עושה כותרות

אשת התקשורת שרון כידון מודה באומץ בכשלי התקשורת שעסקה בטפל טרם המלחמה ומכה על חטא, מציעה לבחון לעומק מדוע הצבא לא היה קשוב לדיווחי התצפיתניות, ופועלת למען השבת החטופים. כמי שהייתה מוטרדת במשך שנים מתהליכי ההתפוררות בחברה הישראלית, היא מביטה בהתפעלות באחדות העם ומקווה שמהכאב הזה נדע לצמוח

את תמונת המלחמה הראשונה שבישרה שמשהו רע קורה בדרום, קיבלה שרון כידון בבוקר השבעה באוקטובר מרועי עידן ז"ל, צלם Ynet, שהתגורר בכפר עזה. ״התמונה, שתיעדה מחבלים שחודרים לקיבוץ על מצנחי רחיפה ממונעים, נשלחה בקבוצת המערכת שלנו ב־Ynet ואנשים שאלו אם זה אמיתי. זו הייתה ההודעה האחרונה של רועי. בדיעבד אנחנו יודעים שסמדר, אשתו, נרצחה. רועי שהחזיק את אביגיל בת הארבע נורה גם הוא, ילדיו מיכאל ועמליה הסתתרו בארון בממ”ד וחולצו מאוחר יותר, ואביגיל הקטנה נחטפה לעזה וחזרה מהשבי כעבור 51 ימים במסגרת עסקת  החטופים”. לדברי כידון, התיעוד של רועי עידן הכה בהלם את כל אנשי המערכת, אבל היה עליהם להתעשת בטרם יעלו לשידור באולפן. ״במקביל להכנה לשידור ניסיתי להשיג את בתי מאיה, ששהתה באותה עת בחו”ל. היא שירתה בסדיר בחיל האוויר כסרן בתפקיד מיוחד, ואני דאגתי ורציתי שתגיע לארץ כמה שיותר מהר. הכול היה מתוח ומלחיץ. למחרת מאיה הצליחה לעלות על טיסה ומיד עם  נחיתתה גויסה למילואים ב"צו 8". בתה השנייה, מספרת כידון, משרתת בסדיר וכל המערך המשפחתי סובב סביב המלחמה. ״אני משתדלת להיות תומכת לחימה; לפנק אותן, להכין קציצות ולעשות כביסות, אבל גם אני מאז השבעה באוקטובר משדרת בכל יום, כולל בסופי השבוע כשהיו פעימות השבת החטופים. העבודה היא סביב השעון – באולפן, בהקלטת פודקאסט העוסק בלחימה ובליווי משפחות הנרצחים, החטופים והחיילים. במהלך החודשים האחרונים נחשפתי לסיפורים אישיים רבים, ואני מעלה בכל שידור לפחות חמישה או שישה סיפורים של משפחות. אני חיה את הסיפורים האלה והאנשים הולכים איתי. גם בסופי השבוע שבהם אני לא עובדת, אני הולכת למטה ההסברה של משפחות החטופים, לכיכר החטופים ולחמ”ל האזרחי של 'אחים לנשק'. העבודה שלי לא מסתיימת בישיבה באולפן, אני צריכה לראות מה קורה בשטח”.

