החיים על פי יאנה

מי שהפכה את ההתמודדות עם מחלת הסרטן למפעל של סטייל ואופטימיות, מרגישה שהשליחות שלה היום היא לעזור לציבור לבחור בשמחה. בחיוך גדול ותסרוקת אייקונית יאנה דרום כובשת את הבמות בהרצאות מלאות אופטימיות, מסבירה מדוע השמחה אינה פריווילגיה אלא צורך קיומי, ומה צריך לעשות כדי "להרים" לעצמך  

על הבמה היא נראית כמו התגלמות החיוניות: עקבים גבוהים, חליפה בצבע בוהק, חיוך מידבק ואנרגיה שגורמת לכל אישה באולם לרצות לדעת מה היא שתתה הבוקר. אבל בחדר ההלבשה, לפני שהיא עולה, יש את הרגע שבו יאנה דרום פוגשת את הצלקות במראה. שם, ברווח הדק בין כאב הטיפולים לשמלות והז'קטים המנצנצים, נולדה שמחה עיקשת.  

כבר שנים שהיא מאמנת את "שריר הכרת הטוב" כנוהל שבשגרה, והאימון הזה הפך עם הזמן להרצאה סוחפת, לספר מצליח ולדרך חיים שרבים רוצים להידבק בה וללמוד ממנה. 

כשעל ראשה מתנוסס גולגול מפואר שהפך לסימן ההיכר שלה, דרום נכנסת לבמה עם מוזיקה מקפיצה ומלהיבה את הקהל. על אף שהתכנים שלה מדברים לכולם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקהל שלה הוא בעיקר נשים. כשאני תוהה אם נושא השמחה מעסיק בעיקר נשים מכיוון שהן מתקשות יותר לשמוח, היא מודה שיש בזה מן האמת.  

"זה נכון באופן כללי שנשים יותר מנטליות, חושבות יותר. דברים שעוברים 'ליד' גברים הופכים אצל נשים לדרמה. נשים יותר פרפקציוניסטיות ומחפשות תמיד דרכים להתפתח. אבל גם גברים שמגיעים להרצאות שלי נהנים מאוד. תחשבי שאין להם מקום לפרוק, אין הרבה 'מעגלי גברים', אז כשהם פוגשים תוכן שקשור בהתפתחות אישית ושמחת חיים זה נוגע בהם, וגם עוזר להם להבין את הנשים בחייהם".  

 לחיות במקסימום שמחה 

המסע של יאנה דרום לא התחיל באור הזרקורים, אלא בבשורה שטלטלה את עולמה עם קבלת האבחנה כי בגופה מקנן סרטן. בדרכה הייחודית, סירבה דרום לאמץ אליה את מדי ה"חולה", ובחרה להלביש את הכאב בערמות של סטייל ובחיוך גדול. 

דרום (43), נשואה לעמי, מנהל נכסים ואימא לשלוש בנות, נויה (15), שיר (12) ופלג (8), היא מרצה מבוקשת, יזמית עסקית וחברתית, יוצרת תוכן ומשפיענית. ספרה "המדריך לשמחת חיים" (בהוצאת קוראים הוצאת ספרים) מתאר עבור העוקבות שלה את סיפורה האישי באופן קליל וקולע, ופורש אג'נדת חיים אופטימית ומעוררת השראה.  

בכניסה לביתה המטופח בבנימינה מקדם את פני הבאים שטיחון כניסה עם הכיתוב "גוד וייבס אונלי". אותה גישה חיובית האירה את דרכה בגיל 28 כשבמהלך החודש השלישי להריונה הראשון, התבשרה שהיא חולה בסרטן השד. "אימא שלי חלתה בסרטן השד בגיל 38 ובסרטן השחלות בגיל 49, אז עשיתי בדיקת נשאות והתברר שאני נשאית של BRCA1", משתפת דרום, ומסבירה כי אותו גן מגדיל משמעותית את הסיכון לחלות בסרטן השד והשחלות. "תכננתי כריתה מניעתית של השדיים לאחר סיום ההיריון וכריתת שחלות בסיום הילודה, אבל אלוהים תיכנן לי דברים אחרים. באמצע חופשה משפחתית הרגשתי בליטה בחזה ומשם האבחנה הייתה מהירה. כשישבתי מול כירורגית השד למדתי שיעור חשוב: הבנתי שהחיים יכולים להתהפך ב־180 מעלות בשנייה אחת, לכן צריך לחיות כל יום במקסימום שמחה ולא לחשוב יותר מדי קדימה".  

