החלוצים החדשים

אחרי שנתיים של מלחמה, תהליך התאוששות מורכב מתחולל ברחבי הצפון. לא כל המשפחות שפונו חזרו לבתיהן ויישובים רבים עדיין מחכים לחיזוק ולחידוש החיים.  
דווקא כעת משפחות רבות מכל קצוי הארץ בוחרות להשאיר מאחוריהן את הידוע והמוכר, לבחור בחיי שליחות ולהתיישב בערים ובישובים שנפגעו במלחמה. כל משפחה שמצטרפת הופכת חלק מהפסיפס הגדול של התקווה הישראלית 

בין מטעי הזיתים, הגבעות ורוחות הגליל נרקמת בימים אלו תקווה חדשה בדמות משפחות שעוקרות את חייהן, אורזות חיים שלמים ועוברות צפונה, לא מתוך אילוץ אלא מבחירה.  

הפגזות המלחמה אולי טלטלו את הקרקע, חרשו בה סדקים והרעידו את הלבבות, אבל דווקא מתוכן נולדה תנועה שקטה של היאחזות באדמה ונטיעת שורשים חדשים שעטופים באהבה לארץ ואמונה בעתיד טוב יותר. 

בקיץ האחרון תחיה ונדב שטמר מקיבוץ שומריה, הורים לעשרה ילדים וסבים לנכד, ארזו את מיטלטליהם ועברו למטולה. הבית שלהם שוכן בקצה המושבה הציורית ומשקיף על שדות, נופים עוצרי נשימה וגם על הגבול עם לבנון, הנמצא במרחק של כ־100 מטרים מגינתם. 

כשאני תוהה מאין הגיע הרעיון להעביר את ביתם לנקודה הצפונית בשלב זה של חייהם, משיבה שטמר שהמעבר הוא נקודה סופית של תהליך נפשי עמוק שעברו במשך שנתיים, מאז תחילת המלחמה. "השנתיים האחרונות היו לי משמעותיות מאוד מבחינת האמת, מבחינת מה שעם ישראל עובר, הקשר לקב"ה והאמונה. בשנתיים האלו חוויתי המון כאב. בשבעה באוקטובר נהרג בעל של חברה שלי, מח"ט הנח"ל יוני שטינברג הי"ד, ובמהלך המלחמה נהרג עמית לוי הי"ד, חבר שלנו משומריה", היא מספרת בגרון חנוק.  

"תראי, הדמעות לא נגמרות לי כבר שנתיים ובאמת שאני לא יכולה להישאר אותו הדבר. אני מרגישה שיש קריאה פנימית לעבוד חזק יותר עם הקב"ה ועם עַם ישראל. להיות עובד ה' בעוצמה גבוהה יותר, לקיים יותר מצוות ויותר 'אהבת לרעך כמוך'. הרגשתי שהחיים לא יכולים להיות אותו הדבר. היו לי הרבה שיחות עם אלוקים והיו שלבים שצעקתי לו: 'למה ככה? זה מה שמגיע לעם ישראל? החטופים והמלחמה?'. בכל פעם הייתי צריכה לומר לעצמי: ה' הוא האלוקים והוא אוהב אותנו וגם אם אני, תחיה הקטנה, לא מבינה ויש לי שאלות – מותר שיהיו לי שאלות, אבל אקבל בהכנעה את המציאות ואת מלכות ה'. הרגשתי שהחיילים הגיבורים שנהרגו השאירו לנו המון יהלומים על האדמה, ולנו נותר רק לאסוף אותם".  

קול קרא והלכתי 

לזכרו של עמית לוי הי"ד הודפסה מדבקה עם המשפט שאפיין אותו, שאמרה חנה סנש: 'קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול'. שטמר מספרת שהמשפט נחקק על ליבה. "הרגשתי שזה הסיפור שלנו. זו הייתה תנועה פנימית יותר מאשר בירור שכלי. במשך שנתיים ניסינו לתרום כפי יכולתנו. נדב, שהוא איש חינוך, ניסה לשמור על השגרה של הילדים שאיבדו אבות, אני לקחתי על עצמי להיות אחראית על משפחות המגויסים ביישוב ובמשך שנה וחצי דאגתי להן לפינוקים, לחיזוקים ולעידוד. הבן שלי נפצע בעזה, ב"ה הוא בסדר, נעשה לו נס. בן נוסף משרת בצנחנים ואני גאה בהם מאוד. כשהחלטנו לבסוף על מעבר לצפון זה לא קרה מתוך המחשבה שאנחנו יוצאים להציל מישהו, אלא מתוך עבודת ה' ורצון לעשות טוב".  

