אתם לא לבד

דפנה מיכאלסון־ג'נט היא האישה היהודיה היחידה בסנאט של מדינת קולורדו והשלישית שנבחרה אי־פעם. למרות זאת היא לא חוששת להביע תמיכה בלתי מתפשרת בישראל ולהילחם באנטישמיות הגואה בארצות הברית.

בראיון מיוחד ל"נשים" היא מספרת על געגועיה ועל דאגתה הרבה לישראל מאז השבעה באוקטובר, ושולחת חיבוק חם, אוהב ומהול בדמעות לעם היושב בציון

בבוקר השבעה באוקטובר, שמחת תורה, התעוררה הסנאטורית דפנה מיכאלסון־ג'נט בביתה  שבקאמר סיטי, דרום דנוור. גלילה מהירה בנייד חשפה אותה לחדשות הקשות שהיכו אותה בתדהמה. "זה היה בכל מקום, הייתי פשוט בשוק מהזוועות שנחשפתי אליהן", היא משתפת בכנות ועיניה מתמלאות דמעות. "ישראל נמצאת תמיד בלב שלי, אבל באותו יום הרגשתי שאני ממש שם. לא יכולתי ללכת לבית הכנסת כי לא הרגשתי שאני יכולה לשמוח נוכח מה שקורה בארץ. ברמה האישית, דאגתי למשפחה שלי. יש לי בני משפחה קרובים באפרת ובנווה דניאל, בבני ברק ובירושלים ודאגתי מאוד לשלומם. חשבתי על אחיינית שלי שרק ילדה, ורק מאוחר יותר נודע לי שהיא רצה לממ"ד עם תינוק בן כמה ימים".

מאז תחילת המלחמה היא נמצאת בקשר יום־יומי דרך הוואצאפ עם בני משפחתה בארץ. "רבים מבני הדודים שלי גויסו לצבא ואני חרדה מאוד לשלומם. אני מקבלת סרטונים שלהם במדים והופתעתי מכך שגם בני הדודים שבגילי גויסו למילואים, על אף שאינם צעירים. גם אחי, הרב יחיאל קאליש, הגיע לישראל.

הוא אומנם לא הצליח להגיע לברית של הנכד שלו בשבוע של תחילת המלחמה כי כל הטיסות בוטלו,

אבל מכיוון שהוא משמש כמנכ"ל איחוד הצלה בארצות הברית, הוא טס מאוחר יותר כדי לחזק את מגן דוד אדום ולהביא תרומות שגייס למען הארגון".

רק בישראל

שלוש שיחות זום קיימתי עם חברת הסנאט בקולורדו דפנה מיכאלסון־ג'נט(50).  הראשונה התקיימה כשעדיין הייתה חברה בבית הנבחרים התחתון. השיחה השנייה התקיימה בתחילת ספטמבר, לאחר שנבחרה לסנאט, הבית העליון של מדינת קולורדו והייתה ליהודייה השלישית שנבחרה אי־פעם לתפקיד; השיחה השלישית התקיימה חודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה. כמי שנולדה בישראל, מחזיקה באזרחות ישראלית ואף דוברת עברית בסיסית, היא עוקבת מרחוק ובדאגה רבה אחר האירועים הקשים בארץ.

"ההורים שלי עלו לארץ בשנת 1970, אבל התקשו להתפרנס ואימו של אבי שכנעה אותו לחזור לארצות הברית", סיפרה לי כבר בשיחת הזום הראשונה. "אמא שלי דווקא אהבה את ישראל ולא רצתה לעזוב, אבל אבא התגעגע מאוד. לבסוף, כשהייתי בת חצי שנה הם ארזו וחזרו לארצות הברית. אף על פי שלא הצליחו כלכלית בניסיון להשתקע בישראל, לא הייתה לכך השפעה על האהבה שלהם לארץ. המשפחה שלי תמיד דיברה רק טובות על המדינה".

