הרבה אקסיומות נשברו במלחמה הזאת, ביניהן גם זו הטוענת שלנשים יכולת מוגבלת לקחת חלק פעיל בלחימה. נשים לחמו בקו האש, הצילו חיים ביישובים הבוערים, הקימו חמ"לים בריכוזי המפונים ולטובת לוחמים בשטח ואפילו דאגו לבעלי החיים שנותרו מאחור . אספנו את סיפורי האומץ והנחישות של שש נשים מתוך עשרות רבות שחוו את המלחמה מקרוב, ובחרו להשיב אש
בלב התופת
תוך סיכון חייה ותחת אש, המשיכה רפ"ק שפרה בוכריס לחלץ עשרות צעירים ממסיבת הטבע ברעים. רבים ממעשי הגבורה לא ייוודעו לנצח, אומרת בוכריס, שכן הגיבורים שילמו בחייהם על עוז רוחם
רפ"ק שפרה בוכריס (44) נשואה ואם לעשרה ילדים ממרחב עם, היא מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום. שהחלה מתקפת הפתע על ישראל היא עדיין ישנה. אבל כבר ב 7.00 קיבלה טלפון שבעקבותיו עלתה על מדים. "לקחתי את הנשק, הערתי את בעלי ונפרדנו. בזמן שצעדתי לרכב הודיעה לי מפקדת הצוות של היחידה, שמתגוררת באופקים, שבן הזוג שלה נפגע מירי. מכיוון שאני נהגת אמבולנס וחובשת במד"א באיחוד הצלה, ביקשתי שתשלח תמונה של הפצע והדרכתי אותה מה עליה לעשות. ביקשתי שתתקשר למשטרה וכשסיפרה שהירי מחוץ לביתה נמשך, עניתי לה: 'תשכבו על הרצפה ותשמרו על עצמכם'. במקביל יצאתי כיוון
בסיס האם בבאר שבע, לשם הגיעו חבריי ליחידה. מאותו הרגע התחלנו להתרוצץ בין זירות נפילות הטילים בעיר תוך קבלת דיווח על פצועים, אבל האסימון עדיין לא נפל ולא ידענו מה בדיוק קורה". אירוע רדף אירוע כשלפתע רפ"ק שחף אהרון, מפקד יחידת "תקיפה כפרית" דרום של מג"ב, עדכן בקשר שהוא נפצע בקיבוץ רעים ומאבד דם. "הסגן שלי, רם עמרני הציע שניסע לשם.דקות מהמקום והייתי 45 היינו במרחק בטוחה שכוחותינו יגיעו לפנינו, אבל הבנתי שאנחנו באירוע מורכב. יצאנו לדרך יחד עם הסמב"ץ שלי, רס"מ ברוך עביסהל, ורס"ב יניב כהן.באזור מושב פטיש זיהינו גופה של אזרח על השביל.בכניסה למושב אספנו כוחות מצוותים נוספים של היישובים והתקדמנו לפי המיקום שאהרון שלח לנו", היא ממשיכה לגולל את קורותיה בבוקר המר ההוא. "משקית ת"ש של יחידת שחר כיוונה אותנו עד שחברנו לאהרון, חילצנו אותו והבאנו אותו לצומת גילת. יחד איתו חילצנו שלושה פצועים בדרגות פציעה שונות".במהלך הנסיעה המשיך הצוות לקבל דיווחים רבים מחבריהם על פציעות ועל קרבות שמתנהלים. "ניסינו להבין מה קורה כדי שנוכל לחלץ אותם. כשהגענו לקיבוץ אורים, ניגש אליי אזרח ואמר ברעד: 'חברה שלי נמצאת בשטח ויש המון אנשים בורחים ממסיבה'. נסענו לשם מיד. קיבלתי מיקום של עשרים חבר'ה שהסתתרו אחד ועוד עשרות מיקומים של אנשים, כל אחד עולם ומלואו".על מה חשבת באותם רגעים? "הייתי בעיצומה של משימה, הבנתי שאנחנו במרוץ נגד הזמן וזה מה שעמד לנגד עיניי. החלטתי שאני והחברים שלי מחזירים כמה שיותר ילדים לאימהות שלהם. הגענו לאנשים בלב התופת וחילצנו אותם. ברכב שלי יש חמישה מקומות, אבל אספנו את מי שאפשר, גם בתא המטען,ונסענו הלוך ושוב; אוספים ניצולים ומורידים אותם במקום בטוח שכל הזמן נמשך לעברנו ירי. בין לבין, זיהינו בכלי הרכב גופות שנעשה בהם וידוא הריגה ואנשים שמוטלים בצד הדרך. סיוט מטורף. כשהגענו למיקום המסיבה, הוצאנו חבר'ה שהסתתרו בשירותים. בכל פעם שהגענו לשיח שמתחתיו הסתתרו אנשים ונשלח ממנו מיקום, לא ידענו אם יצא משם אזרח או מחבל. לפעמים ירינו, לאחר שנעשה זיהוי ודאי שמדובר במחבל. וכל הזמן המשכנו לקבל הודעות על מיקומים ולעבור ביניהם, מחלצים בני נוער מבוהלים ואזרחים פצועים. בכמה מהמקרים, כשהגענו למיקום שנשלח,גילינו לצערנו שכבר אין את מי להציל. קיבלתי החלטה – לא לעדכן בשלב ההוא את קרובי המשפחה ששלחו אליי את הבקשה לחילוץ". בוכריס וחבריה נתקלו גם במחבלים פצועים שאינם חמושים, אזקו והעבירו אותם לצבא. אחרי שעות, שהסתיימה מלאכת הפינוי של כל מי שנותר בחיים, הם החלו לפנות את גופות השוטרים. "זה היה קשה מאוד, כי אלו אנשים שהכרתי מקרוב. ובדרך לאופקים המשכנו לקבל דיווחים על הקרבות שמתנהלים ועל חברים שלנו שנפצעים ונהרגים", היא מספרת בעצב.
