אם הייתן ציפור בפארק הירקון בתל אביב בימי הסגר הראשון, יש סיכוי סביר שהייתן נתקלות בעידן אלתרמן, עושה את דרכו מדירתו שבשכונת הצפון הישן בתל אביב לביתה של גרושתו, עורכת הדין מיה פרי, שבשכונת בבלי הסמוכה. ייתכן שהוא אפילו נראה מחויך באופן לא טיפוסי לימי תחילת המגפה: "אני מוכרח להודות שאני מאוד מתגעגע לסגר הראשון", אומר אלתרמן. "בשביל הרבה אנשים זה היה גיהינום, אני יכול להבין למה, אבל בשבילי זה היה אושר. לא היה לי את הלחץ המשפחתי שהיה להרבה זוגות – אני מניח שהרבה זוגות הלכו לטיפול זוגי בעקבות הסגר הראשון או התגרשו. אז לי לא היה את זה, כי אנחנו כבר התגרשנו ומצד שני אנחנו ביחסים מדהימים. אגב, כל הסרטונים שאני מצלם עם הילדים שלי מצולמים בבית של גרושתי. אז בימי הסגר הראשון, על בסיס יומי, הלכתי בפארק הירקון, מהבית שלי ועד לשכונת בבלי, הליכה של 15-20 דקות, הייתה אווירה של יום כיפור במובן הטוב של המילה: שקט, פחות צפצופים בכביש – ולי היה אישור לצאת מהבית כי אני הולך לראות את הילדים שלי. כל הדבר הזה נמשך כמה שבועות וזו הייתה מהתקופות היפות בחיים שלי".
אפשר היה אולי לצפות שכמו אמנים רבים אחרים, נמצא את אלתרמן בתקופה לא מזהירה. עולם התרבות דומם כבר קרוב לשנה ורוב מי שהיה רגיל לעלות על במות מדי ערב מוצא את עצמו כעת במשבר זהות. אצל אלתרמן זה ממש לא המקרה. דווקא בתקופת הקורונה הוא חזר לתודעה באופן בלתי צפוי, לא מעט בזכות סרטונים שהוא מעלה לפייסבוק עם שני הילדים שלו, שירה בת ה=17 ואורי בן ה=10. השלושה מבצעים קאברים לשיריים אייקונים וזכו כבר למאות אלפי צפיות (שאליהם נגיע בהמשך). אבל זו לא הסיבה היחידה: "אני חושב שבשבילי זו הייתה מן הרפיה כזו. יש כוח עליון שכופה עליך סוג של חופש ואתה צריך לראות מה עושים עם הדבר הזה. הרבה דברים שעשיתי לפני הקורונה נעצרו, אבל קרו המון דברים אחרים. בחודשיים הראשונים הייתי המון עם המשפחה והמון לבד, קראתי, כתבתי, שמעתי מוזיקה. לפעמים אדם ממש צריך את זה. עכשיו כשיש כאילו סגרים, אבל זה נורא לא ברור כי אנשים כן יוצאים מהבית וכל מה שקורה עכשיו הוא לא לפה לשם –זה מצב די מוזר".
אלתרמן בן ה=49, הוא יליד חיפה, בנם של דורון אלתרמן, מהנדס אזרחי ושל רחל אלתרמן, מתכננת ערים, פרופסור בטכניון ומחלוצות הפמיניזם בישראל. הוא שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט ומוזיקאי שפרץ לחיינו בתחילת שנות התשעים, בזכות המופע "ילדים סורגים לאלוהים" שיצר יחד עם אבי גרייניק. השניים השתתפו ב=1994 בתכנית המערכונים המיתולוגית "פלטפוס" ומשם הדרך לכוכבות מטאורית הייתה מהירה. מאז ועד היום, אלתרמן כיכב בהצגות תיאטרון רבות, בסרטים כמו "שמיכה חשמלית ושמה משה, "לילה לבן", "מר באום", "ההסדר" ובסדרות הטלוויזיה "טירונות", "החיים זה לא הכל" ועוד. הוא גם יצר את הסרט התיעודי "נמוך" בשנת 2005, שעסק באנשים וילדים נמוכי קומה, הגיש תכניות רדיו שונות ובמקביל פיתח קריירה כמוזיקאי – הוא חבר בלהקת "לולה" יחד עם גרייניק, ירדן בר=כוכבא ויסמין קדר. אלבומם "ימים של שקט", שיצא בשנת 2000, הפך להצלחה מסחררת. בהמשך יצר עם בר=כוכבא ואחרים את אלבום הילדים "ענן על מקל", שאיתו הוא מופיע עד היום (אפילו בזום), וגם שר עם להקת "העכבישים מפלוטו" ומבצע איתם ערבי מחווה לדיוויד בואי. הוא וגרייניק המשיכו להופיע עם המופע "גרייניק ואלתרמן (או: ילדים סורגים 2)" ממש עד פרוץ הקורונה.