מכה על חטא

כידון היא מגישת טלוויזיה ורדיו מוערכת, בעלת רזומה עיתונאי עשיר שמאחוריה עשרות תוכניות בתחומי פוליטיקה ואקטואליה. אחרי 12 שנים ב"רשת" שבהן הגישה תוכניות ויצרה סרטים תיעודיים, הצטרפה לפני כשנה וחצי ל־Ynet, החלה להנחות שם את תוכנית הבוקר ולהגיש את "הכותרת", פודקאסט חדשות יומי מעולה שבוחן את הכותרות המרכזיות שעל סדר היום וזוכה לאחוזי האזנה גבוהים, במיוחד בימים אלו. תפקיד התקשורת מעסיק אותה לא מעט. היא מכה על חטא בנוגע לאופן התנהלותה של התקשורת – ובתוכה התנהלותה האישית – לפני מאורעות השבעה באוקטובר. ״אני לא סולחת למי שהכניס לחיים שלנו דבר כל כך לא מהותי – המחאה החברתית. בעשרת החודשים שלפני השבעה באוקטובר המדינה נכנסה לבור מטופש, המדיה עסקה בוועדה למינוי שופטים  ובנושאים זניחים לשרידות שלנו, והסיטה את המיקוד מעניינים חשובים. כל המדינה הייתה ברחובות בגלל עילת הסבירות. לנוכח מה שעברנו, זה ביזיון. צריך להרכין ראש ולומר ‘טעינו’. לתקשורת יש תפקיד גדול מאוד בהזנת הקונספציה שלפיה חמאס מורתע והפלסטינים הם פרטנר, והיא צריכה לעשות חשבון נפש עמוק. אני לוקחת אחריות אישית ומלקה את עצמי על שהייתי שותפה להזנת הקונספציה. עשרה ימים לפני הטבח ראיינתי את גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, שהתריע על כך שההסלמה על גדר הגבול עלולה להגיע ליישובי העוטף, אבל אנחנו באולפן פטרנו את הדאגה שלו בהדהוד המסרים של הדרג המדיני־ביטחוני. כשדיברנו על הקרע החברתי בישראל ושאלנו את ירקוני אם הקרע ינוצל על ידי החמאס, הוא ענה שעזה מרגישה את מה שקורה בישראל וזה משפיע”.
את חושבת שיכולת לעשות משהו?
״הדברים האלה מהדהדים לי בראש מיום הטבח ואני שואלת את עצמי עד כמה אני אשמה. אולי לא הייתי ביקורתית מספיק? האם נרדמתי בשמירה? אני מתייסרת מכך ששמענו את זעקת ראשי  היישובים ובכל זאת מיקמנו אותה בתחתית הליין־אפ של התוכנית, וכפועל יוצא בתחתית סדר היום הציבורי. אין אדם בישראל שלא היה רוצה להעלים רטרואקטיבית את השבת ההיא ומן הסתם תחושת האשמה רובצת גם על פוליטיקאים, גורמי ביטחון ומודיעין, אבל תפקידה של התקשורת לבקר את השלטון ואת המערכות הציבוריות, והיינו צריכים לעשות יותר”.
זו לא הפעם הראשונה שכידון, עיתונאית בעלת חוש אחריות ציבורית מפותח, נוגעת בנושאים מהותיים בחברה הישראלית. ב־ 2018 , שנתיים וחצי לאחר נאומו המכונן של הנשיא רובי ריבלין על ארבעת השבטים, היא יצאה עם צוות צילום למסע בעקבות אותם שבטים שעליהם דיבר הנשיא. בשונה מהישראלי הממוצע, שמהדהד אל תוך השבט שלו פנימה שוב ושוב את השקפות עולמו ומתקשה להקשיב ולהכיל דעות שונות, כידון עשתה ההפך מהמובן מאליו והעזה לצאת מאזור הנוחות: היא ביקרה ביצהר והקשיבה לעזרי טובי, בן ״השבט” המתנחלי; פגשה בבית שמש את עומר ינקלביץ’, בת ״השבט” החרדי; פגשה בנצרת את הישאם סלימאן, בן ״השבט” הערבי, ולא פסחה על רמת אביב בביקור אצל בן ״השבט” שלה, רענן שקד. כל אחד מהמארחים שלה ייצג את השבט שלו, והתוצאה – סרט . דוקו מרתק שעלה לשידור בשנת 2018. חמש שנים מאוחר יותר נראה כי הסרט היה רק סוג של פרומו למציאות שקדמה למלחמה במדינת ישראל. ״בתשעה באב האחרון, בשיא הוויכוח החברתי, ההפגנות והשנאה, התכתבתי עם גדי אייזן, הבמאי של הסרט, ואמרתי לו שידענו שזה מה שיקרה”, מספרת כידון.
