברוכי כהן (35) תושבת כפר מימון, הייתה חודש לאחר לידת בנה הרביעי. יחד עם משפחתה ועם כל שכניה היא פונתה למלון בירושלים ומאז, כרב סרן במילואים, היא מנסה לנהל שגרת חיים כמעט בלתי אפשרית. ”המפקדת שלי התקשרה במוצאי אותה שבת שחורה ואמרה לי: ‘אוריה, תצטרפי רק אם את באמת יכולה ומסוגלת’. אומנם הייתי חודש אחרי לידה, אבל הרגשתי שזה הדבר שאני צריכה לעשות”. לאחר התייעצות מהירה עם האיש שלה, אבישי, חשב בעמותת ”כוכבי המדבר” (למנהיגות בקהילה הבדואית) שמגויס גם הוא למילואים כקצין נפגעים שמלווה משפחות שכולות, היא הודיעה שתתייצב למילואים.

מאז היא שם, מנסה לחלק את זמנה בין ארבעת ילדיה, עבודתה כממונה על המועצה הדתית שדות נגב (”בתקופה הנוכחית זקוקים לי שם יותר מתמיד”) ובין המילואים במערך נפגעים ומשאבי אנוש של צה”ל. ”זה הדבר שלשמו התכנסנו”, היא מסבירה בפשטות. ”אני מדלגת בין המילואים לעבודה ומשתדלת לתרום את חלקי ככל האפשר”.

אבישי אומנם חוזר בכל יום, אבל מגיע בעשר בלילה ויוצא שוב מוקדם בבוקר. ”המלחמה השפיעה על כל אספקט בחיינו, אבל ברור לנו שזה מה שצריך לעשות עכשיו למען המדינה. לפעמים אני חוזרת מהמילואים ומההמולה בבתי החולים, חושבת על החיילים בשטח שנפצעים ונהרגים, וכשאני מגיעה למלון – עולם כמנהגו נוהג; יש הפנינג ופעילות הפגה לילדים. הדיסוננס קשה להכלה, אבל יש לנו אמונה רבה בצדקת הדרך ובעשייה שלנו. אנחנו מבינים שאנחנו חלק ממשהו גדול ותודה לא־ל שאנחנו נפגשים בכל יום”.

למנוע את הנקישה על הדלת

כשהיא במילואים, משמשת ברוכי כהן בתפקיד סגנית מפקדת בבתי החולים בדרום (סורוקה, ברזילי ואסותא אשדוד). וכך, בין הנקה להנקה, החלה לגייס קצינות נפגעים ולדאוג לכל צורכיהן. ”בהתחלה לא היה פשוט לגייס אותן. היו בנות שחששו לצאת מהבית, ומי שלא הייתה מיומנת הצמדתי לאחרת, בעלת ניסיון. התפקיד שלהן מצריך הרבה רגישות והבנה בפקודות הצבא, נוהלי מערך הנפגעים וזכויות הפצועים ובני המשפחות. זה תפקיד חשוב מאין כמוהו. הן מקבלות כל חייל שמגיע פצוע לבית החולים ואם הוא בהכרה, הן דואגות ליצור קשר בינו ובין המשפחה, גם אם הוא נמצא רגע לפני ניתוח. השאיפה היא  לאפשר לכל חייל שיכול לתקשר – לדבר עם הבית, כדי שישמעו את קולו וכך תימנע הנקישה על הדלת, שנעשית גם במקרה של פצוע קשה, כי הביקור הזה טראומטי עבור המשפחות. בהמשך דואגות הקצינות למלא כל צורך שעולה – מקום לינה למשפחה, הזמנת מונית, מטען נייד ובגדים, כי החיילים בדרך כלל לא אוהבים להישאר במדי בית החולים. הבנות שלי עושות עבודה טובה, הן תותחיות”, היא מרעיפה עליהן שבחים ולא מסתירה את העובדה שהיא מחוברת לתפקיד בכל נימי נפשה. גם בתחילת שירותה הצבאי היא שימשה בתפקיד קצינת נפגעים, וסיימה כעבור תשע שנים כראש מדור מאושפזים, בתקופת מבצע צוק איתן.

