חולמת בפרסית

משפחתה נמלטה מאימת המשטר האיראני, אך התרבות המוזיקלית שספגה אימה כבר הכתה בה שורשים. היום, ארבעה עשורים לאחר מכן, מורין נהדר משיקה אלבום שלישי ומדברת על שימור התרבות הפרסית־יהודית, על  הזמרות האיראניות המיתולוגיות ועל הנשים החזקות שעיצבו את חייה

המערכה שנפתחה מול איראן הפתיעה את כולנו, במיוחד את מורין נהדר, שעלתה ארצה מאיראן בגיל שנתיים וכיום נחשבת אחת מחלוצות סצנת מוזיקת העולם בישראל. בימים אלה ממש, כשכל המדינה נצמדת למרחב המוגן בעיניים טרוטות אחרי לילה מלא אזעקות, היא משיקה את אלבומה  החמישי ולרגל צאתו חושפת את סיפור חייה – מילדותה המוקדמת דרך עלייתה ארצה ועד הפיכתה לאחת הזמרות הבולטות במוזיקה הישראלית.

אנחנו נפגשות בבית קפה בתל אביב, העיר שבה היא מתגוררת. היא לבושה בפשטות, שותה מיץ תפוזים טבעי ומקרינה חמימות וחביבות. היא בת 40 פלוס, נשואה ואם לשני בנים ושורשיה, כאמור, נעוצים באיראן. סבה וסבתה מצד אימה עלו לישראל והשתקעו בירושלים, אימה נישאה בארץ בהיותה בת 15 בלבד ובני הזוג חזרו לאיראן. בשנת 1979 עלה חומייני לשלטון, איראן נפלה בידי המשטר האסלאמי הקיצוני ואימה של נהדר הבינה שמציאות חייה עומדת להשתנות לרעה. היא החליטה לברוח לישראל, אך בעלה לא שיתף איתה פעולה וכדי לעזוב את המדינה היה עליה להצהיר שמדובר בביקור בלבד. היא נאלצה להשאיר את כל רכושה מאחור, ובאישון לילה הגיעה המשפחה לישראל ונקלטה בבית הסבא והסבתא. "אימא שלי היא אישה אמיצה שלקחה את גורלה בידיה ועשתה מעשה שלא היה מקובל בזמנה", אומרת נהדר. "היא עלתה ארצה עם ילדיה בידיעה שלא תחזור. בעלה חזר לאיראן זמן קצר לאחר העלייה ונותר שם למשך יותר מחצי עשור. לצעד הזה היה מחיר והיא הייתה מוכנה לשלם אותו".

יש לך זיכרונות מאותה תקופה?

"השנים הראשונות בארץ היו קשות. אימא נאלצה לעבוד בכמה עבודות כדי לפרנס אותנו. הייתי ילדה שקטה ובודדה עם קשיי הסתגלות לשפה. כעבור כמה שנים אבא הופיע פתאום ורצה שנחזור איתו לאיראן, אבל אימא לא הסכימה ובקשה להיפרד ממנו. הוא סירב לה שנים ארוכות, אבל גם לא גידל אותנו ולא תמך בנו כלכלית".

מוזיקה היא החמצן שלי

כבר בילדותה ידעה נהדר שתהיה זמרת. "מוזיקה הייתה החמצן שלי, חבל ההצלה ובעצם הכול בשבילי. סבתי גדלה על האמונה שאישה צנועה לא מרימה את קולה, אבל אף פעם לא אמרה לי לא להרים את הקול שלי. זה לא מובן מאליו". נהדר מספרת שבביתה דיברו פרסית ועברית ואימה נהגה לתרגם עבורה שירים של משוררים־פילוסופים פרסיים כמו עומר קיים וחאפז. "אחרי שעלינו היא הפסיקה להאזין למוזיקה פרסית. היא הרגישה שהצלילים והמילים מעוררים בה תחושות כואבות והעדיפה לשמוע ברדיו שירים של יהורם גאון, פוליקר, שלמה ארצי ואריק איינשטיין. היא הביאה איתה לישראל כמה קסטות של שירים פרסיים, גיליתי אותן כשהייתי בת עשר והאזנתי להן כשהיא לא הייתה בבית. בכיתי את נשמתי. התעורר בי רצון לשמוע את הזמרות המיתולוגיות האיראניות שהיו בעלות יכולות ווקאליות נדירות. אלו נשים אסופות שיושבות ושרות ללא תנועות גוף. שירתן מכובדת ומלכותית, הן לא מתאמצות להרשים או מתחנפות למאזינים, אלא מתקשרות רק באמצעות המוזיקה ומרסקות אותך לאלפי רסיסים".

