החיים עצמם

 את השירים באלבומה החדש "לחיות" כתבה דניאלה ספקטור לפני השביעי באוקטובר – אבל המציאות הישראלית מהדהדת מתוכם. היא מספרת על היכולת למצוא יופי בתוך כאב, על האפשרות ליצור אחרי השביעי באוקטובר ועל כוחה המרפא של המוסיקה. ראיון מלא תקוה

את שירי האלבום החדש שלה, "לחיות", כתבה דניאלה ספקטור בחמש השנים האחרונות, בזמן שמרגיש כמו כמה תקופות חיים. בין מגיפה עולמית, מאבקים פוליטיים ומלחמה מתמשכת, היא כתבה את השירים בגניבה, בקצוות, על הדרך.

"המציאות בחוץ הייתה כאוטית," היא מספרת, "וגם בבית משימות של ילדים קטנים ומעבר דירה דרשו את שלהם. אז יצא שכתבתי את השירים מאוחר בלילה או בשעה מקרית בבוקר, כשהבית ריק ודומם, ולפעמים בפקקים או בזמן חיפוש חנייה. מה שכתבתי התייחס למה שפגשתי בעולם באותו רגע. יש באלבום שירים על אמא ובן שרבים מתחת לחלון הדירה שלי, עציץ פיקוס שעבר איתנו מהעיר לכפר, משבר פליטים כפי שנשמע מהרדיו, מזג האוויר והבית ההפוך. האלבום הוא חלקיקי החיים האלו. בגלל זה האלבום נקרא לחיות".

לא מובן מאליו לקרוא לאלבום ככה, בשנה קשה כמו זו שאנו נמצאים בה.

"נכון. האלבום התכנס בשנה האחרונה, ויחד עם אלון לוטרינגר, שהפיק את האלבום, הבנו שהוא נוגע באמיתות פשוטות של החיים. מול המלחמה והשבר והאובדנים הרבים, נהיה ברור שאנחנו מאוד מעריכים נקודות של חיים. אם זה שדה פורח, מפגש משפחתי או ביקור של חברה טובה, ויותר מזה: יש לנו בחירה במה להזין ולדשן את החיים שלנו. אז הקריאה לאלבום 'לחיות' צפה ועלתה מתוך השירים. כמה זה לא מובן מאליו, כמה זה לא בנאלי לחיות. ולחיות ראוי, לחיות טוב".

מקום שלא יחשיך

אנחנו נפגשות בבית קפה בנמל תל-אביב לרגל צאת האלבום החדש. בחוץ הים בוהק בשמש של סוף אוגוסט, והורים עם ילדיהם חולפים בטיילת, צוהלים וגם מיוזעים ועייפים בימים האחרונים של החופשה. גם באלבום החדש של ספקטור, החמישי במספר, אפשר למצוא את היזע והיופי שלובים יחד. האלבום מכיל תשעה שירים שנעים בין קושי לתקווה, בין הקרקע לבין השמיימי. 15 שנה לאחר שפרצה אל חיינו באלבום בכורה נפלא, ספקטור ממשיכה להוציא מוזיקה מצוינת, עם טקסטים רלוונטיים ונוגעים ולחנים קליטים ומרגשים.

השירים באלבום, למעט אחד, נכתבו לפני זוועות השבעה באוקטובר. "השיר האחרון, 'איים בזרם', נכתב בשנה האחרונה," היא אומרת, "אבל לא תמצאי בו עדות למה שקורה. כתבתי שירים בשנה האחרונה, כניסיון לעבד את המצב, את שברון הלב מול הבית שגדלנו בו, אבל זה לא התגבש לשירים שיצאו באלבום. אני משערת שנראה עוד שנה או שנתיים גל של שירים בשלים יותר שיתעסקו בנושא, אנחנו עוד לא במקום של לסכם את הדבר הזה, זה לא הסתיים".

למרות שנכתבו לפני כן, השירים באלבום מהדהדים את הימים שבהם אנחנו נמצאים. בשיר הנושא כולם נאבקים: עץ הפיקוס, השבלול, מישהו שסוגר עסקה בירושלים; ובכל זאת מהדהדת הקריאה החוזרת: לחיות. השיר 'הלוך ושוב' מבקש לא לוותר למרות הפער, וב'מקום בתוכי' ספקטור שרה: "יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך". 

החושך נמצא בשירים, אבל כל העת פועמות בהם גם תקווה ואופטימיות. את אופטימית?