איפה תפסה אותך המלחמה?

”היינו סגורים בממ"ד. אבישי ואני וארבעת הילדים – בני שש, ארבע, שנתיים ובן חודש. בשלב מסוים התחלנו להבין את ממדי האסון, והתעורר בנו פחד קיומי. הגפנו תריסים וחששנו לאפשר לילדים לצאת לשירותים”.

ברוכי כהן מספרת ששמעו קולות ירי הולכים ומתקרבים והחשש מפני חדירת מחבלים לכפר מימון היה אמיתי. אלא שאז ארע נס – שני מסוקי יסעור עמוסי לוחמים שהיו בדרכם לבארי, נאלצו לבצע נחיתת אונס סמוך ליישוב. כשהחלו בפריקת המסוק, זיהו עשרות מחבלים שהחלו להמטיר אש על הגדר של כפר מימון, וחיסלו אותם. ”רק ביום שני אישרו לנו לצאת. ארזתי לחמישה ימים, כמו בסבבים הקודמים ויצאנו לירושלים”.

על אף חופשת הלידה, דאגה ברוכי כהן לתושבות המועצה שעדיין לא התפנו ונזקקו לשרותי המקווה. הנשים קיבלו שירות והבלניות קיבלו אבטחה. ”לא רציתי לעכב טבילות נשים”, היא מסבירה. ”בהמשך, כשרוב התושבים התפנו, סגרנו את המקוואות ונשארו כיום שניים שעדיין פעילים לטובת מי שנשאר באזור, כולל כוחות הביטחון. בהתייעצות עם הרבנים קיבלתי החלטות שונות, כמו ביטול בדיקת העירוב לשבת. יש חבר’ה קדישא שנשארו באזור ואנחנו נמצאים בקשר שוטף. אני אדם של שטח, נוכחת בכל אירוע, צריכה לראות מקרוב ומעורבת בכל בעיה שמתעוררת. התפעול מרחוק קשה לי, לכן אני משתדלת להגיע למשרד בשדות נגב כמה פעמים בשבוע ומחכה לחזור לשגרה מלאה”.

נקודת מבט נשית

שיתוף הפעולה שאותו היא מתארת אינו מובן מאליו, שכן קבלת הפנים שנערכה לה עם כניסתה לתפקיד הממונה על המועצה הדתית, לוותה בקולות צורמים ובביקורת. "עד שלא היה לי מינוי לא אמרתי דבר לאיש, אבל העניין הודלף, היא מספרת. ”כשזה התפרסם, הופץ ביישובי המועצה מכתב אנונימי, כביכול מטעם כמה רבנים מהיישובים, ובו נכתב ש’הוצנחתי לתפקיד ללא כישורים וניסיון, ושלתפקיד נדרש גבר, כי ‘איך אישה תעבוד עם הרבנים?' מצאו ברשת תמונה שלי במכנסיים מטיול לחרמון והפיצו אותה בטענה שאני דתיה 'לייט' ולא מתאימה לתפקיד”.

ביקורת נוספת על מינויה הופנתה למתן כהנא, שכיהן .באותה תקופה כשר לשירותי דת, בטענה ש”האובססיה שלו למנות אישה בכל מחיר גרמה לו לשלוף מועמדת חסרת ניסיון בעלת רקע דתי פושר”.

קשוח להתחיל תפקיד כזה מתוך מתקפה אישית. זה עורר בך לבטים?

”בהחלט. מצד אחד, למה שאלך למקום שלא רוצים אותי בו? מצד שני, זו שליחות אמיתית, הזדמנות גדולה ליצור שינויים ולהשפיע ובעיניי גם זכות גדולה. נכנסתי ללחצים, אבל המשפחה הקרובה ואבישי עודדו אותי מאוד והיו גם רבנים שתמכו בי, עד שהחלטתי לקבל את התפקיד. עד היום אנשים לא מאמינים שלא הייתה לי היכרות מוקדמת עם מתן כהנא, אבל אני לא א אדם פוליטי. הגשתי מועמדות למכרז אחרי שנתקלתי במודעה בעיתון." וכך, לאחר שעברה את כל תהליכי המיון, הפכה לאישה הצעירה ביותר הממונה על מועצה דתית.

