כל כך רציתי שתגיע

זיו עבוד הייתה מגדל של אור, מאמינה בלב שלם שאליה שלה יחזור מתוך התופת אל בין זרועותיה. עכשיו הוא כאן וסוף סוף היא יכולה לנשום, אבל המאבק של שניהם להשבת החטופים שנותרו במנהרות החמאס ממשיך בכל הכוח. בריאיון זוגי הם מספרים על מסע השיקום שרק מתחיל, על האמונה שחיזקה אותם ביחד ולחוד, ועל המשמעות החדשה שקיבל המושג "אושר"

במאי 2024 אליה כהן עדיין היה כלוא במנהרות החמאס ובת זוגו, זיו עבוד, נאבקה ללא ליאות להשבתו. במסגרת המאבק היא התראיינה גם אצלנו, והופיעה בשער הגיליון תחת הכותרת "הביתה". אני זוכרת אישה צעירה שדבר לא הכין אותה לזוועות שחוותה בשבעה באוקטובר, ומהרגע שבו ניצלה ממוות כמעט ודאי הקדישה את כל כוחותיה למאבק ועשתה כל שביכולתה כדי להחזיר את אליה הביתה. רבים זוכרים אותה מחגיגות פורים של אותה שנה, צועדת בין ההמונים בכיכר דיזנגוף ובשוק הכרמל בשמלת כלה צהובה ובידה השלט "הארוס שלי חטוף בעזה". אנשים עצרו לידה, חיבקו אותה ובכו. אחרים עמדו בצד והתקשו להסתיר את הדמעות.

באותו ריאיון דיברה זיו על אליה, תיארה את הרגע שבו יחזור וסיפרה על יחידת הדיור שלהם בבית הוריה שבתל אביב, שם היא ממתינה לשובו. לא היה לה ספק שהיום הזה יגיע, והיא לא נתנה לאף אחד לערער או לשבור אותה. אני רק יכולתי להתפלל למענה בכל הכוח, אבל האמונה הבלתי מעורערת שלה הכתה אותי בהלם. "אני לא יודעת באיזה מצב הוא יחזור אליי", אמרה אז, "הוא גם פצוע ברגל ולא ברור עד כמה זה חמור, אם הוא קיבל טיפול ראוי ואם יש רגל בכלל, אבל ברור שאקבל אותו בכל מצב, העיקר שיחזור אליי כמה שיותר מהר".

עכשיו, כששניהם יוצאים מהמכונית ומתקרבים אליי בחיוך גדול, הדמעות זולגות מעצמן. אליה צועד על שתי רגליו, אחת מהן עדיין מחלימה, והם נראים קרובים ומחוברים. קשה להישאר אדישים מול העוצמה של הרגע הזה.

מה הדבר הראשון שאמרתם זה לזו? 

"שאלתי אותה: 'אהבה שלי, מה שלומך?', נראה לי שכל המדינה ראתה את זה", אליה צוחק. "גם שאלתי מה זה הנמשים האלה שיש לה על הפנים".

זיו: "הפתיע אותי שהוא בכלל שואל אותי מה שלומי אחרי כל מה שהוא עבר. מה שלומי? מה שלומך, אתה היית חטוף. איך אתה? אתה בסדר? אבל זה אליה, הוא תמיד שם את עצמו אחרי האנשים שחשובים לו".

אליה: "אל תשכחי שבאתי עם הרבה שאלות, הרי בסופו של דבר קרעו אותי מהחיים שלי. ישר רציתי לשמוע מה היה ומי שרד מהחברים שלי. הכנתי את עצמי לכול, ידעתי שהסיכויים שמישהו שרד לא גדולים. הרבה שרדו, ברוך השם, אבל גם הרבה לא. זיו אמרה – לאט לאט, יהיה זמן לדבר על הכול. היא שמרה עליי, סיפרה לי קודם כול מי כן שרד, ורק אחר כך סיפרה מי לא".

 

זיו: "לא רציתי להפיל עליו את כל מה שקרה. כשהמסוק נחת והוא עבר למיניבוס חיכו לו הרבה חברים, כולל שני השותפים העסקיים שלו שהסתתרו במיגונית שהייתה קרובה לשלנו. הם היו האחרונים שהתכתבנו איתם בוואצאפ לפני שאליה נחטף. הוא חשב שהם לא בחיים, וכשראה אותם הוא הופתע ושמח. בהדרגה דיברנו על מה שכל אחד עבר באותו יום, השלמנו את הפאזל".