לאחר הניתוח להוצאת הגוש היה עליה לעבור טיפולים כימותרפיים, אך היא סירבה מחשש לפגיעה בעובר. "היום אני יודעת שזו טעות, הטיפולים לא פוגעים בעובר והייתי צריכה להקשיב לרופאים. לקחתי סיכון גבוה על החיים שלי. אני מודה שכחלק מהאופטימיות האובססיבית שלי, לפעמים אני עוצמת עיניים מול דברים קשים ושליליים".  

רגע לאחר לידת בתה הבכורה, נויה ("ראשי תיבות – ניסים ונפלאות יעשה ה'") נפרדו דרכיהן של האם והבת בין כותלי בית החולים. את הסל־קל עם התינוקת הרכה לקחו הסבא והסבתא הביתה, ודרום ובן זוגה ירדו מקומת היולדות הישר אל המחלקה האונקולוגית, נאחזים בשמה של בתם כהבטחה לימים שעוד יבואו.  

"בשבועות שקדמו לניתוח הכריתה ניצלתי כל דקה כדי להניק את הבת שלי", היא משחזרת. "כבר אז הבנתי שיש לי בחירה איך להגיב למה שקרה לי. קרה, בלשון עבר, הרי אין לי דרך לשנות את המציאות, רק את הגישה שלי. לכן גם כשהתחלתי בטיפולי הכימותרפיה, הכול נשר ממני חוץ מהחיוך. לא שאלתי למה זה קרה לי, לא התמלאתי ברחמים עצמיים. רחמים עצמיים הם האויב הכי גדול שלנו. אני מאמינה שמידת האושר בחיים נקבעת לא ברגעי השמחה, אלא לפי היכולת שלנו להתמודד דווקא כשהתוכניות משתבשות".  

הכול משתבש לטובה 

המילים הללו היו השיעור שדרום למדה על בשרה, באופן מילולי, כי מלבד החלום על חופשת לידה קסומה שהשתבש, היו עוד שיבושים בדרך: לצד טיפולי הכימותרפיה וההקרנות היא עברה כריתת שד ושחזור מיידי, אלא שהניתוח נכשל שוב ושוב. הרופאים נאלצו להוציא את השתלים והיא נותרה עם שד אחד, מנסה לאסוף את השברים ולחזור לחיים. 

חוויה קשה. אילו תחושות עלו בך?  

"אובדן שד ושיער הוא פגיעה אנושה בנשיות", היא עונה בכנות, "הייתי צעירה בתחילת חיי הנישואים עם תינוקת בת חצי שנה, שד אחד וקרחת. הסתכלתי על הגוף המעוות שלי ושאלתי את עצמי איך אני לומדת לאהוב אותו. החלטתי שאעשה הכול כדי שאוכל להסתכל על עצמי במראה ולהרגיש יפה ונשית. השקעתי הרבה מאמץ בנראות שלי – להתלבש טוב, להתאפר ולהיות מתוקתקת, אבל במקביל הבנתי שהכול מתחיל מבפנים. אם אדם אוהב את עצמו ומקרין את זה, כולם אוהבים אותו. אז התחלתי לקבל את עצמי ולראות מה יש בי, ולא מה אין".  