מה היתרון של אישה שממונה לתפקיד כזה?

”אישה במועצה הדתית מביאה דברים שגבר לא מביא, ובעיקר נקודת מבט נשית, רעננה וחדשנית. אני כמובן לא פוסקת הלכה, הרבנים ביישובים הם ה'מרא דאתרא' והסמכות ההלכתית ובכל עניין אני מתייעצת איתם, אבל היו דברים שהפריעו לי כאישה. באתי בגישה שניתן לשנות ולשפר למען הכלל.
”אחת המטרות העיקריות שלי היא להנגיש את שירותי הדת, וליצור תנאים טובים ואווירה נעימה ומחברת לדת”,

היא מסבירה. ”למשל, הרבה מקוואות ביישובים היו ישנים, ורציתי חוויה טובה עבור הנשים שמגיעות אליהם.

מאז כבר שלושה מקוואות עברו שיפוץ עומק והפכו למקווה ספא מושלם. קיימנו הכשרות לבלניות והחלפנו את כל השילוט במקוואות. לא תמצאי יותר שלטים בנוסח: ‘גזזי את ציפורנייך ’.השילוט החדש נעים ומזמין ונוגע להכנות הנפשיות ולתפילות לפני הטבילה. כל השיח השתנה. היום אישה לא תגיע למקווה ותרגיש שמפנים אליה שאלות או מבצעים בדיקות לא מתאימות. אנחנו כאן למען הטובלות, זו המצווה שלהן”.

בנוסף, היא מספרת, יזמה סדנאות ומפגשי טהרה לנשות היישובים. ”קיבלתי פידבק מאימהות שאמרו לי שכל הגישה של הבנות שלהן למקווה השתנתה בעקבות השיעורים הללו. איזה שווה התפקיד שלי?”, היא צוחקת.

”מעבר לזה, עד היום נשות הרבנים היו מדריכות הכלה העיקריות, מה שהעמיס עליהן מאוד, אז פתחנו קורס הכשרה ל־ 20 מדריכות כלה בשיתוף ‘נשמת’ (בית מדרש לנשים בירושלים ש.ל.). היום יש לנו מנעד מדריכות וכל כלה בוחרת את המדריכה שמתאימה לה – ממדריכות צעירות שיוצרות שיח מדהים עם כלות, גם לא דתיות, ועד מדריכות בוגרות בעלות גישה שמרנית יותר, שההדרכות שלהן מדהימות לא פחות”.

את מרגישה תהליך של קבלה ושינוי מאז תחילת הדרך?

”כיום יש לי יחסי עבודה מצוינים עם כל הגורמים במועצה הדתית. הם הבינו שבאתי לעבוד איתם ושאני כאן בשבילם, פועלת להעברת תקציבים ולקדם דברים. כולנו יחד שותפים לדרך, ורוצים להעניק שירותי דת בצורה מיטבית”.

לצאת מנתיב ההסללה

היא גדלה בכפר מימון, אביה היה מורה ורב בישיבה ואמה, אסתר ז”ל, עסקה אף היא בהוראה. במשפחה שבעה ילדים, מתוכם שלישיית בנות שהיא נמנית עליה. בשנות התיכון למדה באולפנה בקריית ארבע, ובדיעבד היא חושבת שהתחנכה בבועה דתית. ”לא הכרתי חיילות דתיות. הקו החינוכי באולפנה התנגד לשירות צבאי לבנות, ומבחינתי היה ברור שדתיות לא יכולות לשרת בצבא. כבר הוצאתי פטור והתכוננתי לשירות לאומי בעכו, בבית ספר לחינוך מיוחד”.

זו הייתה התקופה שאחרי ההתנתקות, והשיח בחברה הדתית שברוכי כהן הייתה חלק ממנה דגל בהיפרדות מהעם.

