יותר מפעמיים נס

כשהרופאים אבחנו אותו כעקר וכשטיפולי הפוריות לא צלחו, משה ובת עמי מורנו לא אמרו נואש. בעזרת  טכנולוגיה מתקדמת וזוגיות חזקה ותומכת הם התמודדו עם האתגרים שעמדו לפתחם והצליחו להגשים את חלום המשפחה אשר לה ייחלו.  לפעמים כדי להיות ריאליים, צריך דווקא לסמוך על הנס.

שנתיים לאחר נישואיהם עמדו בת עמי ומשה מורנו בפני שיפוץ ביתם. במשך שישה חודשים תכננו עם אדריכלית את בית חלומותיהם, כשברקע נותרה תלויה באוויר השאלה: "כמה חדרי שינה אתם רוצים?".

שנים ספורות קודם לכן קבעו הרופאים שמשה עקר ולא יוכל להפוך לאב, אך המחשבה שחדרי השינה יהיו ריקים מילדים הייתה בלתי נסבלת בעיניו.

לבסוף תוכננו ארבעה חדרי שינה. כיום, עשור לאחר נישואיהם, אפשר לומר שמשפחת מורנו כבר אינה סובלת מעודף של חדרים פנויים.

כשאנחנו נפגשים, הדבר הבולט ביותר בבני הזוג הוא המבט העייף והמאושר האופייני להורים לתינוק שרק נולד, והכתפיים השמוטות בתנוחה שמספרת: "אני־מחזיק־תינוק־שרק־נרדם־ואוי־ואבוי־אם־הוא־מתעורר". את התמונה הזו תכפילו פי שניים, כי מדובר בתאומים מתוקים שכל אחד מהם אוחז בידיו. אה, כן, ויש להם גם ארבעה אחים גדולים, בלי עין הרע, ומלבדם יש להם עוד שלושה אחים, ילדיה של בת עמי מנישואין קודמים. 

הסיפור של משה ובת עמי רצוף ניסים, ועל אף העובדה שהלידה התרחשה לאחרונה והעיניים עדיין טרוטות מעייפות, הם מזדרזים לשתף בסיפורם משום שחשוב להם לטעת תקווה בזוגות שנמצאים במצב דומה וגם להודות על הטוב שממלא את ידיהם.

הבעיה אצלי

כשחברה הציעה לבת עמי (42), קלינאית תקשורת שהייתה אז גרושה עם שלושה ילדים, להיפגש עם משה (46), מחנך בישיבה תיכונית, גרוש אף הוא, היא הזכירה בחצי משפט את בעיית הפוריות שממנה הוא סובל. "הוא כבר יספר לך", אמרה ולא הרחיבה. בת עמי, אופטימית ונאיבית כהגדרתה, לא ביררה יתר על המידה וגם לא נברה באתרי אינטרנט כדי למצוא מידע נוסף. היא האמינה ש"דברים מסתדרים בסופו של דבר ושטיפולי הפוריות יצליחו". שום דבר לא הכין אותה למסע הארוך שהם היו עתידים לעבור יחד.

"אל הנישואין הראשונים הגעתי לאחר לא מעט שנים של חיפושים", מספר משה. "הייתי בן 27 וציפינו מאוד לילד. כעבור שנה הבנו שמשהו לא תקין והתחלנו סדרת בדיקות שבסיומה גילינו שהבעיה אצלי. הייתי בהלם, אני אדם בריא, לא הבנתי מאיפה זה הגיע. אבל התחושה הקשה יותר הייתה שלא ידענו מה לעשות ומי יכול ללוות אותנו בדרך".

משה אובחן כסובל מאזואוספרמיה, שמשמעותה פגיעה חמורה בתהליך ייצור תאי הזרע. לפני כ־20 שנה, גברים אזואוספרמיים הוגדרו כעקרים, והאפשרויות היחידות שעמדו בפניהם כדי להפוך לאבות היו תרומת זרע או אימוץ. בשנים האחרונות, בזכות התפתחות טכנולוגיית ההפריה, מרבית הגברים הללו יכולים להפוך לאבות לצאצאים ביולוגיים, אך בתחילת נישואיו הראשונים של משה הייתה טכנולוגיה זו בחיתוליה.