מיכאלסון־ג'נט נשואה בשנית ואם לשלושה – שניים מהם ילדיה הביולוגיים )גבריאלה המכונה גבי בת ה־ 22 ; ואיתן בן ה־ 21 ) וילד נוסף, בן 28 , הוא בנו של בעלה השני והיא רואה בו בן לכל דבר. יש לה שני אחים צעירים ממנה, אחד מהם, הרב יחיאל קאליש (שהוזכר לעיל( כיהן אף הוא בבית הנבחרים של אילינוי במשך שנתיים. "היינו האחים היהודים הראשונים שכיהנו בבית המחוקקים של שתי מדינות שונות בו זמנית", היא מחייכת.

הפעם האחרונה שבה ביקרה בישראל הייתה לפני עשור, סיפרה בצער. כמו יהודים רבים בארצות הברית גם היא רצתה להגיע, אבל הייתה עסוקה מאוד בעבודתה. בהמשך הגיעה מגפת הקורונה והיה פחות נעים לשהות במטוס במשך שעות רבות כל כך, ועכשיו זמן מלחמה.

"אני מתגעגעת מאוד לארץ", היא נאנחת ונזכרת בדברים הקטנים שהופכים את ישראל לבית. "תראי", היא מנסה להמחיש. "רק בישראל כשאזמין משהו ב'ארומה' ואגיד בהזמנה שקוראים לי דפנה, ארגיש שמכירים את השם. בארצות הברית, לא משנה לאן אלך -השם 'דפנה' לא מובן ולא מוכר".

בשתי השיחות הראשונות שלנו קל היה לחוש את האנרגיות הטובות שלה. מיכאלסון־ג'נט היא אישה חייכנית, אנרגטית ובעלת חוש הומור, שמקדישה את חייה לקידום חוקים חברתיים ולדבריה אינה חוששת מעבודה קשה.

בשיחה האחרונה משהו השתנה. כמו רבים מיהודי ארצות הברית, גם היא עוקבת בימים אלו באדיקות ובדאגה

עמוקה אחר הנעשה בישראל, ובמקביל -מתבוננת בתדהמה באנטישמיות שהרימה ראש בארצה.

גם בארץ אנחנו נדהמים מהאנטישמיות שצמחה באמריקה. האם חווית אנטישמיות באופן אישי?

"העלייה באנטישמיות באמריקה וברחבי העולם היא בלתי נתפסת. אני בעצמי חוויתי וחווה אנטישמיות כל הזמן, כי

אני מפרסמת את תמיכתי בישראל ברשתות החברתיות. באופן אישי, בימים אלו הייתי מעדיפה לשמור על פרופיל נמוך, אבל כאשת ציבור אני לא יכולה להתכחש למחויבות שלי להשמיע את קולה של ישראל. כך למשל, כשכתבתי ברשת החברתית X (טוויטר לשעבר ל.מ.) לחבר סנאט שסירב לגנות את חמאס, נוצר שרשור ארוך של תגובות פוגעניות ותוקפניות נגדי ונגד ישראל. לא הייתי מסוגלת לקרוא אותן, אבל בעלי עבר עליהן כדי לוודא שאין ביניהן איום על חיי. לא הסתפקתי בכך ופניתי גם לדובר הסנאט ולמנהיג הרוב (שני התפקידים הרמים בסנאט, ל.מ.), בבקשה שיקראו את אותו חבר סנאט לסדר על סירובו לגנות את המתקפה הרצחנית. בעקבות פנייתי הם ניסחו הצהרת תמיכה בישראל".

להתלכד מבפנים

יחד עם זאת, היא מודה שבימים אלו היא לא מרגישה בטוחה לענוד תכשיטים עם סממנים יהודיים או אותות תמיכה בישראל. "את שרשרת מגן הדוד שלי הנחתי בינתיים בארון, וכך גם את הסיכה שעליה דגל ארצות הברית לצד דגל ישראל. בימים כתיקונם אני עונדת אותה על דש הבגד בגאווה".
מאיפה צצה האנטישמיות הזאת פתאום?
"היא לא 'צצה פתאום'. האנטישמיות איננה דבר חדש. המלחמה הנוכחית בעזה פשוט גרמה לה להרים ראש, ומאז היא נמצאת בכל מקום וזה נורא ואיום בעיניי. במגורי הסטודנטים באוניברסיטת דנוור, עיר מגוריי, מישהו מרח דם של חזיר על דלת דירתו של סטודנט יהודי. גולדה מאיר התגוררה בדנוור תקופה מסוימת לפני שעלתה ארצה, וביתה הנמצא בתוך הקמפוס משמש סוג של מוזיאון לזכרה. כעת מתקיימות מולו מדי שבוע הפגנות תמיכה בחמאס. בשל המתיחות בוטלו כרגע סעודות השבת שחב"ד מקיימים במקום דרך קבע, ואינני יודעת מתי הן יחודשו".
על האנטישמיות בקמפוסים שמענו עוד לפני המלחמה בעזה.