איך זה לחזור להיות ביחד? 

אליה: "זה שעכשיו זיו יושבת פה לידי, זה מבחינתי נס ברמה הכי גבוהה שיש. כשהייתי בשבי בכלל לא חשבתי שזיו נשארה בחיים. מבחינתי נגמר הסיפור, הרמתי ידיים, חשבתי שאין שום סיכוי שאראה אותה שוב, כי ראיתי בעיניים איך הכול קרה. איך זרקו רימונים למיגונית, ואיך רגע לפני שנחטפתי המחבל נכנס עם הרובה וריסס ביריות את כל מי שהיה בפנים. לא הייתה לי שום אפשרות לקוות שהיא תשרוד. אמרתי לעצמי: זה הבן אדם שאני הכי אוהב, אבל אם אני בוחר להמשיך לחיות, גם פה במנהרה וגם בחוץ – אין ברירה, אני חייב לחזור ולהתחיל מחדש, לבנות את החיים שלי מאפס".

זיו: "בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני חושבת איך חזרנו זה לזה נגד כל הסיכויים. זה לא סרט, זה אמיתי והזוי ולא מובן. הרי יכולנו למות במיגונית, מחוץ למיגונית ובדרך מהמיגונית, הוא היה בתוך עזה במצב סכנה תמידי. היו הרבה רגעים של כמעט, אבל לא. תמיד אמרתי לעצמי שאם אני שרדתי את התופת של המיגונית והוא שרד את החטיפה והשבי, אין סיכוי שלא נתאחד שוב".

עדיין חיים את מה שקורה שם

לצד השמחה על האיחוד הבלתי נתפס יש גם הרבה כאב. אליה וזיו איבדו עשרות חברים טובים בנובה, ביניהם עמית בין אבידה, האחיין בן ה־19 של זיו ובת זוגו קרין שוורצמן. שני הזוגות יצאו למסיבות ביחד וכך גם לנובה, אבל זיו הייתה היחידה שניצלה מהטבח וחזרה הביתה. אליה איבד גם את החבר הכי טוב שלו, יונתן אזולאי. זיו מתמודדת עם האובדן כבר שנה וחצי, אבל אליה נחשף לממדי האסון רק כשחזר מהשבי. האבל הוא חלק מתהליך השיקום הארוך והמורכב שייאלץ לעבור.

הוא נחטף מהמיגונית יחד עם אלון אהל והירש גולדברג פולין. עם אלון שהה עד יום שחרורו, וגם עם אור לוי. את אלי שרעבי פגש בשבי לאחר חודשיים והיה איתו עד שהשתחרר. הוא מספר שבעקבות הזעזוע העולמי ממצבם של אלי שרעבי ואור לטי, החוטפים עשו הכול כדי להאכיל את אלה שנשארו כדי שלא יראו רזים כל כך. "אלה היו ימים שבהם סוף סוף הגדילו לנו את כמות האוכל", הוא אומר. את הירש הפרידו ממנו כמה שבועות לאחר החטיפה, והוא היה משוכנע ששחררו אותו. רק עם חזרתו ארצה נחרד לשמוע שהירש נרצח בשבי.

אתה שומר על קשר עם אנשים שחזרו?

"כן, אני בקשר שוטף עם אלי שרעבי ועם אור, וגם עם עומר ונקרט וקרינה ארייב. בסוף אנחנו שותפים לאותו גורל. אלה האנשים היחידים שיכולים להבין מה עברתי. אני יכול לספר לך על הסיטואציה במשך שעות, אבל מי שלא היה שם לא יבין. לפתוח ולשתף זה תמיד משחרר. אנחנו מתמודדים עם אותם דברים".