”אנשים אמרו שהמדינה בגדה בנו. אומנם הייתי פעילה במאבקים בגוש קטיף ובחומש, אבל השיח הזה חרה לי. היה חשוב לי לקחת חלק בעם והגעתי לשבת של אלומה (תוכנית המעניקה לבנות דתיות מידע אודות השירות הצבאי, ש.ל.), עבור המתלבטות בנוגע לשירות צבאי. האמת היא שהגעתי במטרה להבין למה בת דתיה לא יכולה לשרת בצבא ולהוציא לעצמי את הג’וק מהראש, אבל במהלך השבת גיליתי שאני מתאהבת ברעיון השירות הצבאי. כשדפדפתי בחוברת המציעה תפקידים לבנות דתיות, נדלקתי על תפקיד מש”קית נפגעים”.

בינה לבין עצמה ברוכי כהן כבר החליטה להתגייס, אך הוריה והמחנכת שלה באולפנה התנגדו מאוד. ”הם לא ידעו איך להכיל את זה. לא היה מקובל במחוזותינו שבנות מתגייסות לצבא. אני זוכרת שהלכתי עם אבא שלי ביישוב ואנשים זרקו לי הערות כמו ‘את נותנת לגיטימציה לבנות אחרות להתגייס’. זה היה מאוד לא נעים, גם כך היה מתח סביב הנושא”.

חשבת לוותר?

”לא. הבנתי שאני בת 18 וצריכה לחיות את החיים שלי על פי האמונות וההחלטות שלי. מצד שני, לא התכוונתי לצאת כנגד החברה. חשבתי שאם אלמד איך להיות דתיה בצבא זה יקל עליי ועל ההורים, אז פניתי לכמה מדרשות, אבל ראיתי שאני פחות מחפשת את הפן הלמדני, אלא מחפשת הכנה לשירות צבאי. למזלי, הרבנית מיכל נגן בדיוק הקימה את 'צהלי – מכינה קדם צבאית ’לבנות דתיות. למדתי במחזור הראשון, ולאט לאט גם ההורים שלי התאהבו במכינה והגיעו לכל הפעילויות. צהלי הייתה מתנה ששינתה את עולמי. הכרתי בנות דתיות מכל קשת הציונות הדתית, דתיות בסגנון שלא הכרתי באותה תקופה, למשל כאלה שלובשות מכנסים. ההכנה שם לא הייתה רק לצבא, אלא לחיים ולעולם הגדול”.

בסיום המכינה, ברוכי כהן ביטלה את הפטור והתגייסה. ”במהלך השירות קיבלתי תעודות הצטיינות וההורים היו גאים בי מאוד. זה הראה לי כמה אנחנו יכולים לשנות את הגישה של ההורים שלנו. מעבר לכך, השירות הצבאי נתן לי כלים לחיים, יכולות ניהול, הדרכה ואחריות – כלים שבזכותם הגעתי לתפקידים ניהוליים באזרחות”.
נושא מקומן של הבנות בצבא תמיד היה נתון לדיון, אך בעקבות המלחמה נדמה שמתהווה קונצנזוס סביב גיוסן. מה דעתך?

”בנוגע ללוחמות, אני לא מביעה דעה כי אני לא בקיאה בתחום. אני חושבת שבאופן כללי אישה צריכה להקשיב לגוף שלה ולשמור עליו. כל אחת יודעת למה היא מסוגלת ואני לא בטוחה שצריך לדחוף בנות לגדודים, אבל יש הרבה תפקידים משמעותיים שבנות יכולות למלא בצבא – בסייבר, בתקשוב, בלוגיסטיקה וכו’. אם הבת שלי תרצה להיות לוחמת, אגיד לה את דעתי, אבל היא תבחר”.