כשהייתה בת תשע חל מפנה בחייה של נהדר: מוריה זיהו את כישרונה המוזיקלי ושלחו אותה להיבחן למקהלת הילדים של בית הספר. עד מהרה היא הפכה לסולנית. בהמשך עברה אודישנים והתקבלה למקהלת "אנקור", אחת ממקהלות הילדים הבולטות בארץ. "המקהלה פעלה חמישה ימים בשבוע, כולל בחופשות הקיץ. שרתי שם מוזיקה קלאסית אירופאית לצד מוזיקה מודרנית ישראלית ותזמורות. גדלתי בבית דתי, אבל המקהלה לא הייתה מותאמת לדתיים. הייתי מאוהבת במוזיקה ולא חששתי מהתכנים הלא יהודיים שלה. התייעצתי עם אימא והיא אמרה שמדובר באומנות ואם היא לא משפיעה עליי בנפש, אז אין ממה לחשוש. המשכתי לשיר במקהלה עד גיל 18. זו הייתה מסגרת תובענית, כמו בנבחרת אולימפית עם משמעת ברזל, דרישות גבוהות וקשוחות ואפס סבלנות לאיחורים. מי ששרד הגיע רחוק ומילא תפקידי מפתח בעולם המוזיקה".

גדלת לצד ילדים ממוצא אשכנזי. הרגשת זרה, שונה בנוף?

"בזמנו, כל עולם התרבות המרכזית היה ועודנו ברובו 'לבן', כלומר אשכנזי, אבל מעולם לא הרגשתי שאני שווה פחות ממישהו או שונה. הייתי בטוחה בעצמי. בכיתה ו' כשהועלתה הצגה, התלמידים התלוננו שאני מקבלת יותר מדי תפקידים, כולל את כל הסולואים. הייתי הילדה היחידה בבית הספר שטסה כל קיץ לחו"ל ומופיעה עם המקהלה וזה בידל אותי משאר הילדים. לא היו לי חיי חברה תוססים, כי עד גיל 18 הייתי חוזרת מבית הספר ומייד נוסעת לחזרות – השקעה מלאה במוזיקה".

מתי הרגשת שפרצת לתודעה הציבורית?

"בתיכון היה לי הרכב אתני והופענו על כמה בימות נוער. בגיל 18 המליצו עליי כמי שיודעת לשיר בסגנון אתני לטקס חנוכת בית הקונפדרציה בירושלים. בשנת 1996 חברתי למנשה ששון, אומן סנטור (כלי נגינה עתיק שהיה נפוץ בממלכת פרס, ל.מ.) והעלינו מופע שרץ במשך כמה שנים. לא הסתפקתי בביצוע קאברים (ביצועים מחודשים לשירים שכבר קיימים, ל.מ.), רציתי להביא משהו חדש לעולם ולמוזיקה הפרסית שיבטא אותי ואת עולמי. עזבתי את ההרכב, הקמתי הרכב חדש משלי והתחלתי ליצור את הסאונד שמייחד אותי עד היום – שילוב כלים מערביים עם מזרחיים. לקחתי שירים עממיים ללא ליווי וכתבתי להם הרמוניה על גיטרה או פסנתר. הייתי בתיכון למדה נהדר באקדמיה למוזיקה בירושלים. היא השלימה שירות לאומי בבית המשפט העליון ואחר כך המשיכה ללימודים באקדמיה הגבוהה למוזיקה ולמחול בעיר הבירה. את ההשראה והדחף ללמוד ולהצטיין שאבה מאימה, שלמדה לבחינות הבגרות באיראן בסתר כשספריה מוחבאים מתחת למזרן משום שבעלה התנגד לכך. "על אף התנאים הקשים היא הצליחה לסיים בהצטיינות, ואפילו נבחרה לתלמידה המצטיינת בכל המחוז", אמרת נהדר בגאווה. "כמו הרבה נשים שנמנעה מהן הזכות להשכלה, גם סבתי לא למדה ועד היום היא כועסת על כך. אחיה למדו והגיעו לעמדות בכירות, וגם היא הייתה יכולה להגיע רחוק לו רק ניתנה לה ההזדמנות ללמוד. עבור אימא שלי לימודים הם דבר קדוש. היא תמיד אמרה לאחיי ולי: 'לא אכפת לי שתשנו על בטן ריקה – כולכם תקבלו השכלה גבוהה ותסיימו בהצטיינות!'".