על אף האבחנה הקודרת, משה ובת זוגו קיוו לטוב והחלו תהליך של הפריה חוץ גופית. "שמונה שנים חלפו ואיתן כישלונות רבים, עד שהציפייה לילד משלנו דעכה, ואיתה גם היחסים בינינו", הוא משתף בגילוי לב.

הם החליטו להיפרד והתגרשו, ולמרות הצער על התפוררות נישואיו והאכזבות הרבות שחווה, משה התעקש להישאר אופטימי ולצאת אל דרך חדשה.

בשנת 2011 הוא נפגש לדייט עם בת עמי וגם שיתף אותה בבעיה שממנה הוא סובל. בין השניים נרקם קשר עמוק של אהבה, ועל אף התחזית הפסימית, כעבור זמן קצר הם עמדו תחת החופה בציפייה לעתיד משותף ולמשפחה ברוכת ילדים. "התחתנו בידיעה שנצטרך לעבור טיפולי פוריות, דיברנו על זה מראש והייתי מוכנה לכך", פותחת בת עמי. "אז מיד אחרי החתונה התחלנו תהליך הפריה חוץ גופית בבית החולים הדסה בהר הצופים, ומכיוון שידענו מראש שבמיקרוסקופים של בית חולים רגיל לא מוצאים תאי זרע חיוניים של משה, פנינו במקביל למרכז ברטוב המתמחה בפוריות הגבר, שבו נעשה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, בתקווה שיעזרו לנו לממש את החלום הגדול שלנו". 

אתגרים ותקוות

הפריה חוץ גופית (In Vitro Fertilization – IVF), שנקראת גם "הפריה מלאכותית" או "הפריית מבחנה", היא אחת השיטות השכיחות בטיפולי פוריות. במסגרת טיפול הפוריות האישה מקבלת תרופות לגירוי שחלתי כדי לגרום לייצור רב של ביציות. לאחר מכן מתבצעת שאיבת ביציות מגוף האישה, תחת הרדמה מקומית או כללית. בהמשך מפגישים בתנאי מעבדה בין הביצית לתאי הזרע, שעברו הכנה מדוקדקת, ולאחר ההפריה מחדירים

את העובר אל הרחם ונותנים טיפול הורמונלי תומך.

במקור נועד הטיפול לנשים שהחצוצרות שלהן חסרות או חסומות, אולם בשנים האחרונות הוא מסייע בטיפול בבעיות נוספות, כמו הפרעות ביוץ והורמונים, אנדומטריוזיס קשה (גדילה של רקמת הרחם באזורים שמחוץ לרחם) ובעיות זרע משמעותיות, כמו במקרה של בני הזוג מורנו.

משה, הבעיה אצלך – ובכל זאת את רוב רובו של ההליך הרפואי הקשה עוברת בת עמי. התעוררו בך רגשי אשמה?

"זו הייתה יותר תחושה של הערכה גדולה ואהבה רבה כלפי בת עמי, שמשלמת את המחיר על האתגר שהבאתי איתי לנישואין", עונה משה, ובת עמי משלימה: "היה למשה קשה לראות שאני סובלת וכואבת, והוא השתדל להקל עליי ולפרגן כמה שרק אפשר. ניחמתי את עצמי במחשבה שאם לא הייתה לו הבעיה הזו, כנראה לא היינו נפגשים כלל".

