כחוט השני

מגיל צעיר ידעה שני קליין שנולדה להיות שחקנית וההצלחה המטאורית של הסרט שבו כיכבה הוכיחה לכולם שהיא במקום הנכון. היא מספרת על התגייסות השחקניות והזמרות למען נפגעי השבעה באוקטובר, על מחלת הפיברומיאלגיה שלא עוצרת אותה לרגע ועל שתי הילדות מבארי שהראו לה כמה עוצמה ונחמה יש בשירה ובריקוד

בשבת בבוקר השבעה באוקטובר, כשאזעקות פילחו את שמי המדינה מדרום ועד צפון, שני קליין ישנה באין מפריע בחדר השינה שמשמש גם כממ"ד ואטום לרעשים. אבל כמו כל עם ישראל, המציאות האיומה שלא פסחה על אף אחד מאיתנו המתינה גם לה מאחורי הדלת. "כשהתעוררתי, נדהמתי לראות את כמות השיחות שלא נענו. אימא שלי הייתה בהיסטריה", היא משתפת, "לקח לי זמן להבין את גודל האירוע".

זמן הוא כנראה מושג יחסי, כי כבר למחרת התגייסה קליין (39) יחד עם שחקניות, זמרות ויוצרות נוספות לתמיכה בנפגעי המאורעות הקשים. היא קיבלה פניות רבות מצד הורים שילדיהם הכירו אותה מהסדרה "שקשוקה" המשודרת ב"כאן חינוכית", וביקשו שתבוא לעודד אותם. "חלק מהילדים היו מהעוטף וחלקם ילדים מודאגים ממקומות אחרים. הגיעו אליי הודעות בכל שעה – לנייד, דרך המשפחה שלי, בכל פלטפורמה. כשהורה באמת צריך משהו עבור הילד שלו, הוא לא רואה בעיניים". כאמור, על אף הקושי וההלם קליין התגייסה מייד לפעולה. "התחלתי לשלוח סרטוני עידוד לילדים כשבתוכי אני גמורה, מבוהלת. שאלתי את עצמי – איך אוכל להגיד לילדים שאיבדו קרוב משפחה שיהיה בסדר? הכרתי שתיים שנרצחו בנובה ושתיים שנחטפו, איך אני שמה את האבל שלי בצד?". בהמשך, למרות המצוקה האישית והחששות הכבדים, החלה לצאת למסעות שבהם פגשה מפונים בכל רחבי הארץ. "שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה עליתי על הקטנוע עם המדים של השומרת מ'שקשוקה' ופגשתי ילדים מפונים משדרות ומאופקים במלון בתל אביב. נוצרה מציאות משונה שבה אנחנו האומנים הפכנו להיות הגורם הראשון שפוגש את אלו שלפני כמה ימים היו בזוועת חייהם, והיה להם צורך לספר למישהו. בהתחלה לא ידעתי מה להגיד להם. מה אומרים לילדים שעברו כאלה זוועות? לי לא קרה כלום בשבעה באוקטובר, הייתי בבית בפיג'מה. איך אני יכולה לעזור להם?".

סיירת של רצון טוב

כמו רבים מהאומנים שבחרו להניח בצד את עיסוקיהם ולהקדיש זמן למפונים ולנפגעים, גם קליין גילתה את העוצמות הטמונות במפגש הבלתי אמצעי ואת הנחמה והכוחות שמקבלים שני הצדדים. "אני לא עובדת סוציאלית ולא יודעת מה באמת להגיד", היא משתפת, "בתחושת הלב כל מה שיכולתי לעשות זה לחבק אותם, לראות את העיניים שלהם, לשיר להם. גיליתי שהם לא מצפים שארגיע אותם, הם רק רצו שאצחיק אותם, שאהיה אני, שאקשיב להם. לפני כן מעולם לא הכרתי את הקהל שלי. כשחקנית על המסך את לא פוגשת את הקהל. ופתאום ראיתי את הילדים שהתרגשו ונוצר שיח מיוחד".