מתוך הבחירה הזו דרום לא ויתרה על לוק נשי וכריזמטי, גם כשזה דרש השקעה לא מועטה. "הייתה לי פרוטזת שד מסיליקון שנכנסת לחזייה מיוחדת, אבל לא רציתי להתלבש כמו סבתא. רציתי חזיות נשיות, צבעוניות, מגניבות, ושם התחיל המסע שלי לאופנה לכרותות שד. מצאתי מתפרה וסטודנטית לעיצוב אופנה, הסברתי לה איך החזייה צריכה להחזיק את הפרוטזה והתחלתי לעצב לעצמי חזיות ובגדי ים. תמיד אהבתי סטיילינג וידעתי בדיוק מה נשים כמוני צריכות". 

כאשת שיווק בעלת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, דרום זיהתה מייד את הפוטנציאל העסקי, אך מעל לכול בער בה הרצון להביא את הבשורה לחולות ולמחלימות. עם זאת, הרעיון המתין בסבלנות כמה שנים בזמן שהיא חזרה לתפקידה כמנהלת השיווק של מכבי חיפה בכדורסל, הרתה וילדה את בתה השנייה. אחר כך עברה כריתה מניעתית נוספת ושחזור דו־צדדי שהצליח, ורק שלוש שנים לאחר ההחלמה הגשימה סוף־סוף את החלום והקימה את YANA FASHION, רשת ההלבשה התחתונה הראשונה בישראל המיועדת לנשים המתמודדות עם סרטן השד. 

"רציתי להחזיר לנשים את תחושת הנשיות ולרפא את דימוי הגוף שכל כך נפגע בעקבות המחלה, היא אומרת. "כשפתחתי את החנויות הבנתי שכל מה שעברתי הביא אותי בדיוק לרגע הזה. כל מה שהשתבש במסע שלי קרה כדי שאוכל להביא אור לחייהן של אלפי נשים בישראל. לפעמים אני פוגשת נשים שמספרות לי בדמעות איך עודדתי אותן בתקופת המחלה. יש כאלה שאומרות שנתתי להן כוח להניק. לאחרונה פגשתי אישה צעירה ואם לילדים שסיפרה לי שחלתה כרווקה, איבדה את הטעם לחיים, ומפגש קצר איתי החזיר לה את הרצון לחיות. זה מרגש בטירוף. אני חושבת שלא הבנתי בזמנו עד כמה המפגשים הקצרים האלה יכולים להיות משמעותיים ומשני חיים". 

הדרך אל הבמה נראתה כמו המשך ישיר וטבעי. דרום החלה לספר בהרצאות על המסע שלה להחלמה והבינה שזה המקום שלה. "הבנתי שיש לי אנרגיה כזו שמדביקה אנשים בשמחה. השתמשתי בהומור כדי לספר על רגעי המאבק הכי קשים שלי, וכשראיתי אנשים שצוחקים ומתחברים הרגשתי שאני פורחת. כל אחד שמע בהרצאה משהו שהשפיע עליו – אובדן של אדם יקר, מאבק, התמודדות, ראיתי שהסיפור שלי יכול לגעת ולהשפיע ושאני יכולה לעזור לאנשים לבחור בשמחת חיים". 

אז אפשר לומר שהמחלה עזרה לך לגלות את הייעוד שלך? 

"אני לא אומרת שהסרטן הוא מתנה, הוא מביא איתו חוויות נוראיות, אבל הוא הביא גם מתנות. מלבד החנויות שהקמתי הוא הביא לי שק של פרופורציות ותובנות שאותן אני מפיצה בהרצאות ובסדנאות שלי. הסרטן וכל השיבושים שקרו לי הובילו אותי לעשות דברים טובים ולשמח הרבה נשים".  

מה הסיפור שלך? 

היא נולדה בבלרוס ועלתה לישראל עם משפחתה בגיל שבע. כילדה לעולים חדשים שבקושי למדו עברית ועם אח בוגר ממנה, הפכה יאנה לדוברת של הבית ולמבוגר האחראי, מה שגרם לה לפתח תחושת אמון וביטחון עצמי. אביה עבד כטכנאי מכונות תפירה והיא מתארת את אימה, שעבדה כמלקטת תרופות בקופת חולים, כ"לב פועם" ו"האחראית על השמחה" בבית. על אף הקשיים הכלכליים והנפשיים, דרום מעידה שגדלה בבית מלא חיים, אופטימיות ואהבה אין־סופית. 