היא יצאה פסימית מהסרט הזה, וחשבה שמאז ועד היום, שום דבר לא השתנה, אבל אז- פרצה המלחמה. ״היום אני רואה אחדות בלחימה מצד כולם: אנשי הפריפריה והמרכז, אנשים מעדות וממגזרים שונים, דתיים וחילונים, ‘קפלניסטים’, אנשי ההתיישבות, קיבוצניקים ואחרים. לצערי השכול, האובדן והכאב חיברו את כל חלקי העם. לתחושתי, בעקבות המלחמה נרקמה ברית שלא הייתה קיימת בזמן המחאה עם בני המגזר הדתי־לאומי, שנלחם בחירוף נפש הרבה מעבר לחלקו באוכלוסייה. אני אדם מאמין, אבל לא מסורתי ואני מתמלאת ומקבלת כוח מבני המגזר הדתי, האנשים האמוניים. את הנאום של שרית, למשל, אמא של בן זוסמן ז”ל נהרג בעזה, צריך לדעתי ללמד בבתי הספר. אני רוצה לדבר ולהתחבר עם האנשים האלה ואני רוצה שזה יקרה גם ביום שאחרי, כי לבני המגזר הדתי־לאומי יש חלק חשוב בחברה שלנו. מי שמגיע לפוליטיקה לא תמיד מייצג אותם כפי שהם. אני רואה למשל את בוגרי תיכון הימלפרב שנפלו בהגנה על המדינה והם טובי בנינו, גאווה. המדינה חייבת להם המון”.

דיאלוג בחשיכה

עם זאת, היא אומרת, המלחמה לא פתרה את הסוגיות החברתיות הטעונות. הוויכוחים הפוליטיים שהיו בעבר עדיין קיימים וכך גם סוגיית גיוס החרדים שלא נפתרה, על אף שנרשמו תזוזות קלות בהתגייסותם לצה”ל מאז פרוץ המלחמה. ״מהצד השני, בהחלט יש התקרבות. במרכז ובשמאל התפכחו בתפיסות העולם, וגם בימין אני מקווה שיבינו שאי אפשר להמשיך להתעסק בדברים שלא קשורים לקיום שלנו כאן. לאחרונה התקיימה פגישה בין רבני המגזר הדתי־לאומי למטה ‘אחים לנשק’, ואני מעדיפה לבחור במסר המאחד הזה, להאמין שהמלחמה השאירה את הימים של המחאה החברתית מאחור, שלא נחזור למה שהיה ושנצמח מכאן”.
בשנה האחרונה, לאורך תקופת המחאה החברתית, היא הגישה תוכנית עם ישי שנרב, עיתונאי סרוג שגדל בשומרון. ״הוא מגיע מרקע שונה לחלוטין משלי, וניסינו לנהל דיאלוג. לפעמים הצלחנו יותר, לפעמים פחות, אבל ב-Ynet מעולם לא התערבו לנו באופן ניהולו. יש שם נכונות להקשבה, וגם אני תמיד השתדלתי להשמיע דעות מגוונות”. הפתיחות שמאפיינת אותה באה לידי ביטוי גם בקשריה האישיים, והיא דואגת שהפערים הפוליטיים לא יפגעו בהם. בין הקשרים הללו ישנה חברות ארוכת שנים עם שי גולדן, שהיה שותפה להגשת התוכנית "מייבשים את הביצה" ברדיו תל אביב במשך עשור. ב־ 2011 זכתה התוכנית בפרס אגודת העיתונאים כתוכנית המלל הטובה ביותר. ״שי רחוק ממני מאוד מבחינה פוליטית. לפני כשנתיים, כשנפרדו דרכנו בסיום הגשת התוכנית, הוא פנה לערוץ 14 ואני ל־Ynet, לכאורה כלי תקשורת משני צידי המתרס, אבל נשארנו בקשר חם. הסוד הוא שהשתדלנו לא לדבר על פוליטיקה, והצלחנו לשמור על חברות טובה”.