במשך שנתיים עברה בת עמי שמונה סבבים של שאיבת ביציות בבית החולים הדסה בהר הצופים. כל סבב כלל כאבי גוף ונפש, הזרקת הורמונים שמשפיעים על מצבי הרוח, ציפיות ותקוות. "הזריקות היו אגרסיביות ומאוד כאבו", היא משתפת, "והיינו כל הזמן בטיפולים, בלי לקחת פסק זמן בין טיפול אחד לאחר כפי שאחרים נוהגים לעשות. אומנם מדובר בפרק זמן קצר יחסית של שנתיים, אבל הן היו מאוד אינטנסיביות".

בין שאיבת ביציות אחת לאחרת עברה בת עמי סבבים של החדרת עוברים מוקפאים, ופעם אחר פעם קיבלו בני הזוג תשובות שליליות. "כל חודש או חודשיים קיבלנו תשובה שלילית, ואם זה לא מספיק קשה, ההורמונים הוסיפו לרגישות הרבה", היא נזכרת בכאב.

באחת הפעמים קיבלו בני הזוג תשובה חיובית: אחד העוברים נקלט והשמחה הייתה רבה. אך למרבה הצער, בשבוע העשירי להיריון התגלה בבדיקת אולטרסאונד שגרתית שלעובר אין דופק וההיריון הופסק.

איך התמודדתם ברגעי השבירה?

"רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לראות אף אחד", מודה בת עמי. "רציתי פשוט להיעלם. עם כל דלת שנסגרה עלו מחשבות קשות ושאלות כמו 'מה ה' רוצה ממני?', 'איך אנשים אחרים מצליחים בקלות ודווקא לנו כל כך קשה?'.

"היה שלב שבו הלכתי לטיפול רגשי והשתתפתי בקבוצת תמיכה, ובאופן כללי הקפתי את עצמי במשפחה תומכת ובחברים שעודדו ועזרו לי לאסוף את עצמי ולהמשיך. אני טיפוס משימתי, האור בקצה המנהרה היה העשייה. הרגשתי שכל עוד אנחנו מנסים, הולכים לבדיקות, ממשיכים בתהליך, יש סיכוי שנצליח – וזה מה שדחף אותי". 

משה: "היה לי קשה להשלים עם המצב. לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא יהיו לי ילדים משלי. הרצון הזה היה הכוח שהניע אותי כשקיבלנו תשובות שליליות פעם אחר פעם. אני לא מאמין בלהתבוסס בבוץ. נפלנו, התבוססנו וקמנו".

משנה מקום, משנה מזל

בראשית הדרך פנו בת עמי ומשה למכון פוע"ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה). "הידיעה שיש כתובת שאליה אנחנו יכולים לפנות בכל עניין – מקצועי, הלכתי ורגשי – מאוד הרגיעה אותנו והייתה בעלת משקל עצום", מסביר משה. "הרגשנו שאנחנו לא הולכים לבד בדרך הקשה הזו, ומלבד זאת הפיקוח ההלכתי היה בעיניי משמעותי ועזר לי לא מעט פעמים".

כעבור שנתיים של ניסיונות חוזרים ונשנים, הן צוות מכון פוע"ה והן אנשי מקצוע מבית החולים, המליצו לבני הזוג לנקוט בשיטת פעולה אחרת. למשה הוצע לעבור ניתוח מיקרו־טסה (Micro TESE), שבמהלכו מחפשים תאי זרע חיוניים בעזרת מיקרוסקופ משוכלל. "הסכנה בניתוח הזה היא שאם הוא נכשל, נגדע כל סיכוי להולדת ילדים", מסביר משה. "הידיעה שמדובר בניסיון אחד אל־חזור הפחידה אותי, אבל התחלנו לגשש בכיוון. מומחה בעל שם עולמי בתחום היה אמור להגיע לארץ כעבור חצי שנה והחלטנו להמשיך לנסות כיוונים אחרים עד לבואו".