במהלך הריונה השני של דרום חלתה אימה האהובה, לובה ארונוב, בסרטן השחלות והלכה לעולמה בגיל 56 בלבד. בספרה היא כותבת על אימה בגעגוע עמוק ומתארת דמות צבעונית וכובשת שעיצבה את אישיותה. היא מספרת על אימא מלאת שמחה שמנגנת בפסנתר ומשמיעה מוזיקה בכל הזדמנות, אימא שחיה את החיים בגדול. 

את מתארת בית מלא חיים ושמחה וניכר שגדלת לאור הערכים האלו, אבל מה לגבי מי שחווה ילדות אחרת? אפשר באמת "לגדל" שמחת חיים?  

"אנשים אומרים 'או שנולדת עם זה או שלא', ומחפשים משבר בחיים שבעקבותיו בחרת לשמוח, אבל אני לא רודפת אחרי השמחה אלא מוצאת אותה בדברים הפשוטים, היומיומיים, וכל אחד יכול לעשות את זה. הבחירה בשמחה היא כמו שריר שצריך לאמן, ומעבר לכך, אני מאמינה שאפשר להשתנות. בסוף יש לנו השפעה על הבחירות שאנחנו עושים בחיים. אני מגלה כל פעם מחדש שהדרך שבה אנחנו מספרים את הסיפור שלנו משפיעה על ההמשך. לדוגמה, מי שהמורה למתמטיקה אמרה לה שהיא לא מבינה במספרים ולא יצא ממנה כלום, לא תיכנס לתחום הזה לעולם. השנייה יכולה להגיד 'דווקא אראה לעולם שאני יכולה להיות טובה במספרים', ותהפוך לדוקטורנטית לפיזיקה קוונטית. כלומר, יש כאלה שיספרו שזה בגלל אותה מורה ויש כאלה שיספרו שזה בזכות מה שהמורה אמרה לה. אני מאמינה שאפשר להשתנות ולהתפתח, ועדיף כמה שיותר מוקדם בחיים". 

בפתיח של הספר את כותבת "שתישרף הדיאטה, נאכל גם קינוח. לעזאזל המינוס, נזמין לנו חופשה". לאורך הספר את מדגישה את הספונטניות הנדרשת לשמחת חיים, את המיקוד ב"כאן ועכשיו". איך אפשר לאמץ את הגישה הזו בלי לקום בבוקר שאחרי עם "הנגאובר" כלכלי או רגשי? 

"עמי תמיד אומר לי להפסיק לחיות כאילו אני עומדת למות מחר", היא מחייכת, "אבל אני לא באמת חיה ככה, אני מפרישה לקרן פנסיה, אבל אני חושבת שכדי להיות יותר מאושר צריך לפעמים להיות קצת טיפש, מבחירה. לפעמים מרוב שאנחנו חכמים ויודעים זה שותה לנו את הקלילות, הזרימה והפשטות. הגישה של 'כאן ועכשיו' היא הבחירה במה שאני יכולה לעשות בזה הרגע כדי להיות שמחה וליהנות. אנחנו עסוקים רוב הזמן במה שהיה בעבר ובמה שיהיה בעתיד, שני צירי זמן שאנחנו למעשה לא נמצאים בהם, לעומת הרגע הנוכחי שהוא היחיד שוודאי". 

ספונטניות היא לא חוסר אחריות, היא מבהירה, היא היכולת לפרגן לעצמנו מבלי לחכות שמשהו יקרה, אלא פשוט לעשות אותו.  

"הרי אם חלילה יודיעו לנו שהילד חולה וצריך בדיקה רפואית, נעזוב הכול ונטוס הביתה בלי לחשוב פעמיים. אז למה אנחנו לא מרשים לעצמנו מדי פעם לקחת חופשה ספונטנית עם הילדים? לא צריך לחטוף כאפה מהחיים כדי לעשות שינוי. תחסכו מעצמכן את המשבר שיגרום לכן להשתנות".  

