יותר מפעמיים נס
כשהרופאים אבחנו אותו כעקר וכשטיפולי הפוריות לא צלחו, משה ובת עמי מורנו
תארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות
כתבה מתוך מגזין מספר 297
- כתיבה: שרית לוי אשכנזי |
- צילום: Shutterstock
אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שנרגיש טוב יותר, אחרי שיהיה יותר זמן, אחרי שיהיה פחות חם, אחרי החגים- תמיד תוכלו למצוא תירוץ למה בעצם "לא". אבל אם עדיין מפעם בכם הרצון להעז ולממש את החלום- הכתבה הזאת היא בשבילכן
לקראת גיל 70, בתחילת תקופת הפנסיה שלו, החליט גילברטו יוגנד להתחדש בתחביב משמח והחל ללמוד לנגן על קלרינט לראשונה בחייו. כיום, בגיל 78, הוא ממשיך ללמוד נגינה, מתאמן פעמיים ביום ומופיע ברחבי הארץ במסגרת הרכב קלרינטים של בית הגמלאים בהרצליה. כשאני מתעניינת איך בתחילת העשור השמיני לחייו, פתאום קם אדם ומתחיל תחביב שבדרך כלל מתחילים בעשור הראשון לחיים, הוא מספר לי את הסיפור הבא: "באחד הימים, השכנים שלנו עזבו והשאירו כמה חפצים. באחת הקופסאות גילינו קלרינט ישן ובו ברגע החלטתי ללמוד לנגן עליו".
יוגנד שעלה מברזיל לפני כ=54 שנים, עבד כל חייו בתעשיית ההייטק הישראלית ובחברות בינלאומיות בתחום האלקטרוניקה. כשפרש לגמלאות, החל לעבוד כיועץ עצמאי לחברות סטארט אפ עד שהרגיש שמיצה את התחום. הוא נרשם לקורסי לימוד בתנ"ך והחל להתנדב עם קשישים חולי אלצהיימר וניצולי שואה אבל חיפש עניין נוסף להכניס לחייו. "כל חיי אהבתי מאוד מוזיקה אבל עבדתי 12-14 שעות ביום ולא התפניתי לטפח תחביבים. עכשיו התפנה הזמן והחלטתי לנסות. זה היה קשה בהתחלה, מעולם לא למדתי לקרוא תווים אבל אני מאמין שהצלחה זה עניין של רצון והתמדה. אם משהו מעניין אותנו אנחנו משקיעים בו. התמודדתי עם קושי גם בפן האישי: בחיי המקצועיים נתתי הוראות לכולם, הייתי ה'בוס' ופתאום היה עליי לקבל הוראות ממורים צעירים שאומרים לי מה לעשות ומתקנים לי טעויות. זה לא היה פשוט עבורי, אבל כבשתי את היצר כדי להתקדם. אחרי זמן מה הקשבתי לצלילים שאני מפיק וחשבתי שזה טוב, התחלתי ליהנות מהעניין".
מה היו התגובות של המשפחה והחברים?
"מאוד עודדו אותי במשפחה, אני מרגיש גאווה וסיפוק. מצד אחד אני משוחח עם נכדתי שלומדת ביו=טכנולוגיה על תחום עיסוקה, מצד שני משוחח עם ביתי המנצחת על תחום המוזיקה. החברים משבחים אותי ואומרים שהם לא היו יכולים".
היכולת להתחדש היתה טבועה בך תמיד?
"תמיד אהבתי אתגרים וגם עסקתי בתחום שחייב אותי ללמוד כל הזמן דברים חדשים. בתחום ההייטק קצב החידוש הוא מואץ. שינוי הוא תמיד קשה להתמודדות, אבל אני חושב שמי שלא מתחדש בחיים- הוא מת, גם אם לא באופן פיזי. יש אנשים שנשארים מאחור ואחר כך נעשים תלויים באחרים, הם משלימים עם מה שיש, זה עצוב".
יוגנד מדגיש שהוא ריאלי, נערך לתקופה שבה הגוף יענה לו פחות ועם זאת, מאתגר את עצמו ולא נשאר במקום. "לא לחשוב על העתיד זו טיפשות, אבל לחשוב על זה כל הזמן זה טיפשי שבעתיים", הוא מחייך. "התלבטתי אם לקנות קלרינט טוב ויקר, חשבתי לעצמי 'כמה שנים יהיה לי עוד אויר לנגן'. אז ילדיי ואשתי עודדו אותי שכל עוד אני בריא- אמשיך לנגן ותמכו בקניית הקלרינט החדש ואני מרוצה ממנו מאוד".
