כוכב באפלה

כשעורכת הדין וחוקרת המשפט הבינלאומי ד”ר כוכב אלקיים לוי הבינה שהעולם שותק מול פשעי החמאס בשבעה באוקטובר, היא בחרה להילחם בהשתקה והקימה את הנציבות האזרחית שחוקרת ואוספת עדויות מהניצולות והניצולים. על אף שביום העצמאות הקרוב היא עתידה לקבל את פרס ישראל על מלאכת התיעוד החשובה והקשה הזאת, היא יודעת שלפניה דרך ארוכה, ויש חשש שהמלאכה לא תושלם לעולם

הראיון עם ד"ר כוכב אלקיים לוי נערך כשבוע לפני שהתבשרה על ידי שר החינוך שהשנה, בטקס יום העצמאות, היא עתידה לקבל את פרס ישראל בתחום הערבות ההדדית. כבר אז, לפני מבול הטלפונים והבקשות לראיונות שהגיעו לאחר הזכייה – היה קשה לתאם איתה ריאיון והיא התנצלה על כך שמאז השבעה באוקטובר אין לה זמן. מאז השבוע השני למלחמה, כשהחלו העדויות המזוויעות על הטבח הנורא ופשעי המלחמה המגדריים להיערם, אלקיים לוי, עורכת דין וחוקרת משפט בינלאומי, מגדר וזכויות אדם, עובדת מסביב לשעון. תחילה אספה עדויות והגישה לאו"ם דו"ח בשם 180 מומחים למשפט בינלאומי וזכויות אדם מתוך ציפייה לגינוי ולקריאה לשחרור החטופים. האו"ם, כידוע, לא נענה לקריאה וכך גילתה לתדהמתה שהגוף שאמור לאסוף עדויות כשנעשים פשעים בסדר גודל כזה לא מתכוון לחקור ולאסוף עדויות מהקורבנות. מתוך תחושת חוסר ברירה וכמענה לוואקום שנוצר, הקימה את הנציבות האזרחית לפשעי חמאס נגד נשים וילדים בשבעה באוקטובר; היא ליקטה צוות של נשים מוכשרות ובהן משפטניות, קרימינולוגיות, חוקרות ופעילות מתחומים שונים, ויחד החלו לאסוף עדויות וחומרים מתועדים מיום הטבח. המטרה: לקדם חקירה של פשעי המלחמה שנעשו ונמשכים גם כיום כנגד חטופות וחטופים הנמצאים בשבי. ”אחרי שהאו”ם לא הגיב”, מסבירה אלקיים לוי, ”היה רגע שבו הבנתי שהתיעוד חשוב לא רק כדי לתקשר עם גופים באו”ם, אלא לצורך שימור הנרטיב ההיסטורי של מה שקרה. הבנתי שיש כאן משימה לאומית גדולה יותר ממה שחשבתי. בהיבטים מסוימים זה מזכיר מאוד את הכחשת השואה, וכך נולדה הנציבות האזרחית”.

ואכן, מאז ועד ימים אלו ממש היומן שלה מאיים להתפקע מפגישות עם מנהיגים מרחבי העולם, שרי ממשלות, חברי פרלמנט ושגרירים, שבעקבות פגישתם איתה והחומרים המתועדים שחשפה בפניהם – הוציאו הודעות גינוי לטבח מטעם מדינותיהם.

הנפש אינה מתרגלת

בחודש אדר, כאמור, התבשרה על ידי שר החינוך שתקבל השנה את פרס ישראל בתחום הערבות ההדדית. "לא ציפיתי לזה", היא מודה. "כששר החינוך התקשר אליי חשבתי שמדובר בכנס או בתוכנית שהוא רוצה להוביל. זאת הייתה התרגשות עצומה, היו לי דמעות בעיניים. התקשרתי להורים שלי והם היו נרגשים מאוד. מיד אחר כך התחילו אינספור הודעות, טלפונים וברכות, אבל המחשבה הבאה שלי הייתה איך זה הולך לעזור לנו במשימה הלאומית לטווח הארוך, ולכן הפרס הזה משמעותי. אני מקווה שזה יעצים את הקול של המאבק שלנו ואת הקול של הקורבנות, ייתן לנו חיזוק ויעזור לנו לקדם את המשימה ההיסטורית. במצב מתוקן לא היה צריך להיות פרס ישראל על דבר כזה. במצב מתוקן העולם היה זועק את הזעקה הזאת, האו"ם היה זועק את הזעקה הזאת עבור הקורבנות. אנשיו היו מגיעים לכאן, מסייעים ועומדים לצידנו. במציאות זה לא קרה, והבנו שיש כאן משימה היסטורית לשמר את הזיכרון של מה שקרה ולתעד את זה".

