להרגיש שוב פרפרים בבטן

"בסופו של דבר אנחנו רוצים לחיות", אומרת שלה רוזנק שורשן. "לאדם יש יצר הישרדות מאוד חזק. אנחנו זקוקים לאהבה כמו שאנחנו זקוקים לאוכל וחמצן. אנשים רוצים לאהוב ולהיות נאהבים". רוזנק שורשן למדה את הדברים הללו על בשרה. היא מאמנת אישית בשיטת אימון יהודי שלמדה אצל בני גל ובין שאר עיסוקיה היא מלווה זוגות בפרק ב' לקראת הנישואים ובמשברי החיים. "כשמגיע אלי זוג עם קושי בזוגיות אני עובדת עם כל אחד לחוד. הם עוברים תהליך אימוני נפרד מתוך הנחה שבאימון האדם עובד עם עצמו על שינוי דפוסים. אנשים שעוברים תהליך כזה באמת ובתמים רוצים לקחת אחריות על הנישואים שלהם". 

שלה, בת 58, התאלמנה בהיותה בת 29 מבעלה דורון שורשן שנרצח בפיגוע בגוש קטיף. כיום היא נשואה לד"ר דניאל רוזנק, אלמן גם הוא. לכל אחד מהם ארבעה ילדים מהנישואים הקודמים ושני ילדים משותפים. 

מה המורכבות הייחודית לזוגיות שניה 

"קודם כל מגיעים לזוגיות הזו עם תיק מלא. אלמנים נושאים תיק של זיכרונות וגעגועים; גרושים מגיעים עם נפש חבולה וחשדנית. אין כאן דף חלק כמו בנישואים צעירים, זה הרבה יותר מורכב, אבל גם בוגר. זו אהבה מסוג אחר". 

"אבל יש כאן גם הזדמנות", היא מוסיפה. "לפעמים אני פוגשת אנשים בנישואים שניים שעוברים חוויה מתקנת עם ראיה בוגרת והוליסטית ורצון להשקיע בזוגיות ולהתפתח. זוגות צעירים לא תמיד מבינים שזוגיות היא עבודה על המידות, הם עסוקים בשיח על שולחן השבת", היא צוחקת. "זוגיות היא סוג של אתגר, שני עולמות כל כך שונים שצריכים להיפגש בבית אחד, זה לא הגיוני. המשמעות של אהבה בוגרת היא היכולת לקבל את ההחלטה שגם בשעת משבר –מה שלא יקרה– עובדים על זה". 

את חושבת שבני הזוג הקודמים צריכים להיות נוכחים בזוגיות החדשה? 

"לא טבעי להכניס את בן הזוג הקודם לתוך ארגז ולכתוב עליו 'פג תוקף', לא אנושי ולא יהודי בעיני לעשות ריסטארט, לא הגון כלפי הנפטר וכמובן כלפי הילדים. לבן הזוג היתה אהבה, היה פרק חיים אי אפשר למחוק אותו. היכולת לחיות עם שתי אהבות – עם אהבה חיה ודומיננטית ואהבה וירטואלית– היא שיעור מאוד משמעותי, סוג של ריקוד".  

בנוסף לאובדן של דורון, אביה של שלה נפטר בהיותה בת ארבע וחצי, ובתה טל נפטרה מסרטן שנתיים אחרי הרצח של דורון. 

חווית האובדן שכה נוכחת בחייך, משפיעה לדעתך על מפגשי האימון שאת עושה? 

"היא משפיעה במובן שאני מאוד אופטימית. גם כשמגיעים אנשים עם סיפורים קשים אני אופטימית. אין לי ספק שהחוויה שלי נוכחת במפגש על אף שאני לא תמיד משתפת אותה. אני יודעת שלאנשים יש המון כוח גם כשהם לא מכירים את הכוחות שלהם. אחד הדברים שקורים באימון זו היכולת של אנשים  להגדיר את הכוחות שלהם. מדובר בתהליך מאוד עוצמתי שאדם יכול לעבור, אפשר לצמוח מכל מציאות. הספר של ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות. ר.ר.) הוא בעיני אחד הספרים שהייתי שמה מיד אחרי התנ"ך בעוצמתם ובחשיבותם. פרנקל הוא לא יחיד בצורת ההתמודדות שלו, אבל הוא בין היחידים שביטאו כל כך חזק את רוח האדם. לאנשים יש כוח לקום מעפר". היא חושבת רגע ומוסיפה: "לאבד בן זוג בגיל צעיר, זו תחושה של אין אופק, אין מחר. כשהתאלמנתי ידיד מבוגר אמר לי 'את עוד צעירה'. הוא ניסה לעודד ואני חשבתי שיש לי עוד המון המון שנים לסבול. לא יכולתי לראות עתיד". 

ואיך יוצרים עתיד אחרי כל האובדנים הללו? 

"העתיד נמצא בידיעה שאין לנו שליטה על כלום ועל הצורך לשים את יהבנו בקדוש=ברוך=הוא. מי שחי בצל אובדנים יודע להעריך את היש ואת היום ונוצר אצלו רצון לטרוף את החיים ולראות את העולם בצבעים הכי עזים שלו. העולם לא נעצר". 

"כשסיפרתי לילדי הצעירים על ההחלטה להינשא לדני עלתה השאלה מה נעשה כשיבוא המשיח ואבא יחזור. אמרנו להם שכל הורה יחזור לבסיסו", היא צוחקת. "אחרי שנה נולד בננו משותף והתחיל דיון מה יהיה עכשיו ואז אמרנו: 'חבר'ה אנחנו לא יודעים מה זה משיח אבל בפרשת חיי שרה מסופר על אברהם שעסוק בקבורתה של שרה אחרי מאה שנות נישואין. בסוף הפרשה הוא כבר נשא אישה אחרת. אם אברהם אבינו נהג כך, כנראה שזה נכון. אלוקים כבר ימצא את הדרך לסדר את הבית מחדש,". 

איך יודעים שהגיע הזמן לחיים חדשים? 

"אין חוקים. לא תמיד יודעים, לפעמים אנשים חושבים שהם בשלים ואז הם צריכים לקחת צעד אחורה כי הלב לא מצליח להיפתח. כשאת מרגישה שאת יכולה להשתטות, כשהבטן מתהפכת, כשאת מחכה לצלצול הטלפון. כשמרגישים שוב בני שש עשרה יודעים שהגיע הזמן".