שלומי כשלום אימי

 מחקר חדש שבו השתתפו למעלה מ־400 אימהות ללוחמים ולוחמות מניח על השולחן את הלא מדובר: ההשפעה המתמשכת של הלחימה על המצב הנפשי של האם. כמעט כל המשתתפות במחקר סובלות מתסמינים רגשיים של טראומה מורכבת, והחוקרות מזהירות: ללא טיפול מתאים התופעה עלולה להחמיר

השמועה אומרת שמלחמת חרבות ברזל, או בשמה החדש והשנוי במחלוקת "מלחמת התקומה" – הסתיימה. שלא כמו במלחמות קודמות, הפעם נושא הפגיעות הנפשיות הנגרמות ללוחמים, בנוסף לפגיעות בגוף, עלה שוב ושוב על סדר היום הציבורי. מתחילת הלחימה ולכל אורכה ניכר כי הצבא מתייחס להיבטים השונים של עיבוד ותמיכה נפשית באופן חסר תקדים. מדובר בשינוי תפיסתי חיובי, אבל הטיפול בו נמצא בחיתוליו והמערכת עדיין צריכה ללמוד היטב את הנושא כדי לתת מענה מיטבי.    

החזרת כל החטופים החיים והפסקת האש, גם אם באופן זמני, מאפשרת עצירה והתבוננות בהשפעת המלחמה על המצב הנפשי של הציבור כולו, ובפרט של האימהות לחיילים וחיילות בתפקידי לחימה. כל אחת מאיתנו מכירה אימא ללוחם או לוחמת, אם היא לא כזו בעצמה, ואין ספק שההתמודדות המתמשכת עם הדאגה הבלתי פוסקת, אי הוודאות והחרדה משליכה על בריאותן הנפשית ואפילו על תפקודן.  

אגמית גלב, עמיתת מחקר במרכז לחקר הבריאות במכללת רופין, אימא, אחות ודודה ללוחמים, הבינה שמדובר בתופעה לא מטופלת. "רציתי לברר אם יש כאן משהו מעבר לחרדה אימהית 'נורמלית'", היא אומרת. "אם מדובר בתופעה שאפשר לתת לה שם ולהעלות אותה על סדר היום".  

גלב פנתה לד"ר שירלי בר־לב מהמרכז האקדמי רופין – המרכז לחקר המידע, הבריאות והמערכות הרפואיות ע"ש דרור (אמרי) אלוני, ולגלית יצחקי דרייזין, פסיכותרפיסטית יונגיאנית ופרופילאית, מייסדת ומנהלת המרכז הישראלי לאובדן עמום. יחד הן בנו מחקר ראשון מסוגו העוסק במצבן הנפשי של האימהות ללוחמים ולתומכי לחימה, ומזהה את הקשר בין מצב האם לבין חוסן החייל. מדובר בתפיסה חדשנית שמחברת בין חוסן משפחתי, קהילתי ולאומי. "המחקר נולד מתוך ההבנה שאימהוֹת חוות עומס רגשי עצום, אך המצוקה שלהן לא מטופלת ולא נוכחות בשיח הציבורי", מסבירה גלב. "רצינו לתת שם למצוקה שהאימהות חוות, שלצערנו הפכה כרונית, למפות את הצרכים ואת המענים שהן זקוקות להם ולהניח את הנתונים על שולחן מקבלי ההחלטות".  

המחקר מיישם לראשונה את המושג הפסיכולוגי "אובדן עמום" – מצב שבו אדם יקר נמצא במעמד של נוכח ונפקד בו זמנית, ללא בהירות לגבי גורלו. אובדן זה יוצר מצב מתמשך של חוסר ודאות המשפיע על תחושת השליטה והזהות, מונע תהליכי אבלות ולא מאפשר הכרה חברתית מלאה, בדומה למקרים של נעדרים או אנשים הלוקים בדמנציה. "אובדן עמום" הוגדר לראשונה על ידי הפסיכולוגית פרופ' פולין בוס בשנות השבעים של המאה ה־20 כצורת האובדן המורכבת ביותר, משום שאינה ניתנת להכרעה או לפתרון.  