אלא שמלאכת התיעוד גובה מחיר, ואלקיים לוי מעידה שאיסוף העדויות הקשות ותיעוד המעשים שנפש אנושית אינה מצליחה להכיל טלטלו את עולמה. "החשיפה לסרטונים מצלקת”, היא מודה. ”מדובר בחומרים קשים לצפייה ומאוד טראומטיים, ולכן אנחנו בנציבות יוצרות מערך תומך למי שעוסקים – ובעיקר עוסקות – בתיעוד. פיתחנו מתודולוגיה של צפייה משותפת כי אף אחד לא יכול להיות בזה לבד”. ובכל זאת, הנפש אינה מתרגלת. ”אני מתעדת כבר כמה חודשים, אבל לא מזמן חוויתי שבוע שבו שום דבר לא הלך לי כמו שצריך וכל דבר גרם לי לבכות. המטפלת שמלווה אותי ותומכת בי מבחינה נפשת שאלה אם נחשפתי שוב לחומרים, ורק אז נזכרתי שבמהלך כתיבת מסמך כלשהו הייתי צריכה לראות סרטון שכבר ראיתי כדי לוודא שאני מדייקת בפרטים”. כאן היא פותחת סוגריים ומסבירה לי שהנציבות עובדת מול הגופים הכי בכירים, ולכן העבודה צריכה להיעשות בדיוק ובאופן מקצועי. ”חשבתי שאני כבר חסינה, ועד שהיא שאלה לא קישרתי בין הדברים”.

עם איזה סוג של חומר מתועד הכי קשה לך להתמודד ברמה האישית?

”מבחינתי הסרטונים הכי קשים לצפייה הם של המשפחות שנלקחות לשבי, של הורים שאוחזים בילדיהם המבועתים, אימהות ואבות שמנסים לגונן עליהם. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליהם. אלו פשעים נגד האנושות והשתיקה והתגובה הרפה היא לא פחות מאשר בגידה בערכים של האנושות עצמה. יש סיבה שהפשעים האלה נקראים ‘נגד האנושות’. אי אפשר לפתח חסינות מול דברים כאלה”, היא אומרת ומוחה את הדמעות שמציפות את עיניה.

כבר בתחילת המלחמה הזהירו את הציבור הישראלי מצפייה בחומרים המתועדים, אבל כיום בחלוף חצי שנה – אולי יש חשיבות לצפייה, כי אולי הזיכרון שלנו התעמעם וחזרנו מהר מדי לשגרה ולמריבות הרגילות.

”לדעתי חשוב לא לצפות בחומרים האלו, לא להיחשף. הרי זאת הייתה אחת ממטרות הטרור שלהם. חמאס באו מתוך כוונה להטיל טרור לדורי דורות. זה היה חלק מהשיטה שלהם להחליש אותנו כעם, להחליש את הנפש שלנו, לעורר טראומות עבר. אסור לנו לצפות בחומרים כי זה בדיוק התוצאה שהם רצו – החלשה נפשית עמוקה. אני עומדת על כך בתוקף – החשיפה היא רק עבור מי שחייב לצפות. גם על אלו שצריכים לצפות בארבעים ושבע דקות של סרטונים מזעזעים יש לי הרבה חמלה. יש סיבה לכך שהמנהיגים והמנהיגות נחשפים לזה – יש להם תפקיד בעולם. הם צריכים לעמוד גם על הערכים של האנושות אל מול ההכחשה הבלתי נתפסת, הכחשה שהיא עוד מתודה אנטישמית שאנחנו סופגים. האנטישמיות הרימה את ראשה בכל העולם וממדיה בלתי נתפסים. אבל לצפות ללא סיבה? ממש לא. זה מחליש אותנו לא רק כעם, אלא גם כבני אדם”.

