ראשונה בתור(ה)
כבר שנים נשאלת השאלה מדוע במוסדות ציבוריים אין מקבילה נשית לתפקיד הרב, כשעולם התורה התברך בנשים למדניות בעלות עומק וראיה הלכתית רחבה. באוניברסיטת בר אילן הקשיבו לקולות העולים מהשטח ובחרו ברבנית דבורה עברון לכהן לצדו של רב הקמפוס
לוחמת
כתבה מתוך מגזין מספר 288
- כתיבה: חן גלעד |
- צילום: שי פרנקו
עם סדר יום שכולל טיפול בבן זוגה הפגוע מוחית וגידול בנם המשותף לצד קריירה עיתונאית משגשגת, ללינוי בר גפן יש כוחות להסתער גם על היעד הבא. את האנרגיות הבלתי נילאות שלה לתיקון העולם היא מתעלת לתיקון ושיפור המציאות של חולים במחלות כרוניות ובני משפחותיהם
לפני כמה חודשים, כשכולנו עדיין ניסינו להבין לאן השנה הזאת מתקדמת, לינוי בר גפן (41) הקימה חברה חדשה שנקראת 'חמ"ל בר גפן'. עסקים מסביב התמוטטו, חברות הוציאו עובדים לחל"ת, אבל העסק של בר גפן דווקא פרח. "ב=1 באוגוסט חיכו לי 300 פניות", מספרת בר גפן על ההתחלה המפתיעה. "זה היה טירוף, לא יצאתי מהמשרד באותו שבוע".
כבר יותר ממחצית חייה היא בתחום תקשורת. את דרכה החלה בגלי צה"ל שם שימשה ככתבת ועורכת חדשות, ומאז שחרורה, בחריצות ובעבודה קשה הפכה למגה=טאלנט, כובשת פסגות בעולם העיתונות, מגישה בטלוויזיה וברדיו תוכניות בוקר, תוכניות אקטואליה, תוכניות כלכלה, חדשות, ומשתתפת מבוקשת בפנלים רבים.
אלא שבימים אלו היא משקיעה את מירב האנרגיות בעסק שלה, שמסייע לאנשים שמתמודדים עם משבר רפואי, מארגנת להם את הררי המסמכים ומטפלת בבירוקרטיה שאיתה נאלצים להתמודד חולים סיעודיים, נכים ובני משפחותיהם. "במאה ה=21 רוב המחלות אינן אקוטיות אלא כרוניות", מסבירה בר גפן את העיסוק שלה, שקשור לשינוי העצום שעובר עולם הרפואה בשנים האחרונות. "מדובר במחלות שילוו את האדם כל חייו ולכן כל דפוסי החשיבה המוכרים צריכים להשתנות בהתאם. כבר לא מדובר רק במחלות שאפשר לדבר עליהן במונחים דיכוטומיים של חיים ומוות. בתוך המחלות הכרוניות יש גם אנשים שמתים בתשלומים נושאי ריבית, והקבוצה הזאת מבחינתי – היא הסיפור, כי היא הגדולה ביותר מבין קבוצות החולים והיא גם הולכת וגדלה".
בר גפן בעצם אומרת כך: כאשר בן משפחה חווה מחלה קשה או תאונה, רוב הדאגה היא לצרכיו, אך אל לנו להתעלם מצרכי הקבוצה שמקיפה אותו, כי כשהחולה נופל- נופלת איתו קבוצה. אם רוצים להרים את החולה- צריך לדאוג גם לקבוצה המלווה, אחרת כולם נופלים. "על שחיקת בני המשפחה המטפלים נעשו לא מעט מחקרים שמצביעים על סטרס ודיכאון ובסופו של דבר גם על תחלואה גבוהה. לפעמים החולה אבוד ואין כמעט שום דבר שאפשר לעשות עבורו, אבל יש דרך לעזור למשפחה. ברוב המקרים המשפחה לא תפקיר את בן המשפחה שחלה, ולכן היא תיפול יחד איתו. ואני אומרת: בואו נרים אותם. אם אנחנו נסתכל רק על המחלה או רק על החולה – אנחנו שוגים".