"טראומת האובדן העמום מתארת התמודדות מורכבת עם היעדרות ממושכת של אדם יקר ואהוב הנמצא בסכנה, ללא ודאות לשלומו ולמועד חזרתו", מסבירה יצחקי־דרייזין. "האדם האהוב הופך נוכח־נפקד על רקע מצב שלא הובהר, או שינוי שקרה מבלי שניתן לו שם או סיום ברור. התחושה מלווה בתעוקה מתמשכת, חמקמקה, שבה אין נחמה מלאה כי אין קצה ברור לאובדן. במצב זה עשויה להופיע דאגה קיצונית הנובעת מחוסר שליטה, מבלבול וממתח מתמשך סביב חוסר הידיעה. במלחמה הזו החיילים נמצאים בחזית במשך תקופה ארוכה, אי אפשר ליצור איתם קשר או לברר מה מצבם. אין ידיעה לרע וגם לטוב, וזו אחת הטראומות המורכבות והקשות שיש. נוצר קיפאון כי הכול נעצר, כמו שעון מקולקל. כל אחד מבני המשפחה בונה בדמיונו תסריט אחר ולא משתף את האחרים, כך שנוצרים קונפליקטים הפוגעים ביחסים במשפחה. הקושי ממשיך גם כשהחייל חוזר הביתה, כי מערכות היחסים עברו שינוי מטלטל".  

מאפיין ייחודי נוסף של טראומת האובדן העמום הוא החשש הקיצוני מפני כמה תרחישים העלולים לקרות בו זמנית, החל מהתרחיש הקשה מכולם – מוות בשדה הקרב, דרך פציעה או חשיפה למראות קשים ועד דרישה לבצע משימות שיסכנו את בריאותם הנפשית או הרגשית של הלוחמים. הדאגה הקיצונית יוצרת שילוב של תסמינים רגשיים המובילים לטראומה מורכבת, חוסר שליטה ותחושת בידוד.  

 חרדה, אשמה וחוסר אונים 

המחקר נערך בין החודשים ינואר – מאי 2025 וכלל שני שלבים: שלב כמותני שבו 404 אימהות ענו על שאלון, ואחריו מחקר איכותני שבו השתתפו 25 אימהות. המשיבות היו ברובן אימהות שחיו עם בן זוג וגילן הממוצע היה 55. חלקן דיווחו על ילד אחד המשרת בצבא בתפקיד לחימה, ואחרות דיווחו על שניים או שלושה ילדים המשרתים בו זמנית.  

בר־לב: "חילקנו לאימהות שני שאלונים – האחד מנסה לאתר סימפטומים של דיכאון בקרב החייל/ת מנקודת מבטה של האם, והשני מתייחס למצבה הנפשי של האם ולמידת הסבל שהיא חווה". הנתונים הראו מתאם בין מידת הסבל של האם לבין זיהוי או חשד לסימפטומים של דיכאון אצל הילד/ה. כלומר, ככל שהאם סובלת יותר בעצמה, כך היא מזהה סימני מצוקה אצל הילד. תוצאות המחקר היו חד משמעיות – אימהות לחיילים המשרתים בתפקידי לחימה מפתחות רמות שונות של "טראומת האובדן העמום".  

"מדובר באירוע מתמשך שאין באפשרותה של האם להפסיק אותו", אומרת בר־לב. "הבן נמצא תקופה ארוכה בלחימה, מנותק קשר והיא לא יכולה לעשות כלום בעניין. זה מצב שנכפה עליה, היא תלויה בגורם חיצוני שיפסיק את הסבל וזה מעבר לכוחותיה. הטראומה נגרמת בעקבות החרדה האובייקטיבית הממושכת".  

גלב מוסיפה: "זו טראומה שיש לה סימפטומים – חרדה, כעס, עצב. האם מסתגרת בתוך עצמה, קשה לה לקיים קשרים חברתיים. מצאנו סימפטומים אצל כל משתתפות המחקר, גם אם לא באותה עוצמה. היו אימהות שסבלו מחרדה קשה מאוד, עד מצב של פגיעה בתפקוד היומיומי בבית ובעבודה". 

