בלי עין הרע

עם להיט כובש, כישרון וכריזמה, להקת "חמסה" הייתה התקווה הישראלית של שנות האלפיים ללהקת בנות כחול־לבן, אבל הקסם התפוגג והנסיכות נעלמו. היום, אחרי יותר מעשרים שנה, הן חוזרות – יפות, חזקות ומגובשות, ומבטיחות לעשות כאן שמח. בכל זאת, מישהו צריך להרים כאן את המורל 

עהמתכונת'". 

 פרגון וסוכריות גומי 

הלהיט הצליח באופן חסר תקדים, אבל הלהקה בגרסת המקור לא האריכה ימים. לאחר הפירוק התפזרו בנות הלהקה וכל אחת המשיכה בדרכה הנפרדת. נעמה בדיוק סיימה את התואר הראשון וטסה לארצות הברית. "לא יכולתי כבר לשמוע שאלות כמו 'למה התפרקתן', 'מה קרה' וכאלה. זה היה כואב". חודש אחרי הטיסה הכירה את מי שיהפוך לבעלה. במקביל להקמת המשפחה היא החלה לעבוד בתחום ההפקה, אבל הבמה שוב קראה לה: היא יצרה דמות עבור פרויקט מקומי לקהילה, ואותה דמות הפכה אותה בהמשך ל"נעמה סופר־על", כוכבת ילדים מפורסמת גם בישראל. "ואז התגרשתי, לצערי, אחרי 18 שנה. זה היה משבר גדול מאוד, לא האמנתי בחיים שזה יקרה לי, אבל זה קרה. אחרי הפרידה חזרתי לארץ. שנים תכננתי לחזור, אבל בתקופת הקורונה התהפך לי משהו בקופסה ואמרתי לעצמי – אני לא רוצה לחיות יותר בגולה".  

גם אסתר התפרסמה בתחום הצגות הילדים, ורבים מכירים את דמותה מהסדרה "האוטו גלידה של אסתר". היא ניהלה גם קריירת דיבוב מפוארת, וחתומה על תפקידים רבים של דמויות מצוירות בגרסתן העברית. "עד היום מזהים אותי בזכות הקול שלי. רק השבוע באולפן הטכנאי אמר לי: 'היי, את מוזה מווינקס!'".  

פזית חשבה שתעזוב את המוזיקה אחרי פירוק הלהקה, אבל המוזיקה רדפה אחריה. צביקה פיק, שהכירה כשהופיעה לצידו בפסטיגל עם "חמסה", התקשר ושאל: "נו, עכשיו תבואי לשיר איתי?", היא מבצעת חיקוי לא רע שלו. "אחרי שנים של עבודה כזמרת ליווי זה היה פאן גדול, כבוד גדול", היא אומרת. בהמשך פנתה ללימודי אדריכלות, אבל לא שרדה לאורך זמן במקצוע: "שנאתי את הלקוחות", היא צוחקת. "אני לא אדם סבלני ולא נהניתי מזה. חיפשתי עבודה עם משמעות". לבסוף היא מצאה, וב־15 השנים האחרונות היא עובדת בעמותת פתחון לב. "זו עבודה שמזינה אותך", היא מספרת, וגם האיחוד של הלהקה וחזרתה לפעילות לא גרמו לה לעזוב. "אני מנהלת עכשיו שתי קריירות וזה לא פשוט, כי כל אחת מהן אינטנסיבית מאוד".  

סיון נכנסה ללהקה בעקבות מודעת פרסום שהזמינה זמרות לאודישנים. "צחקתי עם בעלי על השם של הלהיט שלהן, 'חייב למות עליי', שקצת מתאים לי. הומור שחור. הלכתי לאודישנים והבנות בחרו בי". אבל אלה לא היו חמש שנים פשוטות, בעולם הבידור ובכלל. "באותה תקופה פרצה הקורונה, לאחר מכן חליתי בסרטן, ואז המלחמה. למרות הכול, שוב אנחנו כאן. אם עברנו את כל זה, כנראה שום דבר לא יגדע אותנו".  

הדרך חזרה אל התודעה הציבורית הייתה, כאמור, ההשתתפות שלהן בתוכנית הריאליטי "הכוכב הבא" בעונתה הקודמת. בעקבות אותה הופעה הן הפכו לתופעה ויראליות וסחפו דור חדש של מעריצים, אבל גם תגובות מפרגנות פחות.  

"אחרי 'הכוכב' קיבלנו ריקושטים ולקחתי את זה קצת אישית", אומרת פזית. "קצת?" נעמה מחייכת, ופזית מודה: "אולי הרבה. הכי כאב לי שהתגובות הקשות הגיעו בעיקר מנשים, ואם יש פה שיעור, הוא מלמד אותנו שנשים צריכות ללמוד לפרגן האחת לשנייה ולהרים לנשים אחרות. הקטע המכעיס הוא שהתגובות היו לא ענייניות. לא כתבו 'אתן לא יודעות לשיר' או 'למה התאחדתן', רק 'מה אתן לובשות? איך אתן נראות? איך נשים בנות ארבעים מרשות לעצמן לעלות ככה על במה?'. כתבתי פוסט נוקב על הדבר הזה. קיללו אותנו, אמרו דברים נוראים. זכותך לומר ולכתוב שזה לא לטעמך, אבל לקלל אותנו? אימא לילדה שככה מקללת נשים אחרות? ככה את מחנכת את הבת שלך?" 

אסתר: "אחר כך מתפלאים שיש חרמות בבתי הספר. זה עצוב, אבל הילדים לומדים מההורים. לנו עוד היו כלים להתמודד עם זה, יש לנו את הכוח של הלהקה, הכוח של הגיל. אבל זמרת מתחילה שמתפרסמת בתוכנית עלולה להיפגע מאוד. זה יכול לגמור אנשים".  