הוא לא מפסיק להפתיע ומספר שמלבד הנגינה הוא מטפח תחביב רכיבה על אופניים ולפני שלוש שנים נרשם למרכז ספורט והחל לשחק טניס. נוסף לכך הוא מספר שהוא קונה ברשת ליווי ליצירות מוזיקליות, מקליט את נגינתו ומעבד אותם יחד בתוכנה דיגיטלית. "אני שולח מעת לעת הקלטה למשפחה ולחברים. לא עמדתי בפיתוי להשוויץ מעט", הוא מחייך בשובבות.
'נקודת ה=FED UP'
גילברטו יוגנד הוא ללא ספק איש מעורר השראה ודוגמא לאופטימיות והתחדשות בלתי נדלית. כמה נשים ואנשים היו רוצים לעשות שינוי בחייהם ולא עושים את הצעד הראשון? כמה מאיתנו חולמים על שינוי ודוחים אותו עד שהילדים יגדלו, מצב העו"ש ישתפר, נרגיש טוב יותר, או שיגיע אחרי החגים?
ובכן, "אחרי החגים" כבר מעבר לפינה. לדחות אפשר תמיד, אבל למה לא לנסות לשם שינוי לקפוץ למים הקרירים? למי ובאיזה מצב כדאי לעשות שינוי?
עידית בן=ברוך, מאמנת לפיתוח אישי ועסקי ומכשירה מאמנים ב"תות-תקשורת ותוצאות", מסבירה שאנשים מחוללים שינוי בשני מצבים עיקריים. "יש אנשים שהיה להם טוב ועכשיו הם רוצים 'טוב אחר' ויש אנשים שלא היה להם טוב ועם הגיל הם הגיעו לבשלות וקיבלו אומץ ותעוזה כדי לקחת סיכון ולעשות שינוי".
מה צריך לקרות כדי שנגיע לבשלות הזאת?
"כדי לעשות שינוי צריך להגיע ל'נקודת ה=FED UP' (נמאס, בתרגום חופשי) והיא יכולה לקרות בשני מצבים: המצב הראשון הוא כאשר השינוי נובע מתחושה של סבל- האדם מרגיש שאינו מסוגל לשאת עוד או אינו מסוגל להתפשר, שרע לו. יציאה לשינוי ממקום כזה מלווה בהרבה תסכול, חרטות, רגשי אשמה, הלקאה עצמית ואנרגיות נמוכות.
"במצב השני השינוי מתרחש כשלאדם יש תחושה שמגיע לו טוב יותר ושם קורה דבר מדהים. את 'נקודת ה= FED UP' הזו, אנו מזהים פעמים רבות סביב גיל חמישים. הילדים בגרו, ואחרי שנים של נתינה ועשיה למען המשפחה אנשים מרגישים שזה הזמן לדאוג לעצמם. בשלב הזה התנאים בשלו והיציאה לשינוי לא נעשית ממקום של חסך אלא מתוך רצון לצמיחה ובאנרגיה חיובית".
בן=ברוך מציינת שבנקודה הזו היא פוגשת בעיקר נשים, שמיקמו את האימהות והילדים בראש סדרי העדיפויות ולקראת גיל חמישים התפנה להן זמן והן חשות שעכשיו "מותר להן", הן יכולות לדאוג לעצמן מבלי שזה יבוא על חשבונו של אף אחד.
"אגב", היא מציינת, "האפשרות לשינוי הייתה קיימת גם קודם, זו רק שיחה שמתנהלת לנו בראש שאומרת ששינוי הוא בלתי אפשרי, אך האמת שיש דרכים לעשות זאת גם כשיש ילדים קטנים, וזו מגמה מתפתחת שרואים יותר בשנים האחרונות".
היציאה מ"אזור הנוחות" היא קשה?
"'אזור נוחות' זו מכבסת מילים בעיני. הכוונה למקום שלא בא לי להיות בו, אבל שאני נשארת בו כי המחירים שאני משלמת מוכרים לי. אני קוראת לזה 'אזור מוכר'. צריך להבין שבכל בחירה בחיים יש רווח והפסד. כשהרווח עולה על המחיר, לא בטוח שצריך לשנות, אבל אם המחירים מציקים לי, אז אני לא אמורה להיות שם".
