בין סגירת המגזין שאתן אוחזות בידיכן לסגירת המגזין הקודם, האיש שלי תרם כליה. שנים תהיתי ביני לביני איך עדיין לא בא ואמר לי שהוא רוצה לעשות כן, כי הרי זה כל כך מתאים לו. הוא תורם דם כל שלושה חודשים, תורם תרומבוציטים כשהוא שומע שיש מבצע כזה, ואם היה לו מספיק שיער על הראש – אני בטוחה שהיה תורם גם שיער. בכל אופן, שנים תהיתי ביני לביני ולא אמרתי לו כלום, כדי שלא יחשוב שאני מצפה ממנו או דוחקת בו לתרום. ואז בוקר אחד, חודשיים לאחר שאמא שלו נפטרה, הוא אמר לי על כוס הקפה של הבוקר שהוא רוצה לתרום לזכרה.
הסכמתי. ברור שהסכמתי. אם האיש שלי רוצה לעשות מעשה נאצל לזכר אימו האהובה, חשבתי שאני שם רק כדי לעודד ובטח לא כדי לסכל לו את הרעיון. הוא יצר קשר עם "מתנת חיים" ואחרי סדרת בדיקות ואבחונים, נמצא האדם שזקוק לכליה שלו ונקבע מועד לניתוח.
ובכל זאת, ימים ספורים לפני הניתוח המתוכנן, חטפתי פיק ברכיים. אולי הוא מסכן את עצמו? הרי בכל זאת, הוא לא בן 30, ובגילו יכול להיות שהוא פוגע בבריאותו. אולי לא כדאי?
כשעלו בתוכי הקולות המהוססים, העדפתי להשתיק אותם. ידעתי שלא אגיד לו שירד מהנושא, וגם לא רציתי שיידבקו בי אנרגיות שליליות. ובכל זאת סימני השאלה המנקרים הרימו מדי פעם ראש.
ערב לפני הניתוח הגענו לבית החולים תל השומר. עוד לפני שיצאנו לדרך החלו לרוץ שמועות על אירוע קשה שהתחולל בעזה, עם פצועים והרוגים רבים. כשהגענו לתל השומר, בלי קשר לאירוע שהתרחש שעות ספורות קודם לכן, בית החולים המה חיילים וחיילות ולהם פציעות ניכרות – חלקם כרותי גפיים או חבושים בחלקי גוף שונים, נעזרים בקביים או בכיסאות גלגלים. גם בני משפחותיהם היו שם, טרוטי עיניים ועייפים. השמועות אמרו שעידן עמדי נפצע קשה והועבר לתל השומר כשהוא מורדם ומונשם, שבאותו אירוע נפצעו חיילים נוספים ושיש לא מעט הרוגים. באותו לילה כבר הותרו לפרסום שמותיהם של ארבעה הרוגים והלכנו לישון בתחושה קשה. בבוקר, זמן קצר לפני הניתוח, הותרו לפרסום שמותיהם של חמישה חללים נוספים.
זאת הייתה יממה קשה לעם ישראל. תשעה מטובי בנינו מסרו את נפשם, והלב דאב. אבל דווקא היממה הקשה הזאת זיקקה בי את האמונה שהאיש שלי עושה את הדבר הנכון. במקום כמו תל השומר אי אפשר שלא להיתקל בחיילים הפצועים ובבני משפחותיהם, ואי אפשר שלא לראות את הצללים של חבריהם שכבר אינם. הסתכלתי על הצעירים הללו שאיבדו ידיים, רגליים ואיברים חיוניים נוספים בגופם, שהיו גם מוכנים למסור את נפשם למען כולנו ולמען יהודים אחרים שנמצאים בשבי והם כלל לא מכירים, וחשבתי: מה זו כליה אחת מיותרת לעומת הצלת חיי יהודי אחר?
כשנפרדתי מהאיש שלי בדרכו לחדר הניתוח הייתה בי תחושה חזקה של ביטחון שהוא עושה את הדבר הנכון. הרי אנחנו חוליה אחת בתוך שרשרת הדורות של עם מופלא, וכמו שאמר טרומפלדור: “חסר גלגל? אני גלגל”. העזרה לזולת, החסד, המוסר היהודי – הם הכוח של העם שלנו לאורך כל הדורות.
יום לפני הניתוח דיברתי עם רותי גרינגליק, אימו של שאולי ז”ל, הקצין שהתעקש להתגייס למילואים ונהרג בקרבות בעזה. כשרותי נתנה את הסכמתה להתראיין למגזין, אמרתי לה שתראיין אותה עיתונאית מהנבחרת שלנו אבל לא נקבתי בשם. עוד קודם לניתוח ידעתי שאני ארצה לעשות זאת, אבל לא רציתי להתחייב למשימה נוספת לפניו.
לאחר שהניתוח עבר בהצלחה והאיש שלי התעורר כולו מחויך ושמח, התקשרתי לרותי. סיפרתי לה שכבר יום קודם, כשדיברנו, רציתי להיות זו שתראיין אותה, אבל האיש שלי תרם היום כליה ולא רציתי להתחייב לפני שהייתי בטוחה שהניתוח עובר בשלום.
רותי הופתעה. וואו! איזה מעשה גדול עשה האיש שלך, כל הכבוד! אמרה לי. היא לא ראתה, אבל כשהביעה את הערכתה העיניים שלי התמלאו דמעות. מה זה לתרום כליה לטובת יהודי אחר לעומת הבן שלה, ששילם בחייו לטובת יהודים אחרים? חשבתי. קטונתי. קטנים כולנו מול הלוחמים שלנו שמוסרים את נפשם למען עם ישראל. הם האורים והתומים שלנו.
שרק נהיה ראויים להם.
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
שיחת טלפון מפתיעה מראש הממשלה לשעבר הובילה את אור אלון וציפי חוטובלי לקבל את ההצעה לעבור ללונדון. היא בתור שגרירת ישראל והוא בתפקיד בן זוגה של השגרירה. אחרי תקופת הסתגלות לא קצרה, אור אלון מספר על התפקיד הלא רשמי שלו, על האפשרות להוסיף לעבוד מרחוק בזכות הקורונה, וכמובן על מזג האוויר האנגלי ועל הפגישה עם המלכה. שיחה פתוחה, משעשעת, מרגשת וממש לא בריטית
אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שנרגיש טוב יותר, אחרי שיהיה יותר זמן, אחרי שיהיה פחות חם, אחרי החגים- תמיד תוכלו למצוא תירוץ למה בעצם "לא". אבל אם עדיין מפעם בכם הרצון להעז ולממש את החלום- הכתבה הזאת היא בשבילכן