"נכון, ולצערי האנטישמיות בקמפוסים גוברת מדי שנה. זה מחייב אותנו ללמד את ילדינו היסטוריה ולעודד אותם להיות חזקים וגאים ביהדותם, כדי שיוכלו להתעמת עם אותן התקפות ולהגן על עצמם. כיום מופעל לחץ כלכלי על ראשי האוניברסיטאות כדי שיטפלו ביד קשה בסטודנטים שמביעים אהדה ותמיכה בחמאס. תורמים רבים הודיעו על הפסקת תרומותיהם לאוניברסיטאות שאינן מעמידות במקום סטודנטים התומכים בגלוי בחמאס, ואני מקווה שהצעדים הללו ישפיעו. אני שמחה שהילדים הפרטיים שלי סיימו את לימודיהם בקולג'. כיום זה לא מרחב בטוח לסטודנטים יהודים המזדהים כתומכי ישראל".
בשיחותנו הקודמות שאלתי אותה על הקשרים ההולכים ונפרמים בין יהדות ארצות הברית וישראל, ועל שיעור ההתבוללות הגבוה. "הדרך העיקרית שבה אנחנו, יהודי ארצות הברית, גורמים לילדים שלנו לאהוב את מדינת ישראל היא באמצעות קייטנות הקיץ, אבל המצב הפוליטי המורכב בארץ מקשה על החיבור הזה", אמרה לי לפני פרוץ המלחמה. "אנחנו רואים מרחוק את המחאה נגד הרפורמה המשפטית בישראל וחוששים שהיא כבר לא תיתפס כמדינה דמוקרטית בעיני חלקים מהציבור. באופן אישי, גם אם אני לא מסכימה עם הקו הפוליטי, למדינת ישראל יש זכות קיום ואין על כך עוררין.
בינתיים ישראלים רבים מגיעים לבקר בקהילות יהודיות באמריקה ואמריקאים מגיעים לישראל, ואני מאמינה שככל שיהיו יותר מפגשים, הקשר יתהדק". עוד הוסיפה כי בתי הכנסת נאבקים בהתבוללות בדרכים שונות. "בדנוור, למשל, ארגון 'יהדות בדרך שלך', מנסה לקרב יהודים שהתרחקו מיהדותם ולהחזירם לחיק היהדות באופן שבו ירגישו נוח, ולתוכניות מעין אלה חשיבות בה. אישית, גדלתי במשפחה דתית־חרדית והמסגרת הזו לא התאימה לי", היא מספרת בכנות. "כיום, אני מתפללת עם המשפחה שלי בכל שבת בבית הכנסת הקונסרבטיבי 'רודף שלום' שבו אני מוצאת את מקומי ומרגישה רצויה".
את חושבת שהמראות הקשים של יהודים שנרצחים רק בגלל יהדותם לצד הפריחה המחודשת של האנטישמיות ישנו את יחסם של יהודי ארה"ב ליהדות?
"אני חושבת שכן. אנחנו נראה בעתיד מגמה של חזרה לשורשים וליהדות, בעיקר בקרב בני נוער וסטודנטים. בזמנים קשים, כאשר ישנן התקפות מבחוץ, אנשים נוטים להתכנס ולהתאחד בתוך הקהילה, לחזק זה את זה. הקהילה היהודית מרגישה נבגדת על ידי ציבור ליברלי שציפתה שיעמוד לימינה. המסקנה היא שאין ברירה – עליה לחזק את כוחותיה הפנימיים".