כידון מקצועית ומפוקסת, אך גם חמה ונוגעת ללב. מאז תחילת המלחמה, קרה לא פעם שדמעות זלגו על לחייה בשידור. ״אני זוכרת שדודה של איתן יהלומי, ילד בן 12 מניר עוז שהיה שבוי, סיפרה עליו באולפן והקרינו תמונות שלו עם חיות, כי הוא מאוד אוהב חיות. הילד הזה נכנס לי ללב. הוא חזר מהשבי ויש לי חלום להגיע אליו עם הכלב שלי, או להיפגש באיזו חוות חיות. אני יודעת שיום אחד אפגוש אותו”.
במהלך השיחה על תפקיד התקשורת במלחמה כידון מסכימה שחלק מהתפקיד הוא חיזוק העם, אך לא באופן מלאכותי. ״צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור, אדם חזק מהמגזר הדתי שאני מעריכה מאוד, אמר לי שאנחנו בתקשורת צריכים לחזק את העם. אמרתי לו בעדינות, שאני לא צוות הווי ובידור. התפקיד שלי הוא קודם כול לתת מידע, ושנית – להאיר את המקומות שלא מטופלים. אם אנחנו בתקשורת לא היינו חובטים יום־יום במגזר הציבורי שלא עומד בקצב, כלום לא היה משתנה. אם לא התקשורת שמתחה ביקורת על מתווה הסיוע, לא היה מתווה משופר. כולנו רוצים סיפורים מחזקים של לוחמים נועזים, ואני עושה את זה כי זה התפקיד שלי – להביא את הסיפורים של האנשים המדהימים שלחמו עבורנו, ולא כדי לחזק באופן דמגוגי”.

ג’ינגול אינסופי

היא נולדה בשם שרון ויכסלבאום ויש לה אחות תאומה. אמה הייתה מחנכת ואביה היה איש צבא בכיר במודיעין שלאחר פרישתו הפך לאיש עסקים. היא בת 53 והזיכרונות המוקדמים ביותר שלה הם מהמלחמה ההיא, כשהייתה בת שלוש. ״במשפחה שלי מטילים ספק בזיכרונות שיש לי מהגיל הזה, אבל אני יודעת בוודאות שהם קיימים. יש לי בראש תמונה מיום הכיפורים בתל אביב שבה סבא וסבתא מורידים אותי ואת אחותי למקלטים, עם שמיכות. גם אמא שלי רצה איתם”, היא משחזרת. אל התקשורת הגיעה כמעט במקרה, מעט לפני גיוסה לצה”ל. ״הייתי אמורה לשרת בצבא ביחידה 8200 אבל אחרי שהתקבלתי פגשתי חברה שהתמיינה לדובר צה”ל ואמרה שחשבה עליי ושאני מתאימה. אומנם לא קיבלתי זימון, אבל הרמתי טלפון והתחלתי לנדנד”. וכך, עם הרבה תעוזה וכוח רצון ועל אף העובדה שהמיונים לגלי צה”ל הסתיימו, כידון הצליחה לבסוף להשתחל לשורות דובר צה”ל ושירתה כמש”קית עיתונות. בהמשך, מפגש אקראי נוסף עם חבר שהמליץ לה להיכנס לתחום הפרסום ויחסי הציבור הוביל אותה לוותר על קריירה בעיתונות. על אף שלמדה מדעי המדינה, שלחה קורות חיים והתקבלה למשרד הפרסום ‘גיתם’ שבו הכירה את בעלה לשעבר, איש העסקים מודי כידון. השניים נישאו כשהייתה בת 26 והוא בן 40,  אב לשניים מנישואים קודמים. בשנים שלאחר מכן היא "זגזגה" בין עולם הפרסום לזרקורים של אולפן הטלוויזיה, הצטרפה לצוות ההקמה של חדשות ערוץ 2, למדה לתואר שני בתקשורת בבר אילן, עברה לתחום הפרסום וילדה את שתי בנותיה, מאיה (24) ונעה (19). לאחר לידתה של נעה  שבה