לגדול בעיניים טובות

אלקיים לוי (39), נשואה לעודד ואם לארבעה, גדלה בלוד, בת אמצעית מתוך חמישה ילדים למשפחה דתית מסורתית. ”אבא היה מורה לספורט ולתושב”ע, ואמא הייתה מחנכת בבית ספר חילוני. כל האחים שלי למדו ב’מדרשית נעם’, אבל אני למדתי בבית הספר הממלכתי שבו אמא שלי לימדה ולאחר כן המשכתי לתיכון היחיד בלוד שאינו דתי, ‘תיכון מדעים’ – יחיד מסוגו ובין הטובים בארץ שנועד למחוננים, ופתח לי אפשרות ללמוד במסגרת של מצוינות גבוהה”. את ההשכלה התורנית שלה השלימה בכוחות עצמה. ”קינאתי בידע התורני של האחים שלי, אז למדתי מה שיכולתי לבד”.

לדבריה, הילדות בלוד הכינה אותה לחיים. ”לוד היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. גדלתי בחברה כל כך מגוונת, עם עולים חדשים מכל הקהילות, עם דתיים וחילונים, חרדים וערבים, אשכנזים וספרדים והכול בשותפות. בכיתה היו לי ילדים ערבים, השכנים של ההורים שלי משני הצדדים הם ערבים. כשאבא שלי הצטרך להגיע לבית החולים אז השכן שלנו, מוחמד, לקח אותו. השכנה השנייה, ערבייה נוצרייה, היא אישה מבוגרת שאמא שלי עוזרת לה. כשחיים בעיר מעורבת האנושיות מתגלה”.

ואין אתגרים?

”מצד אחד זה נפיץ מאוד, אי אפשר לדבר על זה רק במושגים חיוביים. זו גם מציאות קשה, בטח בעתות משבר, אבל מצד שני – היום יום הופך את החיים המשותפים לטבעיים ולאפשריים. אני מודה על הזכות שהייתה לי לגדול בסביבה כזאת, שבה העולם לא נראה בצורה חד ממדית. זה יצר אצלי ראייה ניואנסית מאוד”.

ההורים, היא אומרת, גידלו אותה בעיניים טובות. ”האמינו שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, והעבירו לנו את המסר שהכי חשוב להיות בני אדם ולכבד את האחר”.

לאחר שירותה הצבאי ביחידת דובר צה”ל, פנתה ללימודי משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. את ההתמחות עברה במחלקת בג”צים שבפרקליטות המדינה. לאחר נישואיה ולידת בנה הבכור עברה למחלקת הדין הבינלאומי תחת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ועסקה בין השאר בתיקים משפטיים הקשורים בסחר בבני אדם, בזכויות ילדים ובזכויות אסירים. "ראיתי איזה כוח יש למשפט הבינלאומי, איך הוא יכול לשנות סדרי עולם בתוך המדינה".

ב־2014 עברה להתגורר בארה”ב ולמדה לתואר שני ושלישי במשפטים באוניברסיטת פנסילבניה, שם קיבלה תקן של חוקרת זכויות אדם. התקן אִפשר לה ללוות תוכניות של סיוע משפטי לחסרי מעמד, מבקשי מקלט וילדים מקסיקנים שחצו את הגבול לארצות הברית. הדוקטורט שלה עוסק בנושא זכותן של נשים לחופש דת ואמונה, והסדרת הזכויות הללו תחת מטריית המשפט הבינלאומי. לאחר חמש שנים מאומצות שבמהלכן נולדו לה שתי בנות נוספות, היא שבה לארץ עם משפחתה והחלה ללמד באוניברסיטת רייכמן. ב־2020 הקימה את מכון דבורה – מכון מחקר יישומי שפועל להגנה על זכויות נשים בישראל ולצמצום פערים מגדריים בראייה אסטרטגית. ב־2022 הצטרפה למכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה.