צמודה לחדשות

כשהיא מדברת על התייצבותו המיידית של הנשיא ביידן לימין ישראל לאחר הטבח, עיניה מתמלאות דמעות. "הייתי אסירת תודה לנשיא על תמיכתו הבלתי מסויגת ואני מקווה שימשיך לתמוך כך גם בעתיד", היא מוחה דמעה. "במפלגה הדמוקרטית יש אגף שמאל קיצוני, חששתי שמא הנשיא יתחשב בדעתם ויתקשה להביע תמיכה חד־משמעית בישראל. רווח לי כשעשה זאת כמתבקש נוכח הטבח הנורא בחפים מפשע. צריך להבין שיש הבדל בין התמיכה הדמוקרטית הגורפת בישראל מצד הממשל לבין מה שקורה בפועל במדינותיה השונות של ארצות הברית, שבהן אנו עדים להפגנות ולביטויי תמיכה בפלסטינים. את הסיסמה:  'From The River to the Sea Palestine Will be Free'  אנחנו שומעים כל הזמן, וצריך להגיד את זה בקול: הם למעשה קוראים להשמדת ישראל. בימים אלו לא קל לתמוך בישראל באמריקה, במיוחד אם את חברה במפלגה הדמוקרטית".
בנה החורג של מיכאלסון־ג'נט הוא חייל מארינס. הוא נמצא כעת על אחת מספינות הצי שנשלחה לים התיכון מטעמה של ארצות הברית, והיא דואגת לשלומו. היא מסירה מאצבעה טבעת שקנתה באחד מביקוריה בארץ ומראה לי את הכיתוב המופיע עליה באותיות עבריות – 'גם זה יעבור'. "אני מחכה לרגע שהמלחמה הזו תיגמר וכל החטופים ישובו הביתה בשלום. אני צמודה בימים אלו לחדשות, וכפי שציינתי – ליבי עם ישראל".
בשיחה הקודמת אמרת לי: "התמיכה במדינת ישראל ירדה בצורה משמעותית, כי לפלסטינים יש מסר קליט יותר שלפיו הישראלים הם הרעים. ומי ירצה לתמוך במדינה שפוגעת בפלסטינים? לצערי, אני צופה שהתמיכה בישראל רק תלך ותרד בגלל תהליכי דה־לגיטימציה ופעילותו הנמרצת של ה-BDS בקרב צעירים בארה"ב".
מה יקרה עכשיו?
"נכון לעכשיו נראה שהמצב בעזה יכול להוביל לירידה נוספת בתמיכה בישראל. עצוב שהאמריקאים עדיין לא מבינים שמלחמתה של ישראל בחמאס היא בעצם מלחמתו של כל העולם המערבי נגד האסלאם הקיצוני ונגד הטרור. מדהימה אותי הסלחנות של האמריקאים למעשיו הנפשעים של החמאס שמטרתו להשמיד את העם היהודי השוכן בציון, ולא רק שם".
נדמה שארצות הברית שהכרנו הולכת ונעלמת. את חושבת שדונלד טראמפ יכול להיבחר בשנית?
לצערי, יש סיכוי שטראמפ ייבחר בשנית ואין לי ספק שזה יהיה רע מאוד לארצות הברית. אם זה יקרה, אנחנו עלולים לאבד חירויות שונות והוא עלול לגרום לכך שנשיא יוכל לכהן לנצח. אני לא יודעת אם ארצות הברית משנה את פניה, אבל ברור שהדמוקרטים מערימים קשיים טכניים על ההצבעה. למשל, הגעה לארץ המולדת לצורך הצבעה. כתוצאה מכך אנשים מהשכבות הנמוכות פחות מצביעים, והדבר בעוכרינו".