להופיע על המרקע בהתנדבות, כמגישת פינת פרסומות בתוכנית הבוקר של רשת, עד שנפלה לידיה הזדמנות להשתלב בעשייה הטלוויזיונית באופן קבוע. מאז הספיקה להוביל תוכניות כלכליות וכן תוכניות פוליטיקה ואקטואליה יומיות רבות. הזוגיות עם מודי כידון החזיקה למעלה מעשרים שנה, אך לפני כשלוש שנים החליטו השניים להפריד כוחות. על חווית הגירושין היא מודה שאינה רוצה להרחיב. ״יש לי ילדות שהעניין נוגע גם להן, אז אומר באופן כללי שפירוק משפחה ובניית חיים חדשים זה אירוע קשה וטראומטי ולוקח זמן להתגבר עליו ". לשאלתי כיצד הצליחה לשלב לאורך השנים בין קריירה ואימהות, היא עונה שהג’ינגול היה אין־סופי אך שהייתה עטופה בעזרה. בכל זאת, היא מודה, תמיד היו אתגרים וויתורים. ״פעם הבית מפסיד ופעם העבודה מפסידה. אין לי סוד. זה לשלם ברגשות אשם ולפעמים להרגיש רע. אין לי אסטרטגיה, רק טקטיקה. אני זוכרת שביטלתי את השתתפותי בכנס שהייתי אמורה להנחות באילת כדי להיות נוכחת בפגישה עם הבת שלי לקראת נסיעתה לפולין. עד היום אני כועסת על עצמי בגלל זה, כי אני אדם שעומד בהתחייבויות”.
עם השנים פיתחה כידון מודעות פמיניסטית ועסקה בקידום מנהיגות נשים. ״בהתחלה חשבתי כמו כולם, שאולי הפמיניסטיות סתם מתלוננות. אבל אז ליוויתי את הנושא מקרוב והפרספקטיבה שלי השתנתה. אומנם התקדמנו יפה בשנים האחרונות, אבל במציאות הנוכחית אנחנו בנקודת מבחן . כיום יש רק מנכ”לית אחת במשרדי הממשלה השונים, וזה מאכזב ומכעיס”. המלחמה המוצדקת ביותר לטענתה, בכל הזירות יש נקודות לשיפור בתחום קידום הנשים. דווקא בצה”ל, שם המצב היה בכי רע, היא מאמינה שהמלחמה הפכה את הקערה על פיה. ״הצבא חשב: ‘בג”ץ הורה לדחוף נשים לטנק, אז נשים אותן בגבול הכי שקט שיש', ובסוף הן נלחמות שם בקרב הרואי! סרן עדן נימרי ז”ל מ’רוכב שמיים’ ניהלה קרב יריות עם המחבלים והצילה את החיילות שלה. נלחמו שם חיילות בתפקידים מבצעיים, מג”דיות ופרמדיקיות בחירוף נפש. אני בקשר הדוק גם עם משפחות של תצפיתניות שהסיפור שלהן צריך להיות מסופר. יש לי הרגשה שהביטול של הדיווחים שהעבירו הוא חלק מאיזשהו שוביניזם, ואני חושבת שהייתה שם הפקרות של נשים בחמ”ל ללא נשק. אני מלווה את הסיפור הזה מקרוב ורוצה לראות אותו מתוחקר. אחרי המערכה הזו כבר ברור שלנשים יש מקום כלוחמות בצה”ל, הנושא הוכרע. לא יעלה עוד ספק בנוגע לתפקיד של נשים בצבא”, היא קובעת נחרצות. באותו עניין היא מתגאה במיוחד בהישג פמיניסטי שרשמה, כאמור, בתה הבכורה. ״מאיה בחרה לשרת במסלול צבאי תובעני מאוד שאני לא יכולה לפרט עליו כי אסור לה להיחשף, אבל היא שירתה שבע שנים במסלול שהוא גברי ברובו. צה”ל יצטרך להתמודד עם פתרונות הלכתיים עבור החיילים הדתיים והחרדים, אבל בסוף הצבא יילחם עם נשים בתפקידים הכי מובחרים שיש”.