אימך גידלה אותך ואת אחייך כמעט לבדה. זה גרם לך להתבגר טרם זמנך?

"אולי התבגרתי מהר, אבל הרווח היה לגדול באורה של אישה בלתי רגילה. אימא שלי הייתה אישה יפיפייה ועצמאית שגידלה אותנו בכוחות עצמה וכולם מסביבה קינאו בה על כך. היא עבדה בתחום הבנקאות והייתה מסורבת גט במשך 17 שנה. היא קראה תיגר על המסורת של נשים מושתקות ומוחלשות בידי הפטריארכיה והלכה תמיד עם האמת שלה, נלחמה על הדברים החשובים לה, על ידע ועצמאות כלכלית והייתה עבורנו סלע איתן. היא תמיד שאלה אם התואר במוזיקה הוא אמיתי וייתן לי  מקצוע לעתיד", היא מחייכת. "היא דרשה שאוציא תעודת הוראה ובזכותה אני מורה מוסמכת לפיתוח קול. עשיתי כפל תואר: גם תעודת הוראה וגם תעודות בשירה, קומפוזיציה וניצוח מקהלות".

מה למדת מאימך שתרם לך כאישה, כאם, כיוצרת? במה זה בא לידי ביטוי?

"אומנם אימא עבדה מחוץ לבית, אבל תחזקה אותו ביד רמה. במעשיה הראתה לי שאין סתירה בין הקריירה למשפחה ושהכול אפשרי. היא הייתה חלוצה בעידן שבו מעט נשים העזו לקרוא תיגר על הסדר החברתי. אני יודעת שלא הייתי שורדת את מה שהיא עברה בחייה וזה עוזר לי לרחם על עצמי פחות במצבים שונים. בעיקר אני יודעת להעריך את העובדה ששברתי את הרצף הבין־דורי־נשי שלי ואני עובדת במה שהלב שלי רוצה".

כיום נהדר היא מהיוצרות הבולטות בהתחדשות המוזיקה היהודית בכלל ובתחום הפיוטים של יהדות איראן בפרט. בשירתה היא פותחת צוהר חלוצי למוזיקה הפרסית־איראנית. "לאחר שנים שבהן שרתי שירת חול בפרסית הרגשתי רצון להעמיק בשורשים ובזהות שלי", היא מספרת. "כך הגעתי לחקר עולם המוזיקה של יהדות איראן וגיליתי תרבות עשירה עם מסורת מוזיקלית עמוקה שלא זכתה לחשיפה רחבה בארץ. המנגינות והפיוטים המיוחדים ריתקו אותי. החיפוש הזה התרחש בתקופה שבה התחיל בארץ גל של חזרה לפיוטים ואני זכיתי להיות חלוצה בתחום שהיה בחיתוליו עוד לפני שאומני פופ החלו להחיות פיוטים עתיקים ולשלב אותם בעיבודים עכשוויים. ההתעוררות הכללית של חיבור לפיוטים ולמסורת יצרה עבורי קרקע פורייה ליצירה חדשה ומשמעותית. הפיוט, שבעבר נתפס כמשהו ששייך לבתי כנסת או למעגל המשפחתי בלבד, יצא בתקופה הזו החוצה – לבמות, לפסטיבלים, לרחובות ולרשתות החברתיות. מצאתי את עצמי חלק מגל תרבותי שמחזיר כבוד למסורת, אבל עושה זאת בצורה חיה ורלוונטית לזמן".