היא מלאת רגישות ואכפתיות, מדברת בכנות חשופה על כאבי המלחמה ועל הכוח המניע אותה להמשיך ולפעול למען הקהל, ומשתפת שמה שהתחיל בנסיעות רנדומליות שלה ושל יוצרות נוספות למקומות שיש בהם ריכוזי מפונים – הפך ליוזמה של התארגנות נשית שזכתה לשם "בריגדת האהבה". קליין חברה למוזיקאיות סיון טלמור ואיה זהבי פייגלין, ובהמשך הצטרפו השחקניות, הזמרות והיוצרות דאנה איבגי, גיה באר גורביץ, רוני הדר, שני כהן, אניה בוקשטיין, ליאת הרלב ואחרות. הקבוצה נסעה להופיע בפני חיילים, מילואימניקים ומפונים. "הנסיעה הראשונה הייתה לים המלח. הוצאנו ואן עם עשר נשים שהצטרפו מפה לאוזן, את רובן לא הכרתי לפני כן. הכוח של הקבוצה חיזק אותנו, היינו ביחד ותמכנו זו בזו במיוחד כשנחשפנו לסיפורי הזוועה". קליין מודה שהעשייה הזו, שנמשכה חצי שנה וכללה למעלה מ־60 הופעות בהתנדבות, סייעה בראש ובראשונה לה עצמה לעבד את המאורעות הקשים.

נסיעה אחת זכורה לה במיוחד. כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה הגיעו חברות הקבוצה למלון בים המלח שבו שהו מפוני בארי. "באותו יום היו המון הלוויות, קברו נרצחים רבים מהקיבוץ והייתה אווירת נכאים", היא משחזרת. "לא ידענו מה לעשות. מצאנו את עצמנו מארגנות פעילות של שירה בציבור בדשא. שתי ילדות חמודות הצטרפו וכששרנו 'אתמול היה טוב ויהיה גם מחר' של שלמה ארצי, הן אמרו 'היום צריך להיות טוב. מה יעזור לנו אתמול ומחר?' אמרתי להן – 'אתן צודקות', ועברנו לשיר 'היום' של אהוד בנאי. בהמשך הן ביקשו לרקוד ולא הסכימו שיהיו שירים עצובים. התלבטנו מה לעשות, אחת מהן קברה את סבא שלה בדיוק באותו יום וגם אימא שלה, שאיבדה את אביה, הייתה בקהל. חשבתי – אני אמורה לרקוד עכשיו, כשהאימא נמצאת כאן מולי? איך אעשה מסיבה לילדה? צריך לגלות אחריות בסיטואציה הזאת, לכבד אותם ואת הקושי שלהם. ועם כל האווירה הלא פשוטה והדילמה, הילדות ממש התעקשו. ואז חשבתי – מי אני שאגיד לילדה שהיום אי אפשר לרקוד? אם היא רוצה לרקוד – זה מה שיקרה", היא נזכרת בהתרגשות. "הילדות התחילו לרקוד עם קטעים מהחוג שלהן, אנחנו ניגנו והן הופיעו. המבוגרים צפו מהצד והייתה שם הסכמה ברורה. זה היה אחד הרגעים הכי עוצמתיים שהיו לי שם. בזכותם שמחנו, בזכות הילדים. הם החזיקו אותנו".

נמצאת במקום הנכון

קליין היא שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. היא שיחקה בסרטים ובסדרות ישראליות מוכרות כמו "רמזור", "חברות" ו"שב"ס" וכאמור בסדרות ילדים ונוער אהובות כמו "כדברא" ו"שקשוקה" שבימים אלו פוצחת בעונה חדשה שבה קליין מוסיפה לגלם את תפקיד שומרת בית החינוך שמיטיבה להבין את רגשותיהם של הילדים. במסגרת נסיעותיה ב"בריגדת האהבה" גילתה גם את אהבתה לשירה.