שטמר מספרת שנחשפו לכתבה בנושא, הבינו שלא כל תושבי מטולה עומדים לחזור לבתיהם וקיבלו החלטה מהירה. "הסתכלנו זה על זו ופשוט ידענו שזה בשבילנו. חשבנו על התושבים של מטולה שישבו בגבול במסירות נפש עד היום, חלקם נאחזו ולא עזבו בכלל את המקום גם בתקופה האחרונה. מטולה היא מושבה מדהימה ואנחנו באים בענווה. לא מדובר ביוזמה מאורגנת של גרעין דתי, אלא במשפחות פרטיות שהחליטו לעבור לחיזוק הצפון. כשהחלטנו לעבור ידענו שרוב הסיכויים שלא יהיה לנו אפילו מניין, לא ניסינו לשכנע אף אחד לבוא. המטרה היא לא לשנות את פני היישוב, אלא לשמור על התיישבות יהודית במקום שבו קיים יישוב יהודי כבר עשרות שנים. שאלנו את עצמנו איך יכול להיות שבלבנון יידלק האור ובמטולה יהיה חושך, והחלטנו לבוא ולהוסיף על האור".  

לא מכרתם את הבית בשומריה. 

"לא. אנחנו משכירים אותו ושוכרים בית במטולה. כדי להקל על עצמי בתהליך הגדרתי מראש שהמעבר הוא לשנתיים ואחר כך נבחר אם להישאר". 

איך הילדים קיבלו את המעבר? 

"האמת היא שלא שאלנו לדעתם כי אנחנו חושבים שזו החלטה של ההורים, אבל הם היו מדהימים ואמרו שהם מבינים אותנו. חלקם הודו שהמעבר קשה להם, אבל שהם איתנו בעניין. אחת הבנות אמרה שהיא מעריכה את העובדה שאנחנו לא רק מדברים אלא גם עושים. ילד אחר אמר: 'תעופו על החלומות שלכם'. זה לא פשוט כי המרחק מחייב אותם להחליף מוסדות לימוד, קשה לשמור על קשר עם החברים ולהגיע לבקר ביישוב, אבל הם הרגישו את האמונה הפנימית שלנו. הרגשנו שצריך לגדול".   

לפי התכנון נדב ילַמֵּד בבית ספר בקריית שמונה ושטמר, עצמאית בתחום ליווי רווקות לזוגיות, תמשיך לעבוד מהבית ותגיע פעם בשבוע לקליניקה בירושלים. "לאט לאט אבחן כיצד אוכל להביא את הידע והמומחיות שלי לצפון".   

לדבריה הם זוכים לקבלת פנים חמה מאוד. "אנשים נחמדים ונעימים מאוד במטולה ובכלל בצפון. אני חושבת שרובם מבינים את החשיבות של מה שאנחנו באים לעשות. אנחנו רק מצטרפים להתיישבות חלוצית שקיימת כבר 130 שנה. יש כאן מתיישבים שבלי הרבה דיבורים יושבים כבר עשרות שנים על הגבול, והם מדהימים".  

אוכלוסייה עם חוסן פנימי 

גם יערה אשחר־שיר (46) מודה שההחלטה לעבור מירושלים לקריית שמונה נבעה מהבטן וללא תכנון מוקדם. "גרנו בקהילה נהדרת בקריית מנחם בירושלים ולא היה לנו צורך או רצון לשנות מקום מגורים", היא מספרת, "אבל השבעה באוקטובר היה כמו פעמון גדול שהדהד לנו את תחושת האחריות על החוסן בגבולות מדינת ישראל. בהתחלה חשבנו לעבור לשדרות, אבל מהר מאוד הבנו שהבעיה הגדולה יותר תהיה בצפון מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית. בינתיים יקיר, האיש שלי, שירת במילואים בצפון וכשבן הדוד שלי, נערן אשחר הי"ד, נהרג בגבול לבנון התגבשה בנו ההבנה שאנחנו רוצים לחזק את הצפון".  

נקודת המפנה שגרמה לה להתחיל "לדבר על זה בקול", כפי שהיא אומרת, הייתה בעקבות שיחה מקרית עם קולגה שגדל בקריית שמונה. "הוא היה מיואש מאוד ממה שקורה, או נכון יותר ממה שלא קורה בעיר. רציתי לעודד אותו וסיפרתי לו שאנחנו מתכוונים לעבור בסוף המלחמה לקריית שמונה. כשהוא שמע את זה הוא פרץ בבכי, זה היה כל כך מפתיע. ביקשתי שיסביר לי מה קרה והוא אמר שכבר יותר מחצי שנה לא שמע משפט אחד אופטימי על עיר הולדתו. כל הזמן דיברו על האופן שבו העיר קורסת וננטשת, ופתאום הוא שומע משהו חיובי על העתיד שלה. באותו רגע הבנתי שיש לנו תפקיד – לא רק לדבר בינינו, אלא להצהיר בקול על המעבר ולייצר תנועה". 