בן=ברוך יודעת על מה היא מדברת. גם היא עזבה משרה יוקרתית כעורכת דין במשרד המשפטים לטובת קריירה חדשה בתחום האימון סביב גיל 40 כשהיא אם לחמישה. "מעולם לא אהבתי להיות עורכת דין אבל שרדתי 15 שנים במקצוע. חששתי מאוד משינוי עד שהגיעה הבשלות וגם אז, עשיתי את המעבר בהדרגה", היא משתפת.
את רואה חשיבות בהתחדשות ובריענון?
"שינוי בעיני הוא לא מטרה אלא אמצעי להגיע אל מה שאנחנו רוצים, אבל ברור שעם הגיל אנחנו משתנים ורואים דברים אחרת. לקראת גיל חמישים אנחנו מגובשים ויציבים יותר מבחינה אישיותית וגם מתפנה זמן ולכן אנשים מחפשים אפיקים חדשים להתנסות בהם, נפתח פתח. זה גם הזמן להגשים משאלות, היומיום פחות שואב, לפעמים יש יותר פניות כלכלית שעוזרת לעניין והשיח הפנימי 'מה אני רוצה' – הופך להיות לגיטימי יותר".
התחדשות ושינויים תלויים גם בהיבט הפיננסי. לפעמים נדמה שיש קשר בין יכולות כלכליות להגשמת חלומות, זה נכון?
"ממש לא. ראשית, לא כל הגשמת חלום היא עניין של אילוץ כלכלי. כשמישהו בא אלי עם רצון להוציא רישיון טיסה או להיות סקיפר על יאכטה זה בהחלט עולה הרבה כסף, אבל חלומות לא בהכרח מבוססים על כסף. לפעמים הגשמת חלום תלויה בסדרי עדיפויות, בשחרור מפחדים משינוי ובסיבות אחרות. ולכן, השלב הראשון הוא להסכים לומר את החלום ואז כבר עולים פתרונות הגיוניים שמחוברים למציאות ובהתנהלות כלכלית נכונה, לפעמים לזמן מוגבל, אפשר לממש אותו. הכי קל למצוא סיבות למה אי אפשר ולהישאר נטועים במקום. דווקא סביב גיל 50 אנשים מודעים למצבם הכלכלי ויכולים להיות מתוכננים ואז קל יותר לקבוע סדרי עדיפויות ולמצוא משאבים כלכליים".
תהליך שאינו נגמר
אצל יפעת טל (51), רוחות של שינוי החלו להתעורר כבר בגיל 45, אבל הרוח הגדולה שסחפה אותה הופיעה בגיל 50, בעיצומה של שנת הקורונה והסגרים. השינויים שלה התרחשו במקביל בשני תחומים עיקריים. "כל חיי עסקתי בספורט במינון נמוך ולפני כמה שנים נרשמתי לקבוצת ריצה מטעם הבנק שבו עבדתי. אחרי שנים שבהן רצתי פעמיים בשבוע, נכנסתי לעניין ברצינות והצבתי יעד של ריצת 5 ק"מ ואחר כך של ריצת 10 ק"מ. נהניתי מהריצה, הרגשתי שזה בריא ועושה לי מצב רוח טוב. הריצה עם מאמן ובתמיכה של קבוצה, דרבנה אותי להציב יעדים גבוהים ולבסוף החלטתי לרוץ מרתון- 42.2 ק"מ. נרשמתי למרתון בריגה אבל אז פרצה הקורונה והמרתון בוטל. למרות זאת, החלטתי להמשיך באימונים לבד, כי אסור היה בקבוצות והשיא היה שגם במגבלות המרחק מהבית, רצתי 35 ק"מ ברחוב שלי שאורכו 400 מטר. זה היה קשה בלי קבוצה אבל הצבתי יעד והחלטתי שאגיע אליו ויהי מה".
במקום המרתון בריגה ארגן לה המאמן שלה מרתון אלטרנטיבי אישי בתל-אביב. "כשסיימתי אותו תחושת הסיפוק היתה אדירה. ראיתי שאני מסוגלת להכל ושהכל אפשרי. למדתי לעשות דברים בקצב שלי, לא להשוות את עצמי לאחרים, לא לפחד ולהאמין שלא משנה מה יקרה- אני אצליח כל עוד אני מפוקסת במטרה".