איך את מצליחה להתמודד עם כל מה שראית באותו יום נורא?
"אני אדם חזק, אבל זה אירוע שלא חוויתי כמותו. היה ברור לי שאני בעיצומה של משימת הצלת חיים וסמכתי על הצוותים שאיתם פעלתי. ידעתי שהילדים שלי מתפללים עליי ושאלוקים איתי. יש כל כך הרבה סיפורי גבורהו את חלקם אפילו לא נכיר, כי הגיבורים נהרגו. הנכונות של חיילים, שוטרים ואזרחים לעזור ולהציל אנשים נותנת כוחות. גם החום, האהבה וההירתמות של כל עם ישראל מחזקים ומרוממים.אני מגיעה לביקורי תנחומים אצל משפחות הנרצחים ובמקום לחזק אותם,מוצאת את עצמי מתחזקת. כל המדינה בטראומה וייקח עוד הרבה זמן לצאת ממנה, אבל גולדה מאיר גילתה לנשיא ארה"ב, ביידן, את הנשק הסודי שלנו – אין לנו ארץ אחרת. המוות הזה לא יהיה לשווא ואנחנו ננצח".
הצלת חיים במטבח
מיכאלה קורצקי תושבת קיבוץ עלומים, מסייעת בעבודתה כמיילדת להביא חיים לעולם. בשבת השחורה, חת, סייעה מתקפת הטרור בהצלת חיים כשטיפלה במטבח ביתה בפצועי כיתת הכוננות של הקיבוץ.
מיכאלה קורצקי (45) נשואה ואם לארבעה מקיבוץ עלומים, היא מיילדת בבית החולים סורוקה ואחות בקיבוץ. היא מורגלת לחיים בצל האזעקות, אבל הפעם התעוררה עם משפחתה לקול יירוט כיפת ברזל עוד לפני שנשמע האזעקת 'צבע אדום'. "נכנסנו עם הילדיםל ממ"ד והמטח היה ארוך מהרגיל. ברגע שהתאפשר, בעלי רץ להביא את ההורים שלו, שהתארחו אצלנו בחג והיו בדירה ללא ממ"ד".מהר מאוד החלו להישמע סביבם קולות ירי. בעלה צבי, סמח"ט תותחנים במיל',הבין שמדובר בחדירת מחבלים ורץ להביא את האקדח שלו. "במשך שלוש שעות ישבנו בממ"ד, עד שבשעה 9.30 התקשר חבר מכיתת הכוננות ואמר שהוא מביא אליי פצוע לטיפול. אספתי תיק עזרה ראשונה, עירוי ותחבושות שאני מחזיקה בבית למקרה הצורך וקיבלתי במטבח את הפצוע, שהוא שכן שלי. זיהיתי קליע בידו, פצע ירייה נוסף בזרוע ורסיס בחזה. בעלי עזר לי להשכיב אותו על הרצפה שהתמלאה דם, והתחלנו לטפל בו". וכך, תחת מטח טילים ויריות מבחוץ, יחפה בפיג'מה על רצפת המטבח הקטן, הכניסה קורצקי עירוי לפצוע והתקינה חבישת לחץ.
איך הצלחת לשמור על קור רוח?