בינתיים החליטו בני הזוג לעבור לטיפול בבית חולים פרטי אצל רופא שיהיה אחראי לכל התהליך, מראשיתו ועד סופו. "קיבלנו המלצות חמות על פרופ' אריאל וייסמן מאסותא. הפגישה הראשונה שנקבעה לפי לוח השנה הלועזי נפלה על שושן פורים, והטיפולים נערכו בין פורים לפסח", ממשיכה בת עמי לספר ומציינת שהתאריכים הסמליים הפיחו בהם תקוות גדולות.

"דיברנו על 'ונהפוכו' ועל 'בניסן עתידין להיגאל'. הציפייה לתשובה חיובית סוף־ סוף, אחרי כל המאמצים והמעבר לבית חולים חדש, הייתה אדירה". אבל חרף התקוות הגדולות, בערב שביעי של פסח שוב הגיעה תשובה שלילית, ובת עמי נשברה. "זה היה הסוף מבחינתי. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. לא הסכמתי לצאת מהמיטה, ורק בגלל הילדים הגדולים (מהנישואין הראשונים, ת.צ.) הצלחתי איכשהו להקים את עצמי". 

האתגרים המרובים שניצבו לפתחם קירבו בין השניים, ובכל פעם הם הצליחו לעודד זה את זו, לאסוף כוחות ולהמשיך יחד במסע. לאחר החג הם עודכנו שהתפנה מקום לניתוח ה"מיקרו־טסה" ועמדו בפני קבלת ההחלטה הגורלית.

בת עמי: "לא ידענו מה לעשות. פרופסור וייסמן חשב שאנחנו יכולים להצליח גם בלי הניתוח, והיה לי חשוב מאוד לוודא איתו שיש סיכוי גבוה להצלחת שאיבת ביציות נוספת. אחרת, רציתי שמשה יעבור את הניתוח".

מה הייתה תשובתו?

"ברגישות רבה, שאפיינה אותו מאוד לאורך כל הדרך, פרופסור וייסמן אמר שהוא חושב שיש סיכוי, אבל רצה שאהיה בטוחה ברצוני.  חזרנו הביתה, ולאחר חשיבה התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה להתחיל סבב נוסף – ובאותה שיחה גם ביקשתי שאם לא נצליח, שיזכיר לי שזו הפעם האחרונה".

בשלב הזה של הריאיון כולנו מחייכים בהקלה משום שהסוף הטוב כבר ידוע, ומשה ובת עמי מביטים זה בזו בעיניים צוחקות.

לאחר שאיבת הביציות האחרונה מבחינתה של בת עמי, קיבלו בני הזוג את התשובה החיובית המיוחלת. "הודיעו לנו ששני עוברים נקלטו, אבל בשלב מוקדם התגלה שאצל אחד מהם הדופק אינו סדיר. הרופא אמר לי: 'תתפללי שמי שנשאר – יישאר'. היה לי קשה לשמוע את זה, כי עד שכבר הצליח, למה שלא יהיו שניים?".

האושר אין לו סוף

תשעה ירחי לידה עברו בתפילות, ובסיומם נולד בנם הבכור המשותף, דביר, היום בן שבע. "בלידה התייפחתי משמחה ומהתרגשות", משתף משה בפנים זורחות ונראה שאין מילים שיכולות לתאר את גודל השעה. "הגעתי לרגע שחיכיתי לו המון שנים. הבלתי ייאמן קרה".

כעת, כשהם מאושרים ונרגשים ולאחר שהיה בידי הרופאים פרוטוקול טיפולים שהצליח, היה אפשר לשחזר את ההצלחה. "הלידה של דביר החזירה לי את האמון בטיפולי הפוריות ורציתי מאוד שלדביר יהיו עוד אחים, לכן כשהוא היה בן עשרה חודשים חזרנו לטיפול נוסף", מספרת בת עמי.

מכאן נפתחה הדרך למשפחת מורנו המתרחבת. כעבור כשנתיים נולדו לדביר שני אחים, התאומים הלל ונריה. כעבור שנתיים נוספות נולד רועי, ולפני כחצי שנה נולדו התאומים אריאל והודיה. 