מה את יכולה לספר על האנשים שאת פוגשת?
"הדבר שהכי קשה לאנשים להפנים שהחיים לא יחזרו להיות אותם חיים שקדמו לאירוע. כשמדובר במחלה אקוטית, תאורטית זה אפשרי. כשמדובר במחלה כרונית- אין אפשרות לחזור לאותה נקודה וההבנה שאתה נוסע בציר מקביל לחיים שהיו לך, היא קשה להפנמה".
איך הקושי להפנים בא לידי ביטוי?
"נגיד שאדם חלה וקיבל מהביטוח הרבה מאוד כסף. בגלל שהוא רגיל לחשוב על מחלה כאקוטית, הוא יבזבז את הכסף הזה מאוד מהר. הוא כל הזמן ינסה לחזור לנקודת הזמן שבה התרחש האירוע וישפוך הרבה כסף על כל רופא, כל מעבדה, כל שרלטן שיבוא ויציע טיפול. ואנשים שורפים את כל הכסף מאוד מהר, כי בתודעה שלהם המחלה היא אקוטית ועוד מעט תיעלם ולא כרונית. אז אנשים רצים ספרינט במקום להבין שיש להם מרתון ואז הם נשחקים. השחיקה הזאת, היא העבודה שלי. התפקיד שלי הוא למנוע אותה".
הינה מתחילים החיים
את המומחיות של בר גפן לתחזוקה במחלות כרוניות היא פיתחה מהחיים עצמם. לפני כשש שנים, בן=זוגה בן זילכה, חווה אירוע מוחי במהלך פרוצדורה רפואית, נכנס לתרדמת והפך לנכה סיעודי. "ניהלתי את מפעל השיקום 'בר גפן זילכה' מהבית. יש לנו עובדים, מרפאה בעיסוק, הידרותרפיסט, פיזיותרפיסטית, מטפלת באומנות, מטפל סיעודי, פסיכולוגית וכל הזמן יש כוח אדם. כל מה שאני בונה עבור לקוחות- בניתי קודם כל בבית שלי".
בן נולד עם פגם באאורטה, העורק הראשי בלב, ואחת לשנה עבר בדיקת אקו לב כדי לוודא שהמצב תקין. ביום שלפני האירוע, אחרי שנתיים וחצי של זוגיות וזמן קצר לפני שילדם עמד לבוא לעולם, ציינו זילכה ובר גפן שני אירועים משמחים: "בבוקר עשינו אקו לב עוברי, כדי לראות אם בן הוריש את המום לעובר ולמרבה השמחה התברר שלא. בערב היינו אצל עורכת הדין, וחתמנו על החוזה לרכישת הזכויות לקניית הדירה שלנו. כשסיימנו, התחבקנו ואמרנו: 'איזה כיף! עומדת להיות לנו דירה משלנו, הבן שלנו בריא, אנחנו מאוד אוהבים זה את זו, יש לנו קריירות שאנחנו מרוצים מהן והנה החיים מתחילים'".