המחקר התייחס גם לפוסטים של אימהות ברשתות החברתיות והתבטאויות שונות כדי לבחון את הנושא מנקודת מבט סוציולוגית. "התברר שאסטרטגיות התמודדות שממוקדות בפתרון הבעיה או ברגש – לא מסייעות, ובמקרים מסוימים עלולות להעמיק את הסבל", אומרת גלב. "המסקנה היא שיש צורך במסגרות תמיכה ייחודיות עבור האימהות. אחת מהן כתבה: "אני מרגישה שהם צריכים לחוש שאנחנו בחוסן, כדי שיוכלו להיות פנויים לגמרי לעניינים שלהם. פעם הבן שלי אמר לי: 'אימא, אל תגידי לי תשמור על עצמך – תגידי תשמור עלינו'".  

איך מתמודדות האימהות עם התחושות הקשות? חלקן סיפרו שהן מחפשות מידע על החייל/ת, לעיתים בצורה אובססיבית; היו שפנו לפעילות גופנית ויוגה, שיתפו אימהות אחרות במצב דומה ואפילו התנתקו מחברות שהן לא אימהות ללוחמים. היו גם אימהות שפנו לאלכוהול ולכדורים. "כשאימא כזו מגיעה לרופא המשפחה ומספרת שקשה לה, בדרך כלל הרופא לא יודע מה לשאול או איך", אומרת יצחקי־דרייזין. "נותנים לה כדורי שינה או כדורי הרגעה והיא חושבת שהיא לא בסדר, מרגישה אשמה כי היא לא מצליחה לתפקד כמו פעם בבית ובעבודה. זה רק מעצים את הדיכאון. לפי הנרטיב אימהות ללוחמים אמורות להיות גאות בילדים שלהן, אבל בפועל הן סובלות ואין להן לגיטימציה לכך".  

גלב: "היו אימהות שסיפרו שקשה להן לחזור לשגרה בגלל תחושת בגידה בילד. הייתה אימא שלא התכסתה בלילה כי היא לא יכלה להתמודד עם המחשבה שלילד שלה קר בזמן שלה חם ונעים. כל החיים נעצרו".  

"חיכיתי לדפוקה בדלת" 

"בשבעה באוקטובר התעוררנו לבית רועד. בקבוצות רצו סרטונים והוחלט להקפיץ את כיתת הכוננות", מספרת ענת שמעריז מלהבים, אם ללוחם בסיירת צנחנים שסיים את ההכשרה שלו שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. "בשמונה וקצת הוא היה מחוץ לבית. החברה שלו, שהייתה איתנו בשבת הקפיצה אותו לבית ליד ומשם לקחו אותם במסוקים לקיבוצים. לא הבנו עד כמה הוא היה עמוק בלחימה. בדיעבד אני ידעת שהוא היה על כביש 232, אחר כך טיהרו קיבוץ ומשם עברו ללחימה בשדרות. שמעתי ממנו לראשונה רק שלושה ימים אחרי, בעשרה באוקטובר. הוא שלח הודעה שהוא בשדרות, לא שיתף הרבה, רק זרק כמה דברים. דיבר על ריחות בקיבוצים. הבנו שראה דברים. הוא היה מהראשונים שחצו את הגבול לאתר גופות". אביו של אלון שמריז ז"ל, החטוף שנורה בשוגג על ידי כוחותינו, הוא בן דוד של בעלה, והבשורות הקשות הגיעו אליהם מהר מאוד. "חוץ מאלון שמענו על חברים נעדרים, חיילים. החבר הכי טוב שלו מהמכינה נהרג. המוח ניסה להכחיש את כל האירוע". 

ואיך את בכל הזמן הזה? 

"היו להם שבועיים הכנה לקראת התמרון הראשון והם הגיעו לכאן, ללהבים. הייתי האימא של הצוות. אספתי תרומות, פתחתי חמ"ל, דאגתי להם לבגדים להחלפה, למשחת שיניים, למגבות. אני רואה אותו, מחבקת אותו, נושמת, שומעת מכולם סיפורים. חלקם היו בנחל עוז, רובם לא התקשרו הביתה ואני מוצאת את עצמי מדווחת להורים שלהם. מדי פעם אני לוקחת הצידה חבר שזקוק ליותר עטיפה. בנחל עוז הייתה להם חוויה לא פשוטה. הם היו צוות קטן, ירוק לגמרי, שחילץ חלק מהתצפיתניות".  

מה עובר עלייך כשהם נכנסים לתמרון הראשון?  