להחליף תחנה 

דרום מסבירה איך, לפי השיטה שלה, מגדלים שמחת חיים, עם כמה כללי "עשה" ו"אל תעשה": לא לדחות דברים לפנסיה או ל"יום אחד" שיגיע בעתיד, לא להפסיק לחלום, לא לשים את הילדים תמיד בראש סדר העדיפויות ולוותר על עצמנו, אלא לשמש להם דוגמה אישית. לא לשמור דברים בבטן אלא לחלוק ולשתף, ובעיקר – לעשות מה שמשמח אתכן: להשמיע מוזיקה, לרקוד, לקבוע פגישה עם חברות, לאכול פחמימות ריקות, לעסוק בנתינה ולהתלהב!  

"ילדים מתלהבים מכל דבר קטן. כמבוגרים יש לנו אחריות, משימות, מצגות ועוד מילים שעושות כבד על הנשמה, אבל ראיתי שהתלהבות מידבקת כמו שמחה. אתמול הייתה פה הפסקת חשמל של שעה, ובדיוק הזמנתי את השכנים לארוחת ערב. ישבנו עם נרות והרמנו צ'ייסרים ולא היה רגע שמישהו אמר 'איזה עצבים שאין חשמל'. אמרתי להם בהתלהבות 'איזה מזל שהספקתי לאפות את הבורקסים'. חלק מהעניין זה לפעמים קצת להגזים ולזייף את זה", היא מחייכת. 

איך את מוודאת שהשמחה שאת מגדלת היא לא פלסטר על פצע אמיתי והדחקה של רגשות שליליים? 

"אני לא מדברת על אנשים שסובלים מדיכאון קליני או על מצבים שמצריכים טיפול, אלא על אנשים שנכנסים לחרדות או למרה שחורה מדברים קטנים. גם לי יש רגעים של רגשות שליליים, אני לא מנסה לטאטא אותם", היא מבהירה. "אני מעלה לרשת לא מעט את הצד הזה שלי. כשאני שוקעת בגעגועים או מוטרדת ממשהו אני נותנת לעצמי להיות שם. אני מרשה לעצמי להיסדק, אני מדברת עם הקואוצ'רית שלי וגם בוכה המון, אבל אני כן מנסה להוציא את עצמי מהמצב, כי לרוב הלופ הזה לא באמת משנה או מעביר את העצבות. לפעמים באמת אין לי דרך לפתור את הבעיה באותו רגע. אני מוטרדת, נכון, אבל השאלה היא אם אני בוחרת לשבש את זמן האיכות היקר עם המשפחה, או להרים את עצמי. ברור שקל להגיד וקשה ליישם, אבל זאת העבודה". 

אז איך בכל זאת עושים את זה?  

"מתחילים באילוץ ולאט לאט זה קורה. אני קוראת לזה 'להחליף תחנה', לנקוט בפעולה אקטיבית שמסיטה את המחשבות. למשל, לשים מוזיקה שמחה ולרקוד, או לעצור בבית קפה ולקבל גל ריח של מאפים שעושה טוב על הלב. לצאת מהבית ולראות אנשים, לקבוע עם חברה. כשמפעילים את החושים, השמחה נכנסת לגוף. מה שעוזר לי זה לא לבזבז אנרגיה על מה שלא שווה את זה. אני בחיים לא צופרת או מתעצבנת בכבישים. לא מתרגזת אם מישהי איחרה לפגישה איתי, יש לי טלפון ואני עובדת ומעסיקה את עצמי, הכול בסדר. אנשים היום מתעצבנים ומקטרים על שטויות". 

ובבית כולם מיישמים את זה? 

"חלק מהילדים דומים לי וחלק פחות", היא מחייכת, "לא תמיד אפשר להדביק את כולם בתדר, אבל הם חיים את זה. אני מקווה שאני משמשת להם דוגמה לאיך להוציא טוב מתוך קושי ואיך להיות בעשייה למען האחר". 