יום למחרת, בן החל לירוק דם, אך לא חש כלל ברע. בהתייעצות עם רופא שהוא חבר טוב, החליטו לגשת לבית החולים. "הגענו למיון באיכילוב ובן עבר סדרה של בדיקות. יוצאת הרופאה עם התוצאות ושואלת: 'מי זה פה בן זילכה?', ותוך שניות ספורות הביאו מיטה והשכיבו עליה את בן. הרופאה אמרה לנו משפט שאני בחיים לא אשכח: 'מפה אתה כבר לא יוצא'. ניסיתי להבין למה, כי בן הרגיש טוב. תוך דקות הגיעו רופאים שהסבירו שיש קרע באאורטה". ההסבר הבא שקיבלו היה שבן יעבור ניתוח שמעולם לא בוצע בישראל. "בעצם מודיעים לו: בעוד כמה שעות רוב הסיכויים שתמות וזוגתך תהיה אלמנה והילד שלך שעוד לא נולד, יתום. המתמחה שעמדה מאחור זזה באי נוחות וכשמנהל המחלקה יצא מהחדר ואנחנו נכנסנו לטיפול נמרץ, היא אמרה: 'הם לא היו צריכים לדבר ככה'. חשבתי שהיא התכוונה לסגנון הדיבור הקר והרגשתי שלא משנה הסגנון, משנה רק השורה התחתונה. אבל בבוקר, היא ורופא נוסף קראו לנו לחדר צדדי ואמרו לנו שלא נאמרה לנו אתמול כל האמת ושהניתוח הזה כן בוצע בישראל, אבל בשיבא תל=השומר. הסבירו לנו שפשוט רצו לשמור אותו בבית החולים, כדי שהרופאים יצברו ניסיון בניתוח מהסוג הזה".
בר גפן הבינה שעליה "להבריח" את בן ל'שיבא' וכך היה. שם עבר בן את הניתוח בהצלחה, אלא שיום וחצי לאחר מכן רופא שלף לא נכון את הצנתר ונחסמה זרימת החמצן למוח. בן קרס, נכנס לתרדמת ונגרם לו נזק מוחי כבד. "עזבתי אותו לילה לפני האירוע הזה כשהוא במצב טוב, מאושש וכל המדדים שלו תקינים. בשמונה בבוקר, כשעמדתי לצאת מהבית לבית החולים, התקשר אליי הרופא ואמר לי: 'בן קרס. סעי לאט'. לא הבנתי מה זה אומר. חייתי בתודעה אקוטית. אוקיי קרס, בוא נטפל בזה, נציל את חייו, או שהוא ימות. לא חשבתי על מצב אמצע כזה. מי בכלל חושב על האמצע הזה?".
כבר חמש שנים שהיא מנהלת תביעה משפטית מול בית החולים, לאחר שהסתבר לה שמדובר ברשלנות רפואית. "למרות זאת, אחרי המקרה המשכנו להיות מטופלים בשיבא, אותו בית חולים שבו אירעה הרשלנות הרפואית ויצא לי גם לפגוש את הרופא המטפל, אבל אני יודעת להפריד. הרשלנות הרפואית במקרה הספציפי שלנו, לא מעידה על ההתנהלות הכללית של הצוות ולכן מבחינתי צריך לעשות הפרדה בין הטיפולים לתביעה ולנהל את הדברים במקביל".
בוחרת כל יום מחדש
החיים התהפכו בבת אחת וכדי לשאת אותם, בר גפן בחרה שלא להביט לאחור. "אני לא משווה את בן למה שהיה בעבר. בשנים הראשונות כשהבנתי שבן לא חוזר, ממש הכרחתי את עצמי לא להסתכל על תמונות וסרטונים ולא לקרוא מכתבים שהוא כתב לי. הרגשתי שאם אביט לאחור אהפוך לנציב מלח. היום כשאני מספיק מאוקלמת בתוך החיים הנוכחיים, אני מסוגלת להביט לאחור ולחייך, כי החיים שם כבר אינם החיים שלי".
הלידה היתה סמוכה לפגיעה של בן. איך עוברים לידה במצב כזה?
"עברתי לידה קיסרית, אחרי שלושה ימים של צירים. בשלב מסוים כבר חשבתי שאנחנו בשרשרת אירועים לא טובים ושיש מצב שמשהו לא טוב הולך לקרות, אבל בסופו של דבר הניתוח עבר בשלום ורנן נולד בריא ושלם".
מי תמך בך? במצבו של בן- הוא היה יכול להיות שותף?