כרגע הוא בעיצומו של תהליך שיקום. "יש לי פצעי ירי, קיבלתי כדור בכף רגל ימין והרבה רסיסים ברגליים. אבל אף אחד מאיתנו לא באמת יצליח להשתקם, כי אנחנו לא באמת מצליחים לחזור לשגרה של שיקום. אנחנו עדיין חיים את מה שקורה שם. אנחנו יודעים בדיוק מה קורה מתחת לאדמה ואיך נראית הלחימה שם. יש לי אנשים שהם הנשמה שלי, שהם שותפי גורל שלי, כמו אלון אהל ואלקנה בוחבוט, ואני חי את מה שהם עוברים. את אלקנה אני מכיר שנים, אבל לא ראיתי אותו בשבי. לא ידעתי שהוא חטוף. גיליתי את זה רק כשחזרתי. אני מרגיש שאני הקול שלהם פה".

בחודש שחלף הפכת לדמות מוכרת, אנשים מזהים אותך ברחוב?

"אנשים עוצרים, מחבקים, מביעים אהבה. יש גם כמה אנשים שביקשו ממני לברך אותם, אבל אני אומר להם – אני? אתם אלה שצריכים לברך אותי. אתם המבורכים, הרי לא איבדתם שום דבר".

אליה מדבר בצורה מפוכחת וחדה על המצב, לפעמים עם הבלחות של סרקזם או הומור שחור. החוסן הפנימי שלו, שאפשר לו לשרוד בתנאי שבי מחרידים מבלי להישבר ואפילו למצוא את הכוחות לתמוך באחרים, בולט לעין גם בזמן השיחה שלנו.

הוא חזר באמצע חודש מרץ, ומאז בני הזוג לא מוצאים מנוח. הריאיון מתקיים כמה ימים אחרי שחזרו ממשלחת לאפריקה, בה פגשו גם את אלמוג ג'אן ואת התצפיתניות קרינה ארייב ואגם ברגר, ורגע לפני שהם יוצאים עם משלחת לארה"ב ולקנדה. בכל מקום הם מתראיינים, נפגשים עם נציגים מהעולם ומדברים על החשיבות העליונה בהחזרת כל החטופים, ועכשיו. "חשוב לי שבכל העולם ידעו מה עברנו ומה החטופים עוברים שם יום־יום. ההרעבות, ההתעללויות הפיזיות והנפשיות. אלה לא בני אדם, אלה חיות. מבחינתי, אם הצלחתי לדבר ולספר לכל אדם על מה שעברתי ושיניתי את דעתו – עשיתי את שלי. אני רואה את התדהמה בעיניים שלהם ורוצה שכולם יבינו".

זיו: "אנשים אומרים לנו – תחזרו לשגרה, תתעסקו בשיקום שלכם. אנשים לא מבינים שזה חלק מהשיקום שלו. עד שאחרון החטופים לא יהיה פה הוא כנראה לא יצליח לעכל ולהבין שזה נגמר. אין באמת שגרה נורמלית, במקום לשקם את עצמו הוא מרגיש שהוא צריך להילחם על השאר, כי המדינה לא עושה את זה".

אליה: "נכון, חזרתי, אבל אני לא מרגיש שאני יכול להתחיל להשתקם כל עוד יש חטופים שנשארו מאחור. ישראל חידשה את המלחמה בעזה, ואני יודע על בשרי מה המשמעות של זה מבחינת החטופים שנשארו שם".

כששמעתי שאתם בחו"ל חשבתי שנסעתם לנוח ולהירגע. אתם לא מרגישים צורך למצוא זמן לעצמכם?

זיו: "כרגע אנחנו לא יכולים לבזבז את הזמן שלנו על הנאה. זה נשמע קצת קשה, אבל אלה החיים שלנו. יש לנו כל הזמן משקולת על הגב. חשבתי שכשאליה יחזור הכול ייגמר, אני אוכל לנשום אחרי שנה וחצי של סבל וציפייה, אבל אני מוצאת את עצמי מתעדכנת כל היום בקבוצות של המטה להחזרת החטופים, ואם יוצא עוד סרטון של חטוף זה משפיע עליי בדיוק באותה צורה, גם אם אליה נמצא לידי. זה לא עובר. בשנה וחצי האחרונות הכרנו אנשים שנכנסו לנו לדם, הוא הכיר את החטופים ואני הכרתי את המשפחות שלהם כאן בארץ. אני לא יכולה לקום ולצאת ולשמוח, הלב שלי לא ירגיש שלם".