סיון: "אני באתי קצת יותר מוכנה לזה. קצת אחרי האובדן של מאור הלכתי לשיר לזכרו בתוכנית ריאליטי. לא באתי כדי לנצח, באתי כי העוגן שלי באותה תקופה היה המוזיקה. התגובות שקיבלתי היו רעות מאוד. כתבו לי 'היא מנצלת את המוות של בעלה כדי להצליח'". תגובות המומות ומזועזעות נשמעות מכל חברות הלהקה, שזועמות על התופעה. "אם הייתי מתייחסת לתגובות האלה ונותנת להן להיכנס ללב שלי, כנראה לא הייתי ממשיכה לשיר. לא הייתי מגיעה לחמסה ולא הייתי מצליחה להופיע היום עם הנכות, עם ההתאוששות מהמחלה, עם הקב שעליתי איתו על הבמה בטלוויזיה. אבל הצלחתי. אף אחד לא קובע מי יכולה לשיר ומי לא, לאיזה גיל זה מתאים, אין חוקים. בכל גיל את יכולה לבחור להגשים את עצמך".  

"חשוב לומר שזה רק קומץ מתוך התגובות", מדגישה פזית. "הרוב המכריע מפרגן. אנחנו שומעות בלי סוף: איזה מהממות אתן, כל הכבוד על העשייה וכדומה". "נכון, אנחנו מקבלות הרבה אהבה", מסכמת סיון, "זה מחמם את הלב".  

השולחן בדירתה היפה של סיון ערוך בצורה אלגנטית ועל הצלחות מסודרים פירות, תמרים ואגוזים, אבל ככל שהשיחה מתקדמת מתגלים גם הסודות הכמוסים. "התיק של נעמה תמיד מלא בממתקים", סיון מלשינה. "היא גורמת לכולנו לאכול לא בריא. אסתר תמיד אומרת לנו לא לאכול מזה, ואז אוכלת גם". אסתר נאנחת, "אני לא יכולה לעשות איתן דיאטה", ונעמה פשוט קמה ומביאה את התיק שלה מהמטבח. היא פותחת אותו לרווחה ומנחיתה על השולחן שקית מלאה סוכריות גומי צבעוניות. אחרי ההלם הראשוני, כולנו מתחילות לנשנש מהמתוק־צבעוני־ג'לטיני. "הגילטי פלז'ר שלי הוא בכלל ריקודי עם!" נעמה מוחה, ופזית וסיון מספרת על התחביב המשותף – לצאת בסופי השבוע לרקוד עם בני זוגן: "כל השבוע אנחנו עובדות קשה, אבל בסופ"שים אנחנו מרשות לעצמנו להתפרק לגמרי".  

אסתר שואלת "ומה הגילטי פלז'ר שלי?" ובנות הלהקה שוקעות בחשיבה משותפת. "אני יודעת!" מסגירה אותה סיון, "אין לה 'חשומה', היא חסרת טאקט". "זה נכון!", נעמה מצטרפת. "לא מזמן הייתי איתה בחנות והיא הצביעה עליי ואמרה למוכר: היא מלהקת חמסה, תעשה לה הנחה. אסתר היא בולדוזרית, תמיד פותחת דלתות. אין לה בושות".  

מי הקהל שלכן היום? אלה שהכירו אתכן מאז, או קהל צעיר וחדש? 

פזית: "חשבנו שאלה יהיו האנשים מ־2002, אבל התבדינו. הפשוטע הזמינה אותנו להופעה ופתאום ראינו צעירים, סטודנטים, חיילים, כולם רוקדים ושרים את השירים שלנו".  

מה דומה ביניכן ומה שונה?  

"כולנו עקשניות ודעתניות", נעמה אומרת, "כל אחת יודעת בדיוק מה היא רוצה".  

"כל אחת בנויה אחרת", מוסיפה פזית, "וזו החוזקה של הקבוצה. כל אחת מביאה את הפורטה שלה ויחד זה הופך לכדור ענק שאי אפשר לפוצץ אותו". סיון מסכמת: "פעם הייתי יכולה להגיד שאני הרגישה, היא הבעלבוסטית, היא כך וכך, אבל היום אני לא רואה את זה ככה. היום אני מרגישה שלכל אחת יש הרבה חלקים, ובכל פעם חלקים אחרים שלה באים לידי ביטוי. אנחנו שם אחת בשביל השנייה וכשאחת מאיתנו מרגישה חסרת כוח, השנייה נותנת לה כוחות".  

איזה מסר אתן רוצות להעביר הלאה? משהו שתרצו לומר לקוראות? 

"אנחנו כאילו ב'גלאם'", סיון מחייכת, "אבל כל אישה בכל עבודה רגילה יוצאת ליום שלה כשיש על הכתפיים שלה המון. ילדים, הורים, בעל, משימות, העבודה והאינטנסיביות של החיים. הרבה נשים חוות קושי. חשוב להזכיר לעצמנו שאנחנו חזקות ויודעות להתמודד, ומוצאות את הכוח לאסוף את עצמנו גם אם יש כמה דמעות בדרך".  

פזית: "אני חושבת שהמסר שלנו הוא שאישה, לא משנה בת כמה היא, לא משנה מאיפה היא באה ומה היא עברה, יש לה יכולת להאמין בעצמה ולעשות מה שהיא אוהבת ומאמינה בו. וזה לא מס שפתיים – הנה, אנחנו עושות את זה בעצמנו".  

ואסתר מוסיפה: "גם בגיל ארבעים פלוס מגיע לך לעשות מה שאת אוהבת".