"בזמן הלידה הייתי לבד. מאוד רציתי שבן יהיה איתי, אבל בגלל המצב שלו לא ידענו איך הוא יגיב ולכן החלטנו שהוא לא יהיה נוכח. אמא שלי וחברה טובה שלי חיכו מחוץ לחדר וכמובן שאחר כך באו לבקר חברים. אבל בלידה עצמה הייתי לבד. בתום הלידה, הודיעו לבן שילדתי ושינעו אותו מהחדר שלו בבית החולים לחדר שבו אושפזתי. הוא הגיע ומאוד שמח, אבל אי אפשר להגיד בבירור שהוא הבין מה בדיוק קורה".
איך נראים כיום החיים לצידו של בן?
"נורא קשה להסביר את זה. כי איך מסבירים מה זה בעיית יזימה, או בעיות שליפה או התמצאות? אם תדברי עם בן, הוא עשוי להיראות לך רגיל לגמרי. הוא יקשיב לך, הוא יהנהן, הוא יבין. אבל אם צופים איתו בטלוויזיה צריך כל הזמן להסביר לו מה קרה עם הדמות לפני חמש- עשר דקות, למה היא מדברת ככה, מה המונח הזה שמשתמשים בו, מה שם הלהקה שהזכירו, מי זאת הלהקה שהזכירו. זה לא שהוא נטול ידע. יש ידע, אבל יש לו בעיית זיכרון גם לטווח הקצר וצריך להזכיר הרבה דברים שוב ושוב. ביום=יום שלי אני מגיעה למשרד, ואחרי זמן קצר בן מתקשר לשאול מה שלום רנן, איך היה לו הבוקר ואיפה אני. ואני עונה לו תמיד את אותו דבר: 'היה בסדר גמור, אני בעבודה'. ואחרי שעתיים הוא מתקשר שוב עם אותה שאלה ואני אזכיר לו עוד פעם. או שהוא ישאל אותי מה קורה מחר. איזה דברים הוא צריך לעשות, איזה טיפולים יש לו. הלו"ז שלו קבוע, אבל הוא לא זוכר. אם למשל הוא חווה עכשיו כמה דקות לא טובות – הוא יגיד לי: 'היה לי היום יום מאוד קשה'. מבחינתו הכמה דקות האלה – זה יום, אותן הוא זוכר ומציף את הקושי. הוא לא זוכר ששעה או שעתיים לפני היה לו נורא כיף. הוא גם מבין את הדברים בדרך שונה ממה שאנשים אחרים מבינים. על זה תוסיפי את הבעיות המוטוריות. אין פעולה שבן יכול לבצע לגמרי לבד, במה שהוא לא צריך עזרה- הוא צריך השגחה. בן לא יכול להישאר דקה לבד, אז יש מטפל סיעודי שחי איתנו ויש את בני המשפחות שלנו שגרים קרוב ומאוד עוזרים".
נשמע לא פשוט. מה מחזיק אותך?
"יש רגעים קשים ויש רגעים נפלאים. ובן הוא אבא של רנן, הבן שלנו. נכנסתי להריון בגיל 35 והבנתי טוב מה המשמעויות של זה. הבנתי שילד זה הדבר היחיד בחיים שאין ממנו דרך חזרה. את קונה דירה את תמיד יכולה למכור אותה, הסתפרת, עלית במשקל, החלפת עבודה- הכל הפיך, חוץ מילדים. בתפיסה שלי, אם אני בוחרת לעשות ילד עם בן זוג- אני קשורה אליו עד יומי האחרון. זה לא מחייב אותי לחיות איתו אם הוא מאמלל אותו אם הוא אדם נורא, אבל זה אומר שאני קשורה אליו כל חיי. ובן לא עשה שום דבר רע, הוא נפגע והוא האבא של רנן. מתוך המחויבות שלי לילד נגזרת המחויבות שלי להורה של הילד שלי. ויש גם את המחויבות שלי לחבר. בן הוא חבר הכי טוב שלי ואני לא דופקת חברים. ברור לי שהוא היה עושה את אותו דבר עבורי ויותר, גם הוא לא היה עוזב אותי. האם כשבחרתי להישאר ידעתי שככה החיים יראו? לא ידעתי, ובכל זאת זה אני בוחרת כל יום מחדש להישאר".