לדבריה, ילדיה – כיום בני 14, 10, 8 ושנתיים – הם האור ומקור השמחה שלה בימים אלה. בן זוגה, עודד, עובד בתחום הפיננסי בהייטק והם מתגוררים במודיעין. ”הוא פרטנר מדהים ושותף אמיתי. מתחילת המלחמה הוא אבא במשרה כפולה”.

הם הקימו בית מסורתי והילדים לומדים ב”יחד”- מסגרות של חינוך משלב הדוגל בחיים משותפים של דתיים וחילונים ומשפחות ממגוון זהויות. ”במשך חמש שנים הייתי חברה בהנהלת הקהילה והובלתי אותה, מתוך אמונה שאנחנו עם אחד ודתיים וחילונים חייבים ללמוד לחיות יחד ולגשר על הפערים. כשגרנו בארצות הברית, חווינו את לימוד המורשת היהודית בצורה נקיה ופשוטה שמקבלת את כולם כמו שהם, ובעיניי זה קריטי ליכולת שלנו להתקיים כאן בישראל”.

אכזבה עמוקה

ב־2022 עיתון "דה מרקר" בחר באלקיים לוי כאחת מ־40 הצעירים המבטיחים בישראל, ומאז היא לא מפסיקה לקיים את ההבטחה. בפברואר האחרון, לקראת יום האישה הבינלאומי, קיבלה את אות האבירות המסורתי של מרכז פרס לשלום וחדשנות, שהעניק השנה את האותות לנשים שהפגינו גבורה, יוזמה ומנהיגות בחזית ובעורף. במעמד קבלת הפרס אמרה: ”היה קשה לי לעכל שזו השליחות שלי, אבל הבנתי שזו זכות לתת קול לקורבנות. ההיסטוריה של נשים רצופה הכחשה, אבל כאן נפתח ממד חדש של הכחשה ממסדית מצד גופים שכל תפקידם להגן על נשים וילדים”.

השתיקה וההכחשה של העולם נוכח האירועים בשבעה באוקטובר הצליחו לערער בך משהו?

”השבעה באוקטובר הוא אירוע בסדר גודל היסטורי שטלטל לא רק אותי, אלא את כל עולמנו כעם יהודי. ברמה האישית, אצלי נסדקה האמונה הבסיסית ביכולת שלנו להגן על עצמנו. יכול להיות שמשמעות השתיקה של הקהילה העולמית היא התחלה של כרסום עמוק יותר ממה שראינו עד עכשיו בלגיטימציה שלנו להיות כאן כעם יהודי, ובזכות שלנו להגדרה עצמית בארץ ישראל. זה מדיר שינה מעיניי. ומצד שני, אם יש משהו שנותן לי תקווה מאז השבעה באוקטובר, אלה השותפים שלנו בעולם שנמצאים לרוב מחוץ לאו”ם: ראשי מדינות, מנהיגים ומנהיגות בכל העולם שיוצרים איתי קשר, מבקשים לשמוע מה קרה ומה אפשר לעשות ומנסים בתנאים פוליטיים בלתי אפשריים להביע הזדהות עמוקה”.

הנציבות שהקמת עושה את העבודה שהאו"ם היה אמור לעשות. הופתעת מחוסר התגובה שלו ושל הקהילה הבינלאומית?

”כמי שמתמחה במשפט בינלאומי, בדין בינלאומי ובזכויות אדם, אני מכירה את ההטיה שקיימת נגד ישראל. ידוע לנו שיש מנגנונים שמוקדשים ספציפית נגד מדינת ישראל. יחד עם זאת לא שיערנו, אני ומומחים אחרים למשפט בינלאומי, את גודל השתיקה ואת התגובה הרפה שראינו כלפי פשעי חמאס בישראל. לא חשבתי שלנוכח מחזות הזוועה שראינו כאן, יהיה ניתן להשמיע קול אחר מלבד קול של זעזוע עמוק. אלו מחזות אימים שבאמת היו אמורים לגרום לתגובה אחת – של זעזוע וגינוי. אלו פשעים נגד האנושות”. בנקודה הזאת לוי מפרטת זוועות שנעשו לקורבנות. כדי להגן על הקוראות בחרנו להימנע מפרסומם, אבל היא מדגישה שנציגי האו"ם נחשפו להם ובכל זאת בחרו לעצום עיניים.