היא גדלה בהוד השרון וכיום מתגוררת בתל אביב. "אני בת רביעית, יש לי שלוש אחיות גדולות. קראו לי שני כי אלו ראשי תיבות של המילים 'שוב נולדה ילדה'", היא מחייכת. אימה שמחה הייתה מורה לכלכלת בית, מחנכת ורכזת שכבה וכיום מנהלת מוזיאון הוד השרון, ואביה דוד היה בעלים של מוסך וחברה להשכרת רכב. לאף אחד במשפחתה לא הייתה נגיעה לעולם הבידור, אבל קליין ידעה כבר מגיל צעיר שהיא רוצה להיות שחקנית. "אני מרגישה שנולדתי לזה. תמיד היה ברור לי מה אני רוצה להיות, אבל באותה מידה ידעתי שזה לא יהיה קל. כשאמרתי שאני רוצה להיות שחקנית התגובה סביבי הייתה בדרך כלל צחוק. כשהתבגרתי והחלטתי ללכת למבחני קבלה לבית הספר למשחק היה לי ברור שזה הייעוד שלי ושאני חייבת לנסות. המשחק בוער בי, מעורר בי השראה, על הבמה אני יצרית ויצירתית".
בצבא שירתה כרלש"ית במשרדי ראש הממשלה ובסיום השירות הוצע לה להמשיך לעבוד שם כשכירה, אבל היא החליטה לוותר על התפקיד ולהגשים את החלום הגדול. "פחדתי שאגיע לגיל ארבעים ואתחרט על הדברים שלא ניסיתי. לא בחרתי במשחק מתוך אומץ, פשוט ידעתי שתחושת החרטה תהיה קשה ומייסרת יותר מהקפיצה למים".

היום, כשגיל 40 כבר קרוב, היא אופטימית. "האמנתי שבגיל הזה החלומות נגמרים והכול כבר סגור, אבל היום אני מרגישה שהכול עוד לפניי. זו רק תחנה בדרך, ואפילו תחנה יפה".

לפני כעשור פרצת לתודעת הציבור בעקבות הסרט "אפס ביחסי אנוש" שזכה להצלחה בקנה מידה עולמי. מה קרה בעקבות הסרט?

"הסרט היה הדבר הראשון הגדול שעשיתי, והוא שינה לי את החיים. לא ציפינו להצלחה כזו, זה היה מיוחד ומרגש מאוד. הייתי שחקנית צעירה והגעתי למעמד שמגיעים אליו לפעמים אחרי עשור במקצוע", היא משתפת. "לקח לי זמן להבין שזו חוויה חריגה, שלא כל פרויקט מגיע להצלחה כזו".

הסרט הופיע בפסטיבלים ובאירועים שונים ברחבי העולם וקצר הצלחות בכל מקום שאליו הגיע. באפריל 2014 זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי טרייבקה בניו יורק ("פגשנו שם את רוברט דה נירו", היא מספרת בהתרגשות), והגיע למקום הראשון בפסטיבל אודסה. "האמנו בסרט, אבל מידת ההצלחה העולמית הייתה הפתעה מהממת לכולנו", היא מודה. "היה לסרט הייפ משוגע, הרבה אנשים אהבו אותו והזמינו אותנו. אפילו היום, אחרי עשר שנים אנשים עדיין צופים בו ומדברים איתי עליו".
בעקבות הצלחת הסרט, היא זכתה גם להכרה גם מצד משפחתה שהיא נמצאת במקום הנכון. "תמיד אמרו לי שלהיות שחקנית זה לא רווחי, במיוחד אבא שלי. כשהלכתי ללמוד משחק הוא שאל אותי ממה אתפרנס. אחרי הפרמיירה הוא בא אליי ואמר 'את במקום הנכון'. זה היה משמעותי מאוד עבורי".
היה אתגר בחשיפה?
"יש יתרונות ביציאה מאנונימיות. לפעמים זה כיף, אבל ברגע שקורה השינוי אי אפשר לחזור אחורה. כילדה ניסו להפחיד אותי ואמרו 'כשתהיי שחקנית ייכנסו לך לוורידים, תצטרכי למכור את הנשמה שלך'", היא משתפת. "היום אני מבינה שזה לא תמיד עובד ככה, את יכולה לבחור איך ומה למכור. החשיפה שלי היא דרך דמויות, וככל שאעבוד יותר – כך יכירו אותי ואצליח יותר. במקרה הזה אין לי תלונות".