נהדר נקראה ללמד בארגון 'קהילות שרות פיוט וניגון' ואף ייסדה שם את המחלקה של האגף היהודי־פרסי. הקריירה שלה נשענת על קול נשי יוצא דופן וחזון מוזיקלי עמוק שמחבר בין קודש וחול, בין מזרח ומערב ובין מסורת וחידוש. לצד העיסוק האומנותי, היא רואה שליחות בתיעוד ובשימור התרבות המוזיקלית של יהודי פרס. לשם כך פנתה לקשישים יוצאי איראן ותיעדה פיוטים עתיקים שעברו בעל פה לאורך דורות. הפרויקט המרגש הזה הניב את מופע הבכורה העולמי שלה, "מוזיקת הקודש והחול של יהודי איראן", שהתקיים לראשונה בשנת 2008 וזכה לתשבחות בישראל וברחבי העולם. מאז ממשיכה נהדר לפתח שפה מוזיקלית ייחודית שחוצה גבולות של זמן, שפה ותרבות ולצקת בהם קול אישי מלא נשמה. "במופע הזה עיבדתי פיוטים עתיקים של יהודי איראן שכמעט נשכחו כי לא היו להם מבצעים בשטח, שכן רוב יהדות איראן התמזגה במסורת הספרדית־ירושלמית ולא דאגה לשמר בצורה מסודרת את הידע. בנוסף, כתבתי לחנים חדשים בסולמות פרסיים והמשכתי את המסורת שקפאה בזמן".

לפעמים חולפת בך המחשבה מה היה קורה אם היית נשארת באיראן?

"כן. עבור נשים מארצות המזרח ובכלל, ישראל היא סוג של נס וגאולה – כאן אישה יכולה לעבוד, להרוויח ולהיות עצמאית. באיראן, לעומת זאת, לא מקובל שאישה תצא לעבודה. 'כל כבודה בת מלך פנימה'. בשנת 1979 , לפני שעלינו ארצה, אימי הייתה חייבת ללבוש צ'אדור כשהלכה ברחוב ושמעה סיפורים על נשים שנענשו במלקות בגלל שמרחו לק על ציפורניהן. אם הייתי נשארת שם, קרוב לוודאי שהיו משיאים אותי בגיל צעיר בניגוד לרצוני, הייתי יולדת כמה ילדים ועל שירה בכלל לא היה מה לדבר, כמובן. ארץ ישראל היא המולדת שלי ואין בי געגוע לאיראן. עם זאת, אני תמיד סקרנית לגבי ההיסטוריה והחיים בגטו היהודי, איך הם שמרו על האמונה, התרבות והזהות שלהם בזמנים כל כך קשים. בהופעות שלי אני גם מדברת על הטראומה של נישואי קטינות", היא אומרת וניכר שזהו נושא כואב. "הבנות צעירות מדי ולא 'אפויות', והבנים לא מבינים איך צריך להתייחס לילדה שנעקרה מחבל הטבור של אימה. הפגיעה היא לא רק באישה עצמה, אלא גם בדור הבא. בארצות מוסלמיות מיניות היא נושא לא מדובר. אין שום הכנה לחתונה וליל הכלולות נחווה לעתים קרובות כאונס. שירי החתונה, שאמורים לשמח, משמשים לא פעם ככלי ריכוך – להכשיר את לב הילדות עם הבטחות לבגדים חדשים ולתכשיטים כדי שירצו להתחתן. בתרבות המזרח הקדומה, כמו גם בתרבות היהודית של השטעטל באירופה זהו 'היום הגדול' של האישה, אבל מייד אחר כך היא נזרקת למציאות חיים קשה".

הכתבה המלאה במגזין 343, תמוז תשפ"ה, יולי 2025