הילדים היו שותפים בקבלת ההחלטה? 

"לא, אבל היה תהליך הסתגלות ארוך של כל המשפחה למחשבה על המעבר. שלושת הגדולים, בני 19, 17 ו־14 התחברו לערך ולחשיבות המעבר ושני הקטנים, בני עשר ושש, דיברו יותר על החששות ושאלו מה יקרה במצב של חדירת מחבלים, אזעקות וכדומה. הרגענו אותם והם יודעים שכל ההורים של החברים שלהם נמצאים במילואים בצפון ושומרים עליהם". 

יקיר, מומחה ברפואה דחופה של ילדים, עבד בשנים האחרונות במיון ילדים בשיבא וימשיך לעבוד שם יומיים בשבוע בנוסף לעבודתו החדשה בקופת חולים בצפון. יערה עוסקת בקידום תעסוקתי של אוכלוסיות המודרות משוק התעסוקה וכן בליווי תהליכי שינוי של רשויות מקומיות. "סיימתי פרויקטים שהייתי מעורבת בהם ואני מקווה לחבור למהלכים שקשורים בשיקום וצמיחה בצפון".  

תמיד הייתם אקטיביסטים? 

"אני לא רואה אותנו כאקטיביסטים, אנחנו רוצים להיות בסביבה שיש בה ערך. אנחנו לא מנושאי הדגל שמקימים פרויקטים, אבל נותנים יד איפה שצריך. זה חלק ממסלול החיים שלנו. בשעת מלחמה הרבה אנשים לוקחים על עצמם תפקידים נוספים ומקריבים הרבה למען עצם קיומה של מדינת ישראל וקיומה האיכותי של החברה הישראלית. מעבר דירה זו עוד דרך שיש לה מחיר, אבל גם רווח גדול. אם לא היינו מאמינים שיהיו לנו חיים טובים בקריית שמונה, לא היינו עוברים לשם. אנחנו רוצים סביבה טובה מבחינה חברתית וחינוכית ומאמינים שהילדים שלנו יקבלו את זה". 

ומה בנוגע לחשש התושבים משינוי פני העיר בעקבות הגעתן של משפחות דתיות רבות? אשחר־שיר מודה בכנות שזה יכול לקרות. "אם נסתכל על הרצף הדתי, אנחנו משפחה דתית ליברלית שמצטרפת לקהילה הדתית בעיר. יחד עם זאת, לדעתי השאלה המרכזית היא איך מייצרים צפון חזק ולא איזה צביון יהיה לעיר. אחת התובנות שלנו היא שגבולות מדינת ישראל יהיו מאותגרים בשנים הקרובות, וכדי שהגבולות יהיו חזקים בהיבטים הביטחוניים והאזרחיים צריך אוכלוסייה עם חוסן פנימי גבוה. החומה האנושית שצריך ליצור תיבנה ממסה של משפחות חזקות, מתושבי קריית שמונה הקיימים ומאלו שעוד יבואו. בעיניי לא משנה אם יש להן כיפה על הראש או לא, זו אוכלוסייה שתיתן גיבוי לממשלה ולצבא להחזיק את הגבולות של המדינה. אני לא חושבת שאנחנו, משפחת שיר, נעשה שינוי מהפכני, אבל אם יגיעו איתנו 30-20 משפחות חדשות, דתיות או לא, ובשנה הבאה יגיעו 40 משפחות ובעוד שנתיים יגיעו עוד 80 משפחות, השינוי בעיר יקרה. כשזו תהיה עיר חזקה החוסן האזרחי, הכלכלי והחברתי יגבר וכולנו נרוויח מזה". 

באופן לא צפוי זכתה משפחת שיר לעבור עם חברים טובים שמעתיקים גם הם את מקום מגוריהם לקריית שמונה, ואפילו הוריה של יערה החליטו להצטרף לשנת שירות. "אבא שלי, יצחק אשחר, הוא יזם חברתי כבר הרבה שנים והקים את פרויקט 'אנובנו' – שנת שירות לגיל השלישי. ההורים שלי היו אמורים לעבור לגור בעכו ב־8 באוקטובר 2023. זה כמובן לא יצא לפועל, אז במקביל להחלטה שלנו הם החליטו לעבור לקריית שמונה לשנה של שירות לאומי". 

הכתבה המלאה בגיליון 345, תשרי תשפה, 9.25