"ידעתי שחמי, חמותי והילדים שלנו מוגנים בממ"ד ועברתי למצב של פעולה על אוטומט. הפצוע היה בהכרה וכאוב מאוד, וכשסיימתי את הטיפול הראשוני התחבאתי מתחת לשולחן המטבח כדי להישאר קרובה אליו. בינתיים שלחתי הודעה למנהל המיון בסורוקה. פירטתי את הפעולות שעשיתי ושאלתי מה עליי לעשות עכשיו. הוא ענה שנהגתי כשורה ושעכשיו צריך לחכות לפינוי לבית החולים".כעבור כמה דקות נשמע בקשר של הפצוע דיווח על פצוע נוסף מכיתת הכוננות. "צעקתי בקשר שיביאו חומרי חבישה נוספים, כי נגמרו לי. כשהביאו את הפצוע, שכן נוסף שלנו,הגיע איתו תיק של חובש עם תחבושות אישיות". הפעם היא ראתה שמצבו של הפצוע חמור יותר. "הוא היה חיוור מאוד, חזר ואמר שקשה לו לנשום. הכנסתי לו עירוי וזיהיתי שלושה פצעי ירי בגב. התחלתי לחבוש אותו, הוא חרחר ונשם בכבדות ואני ליטפתי והרגעתי אותו. הנחתי את כריות הספה שלנו מתחת לראשי הפצועים והן התמלאו בדם", היא מתארת.הפצוע השני היה זקוק לחמצן. חבר קיבוץ שמשמש בתפקיד נהג אמבולנס הביא תיק עם מכל חמצן קטן, מה שהקל מעט על הפצוע. "היה לי ברור שחייבים לפנות אותו מיד לבית החולים, אחרת הוא ימות, אבל הקרבות לא אפשרו לאמבולנס להיכנס". קורצקי נושמת עמוק וממשיכה לספר שאחרי התייעצות עם שכן נוסף, הם החליטו לפנות את הפצועים בעצמם. "בעלי לקח את הנשק של אחד הפצועים ורץ להביא את המכונית, וכל הזמן היו סביבנו יריות. השכן ובעלי תמכו בפצועים והשכיבו אותם ברכב ובעלי יצא לדרך – חשוף, ללא קסדה, אפוד ונשק.נס גדול שלא ירו עליו. הוא נהג במהירות מטורפת עד שהגיע לנתיבות, שם כבר המתינו אמבולנסים שלקחו את הפצועים להמשך טיפול בבית החולים".
בטח נטרפת מדאגה עד ששמעת שהפינוי עבר בשלום?
"לגמרי. התחלתי לנקות ולסדר את הבית מכתמי הדם והלכלוך כדי לחסוך מהילדים את המראות. נכנסתי לממ"ד והרופא עדכן אותי שהפצוע הקשה הגיע בדקה התשעים, נכנס לניתוח ומצבו התייצב. הוא אמר שגם הפצוע השני טופל ושהוא בסדר". אבל הדרמה לא הסתיימה וכעבור שעתיים הביאו אליה פצוע נוסף. "זה היה חבר כיתת הכוננות שהביא אליי את הפצוע הראשון ונפגע בעצמו. היו לו שלושה פצעי ירי בירך ובכל זאת הוא המשיך להילחם. התקנתי לו חבישת לחץ, עטפתי את המקום במגבת וחברים מהקיבוץ פינו אותו ברכבם, תוך סיכון חייהם" .אם לא די בכך, היא מספרת, אשתו של הפצוע הראשון, שכנתה וחברתה, ישבה כל אותו הזמן בממ"ד עם שלושת ילדיה לחוצה ומודאגת, ושלחה לה הודעה שאינה מסוגלת עוד להישאר לבדה. "למרות הסכנה הגדולה, בעלי חזר בינתיים מנתיבות וסימסתי לה: 'אנחנו באים!'. העברנו אותה עם הילדים אלינו עד לממ"ד והם נשארו איתנו מ־ ו16:30 ועד למחרת ב – 8:30, כשניתן היה להתפנות מהקיבוץ אל המלונות בנתניה. מאז אנחנו שם".
עברת חוויה מטלטלת.
"כן. אני עובדת בחדר לידה ורגילה להביא חיים לעולם, אבל מימיי לא נתקלתי בפצוע ירי. אני שמחה ומודה לה' שלמרות פיק הברכיים הגדול שהיה לי, הצלחתי לתפקד, לעשות מה שנדרש ולהציל חיים".
כולנו משפחה אחת
אביגיל בורנשטיין רק רצתה לסייע לבעחה שנמצא במילואים, אך מצאה עצמה חוברת לעמותות ומגייסת מיליוני דולרים לרכישת ציוד טקטי מציל חיים עבור הלוחמים.