חלק מהתוכנית של אלוהים

לאחרונה שחרר חמאס סרטון חדש עם אלקנה בוחבוט, חברם הקרוב, שבו הוא מתחנן על חייו. "לא קשה לראות שאלקנה במצוקה גדולה מאוד, הוא חייב להשתחרר. יש חשיבות עליונה להחזיר את כולם", אומר אליה, וזיו מוסיפה: "היה לי קשה מאוד לצפות בסרטון. אלקנה לא דומה לעצמו בשום צורה, הוא סובל מאוד וזה שובר את הלב".

כשמתפרסם סרטון של חטוף, איך אתם מתמודדים עם זה? 

זיו: "אני בוכה והוא מנסה להרגיע אותי. הוא אומר שהם אומרים לחטופים מה להגיד, שהוא יודע איך מצלמים את זה ויכול לראות מתי החטוף מדבר מהלב ומתי מכתיבים לו מה לומר".

הם כל הזמן מיטלטלים בסערה הזאת, בין שמחה והודיה על האיחוד הבלתי נתפס לבין הצער על האסון ועל האובדן שחוו. לאחרונה ארגנו מסיבה לזכרו של עמית, אחיינה של זיו, בתאריך יום הולדתו. "עשינו מסיבה כזו גם בשנה שעברה, אבל השנה גם אליה היה שם. זו הייתה מסיבה בטבע עם מוזיקה וריקודים, עם כל בני המשפחה, ילדים ומבוגרים. היה לנו חשוב לחגוג לעמית כמו שהוא היה רוצה שיחגגו לו", אומרת זיו.

איך חגגתם את פסח?

אליה: "את ליל הסדר עשינו עם המשפחה שלי בירושלים. סגרנו לנו מתחם מתחת לבית הכנסת, קראנו יחד בהגדה, היה עוצמתי מאוד. מבחינתי זו הייתה התרגשות עצומה, להיות פה בליל הסדר. נולדתי בערב פסח וזה החג שלי. אבל בתוך כל זה, הרגשתי שהשמחה לא שלמה. אתה לא מרגיש שאתה באמת חוגג, אתה יותר 'עושה' חג. אני לא יכול לחגוג באמת עד שכל החברים שלי יחזרו".

אליה, במה אתה שונה היום?

אליה: "זה דבר שמשנה אותך מהיסוד. מבחינתי לשבת פה ולשתות קפה, זה רגע מאושר. פעם רף האושר שלי היה גבוה – לצאת, ליהנות, לטעום מכל הדברים שיש לעולם להציע. היום זה לא מעניין אותי. אני מתעורר עם זיו בבוקר וזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. אתה לומד להעריך כל דבר. דבר אחד למדתי מהאירוע הזה: הכול קורה לטובתך. גם כשאתה לא רואה את זה באותו רגע, מה שקורה הוא חלק מהתוכנית של אלוהים וזה מה שצריך לקרות. למשל, מחלת האפילפסיה שלי. כשגילו אותה לפני כמה שנים כבר הייתי אדם בוגר וחשבתי שזה נורא. איך אני, שהייתי לוחם בצבא, אהפוך לאדם חולה? אבל הנה, בזכות העובדה שיש לי מחלה מסכנת חיים נכנסתי לרשימה של החטופים ההומניטריים, ועכשיו אני יושב ומדבר איתך. אנחנו לא יכולים לדעת איך הדברים יתגלגלו".

אבל היה רגע אחד בשבי שבו אליה הרגיש שהוא קרוב לסוף. באחד הימים צה"ל התקרב למנהרה שבה שהו, והחטופים שמעו הדי פיצוצים קרבים. המחבלים ששמרו עליהם כבר דרכו את הנשק. אלון אהל חיבק את אליה, שאמר לו "אל תדאג, שתי דקות וזה ייגמר".

איך ברגע כזה אתה מוצא כוחות לעודד ולנחם מישהו אחר? אלה עוצמות מטורפות. 

אליה: "ואם אני אגיד לך שבאותו רגע לא פחדתי בכלל? אולי זו נאיביות, אבל באותו רגע אמרתי לעצמי שאין סיכוי שברגע הזה אני מסיים את החיים שלי. האמנתי שאלוהים איתי, שהוא שומר עליי, שזה יסתיים ושאני אשתחרר. חוץ מזה, אל תשכחי שכבר הייתי כבר מורגל בסיטואציה של חיים ומוות. חיינו את זה כל יום, כל שעה. גם בשבעה באוקטובר וגם בשבי. הרי זיו אמרה לי בדיוק את אותו משפט בשבעה באוקטובר כשהיינו במיגונית, רגע לפני שנחטפתי: 'תכף זה ייגמר. לפחות למעלה נהיה ביחד ולא יפריעו לנו', ואז היא התעלפה".