"בדיוק לפני כמה ימים עשינו ערב מחווה לדיוויד בואי בפלטפורמה דיגיטלית, ופתאום נתקפתי געגוע לחשמל הזה שיש עם הקהל. זה חסר לי מאוד. חסרה לי האינטראקציה עם הקהל. זה לא מכניס אותי לדיכאון או משהו, אבל חסר לי".
"אני ואבי לא יכולים לעשות את המופע שלנו בזום, אלה מערכונים ואנחנו קצת אולד פאשן בעניין הזה. כן עשינו קצת הופעות און=ליין, בפורמט של שאלה תשובה שעשינו אחד עם השני, כמו כיתת אמן לקהל. זה היה כיף. אני וגרייניק השתתפנו עכשיו בסדרה 'חנות שיש בה הכל' לתאגיד ובנוסף צילמתי פרסומת מאוד גדולה לשופרסל שעולה בימים אלה, כתבתי תסריט ושיפרתי אותו, אני עושה הופעות זום לפעמים של 'ענן על מקל' לילדים, ועשיתי פרויקט מאוד גדול לגוגל. אני כל הזמן בעשייה".
לצד כל העבודה, בימים אלה מה שבעיקר מעסיק אותו הוא חיפושי הדירה הקדחתניים שהוא נמצא בעיצומם. הדירה הנוכחית, שאליה עבר לאחר הגירושים ב=2018, היא אותה הדירה הראשונה שבה גר עם גרושתו מיה כשהיו בתחילת הזוגיות שלהם, כשאלתרמן היה בן 22. עכשיו הוא מרגיש צורך לרענן. "זאת הפעם הראשונה שאני מחפש דירה לבד, ולא כזוג, וזה מוזר", הוא מספר.
"לא בהכרח. הגירושים היו לי מאוד קשים נפשית, כי בכל זאת היינו יחד 25 שנה, אבל אני באמת מאמין שאנחנו צריכים לעבור דרך מקומות קשים ולצאת מאזור הנוחות שלנו, בשביל להתחזק ולצמוח. גירושים עם ילדים זה כאב לב עצום וזה גם הכי מפחיד בעולם. הפחד מההחלטה יכול לשתק וכך יוצא שהרבה זוגות מושכים את הזוגיות במשך שנים ארוכות, למרות שהמחשבה על פרידה נוכחת דרך קבע. צריך אומץ עצום להתגרש כשיש ילדים ובעיקר צריך אומץ כדי להתגרש בצורה בריאה, מכילה ואוהבת. כל כך הרבה זוגות מתגרשים בצורה רעילה וזה מחלחל לילדים. אף פעם לא הבנתי איך אפשר להחזיק כזו טינה ורעל כלפי חצי מהגנטיקה של הדבר שהכי יקר לך בחיים. ידעתי שאני לא רוצה שזה יקרה לנו, אבל כשיש צד אחד שיוזם את הפרידה וצד שני שמעדיף לשמר את הסטטוס קוו הקיים, זה מאד מקשה על התקשורת בתהליך הפרידה".
"במהלך התהליך נחשפתי לכל הנושא של 'תקשורת מקרבת' של מרשל רוזנברג. חקרתי והעמקתי את הנושא הזה וזה כלי שממש יכול להציל תקשורת בין זוגות. והאמת היא שלא רק זוגות. תקשורת מקרבת היא תרגול מצוין גם ליחסים בין הורים וילדים, בין קולגות עבודה ואפילו בין תרבויות שונות. זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי וזה ריכך מאד את הפרידה. בסופו של דבר אני מאד מאמין במשפט"If you love somebody set them free" (אם את/ה אוהב/ת מישהו – שחרר אותם לחופשי – ח.ג.) מהשיר של סטינג. זה נשמע אוקסימורון אבל זה בדיוק ההיפך, כי כשאוהבים באמת את האדם שמולך אפשר גם לראות מה הצרכים האמיתיים שלו, מתחת לשכבות ההגנה והאגו".