"יש בי המון כעס כלפי האו"ם, לא רק על השתיקה הרועמת, אלא גם בגלל ששמו אותנו בתופת הזו, שבה אנחנו צריכות לתעד את הדברים בעצמנו. זה היה יכול להיות אחרת אם הם היו נותנים קול לקורבנות ומתעדים כפי שנעשה במקומות אחרים בעולם, מספרים את הסיפור ומכירים במה שקרה כאן. זו האכזבה העמוקה".

מה עוזר לך להתמודד עם האכזבה הזאת?

”בעת הנוכחית אני אומרת לעצמי שלמרות הכול אסור לנו לאבד את האמונה בזכויות אדם, ועלינו לשאת את הערכים האלה בגאון ולהוות אור לאמת המוסרית בתוך החושך הגדול. אני חושבת שמשהו עמוק נשבר בנו ובאמונה בערכים האלה. היום אני מנסה להשיב לעצמי מעט מהאמונה ולהגיד שאנחנו נהיה אלה שלא נוותר עליהם, אלה שנלחמים בהכחשה ובאמת הפשוטה הזו, ונאחז באנושיות שלנו כי זה כל מה שנשאר”.

ויש חלק נוסף בעבודתה שעוזר לה להתמודד עם האכזבה מהקהילה הבינלאומית. ”אחד הדברים הכי משמעותיים עבורי הוא קורס שאני מלמדת באוניברסיטה על מחשבה פמיניסטית וזכויות נשים. אחרי השבעה באוקטובר, הזמן עם הסטודנטיות והסטודנטים הפך להיות אי השפיות שלי. לחשוב איתם, לפרק יחד את הדינמיקות הבלתי אפשריות של המציאות שלנו ולחזור לרגע למקום שבו אני שוב אני. גם זה יכול לגרום לי לבכות”, היא אומרת ופרץ הדמעות מתחדש.

לתת יד, לתת שם

לפני כחודש, חמישה חודשים לאחר הטבח, הצליחה לראות סוף־סוף את עמלה נושא פרי כששליחת מזכ”ל האו”ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, פרמילה פאטן, הגיעה לישראל, אספה חומרים ובסופו של דבר הגישה דו"ח מטלטל המציג הוכחות לכך שנעשה שימוש באלימות מינית מכוונת ושיטתית במתקפת השבעה באוקטובר.

”כשהדו"ח פורסם חשתי הקלה גדולה, כי חששתי מאוד לקראת הגעת הצוות של האו”ם. חששתי מאתגרים פוליטיים לגבי ישראל ומהיכולת שלהם לתת קול אמיתי לקורבנות. הדו”ח מניח כל מיני הסתייגויות לגבי היכולת שלהם לחשוף את כל הפשעים, אבל הם הצליחו להציג תמונה מצמררת של הפשעים השיטתיים שראינו מתחילת הדרך, פשעים הכי ברוטאליים כלפי נשים וילדים. גם גברים נפגעו בתקיפה הזאת באופן אכזרי ביותר. חמאס באו במטרה לגרום לנורא מכול וזה צריך להטריד את כל האנושות, כי בסופו של דבר פשעים כאלה נותנים השראה לארגוני טרור אחרים בעולם.

”אומנם המנדט של השליחה הוא לעניין חקר פשעי מין, אבל ביקשנו מהם שיציירו את התמונה הרחבה של החורבן, האלימות וההתעללות שראינו, כי האלימות המינית הייתה שזורה בסאדיזם ובברוטאליות באופן שהנפש לא יכולה להכיל. אני מרגישה שהם הצליחו לעשות את זה ולתאר את האכזריות הבלתי נתפסת של מחבלי החמאס ושותפיהם. בדו”ח הזה יש התחלה של צדק היסטורי שקורה אחרי חודשים שבהם נאבקנו. חודשים שבהם קצת איבדתי שליטה על חיי. אנחנו 24/7 בדבר הזה”.