אביגיל בורנשטיין (30) נשואה ואם לשניים מתל אביב, היא מעצבת ומרצה לעיצוב. מאז נקרא בעלה למילואים באותה שבת, עקבה בדריכות אחר המאורעות. "כבר ביום ראשון בבוקר, יממה לאחר מתקפת הפתע על ישראל, קיבלתי טלפון מבעלי. הוא סיפר שהוא וחבריו נאלצו להילחם ללא ציוד מתאים, ובלילה נלחמו ללא פנסי ראש. הרמתי טלפון לכמה ספקי פנסים בארץ והתברר שהפנסים אזלו. לא התייאשתי והמשכתי לחפש עד שמצאתי ספק שהיו לו במלאי פנסי לילה. מימיי לא גייסתי כספים ואין לי ניסיון בתחום, אבל באותו בוקר הצלחתי לגייס 50,000 שקלים מאנשים טובים לרכישת הציוד החסר ליחידה שלבעלי, ולשנע את הציוד לבסיס שנמצא על גבול עזה. הציוד הגיע אליהם כבר אחר הצהריים". אחרי ההצלחה הזו, הכין הסמג"ד של בעלה רשימת ציוד נוספת. "פתאום פנו אליי גם החברים של בעלי שמשרתים ביחידות קרביות, ואמרו: 'גם לנו יש הרבה חוסרים. את היחידה שמצליחה להשיג, אז תשיגי גם לנו'. הבנתי שאני חייבת להגיע לעוד ספקים. מישהי קישרה אותי לעמותת 'סולמות' של הרב רימון, והעמותה פתחה חשבון בנק ייעודי לתרומות עבור חיילי צה"ל כשכל התרומות מוכרות לצורכי מס. יחד עם העמותה העברנו לחיילים מכולות מלאות בציוד ששווה מיליונים!", היא מספרת בהתרגשות. בין התרומות היו גם שני רחפנים, אחד מהם תרמי עם אמצעי ראיית לילה. "יומיים אחר כך בעלי ביקש למסור לתורם שהרחפנים שלו הצילו חיים. בנוסף, שיתפנו פעולה עם ארגון 'אחים לנשק' ועם גורמים מהצד השני של המפה הפוליטית, הכל לטובת חיילי צבא ההגנה לישראל".
איך הצלחת למצוא את הכוחות עם בן זוג מגויס ושני תינוקות בבית?
"בלילה שבו בעלי גויס החלטתי לנסוע לאימא שלי בבית שמש, ומאז אני אצלה. הבנות של בעלה עוזרות לי לטפל בילדים, ללא עזרתן לא הייתי יכולה לעשות דבר. ילדתי בניתוח קיסרי ורק לאחרונה התחלתי להתאושש, אבל אני לא מתלוננת. בעלי רוב הזמן לא זמין וכשהוא מתקשר הוא מספר דברים לא פשוטים בכלל. מכיוון שחדשות לא טובות משתקות אותי, החלטתי לא להקשיב לחדשות. אני מעדיפה להתמקד בעשייה, ויש לי סיפוק עצום כשאני מקבלת פידבק חיובי מהשטח. אפודי המגן הקרמיים ששלחתי העלו את המורל של החיילים ואפשרו להם לישון בידיעה שיש להם הגנה".
מה מחזק אותך בימים אלו?
"אנשים טובים שמתגייסים לעזור בכל צורה שהיא, סרטון תודה מחיילים שקיבלו תרומה בזכות כספים שגייסנו
למענם וגם קצת הומור שחור", היא מחייכת. "אני עושה את זה מתוך דאגה לבעלי ולכל חייל באשר הוא. כולנו
משפחה אחת".
עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון
שיחת טלפון מפתיעה מראש הממשלה לשעבר הובילה את אור אלון וציפי חוטובלי לקבל את ההצעה לעבור ללונדון. היא בתור שגרירת ישראל והוא בתפקיד בן זוגה של השגרירה. אחרי תקופת הסתגלות לא קצרה, אור אלון מספר על התפקיד הלא רשמי שלו, על האפשרות להוסיף לעבוד מרחוק בזכות הקורונה, וכמובן על מזג האוויר האנגלי ועל הפגישה עם המלכה. שיחה פתוחה, משעשעת, מרגשת וממש לא בריטית
כתבתנו, רחל (רוחקי) רז נסעה לחו"ל לראשונה בחייה לבד לבד. בלי מכרים שחיכו לה ביעד, ללא פגישות עבודה מתוכננות או סדנאות כסיבה לנסיעה. כשחזרה לארץ, ובעקבות החוויה המשמעותית שעברה, יצאה לפגוש נשים נוספות שיצאו למסע דומה וניסתה להבין מה גורם לאישה באמצע החיים להתרחק מהכל ומה קורה לה שם, במפגש הכל כך מיוחד עם עצמה
כבר שנים נשאלת השאלה מדוע במוסדות ציבוריים אין מקבילה נשית לתפקיד הרב, כשעולם התורה התברך בנשים למדניות בעלות עומק וראיה הלכתית רחבה. באוניברסיטת בר אילן הקשיבו לקולות העולים מהשטח ובחרו ברבנית דבורה עברון לכהן לצדו של רב הקמפוס