זיו: "אני לא זכרתי את זה. כנראה כבר לא הייתי לגמרי בהכרה".

הדברים הכי קטנים מקבלים משמעות

לפני שנה, כששוחחתי עם זיו, היא אמרה שאליה בטח יחזור מהשבי אדם מאמין יותר. "בטוח שמשהו שם יתחזק, כי היו כמה ניצוצות לפני. לי כמובן אין בעיה שיהיה דתי, אני אזרום עם הכול, רק מקווה שזה לא יהיה מוקצן מדי".

אליה, אתה מרגיש שהאמונה שלך התחזקה בשבי?

"האמונה שלי לא השתנתה בשום צורה, אני בא מבית דתי והאמונה מושרשת בי. תמיד אמרתי תודה לאלוהים ואני אמשיך, בטח עכשיו, אבל עברתי שם דברים שהביאו אותי להודיה גדולה יותר. עברתי חודשים של רעב קיצוני, אז ברור שהיום אני אודה על כל דבר שאני אוכל. וכמובן, הודיה על עצם העובדה שאני בחיים. היום ברור לי שאני צריך לשמור שבת כי בשבת ניצלו החיים שלי, אבל אני לא רואה את זה כהתחזקות או חזרה בתשובה, כי לא הייתה לי שאלה. תמיד בשבי אמרתי לעצמי – אבא שומר עליי, בסוף אחזור הביתה. הוא נתן לי אלף סיבות להאמין שיהיה לזה סוף טוב".

באמצע הריאיון זיו ואליה מתנצלים ומבקשים להזמין משהו, כי הם רצים מדבר לדבר, מאירוע לאירוע, ולא היה להם זמן לאכול. אני כמובן מסכימה, והם מזמינים חומוס. אליה מספר שהוא עדיין לוקח כדורים ומשלים חוסרים תזונתיים. "מוזר שבראיון על השבי אני אוכל חומוס", הוא אומר, "אכלנו קצת בשבי, אבל זה בעיקר האוכל שהמחבלים היו אוכלים, חומוס ופיתה".

מה היה החלום הכי גדול שלך בשבי?

אליה: "חלמתי על חיים שלווים, חיים טובים. פתאום הדברים הכי קטנים בעולם מקבלים משמעות. לקום בבוקר בבית, לראות את אימא שלי עושה ספונג'ה ביום שישי, לשמוע את זיו אומרת בוקר טוב. זה החלום".

זיו, לפני שנה דיברת על תחושת ההפקרה מצד המדינה. האם היום, בעקבות החזרה של אליה ובעקבות המלחמה, את מרגישה אחרת?

"היום אני כן סומכת על הצבא שהוכיח את עצמו בשנה וחצי האחרונות. אני בהודיה עצומה לחיילים שנלחמו וסיכנו את עצמם, וכמובן למשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן. אבל אני מרגישה שהביטחון שלי במדינה כגוף לא חזר עדיין. ייקח זמן לפצע להחלים. ויש גם את עניין הליווי והתמיכה באליה. הייתי מצפה מהמדינה לעזור ולתת מעטפת משמעותית יותר לחטופים ששבו, ולצערי זה לא קורה".

איך באמת המדינה עוזרת לחזור לשגרה ולהשתקם?

אליה: "מביך אפילו לספר מה המדינה מציעה היום לשבים שחוזרים ממקום כזה. יש סכום חד פעמי של 50,000 שקל שנקרא 'מענק חזרה לחיים', ובנוסף מקבלים 3,300 שקלים בכל חודש".

אליה משתתק, וניכר שלא נוח לו לדבר על זה. זיו, לעומת זאת, לא חוששת להביע את הכעס והאכזבה. "נכון שיש את הליווי הרפואי והשיקום, אבל אלה דברים שקיימים רק בטווח המיידי. מה יקרה בהמשך הדרך? הם היו חטופים במשך תקופה כל כך ארוכה, יש לזה כל מיני השלכות שאת חלקן אנחנו עדיין לא יודעים. בטווח הארוך אתה אמור לעבור כל מיני ועדות ולקבל אישורים, וזה מטריד. לצערי, קשה לסמוך על המדינה בעניין הזה. זאת הסיבה שהחברים שלנו פתחו קמפיין גיוס במטרה לעזור לאליה להשתקם ולקבל את כל העזרה שהוא זקוק לה".