הגירושים שינו אותו, הוא מעיד, אבל רק לטובה. "רוב הקהל מכיר אותי בפרסונה של החמוד מ'נווה חמציצים' וילד טוב, ואני חושב שאני באמת ילד טוב אבל הרבה אנשים לא מכירים את הצדדים המורכבים יותר באישיות שלי, במיוחד דברים שבאים לידי ביטוי בשנים האחרונות".
בין שלל הדברים האלה, נמצא גם עולם הדייטינג – עולם לא פשוט כשלעצמו להיפלט אליו כגרוש בשנות הארבעים המאוחרות לחייך גם בימים כתיקונם, אבל מורכב עוד יותר כשמגפה עולמית משתוללת. אלתרמן מודה שהוא אינו ממהר לצלול לתוכו. "בשנתיים האלה, אני יכול לשתף שלא הייתה לי אף מערכת יחסים רצינית כי גם לא שאפתי לזה", הוא אומר. "רציתי להיות לבד. אני מכיר את מיה מגיל 22, ולא חוויתי את העולם הזה של דייטינג ופגישות ורציתי לחוות גם אותו, להכיר, להתרגש, להיפגע".
"זו שאלה מאוד טובה. אני לא נמצא בתודעה של חיפוש זוגיות, החיים שלי מאוד מאוד מלאים. אני יכול להגיד לך שאני מאוד רוצה להיות מופתע מכמה אני מתאהב, כי זה לא קרה לי הרבה זמן. בא לי שכל ההגנות שלי ינשרו, שכל מה שאני אומר לעצמי, שטוב לי להיות לבד – בא לי לגלות שכל הזמן הזה כן רציתי זוגיות ולא ידעתי".
"בגדול הייתי שמח מאוד אם הפייסבוק והאינסטגרם לא היו חלק מהחיים שלי. כמובן שיש בהם הרבה יתרונות. אני הרי אדם שחזר לקונצנזוס מבחינת הקהל בזכות הרשת, הסרטונים עם הילדים ועוד לפני כן, כשעשיתי את 'יהודית 2' בשנה שעברה ('יהודית' הוא מערכון מיתולוגי שאלתרמן צילם יחד עם יעל שרוני ב-2009 במסגרת התכנית 'לא לפני הילדים'. במרץ 2019 צילמו את החלק השני שהפך לוויראלי מאוד – ח.ג.). אז בשביל אדם כמוני שפחות נמצא בטלוויזיה בשנים האחרונות, זה יופי של כלי ואני גם מאוד אוהב להיות עם אוטונומיה ולעשות מה שאני רוצה. ליצור דברים לטלוויזיה זה לוקח זמן, אז הכלי הזה של לעשות דברים ברשת הוא מדהים".
הסרטונים המדוברים עם הילדים הם למעשה אחת התופעות המדוברות ביותר ברשת בשנה האחרונה. הפורמט פשוט להפליא: אלתרמן ושני ילדיו מבצעים קאברים לשירים אהובים של הביטלס, סטיבי וונדר וגם קלאסיקות ישראליות כמו "משנה לשנה" של יהודית רביץ. אלתרמן ובנו אורי מנגנים, בתו שירה אחראית על השירה והוא גם מצטרף מדי פעם. התגובות לא איחרו לבוא: כל סרטון זכה לעשרות ומאות אלפי צפיות ואלתרמן מוצף עד היום בהודעות נרגשות מהורים, שמקבלים ממנו השראה ליצור עם הילדים ולהרוויח ככה קרבה מסוג אחר לגמרי.
"הסרטונים שלנו התחילו עוד לפני הקורונה, אבל הם תפסו תאוצה בסגר הראשון. זה פשוט התאים יותר לתקופה", הוא מספר. "אני נורא יכול להבין את הוויראליות שלהם – זה קצת נגע בעצב של להיות בבית עם המשפחה ומה אפשר לעשות עם הילדים. הייתי מעלה קטע וזה היה מגיע לחצי מיליון צפיות בתוך כמה ימים, היום זה קצת התמתן".