לחבק את הכאוס
נן, שנולד לתוך המציאות החדשה והמורכבת, כבר כמעט בן שש. עד לאחרונה היא אפילו הצליחה לנהל את חייהם מבלי להזדקק לשירותי שמרטפות, תוך ג'גלינג אינסופי בלו"ז לא הגיוני. עכשיו החליטה להרפות מעט. "הבייביסיטר של רנן היא המטפלת באומנות של בן והיא כבר אצלנו בבית שלוש שנים, זאת אומרת שהיא כבר מכירה את בן ואת רנן. היא עובדת עם בן בפיסול וציור ולפעמים גם רנן מצטרף אליהם. אז היא כבר מכירה את רנן ויודעת לעבוד איתו".
איך רנן מתמודד עם הפגיעה של בן?
"כבר מגיל שלוש התחלתי להסביר לו את הסיטואציה ולתאר לו מה קרה. כל שנה הסיפור משתכלל לפי רמת ההבנה שלו בהתאם לגיל. הוא מבין ויודע שאבא שלו נפגע ראש והוא גם לא באמת מכיר משהו אחר. כמובן שכולנו שואפים לקונפורמיזם ושנהיה כמו כולם, אבל אני אומרת: לכל משפחה יש את התיק שלה והוא מבין את זה. אני מסבירה לו שיש חסרונות ויש יתרונות באבא כזה. היתרונות הם שיש לו אבא שנותן לו המון זמן איכות ביחד; הם משחקים, הם יכולים לשבת ולצייר ביחד, בן גם יכול להזיז את רגל ימין אז לפעמים הם בועטים בכדור אחד לשני. יש להם תקשורת מאוד טובה והרבה זמן לבלות ביחד ואין ספק שלא כל הילדים זוכים לזמן כזה עם אבא שלהם".
אין לך מידי פעם רגעי כאב על החיים שהיו ואבדו, או על החיים שדמיינת וכבר לא יהיו? מה את אומרת לעצמך ברגעים כאלה?
"שאני חיה חיים אחרים. הם לא דומים לחיים שהיו לי, הם לא דומים לחיים של רוב האנשים, אבל הם מאוד דומים לחיים של עשרות אלפי אנשים בישראל. אתם פשוט לא מכירים אותם, אבל אני מכירה אותם והם עוד קבוצת שייכות שיש לי. אנחנו, בנות זוג של נפגעי ראש, חיות חיים דומים שהם על נתיב מקביל לנתיב של אחרים. אבל אם פותחים עכשיו כל משפחה, מוצאים שם משהו. למדתי שבכל בית יש תיק וגם לי יש. ובכלל, שום דבר לא נשאר אותו דבר לטוב או לרע. מצבי היום שונה גם ממה שהוא היה לפני שלוש או שש שנים ובעוד שלוש שנים וגם בעוד עשר שנים הוא ייראה אחרת. מתוך ההבנה הזאת אני מחבקת את הכאוס. אני לא מפחדת ממנו, אלא חיה אותו".
היכולת הזאת, לחבק את הכאוס, עזרה לה להתמודד טוב יותר מרובינו עם מציאות הקורונה הכאוטית. "אני לא אוהבת את המצב הזה, אבל אני לא בדיכאון קורונה כמו רבים מהחברים שלי, שמרגישים שפתאום החיים שלהם יצאו משליטה. אני יודעת איך להתנהל בכאוס וברור לי איך נראית המציאות כשהשמיים נופלים. זה לא הופך את הנפילה לנעימה, זה רק הופך אותה לפחות מבהילה, פחות מדכאת ופחות מטלטלת. אנשים נורא מפחדים כשהעולם עכשיו משתנה, אבל הוא כל הזמן משתנה. פשוט הוא השתנה יותר לאט קודם ועכשיו זה קורה באינטנסיביות ודרמטיות מבהילות".
גם בתפקידך כעיתונאית וגם בתפקידך הנוכחי את עובדת מול אנשים שנמצאים במוקדי הכוח, יש ההבדל?