הקמפיין נקרא "להושיט יד למען אליה כהן", והוקם בליווי עמותת 'להושיט יד' שליוותה גם את ירדן ביבס ואת משפחת יהלומי.

 

קצת מטורף לשמוע שאנשים שעברו דברים כל כך קשים בחסות המדינה, צריכים להתחיל לגייס תרומות. 

"תשמעי, לא חזרנו מהסופרלנד", אומר אליה. "חזרנו ממקום מאוד נמוך ושפל, ואני לא חושב שמישהו מאיתנו יוכל לחזור אי פעם לנהל שגרת חיים נורמלית כמוך או כמו הבחורה שיושבת שם ליד השולחן. אני מפורסם בעל כורחי כי הייתי בשבי, לא בגלל שהשתתפתי באח הגדול. עברתי פגיעות פיזיות, נפצעתי ברגל וכנראה כבר לא אוכל ללכת כמו פעם, אז כמובן אין מה לדבר על עבודות פיזיות. עברנו דברים, יש לנו צלקות נפשיות שרובנו עדיין לא מבינים אותן עד הסוף, אבל יש להן השלכות לטווח הארוך. אחרי כל הדברים האלה קשה לראות מה שהמדינה מציעה".

יש איזה מסר שחשוב לך להעביר לאנשים שקוראים אותנו?

"יש לי מסר אחד לכולם: תסתכלו מה יש לכם. הדברים הכי קטנים בחיים הם האושר. אתם מאושרים עכשיו, רק פשוט לא יודעים את זה. אחרי שהייתי זרוק שנה וחצי על מזרן ימים ולילות ופשוט הרצתי בראש את כל החיים שלי, את כל מה שקרה לי, את כל הזיכרונות מהאנשים שאני אוהב. פשוט התחלתי להתגעגע לדברים הכי יומיומיים. אם אתה בריא ואתה קם בבוקר, ויש לך את הקפה שלך, ואתה יכול לחבק את ההורים שלך ואת האישה והילדים שלך – יש לך את הדברים הכי חשובים. אנשים תמיד רודפים אחרי האושר, אחרי הבילויים, המכונית, הבית, הטלפון, אבל האושר האמיתי הוא להיות עם היקרים שלכם ברגעים היומיומיים. רק כשאדם מאבד כל מה שיש לו הוא מעריך את מה שאיבד. כשהייתי בשבי חשבתי, מי נשאר להילחם בשבילי? ברור שיש לי הרבה חברים ונכון שהם יצאו להפגין, אבל אחרי חודשיים או שלושה כולם ממשיכים בחיים שלהם. יש להם עבודה, משפחה, הם אנשים צעירים. חשבתי, מי האנשים שחיים את החטיפה שלי כל יום? ההורים שלי, בת הזוג שלי, אלה האנשים שבשבילם העולם נעצר כשנחטפתי, המעגל הכי קרוב. אז תחבקו את האנשים האלה, תאהבו אותם. זה כל מה שנשאר בסוף".

וברמה הלאומית?

"העולם צריך להבין מה אנחנו עוברים בתור עם. אני שונא את ההשוואות לשואה, אבל עברנו שואה. עברנו דבר מזעזע. ולקרוא לאנשים האלה בני אדם, לחשוב שיש כאלה שמאמינים שצריך לתת להם להקים מדינה, זה דבר בלתי נתפס. אירוע נוסף כזה הוא רק עניין של זמן. אז מחר הם לא יגיעו לעוטף, הם יגיעו לתל אביב ואחר כך לאירופה. זו המטרה שלהם, לכבוש את העולם, ישראל זה רק היעד הראשון כי אנחנו מונעים מהם להתקדם. אנחנו המגן האנושי".

 

קמפיין התרומות למען אליה: https://yad.reachhands.com/eliya .

>>> לריאיון עם זיו עבוד שפורסם בגיליון אייר תשפ"ד