הביטחון העצמי שנסכה בה החוויה הזו, איפשר את השינוי שכה כמהה אליו בזירה התעסוקתית. "עסקתי בתכנות, ניתוח מערכות וניהלה פרויקטים וצוותים אבל הרגשתי שאני לא נמצאת במקום הנכון לי". במהלך השנים חיפשה להתפתח בכיוונים נוספים, אבל גם כשהתמנתה לתפקיד חדש בתחום תכנון ובקרהעדיין חשה מתוסכלת מהתפקיד שלא אפשר לה לממש את מגוון כישוריה.
"לא ידעתי מי אני ומה בדיוק אני עושה וכשבמהלך הקורונה הוציאו אותי לחל"ת, החלטתי על שינוי 'ביג=טיים'. למדתי מיתוג אישי, דיברתי עם אנשים מהתחום, קראתי, השתתפתי בוובינרים והבנתי מי אני ומה המיוחדות שלי בתחום. הבנתי שאני מובילה אנשים לצמיחה ושזו השליחות שלי בעולם, ומהרגע הזה- השמיים לא היו הגבול. התחלתי לכתוב בלוג, הסרטתי נשים שהפכו את הקורונה להזדמנות, למדתי כתיבה שיווקית ועמידה על במה ויצאתי בהרצאה שמעבירה מסר ששינוי הוא אפשרי. במקביל הגיעו ההזדמנויות, הציעו לי להיות מנטורית בתוכנית חדשנות ונכנסתי כשותפה במיזם לתמיכה בעסקים קטנים ובינוניים. הבנתי שאני יכולה לפרוץ את הגבולות של עצמי".
טל מונתה בבנק למנהלת משאבים ותפעול ומובילה לצמיחה, והשילוב לדבריה, מספק אותה ומניע אותה הלאה.
מה השינויים עשו לחיים שלך?
"נמלאתי אמביציה ותשוקה. אני שמחה יותר, מחויכת וגם פיזית אני מרגישה חיונית וערנית יותר. אנשים אומרים לי שאני נראית צעירה ושמחה מכפי שנראיתי בעבר. פעם הייתי משווה את עצמי לאחרים, נמנעתי לדבר שמא אטעה, היום השתחררתי מזה. לא מעניין אותי מה יגידו, התחלתי לאהוב את עצמי ואת השליחות שלי. כשיש לי רעיון להוביל-גם אם הוא לא מושלם- אני קופצת למים ומתחילה לעשות, כיף לי להתחדש ואני מאמינה שהכל תלוי בנו. כל המסרים הללו עוברים לשלושת ילדיי. אמנם יש לי פחות זמן פנוי אבל הם רואים אותי שמחה ועסוקה במה שאני אוהבת לעשות, מציבה מטרות ומשיגה אותן. אני שומרת שבת אז זה הזמן המשפחתי, בלי ריצות".
כיום, טל לומדת אימון ומלווה נשים אחרות לשינוי. כפרויקט אישי, היא שוחחה עם 102 נשים שעשו שינוי והמסקנה שלה היא, שאסור לוותר על חלומות. "זה תהליך שלא נגמר אבל היום אני בכיוון הנכון. צריך ללכת עם הלב. ככה גדלים ומשפיעים בעולם, כל אחד עם הייחודיות שלו. זה נשמע קלישאתי, אבל זה לגמרי נכון".
פחות "עושה חשבון"
גם לטליה גור (72) היה חלום: להיות אחות, היא הצליחה לממש בגיל 50. "המון שנים חלמתי להיות אחות. נמשכתי לתחום אבל עסקתי בתחומים מגוונים, גידלתי שישה ילדים והחלום נדחק. כשחזרנו אחרי שנתיים משליחות בקייב, הבנתי שאני מתבגרת, ש'זה עכשיו או לעולם לא'- ונרשמתי ללימודי הסבת אקדמאים לסיעוד בהדסה עין כרם. הילדים הקטנים שלי היו כבר בגילאי העשרה והרגשתי שזה הזמן בשבילי".
מה היו התגובות במשפחה להחלטה?
"אפשר לומר שבעלי לא התלהב, אבל הוא לא עמד בדרכי. הוא הבין שאני מאוד רוצה את זה. ומבחינה כלכלית תמיד ידעתי שאם אצטרך עזרה תהיה לנו תמיכה מצד סבי ומצד ההורים".