חיילות בחצאיות

יחד עם זאת, ברוכי כהן מציינת שהיא רואה כיום יותר ויותר בנות דתיות המשרתות בצה”ל. ”הצבא שומר על הבנות הדתיות ומאפשר להן להקפיד על מה שחשוב עבורן. לדוגמה, אני לא עשיתי מד”ס (שיעור ספורט, ש.ל) עם בנים והצמידו לי משהי שתעזור לי. הקצו לי זמן לתפילה ונדמה לי שהתפללתי בצבא יותר מבכל תקופה אחרת בחיי”, היא צוחקת. ”היום יש קורס קצינות נפרד לבנות ויש מגוון אפשרויות לשירות שמאפשר אורח חיים דתי. אני חושבת שמלכתחילה כולן צריכות להתגייס לצבא. זו זכות להיות חלק מעם ישראל ולתרום מיכולותינו. כמובן, זה לא מתאים לכל אחת ומי שיודעת שלא תצליח להתמודד, שירות לאומי הוא לא פחות טוב”.

מה קיבלת מהצבא?

”זה כור היתוך. בזכות הצבא פגשתי ציבור חילוני שלא הכרתי וזה היה מדהים. בציבור הדתי מחנכים על אידאל של התבדלות, גאוות יחידה קצת מתנשאת שלפיה הדתיים הם הסיירת המובילה, ובצבא נפקחו לי העיניים. גיליתי אנשים לא דתיים, מדהימים ונפלאים. חוויתי אין־סוף חוויות ומפגשים שעיצבו את מי שאני כיום”. במהלך שירותה הצבאי חלתה אמה בסרטן השד. לדבריה, בצבא גילו רגישות רבה למצבה. ”כשהייתי בקורס קצינים שחררו אותי בכל סוף שבוע, כדי שאוכל להיות איתה ועם המשפחה”. אמה התמודדה עם המחלה בגבורה במשך ארבע שנים, עד שלבסוף נפטרה, בגיל 54 . ”היא הייתה עמוד השדרה של הבית, ידעה לחבר בין כולנו ותמיד אמרה ש’כוחנו באחדותנו’. עד היום היא משמשת לי כמגדלור. עברו 13 שנים בלעדיה, אבל אני מרגישה שהיא איתי, גאה בי ומנחה אותי בהחלטות חשובות”. בתקופה שבה אמה שכבה מחוסרת הכרה, ליוותה ברוכי כהן משפחות של חולים אנושים בצה”ל. ”זו עבודה שדורשת כוחות נפשיים. היה קשה להתמודד עם הכאב בבית וגם בעבודה, לכן בצבא התחשבו בי והעבירו אותי לתפקיד שלישות במחלקת כוח אדם. גם בתפקיד הזה למדתי המון, אבל כעבור תקופה חזרתי למערך הנפגעים”.

היא דילגה מתפקיד לתפקיד תוך שהיא מטפסת בסולם הדרגות, עד שחרורה בדרגת סרן בגיל 28 . ”בכל פעם שסיימתי שלב והציעו לי תפקיד נוסף, חשבתי לעצמי: ‘השקעתי כל כך הרבה, אז אעצור עכשיו ואלך?’, וככה התקדמתי”.

מה גרם לך לעצור?

”תמיד חשבתי שכשאתחתן, אסיים את השירות. במסגרת הצבא יצאתי ללימודי תואר ראשון במשאבי אנוש באוניברסיטת בר אילן, ואז התחלתי לצאת עם אבישי”. הם הכירו כמה שנים לפני כן, כשנפגשו במסגרת השירות במערך הנפגעים, אך ברוכי כהן, שלבשה חצאית צבאית ארוכה, נראתה לאבישי דתיה מדי. היא מצידה לא ייחסה לו חשיבות. רק כעבור שש שנים, כשמכרים שונים הפצירו בהם להכיר למטרת זוגיות, כל אחד מהם החליט לתת הזדמנות ומאז הם יחד.

האתגר הבא

בני הזוג בנו את ביתם בכפר מימון.ברוכי כהן המשיכה ללימודי תואר שני במנהל ציבורי באוניברסיטת בן גוריון, והחלה לעבוד ב”קו לחיים” כמנהלת מרחב דרום. משם עברה לחברת הסיעוד מתן, כאחראית על מטפלות ועובדות זרות. ”מהצבא התרגלתי לעבור תפקיד כל שנתיים־שלוש, ובחופשת הלידה השלישית התחלתי ללמוד הוראה ולחפש את האתגר הבא”.