יחד עם שביעות הרצון היחסית, היא מדגישה שהדו”ח אינו מציג את הסיפור השלם. ”הצוות של האו”ם היה כאן תקופה קצרה, פחות משלושה שבועות בסך הכול. זה לא מספיק, הם צריכים להרחיב את המאמץ. אנחנו אוספות עדויות ומידע במשך חודשים ועדיין מגיע כל הזמן מידע חדש. יש הרבה אנשים שצריך להגיע אליהם וייקח שנים לחשוף את הסיפור המלא, אם בכלל נצליח אי פעם”.

זה מאבק סיזיפי. לא קשה להתמודד מול מכונת הרעל והשקרים?

”קשה, אבל פרסום הדו”ח נתן לנו קצת כוח להמשיך במאבק שהולך להיות ארוך שנים. לא ננוח עד שהמוסדות הגלובליים לא רק יכירו במה שקרה כאן, אלא יבטיחו שאף אישה בעולם לא תצטרך לעבור את מה שעברו נשים בישראל. כי אם זה קרה בישראל, מדינה דמוקרטית ריבונית, כל אישה בעולם צריכה להיות מודאגת”.

במקביל לאיסוף ותיעוד החומרים, עובדת הנציבות על הקמת ארכיון שישמש את הציבור לטווח הארוך. ”זה יהיה מעין ‘יד ושם’ שיספר את מה שקרה לנשים ולילדים בטבח. אנחנו מפתחות עכשיו מדיניות נגישות, כי בסופו של דבר החומרים קשים מאוד. בנוסף, צריך לשים לב להרבה חוקים בנוגע לפרטיות ולהתנהג עם החומרים הללו ברגישות הכי גבוהה שיש. מייקרוסופט נותנים לנו מערכת אבטחה לכל החומרים ועומדים לצידנו באתגר הטכנולוגי. גם חברת ההייטקClarity מסייעת באימות המידע על ידי טכנולוגיות בינה מלאכותית, ודואגת שהוא לא יהיה נתון למניפולציה”.

למה בעצם הנציבות צריכה להיות יוזמה אזרחית ולא ממשלתית?

”שאלתי את עצמי את השאלה הזו מההתחלה, אבל היום אני מבינה שזה צריך להיות מאמץ אזרחי לצד מאמץ ממשלתי. עבדתי בעבר עם המטה לביטחון לאומי והייתי בטוחה שאוכל לשכנע את מי שצריך כדי שנהפוך לנציבות ממשלתית בחסות המדינה. לאחר התייעצות עם גורמים בכירים מאוד בעולם, הבנתי שיש חשיבות לכך שהמידע ייאסף באופן עצמאי וחיצוני. כשפנו אלינו גופים מכל העולם הבנתי שהגורמים הללו צדקו, כי כך יכולנו לתת תמונה שלמה יותר בנוסף למה שמציגה המדינה. היכולת לתת תיקוף נוסף היא קריטית. כשאני נפגשת עם שגרירויות, השאלה הראשונה שאני נשאלת היא אם מדובר במידע שאנחנו אספנו, או במידע של מדינת ישראל. הרבה דברים שמדינת ישראל עושה מוטלים בספק ואנחנו יכולות לתת תמונה משלנו. יש חשיבות לכך שהתמונה נוצרת על ידי גורמים רבים שאומרים את אותו הדבר”.

לקראת סיום היא מבקשת להוסיף מסר של תקווה. "אני נפגשת עם הרבה מנהיגים ומנהיגות בעולם שרוצים ומבקשים לעמוד לצידנו", היא אומרת. "אני מרגישה מחוזקת מהקהילות היהודיות בעולם שמקיפות אותנו ודואגות שהסיפור שלנו, כעם, יישמע.

ובסוף, לא רק הטראומה נשארת איתי. היום אנחנו יודעים שיש צמיחה מתוך טראומה, אז אולי מהאסון הזה יש תקומה ונוכל להסתכל קדימה בגאווה ובראש מורם. אני רואה אותנו מאוחדים וחזקים, ואיך כל אחד מתעלה על עצמו. כולם התנדבו ותמכו זה בזה  כדי שנהיה חזקים ולא ניפול. זה נותן לי כוח ותקווה להאמין שמתוך השבר תהיה גם צמיחה".