שירה בת ה=17 היא רקדנית בלט, אורי בן ה=10 מנגן על כלים שונים. "משחק מאוד מעניין את שירה והיא משחקת כרגע בסרט מאוד גדול. לאף אחד מהם אין עניין להיות זמר. ולמרות זאת, יש להם אהבה למוזיקה כי אני מרביץ בהם תורת רוק'נ'רול ומוזיקה מגיל אפס, אז זה לא מפתיע שיש להם זיקה לזה. אורי למד בבית ספר לאומנויות ובשנה האחרונה הוא נכנס חזק לקלרינט. שירה שרה מאוד יפה ויש משהו בשירה שלה שהוא נורא לא מנייריסטי והיא לא מתחנחנת ואם אני מנתח למה זה כל כך הצליח, כולל זה שאני מוסיף למשוואה את העובדה שאני מפורסם, אז ברור שיש לזה גם שיקולי מציצנות וחשיפה – אני חושב שיש משהו נורא פשוט באיך שאנחנו מעבירים את השירים, כך שלא התוצאה חשובה. אנחנו מקליטים עם המיקרופון של הטלפון, אנחנו עושים שלושה טייקים גג ובוחרים את הכי טוב, זה מצולם בלי עריכה. יש מיליון דברים ביוטיוב, גם בארץ וגם בחו"ל, שרואים ילדים עושים דברים וירטואוזיים, זה לא אנחנו. דווקא אצלנו יש משהו בפשטות ובבוסר שגורם לאנשים מאוד להתחבר. אני מקבל תגובות מהורים שזה ממש עורר בהם השראה, כי הם יודעים לנגן קצת, וזה ממש השפיע על הקשר שלהם עם הילדים".
"הדגש פה הוא על היצירה המשותפת. כל שיר שנבחר אנחנו מדברים על המלים שלו, על המהות שלו. שירה מבינה על מה היא שרה. אני מלמד את אורי את האקורדים או התווים של הקלרינט יום יומיים לפני ההקלטה, כדי שקצת יחלחל לו. יש משהו בזה כל כך כיפי, כי לא ממש חושבים על התוצאה, התהליך פה הוא הקסם. בשנה האחרונה, ברגעים של שביזות ודיכאון, הייתי נזכר במתנה הזו, שגם קצת נותנת השראה לעוד אנשים, ואני ממש מתרגש מזה. אני מלא הודיה".
"אני לא אבא טוב כמו שמיה היא אמא טובה. יש לי הרבה מה ללמוד ממנה. אנשים שצופים בסרטונים שלנו אומרים לי הרבה שאני אבא מושלם, אבל אני ממש לא אבא מושלם. המגרש הביתי שלי זה היצירה והשטויות. אני פחות טוב בבירוקרטיה, למשל. אני יכול לשכוח לפעמים דברים מהותיים שהם צריכים לבית ספר. הגירושים מן הסתם עשו לילדים גם טוב. ברור שזה מורכב, זה לא שחור או לבן, אני לא אתפלא אם הם יספרו יום אחד כמה התקופה של הפרידה הייתה לא פשוטה עבורם. אני לא מתיימר לחשוב שזה משהו שאין לו השלכות מבחינה נפשית, אבל אני גם רואה את הילדים שלי. אנחנו לא מסתירים מהם כלום ומדברים איתם בצורה מאוד פתוחה, אנחנו מספרים על זה שזה היה מאוד כואב ולא פשוט. אני חושב שחשוב להכניס לילדים מגיל צעיר את הערך הזה, שהחיים מלאי שינויים וזה בסדר להרגיש כאב, ויש הרבה רגעים לא פשוטים בדרך לרגעים".
"בגדול, לא. כששני הילדים שלי עוד היו בבטן, ממש הרגשתי שיש לי רחם, אבל אני לא במקום הזה עכשיו. אני לא מתגעגע לימים הראשונים, למרות שהם יצורים נורא חמודים כשהם תינוקות, אבל אין לי כוחות, בטח לא בגילי, לעשות את זה שוב. אבל יש כל כך הרבה הפתעות בחיים. מעבר לזה, אני חושב שלא פייר שגברים יכולים להמשיך לעשות ילדים עד גיל 100 ונשים לא".