איך היה לחזור לספסל הלימודים בגיל הזה, היה קשה יותר?
"הייתי המבוגרת מבין כולן, היו מבחנים ולימודים לאורך שעות. זה היה קשה אבל באופן מסוים הלימודים היו דווקא ריענון, הפעלתי שוב את המח וחשתי סיפוק".
גור מספרת שבסיום הלימודים נתקלה בפער בין החלום למציאות שטפחה על פניה. "לא הרגשתי שאני לומדת מהר ושאני זריזה כמו האחרות, היה לי קשה. לקח לי זמן למצוא את המקום שלי אבל ברגע מסוים זה פשוט קרה. אני זוכרת את עצמי תוך כדי חבישה, רוכנת מעל רגל של מטופל, מרגיעה ומנחמת וחושבת לעצמי שזה בדיוק מה שרציתי לעשות, שעכשיו מתגשם החלום שלי. מאוחר יותר מצאתי את הנישה שלי בפסיכיאטריה ואז גם הנחיתי קבוצות ומטופלים מצאו בי אוזן קשבת. שילבתי את הכישורים שהבאתי מניסיוני המקצועי כמורה באולפן וכיועצת הורים. הרגשתי שזה המקום שלי ושמחתי בו. עבדתי כאחות עד שפרשתי לגמלאות".
מאז היא ממשיכה לטפח תחביבים ולהתחדש. "לאחרונה התחלתי ללמוד ציור וגיליתי שעם רצון והשקעה אני מצליחה מעבר לדמיוני ולכבוד יום הולדתי ה=70 פרגנתי לעצמי צניחה חופשית עם הנכדה שלי. במקביל עברתי קורס מעמיק כדי שאוכל להתנדב בקו הטלפוני של נט"ל (נפגעי טראומה לאומית). זו היתה משאלת לב ללמוד טיפול והגשמתי גם אותה. מדובר בהתנדבות שדורשת השקעה, בכל שבועיים יש הדרכה פרטנית וליווי ואני מרגישה שאני לומדת ופורחת שם. נוסף לכך אני מנגנת במקהלה והמוזיקה היא עוגן משמח ששומר עלי. ברור לי שרוב חיי מאחוריי, והמוזיקה ממש מצילה מדיכאונות".
נראה שאין לך חשש להתנסות בדברים חדשים, את אמיצה באופייך?
"הגיל מעניק אומץ לעשות דברים שבעבר לא הייתי עושה, אני פחות 'עושה חשבון', פחות איכפת לי 'מה יגידו' ואני יכולה לסבול שלא כולם יאהבו אותי. תמיד חשבתי שאני פחדנית אבל כשאני מסתכלת על כל הדברים שניסיתי בשנים האחרונות, אולי אפשר לומר שאני אמיצה".
את מזהה אצל בני גילך מגמה של 'שקיעה' ככל שעולה הגיל?
"האמת שפחות מבעבר. לדוגמה יש לנו ידיד שלומד אידיש ולמד לערוך סרטים כתחביב. היינו עכשיו שלושה ימים בנופש שלא היה ממש נופש אלא טיולים רגליים לבני גילנו. אני חושבת שהיום אנשים פתוחים יותר לשינויים ולהתנסויות חדשות".
מחויבות לטרוף את העולם
הפסיכולוג הקליני רועי סמנה, מבדל את אנשי התקופה הנוכחית מדורות קודמים. "כשסבתא שלי היתה בת חמישים וקצת היא כבר היתה זקנה וישבה לסרוג סוודרים. כיום, תוחלת החיים ארוכה יותר והתרבות מאפשרת התפתחות איטית. אנחנו רואים אנשים שבשנות השבעים שלהם שעושים ספורט אקסטרימי, מטיילים לארצות נידחות ומנסים להספיק כמה שיותר. זה מעורר השראה ומשמח, אבל הצד השני של המטבע הוא שלפעמים מדובר בחיפוש נואש אחר גירויים רק כי 'כולם עושים כך' ויש איזו תחושת מחויבות לטרוף את העולם".
למה הרצון לשינוי מתעורר פעמים רבות דווקא בגיל מבוגר?
"שינויים דורשים מידה של חוסר קונפורמיות והליכה נגד הזרם, וככל שהגיל עולה אנשים חשים לעיתים קרובות ש'תרמו את חובם לחברה', ועכשיו הגיע הזמן לעצמם.