מודה אני 

הייחודיות של דרום אינה טמונה בהמצאת שיטות חדשות, אלא ביכולת שלה לארוז תובנות וכלים שאספה בדרך ולהגיש אותם בצורה קלילה ובגובה העיניים. 

גם "הדרך המהירה לשמוח", כפי שהיא מכריזה, מבוססת למעשה על טכניקה יהודית עתיקה. "התרגלנו לשפע שקיים בעידן שלנו ואנחנו לוקחות דברים כמובן מאליו. הסוד לשמירה על שמחת חיים הוא להודות על הדברים הכי קטנים, להתרגש מכל הלב מצלחת מרק ביום חורף. אני פותחת כל בוקר ב'מודה אני', מאמינה שדברים יסתדרו ובוחרת כל יום מחדש לחפש את הטוב. 'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד' פירושו למצוא את הטוב גם בתוך המשבר, במקומות החשוכים. אני חיה ככה. אני אדם מאוד מאמין", היא אומרת, "כשקיבלתי את ההחלטה הגורלית לא לעבור טיפולי כימו בהיריון, הסרטן החמיר והתפשט. אין לי שום הסבר רפואי לעובדה ששרדתי מלבד הידיעה שאלוהים רצה שאשאר בחיים. אני מאמינה שהוא השאיר אותי כאן כי יש לי שליחות – לפזר שמחה לכל מי שזקוק לה בכל התמודדות בחיים. זו זכות שניתנה לי מלמעלה, הוא שמר עליי וניתב את דרכי, גם אם בדרך הקשה". 

קל להתאהב בדמותה הססגונית של דרום. הסרטונים המשעשעים שהיא מעלה לרשת הופכים במהירות לוויראליים, מלאים ברגעים קטנים־גדולים ובמסרים מלאי אופטימיות, גם ובעיקר כשהיא צוחקת על עצמה ולא לוקחת את החיים ברצינות גדולה מדי. בחלקם אפילו עמי, האיש שלה, לוקח חלק ומחדד בהומור את הפער במזג של בני הזוג. בניגוד להרבה תכנים ברשת, האנרגיה של דרום לא מפולטרת. היא אותנטית ומדברת מהלב והחיוניות שלה מידבקת, ומבחינתה זהו לב העניין. "הסוד של שמחת חיים הוא האנרגיה שאת מקרינה", היא מדגישה.  

בתקופת המלחמה הצלחת לשמור על השמחה? 

"כשפרצה המלחמה כולם היו בעצבות ובדיכאון והרגשתי כאילו אסור היה לדבר על שמחה. כל ההרצאות שלי בוטלו, בצדק כמובן, וחשבתי שלא תהיה לי עבודה יותר, שצריך לשנות את ההרצאה. אבל אחרי כמה שבועות שבהם השתתפתי עם העוקבות בצער ובכאב, העליתי סרטון קצרצר שבו אני פותחת את המקרר, עומדת לאכול שוקולד וברקע נשמע ביידן (אז נשיא ארצות הברית) שאומר 'דונט!'. הסרטון הזה התפוצץ ברשת והוצפתי בתגובות. נשים כתבו לי שהן לא חייכו חודשיים. גיליתי שאנשים היו צמאים לקצת שמחה, ופתאום הבנתי שחובת ההוכחה היא דווקא עכשיו, כשהם באמת זקוקים לשמחת חיים". 

ובאמת, בימי המלחמה הפכה ההרצאה למבוקשת מתמיד ויומן ההופעות של דרום החל להתמלא במהירות. גם הספר שלה, שיצא באוגוסט 2023, הפך לרב מכר וזכה לאהבת הקהל. "הספר מביא את השמחה ממקום כואב. איך אני לוקחת מצבים של חוסר ודאות, עצבות וכאב ואוספת כלים כדי להרים את עצמי. לזה כולם יכלו להתחבר".