"כעיתונאית את לא צריכה לעבוד לטווח ארוך עם האנשים שעוסקים בבירוקרטיה. את הפקיד שצעקת עליו לא תראי בעוד שבוע. בתפקיד הנוכחי שלי, אני אעבוד מול אותו פקיד גם מחר וגם בעוד שבוע. אני לא יכולה לבוא ולצעוק, אני צריכה למצוא דרך אחרת להשיג את מה שצריך עבור האנשים שאני מייצגת".
ויש דרך?
"כן. אני מגייסת את הבירוקרטים וזה עובד מדהים. כשאת פונה לטוב שבאדם הרבה פעמים את רואה שיש לו נכונות גבוהה יותר להתגייס לטובת המקרה, כי את בעצם מזכירה לו למה בכלל הוא פה, וגם מתאפשר לו להגיב ולפעול לא מעמדת מגננה. לבירוקרטים יש הרבה כוח בידיים וכשמישהו בא ואומר להם 'תראו איזה דבר טוב אתם יכולים לעשות עם הכוח הזה', ומגיש להם בעצם הזמנה למצווה- זה הרבה פעמים מוליד תגובה אפקטיבית".
את אדם מאוד מוכר. לא היה לך קשה להיות חשופה לעולם בפגיעות שלך?
"היום כבר נורא שחררתי את זה, אבל בהתחלה, בשנה הראשונה היה לי נורא קשה להיות חשופה בפגיעותי. את באבל, החיים כמו שהכרת אותם מתו. האיש כמו שהכרת אותו, איננו. יש לזה גם שם: 'אבדן עמום'. לחוויית האבל הזו, יש שלבים אבל אין לה טקסים שממחישים את האבל, בניגוד לאבל על מת. זאת חוויית אבל על כל שלביו למעט השלב האחרון: שלב השיקום והבניה מחדש וזה אולי הכי מתסכל. כי אחרי שמת לך מישהו, את בסוף תצאי לעבוד ותקימי בית חדש ותבני מחדש את חייך. זה לא כזה מובן מאליו כשמדובר בנכה סיעודי ובבת הזוג שלו".
לא צינית
וכמו שדברים רבים השתנו בחייה, כך גם השתנתה נקודת מבטה על התקשורת. "כשהתחלתי לעבוד בעיתונות, התחושה הייתה שאפשר לשנות את העולם. ואז את מתבגרת ומבינה שמהפכות יודעות להרוס מבנים ישנים, אבל הן לא יודעות לבנות מבנים חדשים במקומם. והיום אני חושבת שאין טעם להרוס מבנה ישן בלי שיש לך תוכנית איך הולך להיראות המבנה החדש, והעשייה התקשורתית כזאת כבר לא נראית לי נורא חשובה".
בימים אלו היא מגישה שתי תוכניות: התוכנית 'יהיה בסדר' שמשודרת בגל"צ ומסייעת לאנשים מול עוולות בירוקרטיות ומשמשת כפרשנית ספורט זירה בתוכניות האבקות, תחום שהיא מאוד מחוברת אליו ואוהבת. "ב'יהיה בסדר' פתאום הבנתי שיש כמה פונקציות של תקשורת. אם נדמה זאת למצב שבו אנחנו עומדים על גדות הנהר ובתוך הנהר טובע אדם- התפקיד של הכתב הוא לדווח על כך, ובדיווח שלו לשאול: למה לא היה מציל, ולא היה שילוט, ולא היתה גדר. ב'יהיה בסדר' התפקיד שלי הוא לקפוץ למים ולהציל אותו. זה סוג אחר של עיתונות".