היהדות היא גם שלי

במהלך השיחה אני מזהה בקליין חלק מהדמויות ששיחקה: נתי מהסדרה "מטומטמת", תהילה מ"הרמון", רמה מ"אפס ביחסי אנוש" ורותי מ"שישה אפסים". כל דמות, היא מסבירה, משמשת עבורה שיעור לחיים. "אני סוג של שחקנית אנתרופולוגית", היא מחייכת. "מערכות היחסים עם הדמויות שאני משחקת יוצאות דופן, אני גם שולטת בדמות וגם נשלטת על ידה. לפעמים אני לוקחת ממנה קצת לחיים שלי, ולפעמים משאירה משהו אצלה, משהו שאני מוותרת עליו בחיים שלי. אחרי שאני נפרדת מהדמות אני יכולה להתבונן בה שוב מתוך פרספקטיבה, להכיר ולהעריך אותה מחדש."

לאיזו מהדמויות שגילמת הכי התחברת?
"שאלה קשה. כמו לשאול את מי מהילדים שאין לי אני הכי אוהבת", היא מחייכת. "אני חושבת שרותי מ'שישה אפסים' נשארה בי הכי הרבה. יש משהו בצורך שלה לרצות כל הזמן את הסביבה ולהישאר אהובה, וזו תכונה נוראית שאני לוקה בה", היא מעידה על עצמה.
"לרותי יש אחריות עודפת, היא ממש מוותרת על עצמה. זו תכונה נשית בעיניי, לוותר על עצמך כדי לזכות בשקט תעשייתי ושכולם יהיו מרוצים, לא משנה כמה את נחנקת בזמן הזה. לקח לי זמן להתנתק ממנה, וכשצפיתי בעצמי משחקת אותה לאחר תקופה היא עזרה לי לזהות את המקומות שבהם אני כזו. יש לי הזדמנות להתבונן בעצמי, להיות מודעת יותר, למנן התנהגויות מסוימות". על תפקידה כרותי זכתה קליין בפרס שחקנית המשנה מטעם האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.
כשאני שואלת אותה על היעדים הבאים, היא אומרת שהחלומות שלה מתגלים תוך כדי תנועה. "ברמה המקצועית יש לי הרבה חלומות, אני לא יודעת למנות את כולם. אני חושבת שבחלומות לא צריך להתקמצן, שיהיו כמה שיותר. היו דברים שעשיתי וגיליתי תוך כדי שהם החלום שלי, אפילו דברים קטנים כמו לנגן באקורדיון או לשחק לצד שחקנים מסוימים. ברמה האישית אני רוצה להקים משפחה. אני עובדת על זה".
קליין מגדירה את עצמה כחילונית־מסורתית ואומרת שתמיד הייתה בה זיקה לדת. "אני באה מבית מסורתי. לא שמרנו שבת, אבל שמרנו כשרות. היו שני כיורים, הקפדנו על מנהגי החגים ומשם אני מכירה את החוקים של הדת", היא אומרת. "כנערה, שמרתי על החוקים גם אם לא הבנתי אותם עד הסוף".
לפני כשנתיים הצטרפה קליין ללימודי תלמוד ומגדר בקבוצת נשים אצל חיה גלבוע. "זה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש לי חיבור למסורת, היא מעניקה תחושת שייכות ואדם צריך להרגיש שייך. הלימוד מנקודת מבט נשית מחבר אותי לעולם העתיק שלא הרגשתי מחוברת אליו מעולם. אף אחד לא תיווך לי אותו לפני כן, גדלתי בחברה חילונית. והעולם הזה שייך גם לי, אני יכולה למצוא בו מקום". עם זאת, היא מרגישה שנציגי הדת מנכסים לעצמם את היהדות ולא תמיד מייצגים את ערכיה. "יש מסורת יהודית כל כך יפה של מנהגים בין אדם לחברו, מוסר וערכים שטבועים בי ובלימוד אני מגלה את מקורם. אבל לפעמים אני מרגישה שהמסורת 'נלקחת' ממני, שיש תנאים ואם אני לא עומדת בהם – לא מגיע לי להיות בתוכה".
שחקנית שומרת שבת תתקל בקשיים בתעשיית הבידור?
"אין צילומים בשבת. רק בתיאטרון עובדים בשישי־שבת, אבל גם שם אני חושבת שמקבלים שחקנים שלא עושים הצגות בשישי בערב ובשבת, והם ממשיכים לעבוד שנים בתיאטרון".