מאז תחילת המלחמה, היא מספרת, היא נחשפת לעם ישראל בתפארתו. ״כולם בסביבתי הקרובה מתנדבים. קוטפים תוצרת חקלאית, אורזים חבילות בחמ”לים ומבקרים פצועים. אני משתדלת להתנדב כשלוח הזמנים הצפוף מאפשר. נדמה לי שמעולם לא הייתי פטריוטית יותר מהיום”. כמי שנמצאת בלב העשייה התקשורתית, היא מספרת שקיים קונצנזוס: זו המלחמה המוצדקת ביותר. ״התקשורת משקפת את הקו הזה ולא מעבירה ביקורת, אלא מחזקת את ידי מקבלי ההחלטות”.
נכון, אבל את בטח מכירה את הטענות כלפי התקשורת – שבזמן המלחמה יש באולפנים לרלרלת מיותרת שמפיקה רעיונות ומידע לאויבים שלנו. את מסכימה עם הטענות? נזהרת יותר?
״יש לי הזכות לעבוד עם העיתונאי והפרשן הצבאי רון בן ישי, שאותו אני מכירה מאז הייתי חיילת. מהיום הראשון של הלחימה הוא כעס מאוד כשראה את כמות המידע שעוברת בתקשורת, ולימד אותי על מה מדברים ועל מה לא. אני מקבלת את הביקורת לחלוטין. אנחנו יודעים שסינוואר ניזון ולומד ממקורות המידע הגלויים בתקשורת הישראלית. צריך להבין שבתוך השיקולים של מערכת הביטחון, מעבר לצנזורה, יש גם מידע שיוצא בכוונה כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית שמדינת ישראל מפעילה, ואנחנו משרתים את האינטרס”.
עם זאת, היא מסייגת, סיקור נושא החטופים הוא סוגייה מאתגרת. ״ברור לנו שככל שמרחיבים את הסיקור זה הופך מנוף גדול יותר עבור החמאס, ועלול להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בישראל. בעניין הזה אני מייצגת אינטרס כפול: מצד אחד אני יודעת שיש למדינה שיקולים אסטרטגיים שקשורים בניהול המשא ומתן ובניהול הלחימה, ומהצד השני יש כאן כישלון עצום בהגנה על אזרחים והפקרתם בשבי בעזה. אנחנו ‘יורים ובוכים’, אבל אין לנו אפשרות אחרת. כולנו הורים לילדים, אני עיתונאית, אבל גם אמא. אני פוגשת את הורי החטופים באולפן ולא יכולה לעמוד בפניהם. אני איתם כשהם מקבלים בשורה מרה או בשורה משמחת ומרגישה שנכנסתי למשפחה, שאני כבר לא רק בתפקיד עיתונאי. אולי אני חורגת מתפקידי, אבל אני לא יכולה אחרת. אני בשר ודם. אין לי יכולת להתנתק. אני חולמת בלילות על התינוק השבוי, כפיר ביבס. לא יכול להיות שהחטופים יהיו נתונים לאלימות מינית ולהתעללות מתמשכת ואנחנו נהיה עסוקים רק בשיקולים קרים של אסטרטגיה. לכן אנחנו מקדישים הרבה אייטמים לליווי משפחות החטופים ומהדהדים את הלחץ הציבורי, אבל עושים את זה בלב חצוי”.
מה את מאחלת לעצמך ולכל עם ישראל ביום שאחרי המלחמה?
״עוד לפני המלחמה היה לי חלום לכתוב דוקטורט במגדר. כבר עשרות פעמים התקשרתי למחלקה למגדר בבר־אילן, אבל דחיתי את זה שוב ושוב בגלל העומס. אני מקווה שיום אחד זה יקרה, אבל עכשיו אני ממוקדת במלחמה ומאחלת לנו כעם שנשתקם מזה, שנצמח. שנלמד מהניסיון של השנה שחלפה עלינו ונעשה ריסטארט אמיתי בהיבט החברתי, וגם בכל הנוגע לשיח הפוליטי"