מהר מאוד הבינה שהוראה היא לא הייעוד שלה. כשנתקלה במודעת הדרושים אודות התקן במועצה הדתית, החליטה לגשת למכרז וזכתה. ”המשרה קרצה לי, הבנתי שיש כאן משהו חדשני וראיתי בכך הזדמנות לשינוי”, היא מספרת. ”אני כבר שנתיים בתפקיד, אבל תמיד פועלת מתוך תחושת דחיפות ורצון להספיק לעשות כמה שיותר בזמן שאני כאן. מדובר בתפקיד פוליטי, אז ייתכן שאאלץ לסיים אותו לפני תום הקדנציה. יש לי עוד הרבה מה לתת ואני אוהבת את העשייה, ואם זה תלוי בי – אמשיך לעשות ולפעול. עם זאת, אני מחוברת למציאות וחשוב לי להשאיר כמה שיותר אחריי”.

כיום היא מנהלת את חייה מהקומה ה־ 18 במלון לאונרדו פלאזה בירושלים. היא נוסעת לעבודתה במועצת שדות נגב ויוצאת לסיורי שטח מטעם תפקידה במילואים בכל פעם שמתאפשר לה. ”הדבר הכי קשה במגורים במלון זו העובדה שהילדים, שרגילים לגינה, לא מקבלים אפילו מרפסת, אלא רק ארבע מעליות. אחרי כמה שבועות שבהם חיינו כולנו, שש נפשות בחדר אחד, השתדרגנו ועכשיו יש לנו שני חדרים”, היא מחייכת ומראה לי כיצד סידרו לכל ילד פינה משלו, והוסיפו ארוניות מדפים מפלסטיק לאכסון הציוד הרב. ”בקיץ האחרון אבא שלי נישא בשנית, ובימים הראשונים כשלא היו מוסדות לימוד, אשתו עזרה לי הרבה. היא אישה מדהימה ותומכת, ויחד עם אבא שלי עזרה לנו רבות".

בנוסף, כדי להתמודד עם העומס הרב של תפקידיה הציבוריים, ברוכי כהן נעזרת בתמר (24), מתנדבת חרדית שמסייעת לה בתקופה זו. ”במקרה שלנו מדובר בשני אנשי מילואים, אבל תמר, בת למשפחה ליטאית חרדית, נכנסה למשפחה שלנו בטבעיות. היא הייטקיסטית, וכשהייתי בחופשת לידה הביאה איתה מחשב למלון, עבדה ושמרה על שלו כדי שאוכל להגיע למילואים.

גילויי האחדות והערבות ההדדית בשעת מלחמה מרגשים אותי. ההתגייסות של כל אחד בתחומו וביכולותיו, אלה ניצוצות האור ששוברים את המחסומים בחברה הישראלית. כיום תמר עוזרת לי בשעות שאין לילדים מסגרות חינוך ומעניקה להם חוויות שאני לא תמיד מצליחה להגיע אליהן. השבוע, למשל, היא לקחה אותם לגן סאקר”.

מה מעניק לך כוח בימים אלו?

”האיש שלי והילדים, החיבוקים מהמשפחה בסוף היום. למרות הקשיים והמחיר המשפחתי, ברור לכולנו שזו זכות לקחת חלק בדבר הזה. מה שמחזיק אותי כאן זו הקהילה שלנו, של כפר מימון. קהילה מייצרת חוסן. כולם מכירים אותי מינקות ועוזרים לי. הם רואים אותי בחדר האוכל עם הקטנים שמתרוצצים, וכל אחד לוקח ילד או את התינוק כדי שאתפנה לאחרים. העזרה ההדדית פה מיוחדת, אבל מובן שאנחנו מתגעגעים הביתה ומתפללים לשוב בביטחון לדרום שקט וחזק”.