"הם נכנסים ומאז לא שומעים ולא רואים. אין כמעט תקשורת. חודש וחצי ללא יציאה לריענון. אנחנו גרים ביישוב קטן, כל רעש מקפיץ אותי. במהלך היום אני עסוקה בחמ"ל שפעל עד סוף המלחמה. הדואינג עזר לי. אני לא יכולה להיות איתו או להילחם בשבילו, אבל אני יכולה לדאוג למשהו ולהיות בקשר עם הרס"פ". 

הצלחת לישון בלילות? 

"מעט מאוד. חיכיתי לדפיקה בדלת. היה לי ברור שהבית צריך להיות מסודר כי אני לא יודעת מה יקרה. לא שבאמת היה מסודר", היא אומרת בנימה אירונית, "בשלב מסוים הכול קרס. שני חברים מהפלוגה נהרגו, לא נתנו ללוחמים לצאת ואנחנו, ההורים, הלכנו להלוויות במקומם. ואז הגיע חודש דצמבר, ואלון נהרג. אחרי עשרה ימים הם יצאו בסוף השבוע לעיר הבה"דים, להתרעננות. אחרי חודש וחצי הבאתי את החמ"ל לעיר הבה"דים, הגענו כדי לחגוג יום הולדת. באותו היום נהרג בן דודו הנערץ, שי שמעריז, מ"פ בנח"ל שהוא הלך לאורו בכל התחום הצבאי. כל הצוות נכנס לעזה ואני פשוט הודעתי שאני באה לקחת אותו להלוויה. אחרי השבעה הוא חזר אליהם ומאז לחם בכל הגזרות. לבנון, סוריה ושוב עזה". 

הצלחת לעבוד בתקופה הזו? 

"אני מרפאה בעיסוק, יש לי קליניקה פרטית. בתקופה הראשונה לא עבדתי בכלל, אחר כך חזרתי לעבוד חלקית אבל כל הדיסטנס עם המטופלים נשבר. בחיים לא עניתי לטלפון במהלך טיפול, אבל כשחזרתי לעבוד כולם ידעו שאם יש טלפון – אני עונה. אין מצב שאפספס שיחה ממנו. צריך לתחזק את הבית, יש עוד שלושה ילדים, זה קשה. אני עושה רק מה שחייבים. אם לא חייבים לנקות, לא מנקים. אוכלים אוכל מאתמול. הילדים מוותרים על חוגים שיש בהם הסעות, כי לאימא שתמיד הסיעה לכל מקום כבר אין כוח. הכול היה על אוטומט. הייתי עסוקה בעשייה למען הצוות, תרומות לדבר הבא. אריזה, חלוקה". 

וקשרים חברתיים? 

"רובם התרופפו. עם חברות שאין להן ילד או בעל במלחמה – נותק הקשר".  

ענת הייתה בין האימהות שהשתתפו במחקר. "אני מרגישה אימא בטראומה, אני לא מכחישה. כשעניתי על השאלון עניתי כן על הכול, לא היה פרמטר שאמרתי, זה לא קרה לי, זה עבר מעליי. לא יודעת אם הקפצתי להן את המדדים", היא מחייכת. "בשנה הראשונה הייתי באכילה בלתי נשלטת, עליתי איזה 15 קילו. לפני המלחמה עשיתי פילאטיס, היום אני לא מסוגלת להניע את עצמי רגשית לעשות ספורט. אני מרגישה שוויתרתי על הרבה דברים, העצמי עדיין מחכה".  

בנה הלוחם של ענת השתחרר באוגוסט 2025 ונסע למזרח עם הצוות. "הוא יכול להיות רק איתם, רק הם מבינים אותו", היא אומרת. "הדברים הלא פשוטים שהוא עבר במלחמה השפיעו עליו. הוא החליט להיפרד מחברה שהוא אהב ולסיים זוגיות של ארבע שנים. הוא לא מסוגל לשבת בבית, מסתובב סביב הזנב של עצמו. לקח לי זמן להבין שהוא פוסט טראומטי וללמוד מה המקום שלי כאימא במצב הזה".  

ואיך את מתמודדת עם המציאות של אחרי המלחמה? 