בת עמי, כשדביר נולד ילדייך הגדולים היו בני 13, 10 ו־8 שנים. הטיפולים מצריכים כוחות גוף ונפש אדירים, הם לא באו על חשבון הילדים?

"התאמצנו מאוד שלא. אני מניחה שהם חוו את מצבי הרוח שלי, אבל גם כשהייתי גרושה לא תמיד הייתי במצב רוח טוב. הסתרנו מהם את הידיעה שמדובר בטיפולים רפואיים כדי שלא ידאגו, וכשנעדרתי מהבית אמרתי להם שאני בעבודה. זה היה נשמע רגיל, כי היו ימים שעבדתי עד מאוחר".

היא מוסיפה כי העובדה שהילדים חיכו לה בבית, הכריחה אותה לתפקד. "אולי טכנית זה יותר קשה, אבל מבחינה רגשית יש בכך הקלה עצומה, כי ידעתי שאנחנו לא חוזרים לבית ריק".

לא חששתם מסיכונים הנלווים ללידה לאחר גיל 40? 

משה: "היו המון התלבטויות וחששות מסיכונים לבריאותה של בת עמי ולבריאותו של העובר, שריפו את ידינו. באחד המפגשים עם הרב אליהו האיתן ממכון פוע"ה, שטחנו בפניו את החששות והרבה מספרים וסטטיסטיקות עפו באוויר. הרב הקשיב בנועם ובסבלנות והסביר לנו איך להתייחס לנתונים מבחינה מקצועית. יצאנו ממנו בתחושה טובה. ההקשבה, לצד הידע המקצועי, עזרו לנו להגיע להחלטה ימים ספורים לאחר אותה פגישה". 

איזה מסר הייתם רוצים להעביר בכתבה?

"כל היריון ולידה הם נס, אבל כשעל אחד מבני הזוג מרחפת גזרת עקרות, על אחת כמה וכמה", אומר משה. "נתנו לאהבה להוביל אותנו, ועם אמונה, הקרבה ומסירות הצלחנו להגשים זה לזו את החלומות".

בזכות זוגיות חזקה וכנגד כל הסיכויים, הם חובקים היום תשעה ילדים, מתוכם שישה משותפים. 

"כל אחד מהילדים שלנו", מוסיפה בת עמי, "נושא עמו את סיפור היווצרו ולידתו המופלאים, ששלב אחר שלב צלחו בסיעתא דשמיא. המובן מאליו אינו חלק מהסיפור". 

למלא את החלל

כדי לעזור לגברים אזואוספרמיים להביא ילדים לעולם, פיתחו במרכז ברטוב שיטה ייחודית לזיהוי תאי זרע ולמציאת תאים איכותיים בפרט. את הקרדיט להצלחות הם זוקפים לבורא עולם, ובעבודתם הם רואים שליחות ומשימת חיים  

כדי להבין לעומק את הבעיה וההתמודדות פנינו לד"ר רעות ברטוב־שיפמן (48), שמנהלת לצד אביה, הפרופסור בנימין ברטוב, את מרכז ברטוב – המרכז המקיף לפוריות הגבר, שבו טופלו בני הזוג מורנו. "אזואוספרמיה היא בעיה מהותית בפוריות הגבר, המתבטאת בכך שלא מזהים תאי זרע בבדיקות", היא מסבירה. "אם בדגימה רגילה של אדם בריא ישנם עשרות מיליונים של תאי זרע, אצל מי שיש בעיה נמצא אולי 100, 20 או 5 תאים".

מדוע קשה לזהות את תאי הזרע בבית החולים?

"תאי הזרע הם התאים הקטנים ביותר בגוף, ומיקרוסקופים רגילים מחמיצים אותם וגם את המידע הרב עליהם. במעבדה שלנו, בזכות מכשור מיוחד ושיטת חיפוש ייחודית שפיתח אבי, אנחנו מצליחים לאתר גם תאים ספורים ולעזור לאנשים שקודם לא הייתה להם תקווה".