השנה אלתרמן יחגוג 50. דווקא כשהתקרב לגיל הזה הוא איפשר לעצמו ליצור באופן יחידני. כשחקן, כקומיקאי וכמוזיקאי- תמיד היה חלק מצמד או מהרכבים, וכולם נחלו הצלחה כבירה. ההתחדשות הייתה כשהתחיל לעלות לבמות במועדוני סטנדאפ כשהוא חשוף לחלוטין ולגמרי הוא (וחשוב לו להדגיש בהקשר זה שהמופעים שלו עם גרייניק אינם סטנדאפ אלא מופעים קומיים בסגנון מערכונים). הקורונה קטעה גם את התהליך הזה, אבל הוא בהחלט מתכוון לשוב אליו. "נורא מעניין אותי לעשות סטנדאפ, אחרי 30 שנה שאני בתחום, זה לעשות משהו חדש בשבילי. רציתי לחקור איך זה להיות לבד על הבמה. אני אוהב הכי בעולם אינטראקציה עם אנשים. ככה גדלתי – הפינג פונג עם עוד מישהו, הדרך שבה אתה מקבל השראה מהפרטנרים שלך. נעשיתי טיפה יותר בודד בשנים האחרונות מבחינת יצירה, כי יש לי איזה רצון ליצור לבד. טיפה להכיר את עצמי כיוצר גם בדברים שאני עושה לבד".
"אני יודע שאני לא נראה בגילי וזה כיף, מן הסתם. אני מאוד שמח מהמקום שאני נמצא בו, תמיד היה לי מעניין, גם כשהייתי בפריים טיים וגם כשנעלמתי, זה היה מתוך איזשהו רצון שלי 'לעשות וי' על דברים אחרים שעניינו אותי. הפאשן שיש לי למוזיקה, לאו דווקא כיוצר, הניע אותי קדימה מהטלוויזיה. הגשתי במשך כמה שנים תכניות ברדיו. תמיד חלמתי גם להיות יואב קוטנר. היו לי כל כך הרבה חלומות, ואם את כל שנות העשרים שלי ביליתי על המסלול המהיר של הצלחה מטורפת, הרגשתי שאני זקוק להיות בדרכים צדדיות קצת כדי לא להשתעמם. להנחות תכנית כבר לא ריגש אותי, הרגשתי שאני במקומות שאני כבר מכיר מדי. אני לא אוהב להיות באזור הנוחות שלי. אני לא חושב קודם כל על היתרון הכספי, אין לי תפיסה של 'מה יכניס לי יותר כסף' – ממש לא. אני מעדיף לעשות קודם כל משהו שמעניין אותי ואם יש בזה כסף אז סבבה. אני עדיין קצת רומנטיקן בתפיסה שלי כאמן ולא תמיד זה טוב, בעיקר כשאתה מתגרש", הוא אומר וצוחק.
"מאוד הייתי רוצה לעשות טלוויזיה, אבל משהו שאני באמת מתחבר אליו ושירגיש לי שהוא אני. הציעו לי לאורך השנים להנחות המון תכניות ריאליטי וסירבתי. זה לא אני. אני גם לא מתחרט, אני מאמין שהסתכלות על העבר בחרטה זו אנרגיה מבוזבזת. אני שמח עם כל מה שעשיתי וכל מה שבחרתי ואני יודע שיש לפניי עוד דרך ארוכה".
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
בא לכן לרקוד? קבלו טרנד חדש וכייפי: ריקודי בטן. כן, כן! נשים דתיות שגילו את נפלאות הריקוד מספרות על תחושת שחרור, אנרגיה, רכות ושמחה כשהן רוקדות תוך נענוע האגן. חפלות? שטרות כסף שמודבקים על גוף הרקדנית החשופה? ממש לא! ריקודי הבטן עברו הדתה
כתבתנו, רחל (רוחקי) רז נסעה לחו"ל לראשונה בחייה לבד לבד. בלי מכרים שחיכו לה ביעד, ללא פגישות עבודה מתוכננות או סדנאות כסיבה לנסיעה. כשחזרה לארץ, ובעקבות החוויה המשמעותית שעברה, יצאה לפגוש נשים נוספות שיצאו למסע דומה וניסתה להבין מה גורם לאישה באמצע החיים להתרחק מהכל ומה קורה לה שם, במפגש הכל כך מיוחד עם עצמה
במשך שנות עבודתה כמלצרית ומנהלת פאב, דרבנו הלקוחות את אוולין הגואל לממש את הכישרון ואת האהבה שלה למקצועות הבמה. בגיל 44, רגע לפני שוויתרה על החלום, נסקה בקריירת משחק מסחררת והוכיחה לעולם שאף פעם לא מאוחר