"הטראומה תמיד תלווה אותי, זה לא באמת ייעלם. הבן הצעיר שלי רוצה להתגייס לקרבי וברור לי שלא אעצור אותו, אבל אני לא יודעת איך אהיה מסוגלת להכיל שוב מצב שבו אני אימא של לוחם. עכשיו אני צריכה להיות במקום של שלווה והכלה עם עצמי. אני מאמינה שגם הילד יחזור לארץ וישקם את הנפש שלו, אבל הוא לא יהיה אותו הדבר. אני לא רוצה שהוא ימחק את החוויות, אלא שילמד לחיות לצידן. גם אני לא מצפה להיות אותו אדם שהייתי קודם. מקווה ללמוד לחיות לצד הדברים ולהתנהל בעולם הזה וגם לשמוח". 

הצלקת נשארת 

דניאל שקל מגבעתיים, עובדת סוציאלית במקצועה ואימא ללוחמת, עבדה באלו"ט כשפרצה המלחמה. "היינו בחופשה בקוריאה. בשש וחצי הבת שלי התקשרה, היא פרמדיקית קרבית והקפיצו אותה לדרום. היא אמרה 'אל תחזרו, אין מדינה, אין צבא, יש כאוס, מחבלים בכל מקום'. ברור שחזרנו. אחרי אותו טלפון קיבלנו הודעה קצרה כל כמה שעות: 'אני בחיים'. נכנסתי לשוק טראומטי. הפסקתי לאכול, הפסקתי לתפקד, פחדתי לצאת מהבית, כל דבר הקפיץ אותי. בשלב מסוים המשפחה שלי ראתה שהשתגעתי, התחילו לשקר לי לגבי איפה היא נמצאת ומה היא עושה. בכיתי כל הזמן. בעבודה נצמדתי למסך הטלוויזיה ועם כל 'הותר לפרסום' נשברתי. הבנתי שאני לא יכולה להיות עובדת סוציאלית כשאני בעצמי לא מתפקדת". 

הכלים המקצועיים עזרו לך?  

"שום דבר. את לא אשת מקצוע, את אימא. מאדם שיצא לעבוד, לבלות, להקפיץ את הילדים, נכנסתי לתפקוד מינימלי. פתאום לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית". 

כמה זמן? 

"בסוף אוקטובר נסעתי עם הבת הקטנה לחו"ל. היינו שבועיים בצ'כיה, בדירה של חבר. שם חזרתי לנשום והתחלתי לאכול".  

וכשחזרת? 

"פוטרתי מהעבודה. חתמתי אבטלה. הציעו לי לעבוד עם עמותה שתומכת במשפחות חללים, אבל לא הייתי מסוגלת. לא יכולתי להיות בעשייה למרות שאני תמיד הראשונה להתנדב. מצאתי את עצמי יושבת משותקת, בלי כוחות. כל עוד היא בלחימה, בסכנה, זה לא חיים. קיבלתי מרופאת המשפחה נוגדי חרדה. גם היום אני לוקחת, אבל הרבה פחות".  

הבת שלך השתחררה באוגוסט ועומדת לצאת לטיול הגדול. חזרת לעצמך? 

"אף פעם. כמו אחרי ניתוח, הצלקת נשארת גם כשהיא בנפש. זו לא חרדה, אני אדם חזק, זו טראומה משנית. לא הייתי בשדה הקרב פיזית, אבל הייתי בצד השני של הקו. זו טראומה לכל דבר. אבל בסוף השמש זורחת, חזרתי לתפקוד של 90 אחוז. חזרתי לשמוח". 

מה עזר לך לחזור לתפקד? 

"השתתפתי בתוכנית לאימהות ללוחמים (תוכנית שהוקמה בעקבות המחקר, ה.ט.א). זה עזר בעיקר להכיר עוד אימהות כמוני, להבין שאני לא לבד. הביחד עזר, והנרמול של תחושת הדאגה". 

אחת מתובנות המחקר היא שהמסרים שהאימהות מקבלות מהסביבה, ולעיתים אף מאמצות בעצמן, משפיעים באופן ישיר על עוצמת המצוקה שלהן. מסרים שמבוססים על האשמה עצמית מחמירים את תחושת הבדידות וחוסר האונים, ומסרים תומכים ומכילים מאפשרים לגיטימציה לרגשות ומחזקים חוסן.

 

המשך הכתבה בגיליון 350, שבט תשפ"ו