גאה ביהדותה

לפני שנכנסה לפוליטיקה, הספיקה מיכאלסון־ג'נט לעבוד ב-JCC, המרכז הקהילתי היהודי בדנוור, שימשה כדירקטורית מכון השואה באוניברסיטת דנוור ואף ניהלה את מערך המתנדבים בבית החולים  Denver Health שבעיר. בשנת 2008 , לפני נישואיה השניים, החליטה להתפטר מעבודתה והגשימה חלום: יציאה למסע בן שנה שבמהלכו ביקרה בחמישים המדינות שבארה"ב. הבסיס היה בדנוור, אבל בימות השבוע, כשילדיה היו אצל אביהם, היא ביקרה במדינה אחרת בכל פעם. המסע הזה והרעיונות שצצו בעקבות שיחותיה עם אנשים רבים הובילו לכתיבת ספר, שממנו התגלגלה באופן אקראי לפוליטיקה. "במסגרת קידום המכירות של הספר הגעתי לקהילות יהודיות ברחבי ארצות הברית. באחד הביקורים נכנסתי למכולת ובעל החנות, ששמע הרצאות שהעברתי על כוחם של האנשים הפשוטים שעליהם כתבתי בספרי, הביע את התרשמותו והציע לי לרוץ לבחירות. השיחה התנהלה כשהייתי לבושה בפיג'מה, לא נראיתי כמו מישהי שרצה לבית הנבחרים", היא צוחקת. "אבל זה עורר בי מחשבות. כשחזרתי הביתה, שוחחתי עם בעלי והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. הוא תמך בי מאוד. חשבתי לנסות להיבחר למועצת העיר, אבל פוליטיקאי מקומי שפגשתי יעץ לי לרוץ דווקא לתפקיד ציבורי. הבנתי שאת הבעיות שמעסיקות אותי אוכל לפתור רק בבית הנבחרים, והחלטתי ללכת על זה".
ב־ 2017 הושבעה מיכאלסון־ג'נט לתפקיד מחוקקת בבית הנבחרים של מדינת קולורדו, קיבלה את תמיכתו של ברק אובמה שהיה אז נשיא ארצות הברית ומילאה את התפקיד במשך שבע שנים.
במהלך התקופה אף נבחרה לתפקיד נשיאת הנשים המכהנות בבית הנבחרים. לאורך שנות כהונתה הספיקה להעביר למעלה ממאה חוקים, רבים מהם מתמקדים בנושא בריאות הנפש, מניעת התאבדויות, הטרדות מיניות ונושאים חברתיים נוספים.
כמי שעבדה במכון השואה וניהלה את "מצעד החיים" בניו־יורק בשנים 1998-2000 מיכאלסון־ג'נט זוקפת לזכותה את חוק החובה ללימודי שואה בכל בתי הספר במחוז קולורדו, ולא רק בבתי ספר יהודיים. "כבת לעם היהודי הנושא הוא בנפשי, ויש לי נגיעה אישית מאחר שהסבים שלי מצד אמא ומצד אבא איבדו בני משפחה בשואה. בזכות החוק הזה", אמרה בשיחתנו הקודמת, "תלמיד בקולורדו אינו יכול לסיים תיכון מבלי ללמוד על השואה". בשיחתנו האחרונה, כשעיסוקה בנושא השואה עולה שוב לדיון, הוא מקשרת אותו מיד לטבח בשמחת תורה. "כמי שעוסקת בלימודי שואה ובהיסטוריה יהודית, לא חשבתי שיתרחש בימי חיי אירוע של פוגרום, בטח לא במדינת ישראל", היא נשנקת. "הייתי בטוחה שזו נחלת העבר, אבל ההיסטוריה חזרה בשנית. לא ייתכן שבעידן החדש יהיה פוגרום ביהודים. מדי שנה בחג הפסח אנו נוהגים לומר בהגדה: 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', והטבח בשמחת תורה הוא הוכחה לרצון לכלותינו גם בדור הזה".
מה היית רוצה לומר לישראלים בעת הזאת?
"אני רוצה לומר לישראלים שאני לא מפסיקה לחשוב על ישראל ולהתפלל. אני אומרת פרקי תהלים ועושה כל שביכולתי כדי לתמוך במדינה. הלוואי שיכולתי גם להיות אתכם פיזית, אבל חשוב לי לומר שאינכם לבד! אנחנו, יהודי ארצות הברית ויהודי העולם כולו, אתכם!", וגם הפעם, לקראת סוף שיחה ההתרגשות ניכרת בקולה ודמעות מציפות את עיניה. "אני מייחלת ליום שבו לא נראה עוד מלחמה ונדע רק שלום בארץ. עם ישראל חי"