 לנהל את הכאב

לפני כ־15 שנים אובחנה קליין כחולת פיברומיאלגיה. באותה התקופה המודעות למחלה הייתה בחיתוליה, וכך גם המידע ואפשרויות הטיפול. "הפיברו מופיע אצל כל אחד בצורה אחרת, ואצלי הוא מתבטא בכאבים ובעייפות כרונית. בהתחלה, כשעדיין לא הבנתי איך הוגים את השם של הדבר הזה, נאמר לי שזו מחלה שלא חולפת, שזו עייפות כרונית וכאבים לכל החיים. הייתי בשנה השנייה ללימודי משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין והנחיתו עליי מחלה שמאיימת על התנועה שלי. חששתי שלא אצליח לשרוד בלימודי המשחק ובכלל במקצוע הזה", היא משתפת. "כשפגשתי עוד נשים עם פיברו חלקן אמרו לי שלפעמים הן לא יוצאות מהמיטה במשך חצי שנה. הייתי חייבת למצוא דרכים להתמודד עם המחלה, עם כאב ועייפות כרונית, לא הסכמתי להיות נכה. מצאתי את כל הדרכים האפשריות לטפל בעצמי באופן לא קונבנציונאלי ולא מערבי, כי הבנתי שהדרך המערבית רוצה לדכא אותי בכדורים שמשפיעים על המוח ועל מערכת העצבים, כדורים שהקהו אותי. כשחקנית לא רציתי שזה יקרה. רציתי שתהיה לי האפשרות לבכות. שמחתי לגלות שטעיתי, שהרופא שלי טעה. במסע שלי הפיברו התברר כמתנה. אם לא הפיברו – לא היה לי חיבור לגוף שלי, חיבור שנוצר דווקא בזכות הכאב. לא הייתי לומדת להקשיב". הדרך שבחרה קליין מאפשרת לה לחוות הפוגות מהכאב ולנהל אותו בצורה שלא פוגעת בשגרת החיים שלה. "למזלי, הפיברו לא פוגע באנרגיה שלי. יש לי כאבים ומגבלות, אבל היום אני יודעת איך להתמודד. יש לי אמונה בעצמי ובגוף שלי. כשאת אוהבת את עצמך – את מחפשת כל הזמן את הכלים שיקלו עלייך, את מעניקה לעצמך מתנות".