בנוסף צריך לזכור ששינוי הוא שילוב של רצון ויכולת. בשלבים מוקדמים בחיים יש יותר רצון לשינוי אבל יש פחות יכולת כלכלית, או שבניית הקריירה לא מאפשרת והעומס בגידול ילדים קטנים משפיע- כלומר, העובדות בשטח מקשות. ככל שמתבגרים יש יותר חופש מהרבה בחינות. הילדים עזבו את הבית, הקריירה מבוססת או שיש יותר חסכונות".
סמנה מציין שגם אנשים שהם לא צמאי שינויים מטבעם, יקבלו דחיפה לשינוי כשיחוו סוג של זעזוע כמו עמידה במצב של סכנת חיים, מחלה או משבר כמו גירושין. "לפעמים גם משהו קל יכול לטלטל את קיומנו כמו יומולדת עגול, או -בשלבים מאוחרים יותר- פרישה לגמלאות. בלא מעט מקרים אנחנו רואים מצבים שבהם אדם מאבד את מקום עבודתו, את הסביבה החברתית הקבועה שלו והזהות המסוימת שהיתה לו פתאום נמחקת, והוא נאלץ 'להמציא את עצמו מחדש' ולברר מה הרצון שלו".
סמנה משתמש במושגים מהפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית (קיומית) כדי להסביר כמה כמה הבחירה בשינוי אינה המובן מאליו. "במהלך חייו האדם צריך לבחור בין 'חרדה קיומית'- כלומר לעשות שינוי למשהו לא נודע שאולי יוביל לכישלון, ובין 'אשמה קיומית'- כלומר, לחוש אשמה על בחירה חוזרת של אותן רוטינות מהעבר. "לפי התפיסה האקזיסטנציאלית רוב האנשים יבחרו בחרדה הקיומית ולא יעשו שינוי. וכך, בסופו של דבר אנחנו רואים שרוב האנשים מצטערים יותר על מה שלא עשו מאשר על מה שעשו. אם אדם מגיע לסוף חייו בהרגשה שהיה רצון למימוש עצמי שלא קיבל מקום, זו הרגשה קשה".
חשוב להתחדש ולשנות גם אם אין דחף פנימי?
"בוודאי, המח שלנו צמא לחידושים. זו הדרך לשמור אותו רענן והכוונה לאו דווקא לחידושים דרמטיים, גם שמיעת מוזיקה חדשה היא פעולה מורכבת שמפעילה את המח. אנחנו יודעים היום שהמח הוא גמיש ומשתנה גם כשאנחנו מתבגרים וככל שנספק לו גירויים חדשים, כך הוא יישמר טוב יותר. הצורך האנושי בגירוי חיצוני שמפתח את המח הוא גם ברמה הרגשית. אני קורא לזה 'הזנה חוץ נפשית' והכוונה לאוסף של חוויות תרבותיות שנטמעות באישיות שלנו ומפרות אותנו. ככל שמתבגרים אנשים נוטים לשקוע ברוטינה ונשמע אותם אומרים משפטים כמו 'אני כבר יודע בגילי מה אני אוהב ומה לא', אבל לרוב מדובר בקיבעון שאינו טוב לנפש ויותר בריא ונכון לבדוק תחומים שבעבר לא משכו אותי, ואולי עכשיו ימשכו".
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
אהבת את הכתבה? סמני לנו!
כבר שיתפת את הכתבה עם החברות?
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך >
איפה לא תיקח אותה היא רק רוצה לרקוד
אוהבות לקרוע את רחבת הריקודים? את הקצב, המוזיקה המקפיצה ואת תחושת הקלילות והריחוף שיש באוויר? ובכן, יש נשים שכל כך אוהבות את האווירה באירועים שהן החליטו לעשות מהתחביב מקצוע. לרגל אירועי הקיץ, חמש די ג'איות דתיות מספרות על העבודה הכי שמחה בעולם
ראשונה בתור(ה)
כבר שנים נשאלת השאלה מדוע במוסדות ציבוריים אין מקבילה נשית לתפקיד הרב, כשעולם התורה התברך בנשים למדניות בעלות עומק וראיה הלכתית רחבה. באוניברסיטת בר אילן הקשיבו לקולות העולים מהשטח ובחרו ברבנית דבורה עברון לכהן לצדו של רב הקמפוס