בימים אלו עומדת בר גפן במרכזה של תביעה אמיצה. תחילתה כאשר משתמש בטוויטר העלה ציוץ שבו הטריד מינית אותה ואת בן זוגה. "לא עקבתי אחרי אותו בחור והציוץ הגיע אליי מאנשים שהראו לי אותו. כתבו עליי מספיק דברים איומים וגם אני מסוגלת להשתמש בשפה בוטה, אבל יש הבדל בין שפה בוטה לעבריינות. הציוץ הזה עבר על כל כך הרבה סעיפים חוקיים: הטרדה מינית, הפרת פרטיות, הוצאת דיבה – כל מילה שם היתה עבירה בפני עצמה". בר גפן דיווחה על הציוץ, אך תגובת טוויטר היתה שהציוץ איננו מפר את כללי הקהילה וכי הוא לא יוסר. גם כאשר התלוננה בשנית קיבלה תשובה דומה. "הבנתי שמישהו פה או לא מבין, או לא רוצה להבין, אבל הוא לא מוכן להגן עליי מפני אלימות". בעקבות הסירוב להסיר את הציוץ פנתה לעורכי הדין גיא אופיר וליבי שוד שהגישו תלונה. הציוץ הוסר והחשבון הושעה לשלושה ימים. החשבון, כך הסתבר, הוא פיקטיבי ועד היום בר גפן לא יודעת מי עומד מאחוריו. בר גפן החליטה לא לוותר. למרות המהמורות בדרך וביניהם הטענה שאי אפשר לתבוע את הטוויטר כיוון שאינה חברה ישראלית ואין לה נציגות בישראל, בר גפן הצליחה באמצעות צו בית משפט לתבוע את החברה ואף נפסק שעל הרשת לשלם לבר גפן 20,000 ₪. כמו כן נקבע כי הטיעון של טוויטר, לפיו מה שנכתב בציוץ הוא נכון ולכן אין בעיה בפרסומו, אינו עינייני. בדיעבד, היא הבינה את עצמת הנזקים של הציוצים בטוויטר. "לפי דו"ח שיצא אפשר לראות כיצד טוויטר באופן סיסטמתי לא מגנה על נשים. מה שקרה לי הוא לא עוול ייחודי אלא משהו שקורה להרבה מאוד נשים בטוויטר. ולא רק לנשים, גם לנכים. ואם בהתחלה חשבתי שאני אתבע אותם, אנצח, אקח את הכסף ובזה ייגמר הסיפור, עכשיו זה כבר נהייה פרינציפ. הרגשתי שהתגובה שלהם על הבריונות היתה עוד בריונות. מה הם חשבו עצמם? שאני אותש מהבריונות שלהם? דווקא הבריונות הזאת היא שהניע אותי לפעול". בעבר, לדבריה, היה קשה לנצח בתביעה מהסוג שתבעה, אלא שעכשיו לאחר הפסיקה בתיק שלה, נפתח הפתח לתביעות מהסוג הזה. "כל מי שנעשה לו עוול שעובר על החוק ברשתות החברתיות – יכול לתבוע לא רק את המעוול, אלא גם את אלו שמאפשרים את העוולה. כי יש עבירות שלא יכולות להתקיים בלי שמאפשרים אותן. במקרה שלי, טוויטר היא הגורם המאפשר". הדרך עד המשפט רצופה מאבקים, אבל היא יודעת שיהיו מספיק אנשים שיבואו ויתמכו בה ברגע האמת.
6 שנים עברו מאז הפגיעה של בן. במה היא שינתה אותך? הפכת לאדם טוב יותר? ציני יותר? לוחמני יותר? חומל יותר?
"כל חוויות החיים משנות אותנו, זה ברור. אני יכולה להגיד שהאירוע והזמן שעבר מאז גרמו לי לראות יותר את הצורך של הזולת. אני לא יודעת מה היה קורה אילולא האירוע, כי כך או כך הייתי משתנה בשנים האלו. אני לא חושבת שהפכתי להיות צינית, כי אדם ציני זה מישהו שנשברה לו התמימות ובמקרה שלי זה לא קרה. אבל אני כן חושבת שבגלל שלא היה לי זמן להסתכל על עצמי, למדתי להסתכל יותר החוצה".
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
אהבת את הכתבה? סמני לנו!
כבר שיתפת את הכתבה עם החברות?
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך >
