זמן שאול

שאולי גרינגליק לא זומן למילואים, אבל כשפרצה המלחמה הוא נאבק על זכותו לשרת ולהצטרף לכוחות הצבא. זמן קצר לאחר מכן הוא נפל בקרב בעזה. אימו, רותי, מספרת על ילד שהיה שובב גדול עם נשמה ענקית, שלימד אותה להיות אמא ומנחת הורים טובה יותר

בלוויה, כשליבה של רותי גרינגליק נאבק לעמוד בכאב שנפער בתוכה, מתוך האפלה הגדולה והתחושה שהיא קוברת באדמה את היקר לה מכול, הדהדה בתוכה אמת מוצקה אחת: הבן שלה היה פיקדון שקיבלת מהקדוש ברוך הוא וכעת הגיעה העת להחזירו אליו. "אמרתי לקדוש ברוך הוא שאני מחזירה לו את שאולי בלב כואב, כואב מאוד מאוד, אבל אני יודעת שהוא נתן לי כפיקדון", היא אומרת. על אף היותה אדם מאמין לפני הכול, התפיסה הזאת – כך מסבירה לי רותי – לא מגיעה רק ממקור דתי. "הילדים שלנו הם לא הרכוש שלנו, לא הבבואה שלנו לא כרטיס הביקור שלנו. הם אנשים בפני עצמם ויש להם בחירה חופשית", היא מדייקת, "זו תפיסה שצריכה להיות אוניברסלית, בלי קשר לדת. אומנם התפקיד שלנו הוא להנהיג אותם ולחנך אותם, אבל הם לא שלנו".

רותי היא אימו של שאול גרינגליק, הקצין שכבש את לב הצופים ואת צוות התוכנית "הכוכב הבא", החליט לפרוש כדי להצטרף ללחימה בעזה ונפל שלושה שבועות לאחר מכן. "מיד שהגיע לאודישנים הוא הכריז שהוא מתכוון לחזור לצבא", היא מספרת. "אבל הם כל כך אהבו אותו, שהיו מוכנים לקחת את הצ'אנס. אהבו גם את הקול היפה שלו וגם את האישיות שלו. הוא באמת היה שובה לב, ומהר מאוד הפך לחבר של כל צוות ההפקה. כשהמלחמה התחילה, הוא גילה שהשם שלו לא נמצא ברשימות הגיוס של המילואים, אבל הפך את העולם כדי להתגייס. ומכיוון שלא היה משובץ בשום מקום – הצטרף לשי שמריז, חבר טוב שהכיר בקורס קצינים והיה מ"פ. שי מצא לו תפקיד: קשר מ"פ".
הוא חלם להיות זמר ולא היה חייב להתגייס, אבל רגע לפני הפריצה הגדולה בחר לעזוב הכול.
"כן. מעולם לא אמרנו לו 'המדינה חשובה יותר', אבל זה היה נוכח באוויר. אבא שלו הוא אלוף משנה, ויש זמנים- כמו בימים אלו – שהבחירה ברורה מאליה".

לצלילי המוזיקה

את משפחת גרינגליק הכרתי לפני כעשור וחצי, כשהציעו לי לעשות כתבה על משפחה מוזיקלית מקסימה מרעננה. "ממש סוג של משפחת פון־טראפ מצלילי המוזיקה'", אמרו לי, וזה אכן לא היה רחוק מהמציאות. למופע שלהם קראו "אין לי מושג, תשאל את אמא". על אף השנים שחלפו, אני זוכרת מופע שנון, מצחיק, נוגע ללב ובעיקר קסום. "במופע דיברנו על היחסים שלנו עם הילדים ועל היחסים ביניהם, על העבודה מול בית הספר, מה עושים למען הילדים ואיך מקנים להם ביטחון עצמי. בין לבין עלו הילדים לשיר", מספרת רותי. במופע הזה כיכבו בעיקר הסיפורים של שאולי, ילד הסנדוויץ' שהיה שובב גדול עם לב זהב. לפניו נולדה רותם, הבכורה, כיום בת 29, נשואה ואם לבת; אחרי מיכל, בת 28, שנישאה לפני כחצי שנה; אחרי שאולי נולדו רועי, כיום בן 22, ודניאל בן ה־20."שאולי באמת היה שובב גדול", מחייכת רותי כשהיא נזכרת במעלליו של בנה. "עד שהיה בן שש בערך היו לי איתו הרבה מאבקים, אבל אז התחלתי ללמוד הנחיית הורים בגישת שפר ומאז נרקם בינינו קשר מיוחד מאוד. עד כדי כך מיוחד שבין הילדים הייתה בדיחה שאת שאולי אני הכי אוהבת, ואני הייתי עונה להם שאני אוהבת את כולם מאוד, אבל את שאולי הכי פשוט וקל לאהוב. אמרתי עליו שהוא מכבד הורים סידרתי. היו לי איתו עימותים, אבל הוא היה מאוד מכבד ואוהב".
כשהילדים גדלו, פרשו כנפיים – המופע גווע. לפני קצת יותר מארבע שנים הם חשבו להעלות אותו שוב, שייפו טקסטים והתכוננו, אלא שאז פריצה הקורונה וטרפה את תוכניותיהם.

גם ללא מופע משותף נותרתם משפחה מזמרת.
"כן. מיכל ושאולי ניסו למצוא את הדרך שלהם מבחינה מוזיקלית. יואב של רותם הוא גיטריסט, אז מיכל ויואב הקימו את הרכב 'פלורה' והם שרים יחד. במקביל, שאולי החליט שהוא רוצה להיות זמר וכך התגלגל לכוכב הבא".אבל הראשונה שעלתה לבמה הייתה דווקא רותי. לפני עשרים שנה, כשדניאל צעיר ילדיה היה בן חודשים ספורים, חלתה בסרטן. היא החלימה, וגיסתה שהייתה מוקסמת מהדרך שבה התמודדה ומהכוחות ששאבה ממנה בכל פעם שהגיעה לבקר, עודדה אותה להפוך את המסע הפרטי שלה למופע."בהתחלה לא כל כך הבנתי מה היא רוצה ממני, כי מה לי ולבמה? ומה ישפה לספר? ההתמודדות שלי נראתה לי הכי טריוויאלית. אבל לאט־לאט קלטתי יש דרכים רבות לצלוח אירועים קשים וכואבים, ועם הזמן התובנות התגבשו עד שהיה ברור שהמסע שעברתי יכול להפוך למופע מעצים".וכך קרם עור וגידים המופע "אף פעם לא לבד", שאליו הצטרפו לסירוגין בנותיה, רותם ומיכל לקטעי השירה. 450 הופעות היו להן. "הפרסום של המופע עבר מפה לאוזן, ללא פרסום או יחסי ציבור. הרגשתי שיש צמא גדול לקבלת תובנות, כוחות ואנרגיות חיוביות".

לדעת לשחרר

כשהילדים גדלו, הם העלו מדי פעם לרשתות החברתיות תמונות או סרטונים של רגעים משפחתיים מתוקים שבהם הם שרים יחד. באחד הסרטונים הללו, ממש סמוך לנפילתו של שאולי, נראים כל בני המשפחה מנגנים ושרים את השיר "תתארו לכם" של שלמה ארצי, והמצלמה עוקבת אחר שאולי שמתיישב ליד אימו. היא מחבקת אותו ועצומת עיניים, והבעת פניה המיוסרת מסגירה את החששות ואת הכאב. הסרטון הזה, שהפך ויראלי, סיפר בקליפת אגוז את כל הסיפור.

מי שמכיר את המשפחה שלכם, שראה אתכם בהופעות, ברשתות החברתיות וב"הכוכב הבא", רואה משפחה מושלמת. הילדים שלך הם פרזנטורים לאמא שהיא מדריכת הורים – גם יפים, גם מתוקים וגם נראים מגובשים מאוד.
"וואו", היא נבוכה. "עכשיו אומרים את זה כי הכול נראה הרמוני מאוד, אבל גם אצלנו היו מכות וטריקת דלתות כשהילדים היו צעירים יותר", היא מספרת. "לא מזמן צביקה ואני חגגנו שלושים שנות נישואין, ובמבט לאחור אני יכולה לומר שהמשפחה שלנו עברה כברת דרך ארוכה כדי להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו".
מה למשל?
"למשל היחסים בין שאולי לרועי. הם גדלו להיות החברים הכי טובים בעולם, אבל כשהיו קטנים שאולי היה מרביץ לרועי, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים. ממש קורע אותו במכות. באופן טבעי הייתי מתערבת כדי להגן על רועי, וצביקה היה אומר לי: 'בהדרכות שלך את אומרת להורים לא להתערב, אבל את עושה בדיוק ההפך'. והוא צדק".
האינסטינקט ההורי גורם לנו להגן על הילד שסופג את המכות כי הוא נראה חלש וסובל.
"נכון, אבל גם לחלש שסובל יש תפקיד לא מודע בסיטואציה. שני הילדים, זה שמחטיף וזה שחוטף – שניהם מייצרים כל הזמן תגובות מההורים. כל עניין המריבה ביניהם נע סביב קבלת תשומת לב מאבא ומאמא שהופכים להיות שוטרים ושופטים, מנווטים את התנועה משקיעים בילדים הרבה אנרגיה. כשהבנתי את זה, החלטתי לשחרר".
התובנה הייתה קשה ליישום?
"כן, אבל ידעתי שאם אגן על רועי -האחריות של ההגנה נופלת עליי הוא לא ידע להגן על עצמו, לא רק בבית, אלא גם בחוץ. אז הרפיתי, ולאט לאט נוצרה בין רועי לשאולי ובין כל האחים חברות יוצאת דופן. אמרתי להם שזה בסדר שיריבו, אבל לא לידי, כי אני לא קהל למריבות שלהם וגם לא מתכוונת להפריד ביניהם. ומה התברר? כשאין קהל – כבר פחות מעניין לריב. יצאתי גם מנקודת הנחה שילדים רבים ומשלימים מהר, וככה הם לומדים להסתדר, לפתור בעצמם את הקונפליקטים ולהמשיך לשחק".
בסרטונים שלכם רואים שאתם משפחה מחבקת, והכי יפה לראות שגם הבנים מחבקים אותך בטבעיות רבה.
"כן", היא צוחקת. "אחרי שתי הבנות נולדו לנו שלושת הבנים, וכשהם גדלו קצת והגיעו לשלב שבו הם פחות אוהבים שרואים שאמא מחבקת אותם, אמרתי להם שאני לא מוותרת. אני מחבקת אותם גם ליד חברים. והם באמת הלכו איתי מחובקים בלי בעיה. אנחנו משפחה שמחבקים ומנשקים זה את זה. זה נוצר עם זה נוצר עם השנים, הרבה בזכות צביקה".

למה בזכותו?
"במשך הרבה שנים אני הייתי הקשוחה בבית, ובאיזשהו שלב למדתי שאני מפסידה את כל הכיף. אז למדתי לשחרר".
תני דוגמה.
"שאולי היה יוצא מהבית ומשאיר חדר מבולגן. במקום לכעוס ולהרגיש שהוא דורך עליי, הייתי מצלמת את החדר וכותבת לו: 'אני אשלח את זה לאשתך לעתיד', ואחר כך מסדרת את החדר שלו בנחת".
אבל אם הוא יוצא בידיעה שאת מסדרת אחריו, יכול להיות שהוא מבין שזה בסדר להשאיר את החדר בצורה כזו?
"כל אחת יכולה לבחור פרשנות אחרת לסיטואציה, וכל אחת תבחר מה שעושה לה טוב. לי, למשל, פרשנות כזו לא עשתה טוב. ברגע שהתחלתי לפרש את הסיטואציה אחרת ואפילו לצחוק עליה, אנרגיית העצבים ביני לבין שאולי נקטעה ואפשרה לאנרגיה חיובית לצמוח".
איזה מסר להורים מקופל בתוך סיטואציה כזו?
"המסר הוא שהילד שלי טוב ביסודו שעליו בדיוק חלמתי, וכל השאר זה קליפות. אנחנו מתמקצעים ב'חיפוש מוקשים', כל הזמן מחפשים מה לא טוב כדי שלא ייפלו לבור. כל כך עסוקים לתקן אותם ולתקן להם את מה שלא בסדר, ובלי לשים לב אנחנו כל הזמן מתרכזים בשלילי. וכך האנרגיות השליליות מוסיפות להתקיים".

כספר פתוח

היא וצביקה נישאו כשהייתה כמעט בת 30 והוא בן 36, שניהם היו שבעי דייטים כבר רצו מאוד להקים משפחה. רגע המפגש ביניהם היה מכונן, שכן כבר אז היה ברור להם ש"זה זה". מכאן הדרך לחתונה הייתה מהירה. "ובין גיל 30 לגיל 39 נולדו לי חמישה ילדים", היא מוסיפה."דמייני חמישה ילדים תוך תשע שנים, כשהאמצעי הוא שאולי, ילד דעתן ושובב. הוא לימד אותי הרבה על ההורות שלי" ממנו למדה שהקשיים בשעת ההשכבה אינם גזירת גורל ("הוא פשוט היה נעלם הייתי מגלה שנכנס למיטה ונרדם.זה לימד אותי שילד לא צריך את כל כללי הטקס כדי לישון"), ממנו למדגם שהילדים מרגישים את הקושי של ההורים ומגיבים בהתאם. "הילדים שלנו קוראים אותנו כספר פתוח – זה כלל יסוד", היא מדגישה. "הם יודעים מה הלב שלנו מרגיש וזה מה שמפעיל אותם, לכן חשוב שנהיה מודעים לתחושות שלנו. אם אנחנו נדע מה הלב שלנו מרגיש – נבין גם את התנהגות הילד".
אחת הטענות היא שכיום ההורים הצעירים ממש משועבדים לילדים לרצונות שלהם.
"חד משמעית. כואב לי לראות הורים חבוטים שמגיעים אליי לקליניקה ולא שמחים בהורות שלהם. חשוב לי לומר שגם לי כאמא היו ימים שבהם רציתי רק שהילדים ילכו לישון, אבל אני חושבת שככל שאנחנו כהורים נהיה שלמים ורגועים בתפקיד שלנו, הילדים יבינו טוב יותר את מקומם בעולם". במקצועה היא עו"סית, מנחת הורים ומלמדת הנחיית הורים, יועצת אישית וזוגית, בעלת קליניקה ועוסקת בהדרכת עו"סים. בהרצאות שהיא מעבירה היא שואלת את ההורים מה הערך החשוב ביותר עבורם בחינוך הילדים. "התשובות מתכנסות לשני ערכים מרכזיים", היא אומרת. "שיהיו מאושרים ושיהיה להם ביטחון עצמי. במילים אחרות: ההורים מבקשים שלילדים יהיה חוסן, אבל בפועל מתנהגים בצורה הפוכה. הם עושים בשבילם ובמקומם ולא נותנים להם לטעות. כשלא מאפשרים לילדים להתמודד עם הכאבים שלהם, כשרק רוצים שיהיה להם קל ושיהיו שמחים- התוצאה הפוכה: ילדים לא מאושרים שלא עוזרים בבית ומלאים בטענות כרימון. ואז הנתינה של ההורים – כדי שהילדים יהיו מאושרים – הופכת להיות בור ללא תחתית".
ומה את אומרת להורים במצבים כאלה?
"ש'אושר' זאת לא מטרה. תאפשרו לילד להיות משמעותי על ידי עשייה ונתינה, וזה מה שיהפוך אותו למאושר. כיום הורים חוששים להלחיץ את הילד, חוששים שאם ידרשו ממנו דברים הם עשויים להזיק לו או להקשות עליו ולגרום לו להיות לא מאושר. זאת טעות, כי כך בעצם אנחנו מונעים מהילד לממש את הפוטנציאל שלו. פעמים רבות הפוטנציאל שלנו פורץ החוצה דווקא בצמתים שבהם קשה לנו ואנחנו נדרשים להתאמץ. התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילד לחיים ואם רק ניתן להם ללא גבולות, לא נאפשר להם לצמוח. לכן חשוב של נתינה של ההורים יהיה גבול".
שהוא?
"גבול הנתינה של ההורה משול לנתינה שלנו לעניים העומדים בפתח ביתנו. כמו שלעני בפתח לא תיתן כל מה שיש לך, כך גם לילדיך".
כלומר, לתת באהבה וברצון, אבל מבלי לכלות את המשאבים.
"נכון. בין הורה לילד יש המון אהבה ורגשות והשקעה, אבל כל הזמן צריך לזכור שמדובר בשתי ישויות נפרדות. אם משקיעים בילד מעל ומעבר, יכולה להיווצר מחשבה מוטעית שיש לנו יכולת לשלוט בילד, לעשות בו כרצוננו, ואז הוא משמש מעין כרטיס ביקור שלנו בעולם. יש לזה גם צד שני: ברגע שנסתכל על הילד כאל כרטיס הביקור שלנו, אנחנו הופכים את עצמנו למריונטות בידיו. במצב כזה אנחנו לא יכולים להיות הורים מובילים".
אז ילד לא זקוק לנתינה אין־סופית של ההורה, ומדברייך משתמע שהנתינה הזאת גם אינה רצויה. מה כן?
"הילדים שלנו זקוקים לנו כמנטורים שלהם, כמגדלור שיראה להם את הדרך. כמו כל הורה, ודאי שאני רוצה שילדיי ילכו בדרך שלי, בדרך שאני מאמינה בה, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה. ויש לי אמון מלא בכך שגם אם הם לא בדיוק הולכים בדרכי, הם עדיין רוצים לקבל ממני. יש לי תפקיד משמעותי בחייהם וזה לא הורס אותי כשהם בוחרים בדרך אחרת".

לעבור דרך האכזבה

והיא לגמרי לא מדברת בסיסמאות, אלא מתוך מציאות חייה. שאולי וילדים נוספים שלה בחרו לא להיות דתיים, אבל ניכר בה שתמיד קיבלה אותם באופן מלא. "למדתי עם השנים שלא יעזור לי להכריח אותם, ושאם הם לא ירצו לקיים מצוות – הם לא יקיימו", היא מסבירה. "עמדה בפניי ברירה: או להגיד להם 'שלום ולא להתראות', או להתפלל שימצאו את הנתיב הנכון לדרך שאני מאמינה שהיא הכי טובה".
יש עוד דרך, שכיום רוב ההורים בוחרים בה: כבר לא זורקים את הילד מהבית, אבל יש אכזבה והיא ניכרת.
"אז עוברים דרך האכזבה. זה בסדר. אפשר ליהנות מאיכות חיים גם עם האכזבה. אבל כשאנחנו חיים בתודעה שהילדים שלנו נמצאים אצלנו כפיקדון, שהם לא באמת שלנו – נוצר להם מרחב של אוויר ויש להם בחירה חופשית. מצד שני, 'בחירה חופשית' אין משמעה שאני כהורה הופכת להיות משקיף ניטרלי מהצד. התפקיד שלי הוא להציע את הדרך הכי טובה, אבל לדעת שאין לי שום שליטה על התוצאה. כשיש אשליית השליטה נכנסים למלחמות ואכזבות, כי מה זאת אומרת שאתה לא עושה את מה שציפיתי ממך? הרי אתה שייך לי!'".
באיזה שלב שאולי הוריד את הכיפה?
רותי מהרהרת רגע לפני שהיא עונה."מרוב שהוא כיבד אותנו, אני לא יכולה להצביע על רגע מסוים, על תקופה מסוימת שבה הוריד את הכיפה. הוא אף פעם לא עשה משהו שחשב שעלול לפגוע בנו, וגם אני בחרתי לא לבדוק בציציות שלו. צביקה אמר לי פעם: 'אל תשאלי אותו. זה בינו ובין הקב"ה. את יודעת למה חינכת אותו'. וכך באמת עשיתי". במהלך השבעה חברים סיפרו לה שהוא חזר לשמור שבת, וכמו שלא שמעה ממנו שהפסיק לשמור שבת, כך גם לא שמעה ממנו שחזר. "זה בהחלט שימח אותי. נכון שכשידעתי שהוא לא שומר שבת היה לי עצוב, אבל זה לא גרם לי להתנגח בו בשום צורה. הוא אומנם לא היה דתי במובן המקובל, אבל גם מעולם לא קרא לעצמו חילוני. הוא ראה בעצמו אדם מסורתי ולא דתי, כי הוא טען שמסורתיים סופרים את המצוות ודתיים סופרים את העבירות. זאת הייתה עבורי דוגמא מוחשית ל'מהות וקליפות'. היה קל לדעת מה יש בו בפנים. כהורה, ידעתי מה שמתי, אבל לא ידעתי מה יעשה עם זה. ואני אומרת להורים – לא לדאוג, אתם עושים עבודה טובה".
כל ההורים עושים עבודה טובה?
"כן, כי מי קובע מה זאת עבודה טובה, מה נכון ומה לא נכון? הרבה הורים כל הזמן בודקים אם הם עומדים בסטנדרטים, אבל מי קובע מה הסטנדרטים הנכונים? ילדים משוועים לכיוון, לדרך, ואתה כהורה צריך להיות בטוח בדרכך ולהתוות להם אותה".
ואם אתה מכוון לדרך מוטעית?
"עדיף הורה טועה מהורה סמרטוט, כי הורה סמרטוט לא מעניק לילד שלי ביטחון. הורה צריך לראות את עצמו כמו מפקד בראש כוח שהמשימה שלו היא לנהל את הדרך למטרה. אתה, ההורה, נמצא בראש הפירמידה וברגע שהילדים יודעים שיש הורים שההורים הם לא חברים – זה נותן תחושת ביטחון בעולם, תחושה שיש מי ששומר עליהם. אני טוענת שהאלימות כיום נובעת מכך שנתנו לילדים כל כך הרבה כוח בידיים והם פשוט מאבדים את זה. הפכנו להיות הורים מפוחדים והילדים מרגישים שאין מי שמגן עליהם. הורים צריכים להאמין במה שהם עושים. קיבלתם החלטה? לכו איתה, בלי להתבלבל. כהורים תפקידנו להתוות דרך ולתת אמון מלא במה שאנחנו עושים, כי ילדים צריכים כיוון ברור".
ואז הילדים גדלים וכועסים על ההורים. אולי ההורים חוששים מהשלב הזה?
"עמדת הנפש שלי היא שאני לא מקבלת ציונים מהילד שלי. לא מילד בן חמש ולא מילד בן 20. גם אם בן ה־20 שלך יבוא ויגיד לך 'את אמא הכי נהדרת', או לחילופין יגיד לך שאת לא – זה לא משנה את ערכך כאמא. מה שהוא חושב או מרגיש כלפייך לא הופך אותך לשווה יותר או פחות, אי אפשר להתנהל ככה. איזה מסר זה? מאוד טרנדי כיום לבקר את ההורים, אבל זה לא נכון אוניברסלית. אי אפשר לנהל את העולם דרך עיניים של ילד בן 20. תארי לעצמך שכל ילד יגיד לך במה טעית כהורה ולפי זה יתנהל העולם הפנימי שלך. במקום זאת צריך להגיד: 'חמוד, עשיתי הכי טוב שאני יכולה. איך אפשר לבקר את זה? תעשה אתה טוב יותר'. וברוב המקרים כשהילד הופך להיות הורה – הוא מגלה כמה ההורות מאתגרת".