למרות כל אלו, במציאות הנוכחית של המלחמה המתמשכת קשה גם לה לשמר את נקודת המבט החיובית. "בדרך כלל אני אדם אופטימי, תמיד רואה את החיובי, לפעמים אפילו עד כדי אופטימיות רעילה", היא מחייכת. "בתחילת התקופה היה לי ברור שנצא מזה. הרגשתי שאפשר אפילו לצמוח מהאתגרים הקשים שנכפו עלינו באלימות באמצעות עשייה משמעותית. אני מרגישה שזו זכות להיות שחקנית בעת הזאת, העשייה מאפשרת לי להתעלות על הקושי שלי כדי לעזור לאחרים. אבל כמה אפשר להחזיק את הראש מעל המים?".
אל מול השחיקה והדכדוך ונוכח התחושה שההנהגה כושלת, השיח הנשי במלחמה הוא עבורה מקום של אמון ותקווה, שיח המשלב לעיתים קרובות לוחמנות בלתי מתפשרת עם חמלה, גם אם נשים לא תופסות את מקומן בהנהגה. "במשך חמישים שנה הסתירו מאיתנו שגולדה מאיר הייתה דווקא ראש ממשלה מצוינת. לקראת ציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, שבועות לפני המלחמה הנוכחית, לא הפסקנו לדבר על מה שנתפס אז כמחדל ועל הדברים החיוביים שעשתה ופשוט לא ידענו", היא טוענת. "נראה שיש איזו כוונה להציג נשים כמנהיגות טובות פחות. ראשי ממשלה גברים מקבלים יחס יותר סלחני גם כשהם נכשלים, נותנים להם עוד צ'אנס. את גולדה מציגים באור שלילי, אבל למעשה היא ניהלה היטב את המלחמה".

אשמת השגרה

את התחושות שמלוות אותה בימים אלו היא ממסגרת כאשמת הניצולים. "בנוסף לתחושת האשמה שהייתה לנו בשלושה־ארבעה החודשים הראשונים, עכשיו תחושת האשמה היא גם על השאננות, אשמת השגרה. זה בסדר שאני צוחקת עכשיו? זה בסדר שאני יוצאת לבר, שאני צריכה את זה בשביל הנפש? מצד אחד, לא בא לי לחזור לשגרה", היא אומרת בכאב, "מהמקום של אשמת הניצולים אני יכולה להגיד לך שאני מזהה בעצמי תסמינים של דיכאון, ואני לא אדם דיכאוני. במקרים כאלה אני אומרת לעצמי, או־קיי, דחוף חיוביות רעילה", היא מחייכת. "אני נאחזת בדברים הקטנים. באבוקדו ששתלתי, בגרנדיולות שלי שמלבלבות עכשיו. אפילו אוכל טעים יכול להיות עוגן – אבטיח מרענן בסוף היום, תוכנית שעושה לי טוב או לשיר בקול גדול. אני יכולה לחזור הביתה ולגלות ששטפתי כלים לפני שיצאתי, וזה ישמח אותי".
שיעורי התלמוד והמגדר משמשים עבורה עוגן, נחמה והדרכה פרקטית. "אחד השיעורים החשובים בתלמוד היו ההנחיות לגבי אסון במסכת תענית. כשמתמודדים עם משבר מייצרים ריטואלים שהם רק של אסון, והם יאפשרו לנו לחזור אחר כך לריטואלים של שגרה", היא אומרת. "אם אנחנו מקיימים ריטואלים של שגרה בתוך אסון – אנחנו מנרמלים את האסון ולא יכולים לצאת ממנו אחר כך. זו האמונה", היא מסבירה. "אנחנו צריכים לדאוג לכך שקירות הבית לא יהיו רעועים. במקום שהקירות רעועים החברה לא יכולה להתקיים. והריטואלים של האסון – ליצור קהילה, לדאוג לחברים בקהילה, לצאת לכיכר העיר ולחזק את מי שבחוץ – את משפחות החטופים, למשל – זה לדאוג שקירות הבית לא יהיו רעועים. במקביל אני מחזקת את עצמי בדברים הקטנים, וכשהאסון ייגמר אני אפסיק את הריטואל הזה ואוכל לחזור לשגרה בלי להרגיש אשמה. בימי שגרה לא תמיד אני נותנת מקום לדברים הקטנים האלו, אבל כשאני הופכת אותם לריטואל האסון שלי – הם יחזקו אותי ויאפשרו לי להמשיך הלאה עם הראש מעל המים".