ממה נגרמת אזואוספרמיה?

"הסיבות הן גנטיות, הורמונליות או פיזיולוגיות. במקביל לניסיון למציאת תאי הזרע, אנחנו מכוונים את המטופל לסדרת בדיקות כדי לברר מהו הגורם לבעיה ולטפל בה. אצל חלק מהמטופלים נראה שהכל תקין ובכל זאת קיימת בעיה שלא תמיד נדע ממה היא נגרמה, ולעתים היא מופיעה אחרי שכבר נולד ילד, וזו נחשבת עקרות משנית".

ד"ר ברטוב־שיפמן מתארת את חיפוש תאי הזרע כתהליך ארוך ומייגע. "הטכנאיות עוברות על הדגימות ומחפשות בסבלנות רבה תאי זרע, לפעמים במשך ארבע, חמש ושש שעות. זה מחייב לב ענקי והמון מאמצים, כי בשונה מדגימות רגילות, קשה מאוד למצוא את התאים המיוחלים, והן יודעות מה המשמעות של תשובה שלילית".

לדבריה, נוסף על מציאת תאי הזרע, שמים במעבדה דגש רב גם על איכות הזרע. "אנחנו מתרכזים במחקר מורפולוגי של התא. בראש תא הזרע ארוז החומר התורשתי, ואנחנו עורכים עליו מחקר על מנת להגדיר את איכותו. ככל שהוא יהיה איכותי יותר, כך יגדל הסיכוי להיריון.

"לחלק מהמטופלים יש כמות זרע טובה ואפילו תקינה, ובכל זאת הם לא משיגים הריונות, כי איכות הזרעים לא טובה. אם בתהליך אבחון הזרע מתגלה שהמורפולוגיה שלו לקויה, צריך לערוך חיפוש מדוקדק אחר התאים האיכותיים. גם פה מדובר על שעות של חיפוש בכל דגימה".

יש מקרים שבהם לא מוצאים תאי זרע או תאי זרע איכותיים?

"קורה שלא מצליחים, לכן אנחנו בודקים מהו הגורם לבעיה ומנסים לטפל בה. במצבים מסוימים אפשר להשיג שיפור, ובמקרים שבהם לא ניתן לשפר, המטופל נכנס לניתוח הפקת דגימה (Micro TESE) שבו אנחנו מחפשים תאי זרע. כמובן גם אז, למרות כל המאמצים, לצערי לא תמיד אנחנו אנשי בשורה. בעבודה היומיומית אנחנו נעים בין שמחה עצומה על כל הצלחה ובין צער גדול על אי הצלחה. אנחנו נקשרים לכל המטופלים ולוקחים ללב את התוצאות".  

איך מגיב גבר שמגלה שיש לו בעיית פוריות?

"אם נאמר בהכללה, נשים שמגלות שיש להן בעיית פוריות, בדרך כלל מגיבות באמירה: 'יש לי בעיה ונטפל בה'. גברים  לעומת זאת אומרים פעמים רבות: 'אני הבעיה'. הם משייכים לעצמם את הבעיה וזה מכביד מאוד מבחינה רגשית".  

ד"ר ברטוב־שיפמן, אם לחמישה, היא ביולוגית חוקרת שהוסמכה לדוקטורט בביולוגיה מולקולרית במכון ויצמן למדע. "השליחות המקצועית שלי היא לעזור למטופל להביא ילד, והמשימה השנייה היא ללוות את בני הזוג בצורה אמפתית ומכילה ולטעת בהם תקוות אגב היצמדות לקרקע המציאות".

את סיפורי ההצלחה של המעבדה היא מספרת בצניעות, בענווה ובהכרת הטוב למי שאוחז במפתח הילודה. "הקב"ה גלגל אותי לשליחות עצומה שאני צריכה לעשות בצורה הטובה ביותר, ואני רואה בה משימת חיים".