בחור טוב בכל מובן

את מאורעות השבעה באוקטובר שאולי לקח באופן קשה, התייסר ממש ממראות הטבח. "הפגיעה בנשים זעזעה אותו", מספרת רותי. "הוא היה מענטש, בחור טוב בכל מובן. אפילו כילד, שהשתתף בתחרויות, היה בסופן לוחץ ידיים לחברי הקבוצה היריבה. הוא לא סבל רוע ועוולות והיה לו כבוד גדול לנשים, כי הוא גדל בבית שבו הכבוד הזה היה נוכח. כשהחלו לגייס כוחות מילואים ואותו לא זימנו – הוא לא קיבל את זה. במשך עשרה ימים הוא התרוצץ בין משרדים עד שהצליח להתגייס".
"דמיינתי את השנה הזאת אחרת, שנה של שאיפות והגשמת חלומות", כתב שאולי בפוסט שבו הסביר מדוע פרש מהכוכב הבא'. "עכשיו אני חי חלום ישן, להילחם בשביל המדינה ואנחנו כרגע באמצע הלילה. חלום חדש ואחר יצטרך לחכות קצת. תודה על מילים חמות ומפרגנות וגם על הביקורות.מקווה שהתקופה הזאת חולפת ושתחלוף מהר. מבטיח להמשיך להילחם על המדינה הזאת שאני אוהב וגם על החלומות שלי בעתיד. כרגע יש רק דבר אחד בראש שלי וזה להמשיך להילחם בחושך עד שנראה את האור. בזאת הסתיימו שידורינו לעונה הקרובה".
הוא שמח בתפקיד שקיבל במלחמה?
"כן. קשר מ"פ זה תפקיד שעושה בדרך כלל חייל רגיל ולא קצין, אבל שאולי אומר: 'הנני'. הוא התייצב, ובאישיות כובשת שלו העלה לחבר'ה את המורל. ושמר על הצעירים בפלוגה"
אחר כך סיפרו לה אותם צעירים מהפלוגה שבאו לנחם, שכשהיה מדבר עם המ"פ בקשר היה אומר: 'קודקוד, כאן נושא כליך'.
"כך הוא כינה את עצמו ולא ראה בזה פחיתות כבוד, אלא מחמאה גדולה להיות נושא הכלים של שמריז" (שמריז ז"ל נהרג בהמשך בתקרית שבה נהרג שאול).
צריך ביטחון עצמי בריא מאוד כדי להרגיש כך.
"היה לו ביטחון עצמי בריא. מצד אחד הוא עף על עצמו, ידע בדיוק מה הוא שווה, ומצד שני, הייתה בו ענווה. הוא ידע איך לא להחצין או להתנשא. הוא היה בטוח מאוד בעצמו, מצחיק ומשעשע, אחד שמבסוט על עצמו, אבל הכול בגובה העיניים".
אני שואלת בזהירות, כי זאת שאלה שאני מניחה שמנקרת בליבם של אנשים רבים. יש לך מחשבות שאולי הוא לא היה צריך להתגייס אם ממילא לא קראו לו?
"לא. אני יודעת שזה עשוי להישמע קשה, אבל אני חושבת שאם נגזר עליו להיפרד מהעולם – אז עדיף בדרך הזאת. הוא מילא את חובתו כבן לעם הזה ועשה את מה שהיה צריך לעשות, אין בכלל שאלה בעניין. צביקה שאל את דניאל מה נראה לו ששאולי היה בוחר לעשות בדיעבד, אם היה רואה את שברון הלב הגדול שלנו. דניאל אומר שברור שהוא היה עושה בדיוק את מה שעשה. זה החינוך בבית, זאת האמירה שאנחנו חלק מעם ישראל ויש לנו תפקיד – להגן ולשמור עליו".