"השירים הם קודם כל יד שאני שולחת פנימה, שבאה להוציא אותי מהבוץ. אם אני מרגישה שאני במאבק, בעזרת הכתיבה אני מבינה שכל הברייה במאבק. זה יוצר פרופורציה, ואולי חמלה וחיבור. כולנו סביב אותם מאבקים. אנחנו נמצאים במצב של חוסר אונים וחוסר יציבות, אבל בסוף המשפט יש את היד הזו שלי שמושכת אותי משם ואומרת – זה לא סוף הסיפור, בואו ננסה להרים את הראש, ולתת צ'אנס.

"ולשאלתך – כן, אני אופטימית. בשירים באלבום יש רצון להביא את הקושי כמו שהוא: קשה ושבור ומיואש, אני לא יודעת מה יהיה ואני מפחדת לגורל הילדים שלי, אבל אני גם אופטימית. אני מטפחת ומזינה כל הזמן כלים של תקווה ושל כוח, של להרים את הראש ולמצוא קרן אור, גם אם היא בזווית. אחרת מה? איך נקום בבוקר? זו עבודה מתמדת".

להיחשף לשמש חזקה

דניאלה ספקטור, בת 42, גדלה באזור השרון בין שדות ופרדסים, למשפחה שורשית באזור. אביה היה בעל עסק לאינסטלציה, ואמה, רינה פפיש, במאית בטלוויזיה החינוכית בראשיתה, ממייסדות רחוב סומסום הישראלי. "אמא שלי מספרת שזו הייתה תקופה מאוד יצירתית ומרגשת. אלו היו צוותים שעיצבו את הטלוויזיה הישראלית. בעידן שבו יש ערוץ אחד, כל מה שהם עשו זרם לכל ילדי ישראל, זה היום הבסיס התרבותי של כולנו".

ספקטור הילדה התרוצצה במסדרונות הטלוויזיה החינוכית, בין מחסני התפאורה והבובות, השחקנים בקפיטריה ומאחורי המצלמות. אבל למוזיקה היא נחשפה כשאימה נכנסה לתחום הדוקומנטרי. "אמא פנתה ליצור סרטי דוקו, בנושאים שמעניינים אותה, בעיקר נושאים חברתיים על מתמודדים עם התמכרויות, טראומה, בולימיה. אלו סרטים עם המון לב ונשמה. היא הייתה משכיבה אותי ואת אחי לישון ויושבת עד אמצע הלילה כדי לפענח תסריטים, וגם מביאה מהספרייה של הטלוויזיה קלטות של פסקולים, כדי להרכיב פסקולים לסרטים שלה. היינו נוסעות באוטו ושומעות אותם יחד. אז מגיל צעיר מאוד נחשפתי למוזיקה לא שגרתית, מוזיקת עולם של גדולי כותבי הפסקולים. לא פופ ולא רוק. זו מוזיקה שמפעילה את הדמיון ולוקחת אותך למחוזות אחרים. בגלל הנטייה והרגישות שלי למוזיקה, זה הותיר בי רושם עצום".

מתי כתבת את השיר הראשון שלך?

"כשהייתי בת 6 או 7 הייתי מסתובבת בין החצרות בשכונה שבה גדלתי בהוד השרון, ומזמזמת מנגינות. יום אחד השכן שאל אותי מה אני שרה. אמרתי לו שסתם משהו שהמצאתי, והוא הגיב – אה, וואו. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני ממציאה מנגינות. ואז סבתא שלי קנתה לי פסנתר, והתחלתי ללמוד.

"אז גם התחלתי לכתוב שירים. קטנים, חמודים, מצחיקים, מאוד קודרים. השיר הראשון שכתבתי נפתח ככה: 'ורד של דם בבגדי חף מפשע'," ספקטור צוחקת. "הייתי מאוד קודרת בתור ילדה. אבל נהניתי מזה, יצרתי תמונות ועולמות, והם היו שלי. העולם בשביל ילדים הוא מורכב ומבלבל. לא הייתי תלמידה טובה והיה לי קשה עם הקודים החברתיים של קבוצות הבנים והבנות. אבל כשאת כותבת מוזיקה את יוצרת משהו משלך, עם שפה וחוקיות שלך, וזה היה בשבילי מקום מקלט, מקום שהוא מספיק מסתורי כדי שאמשיך לחזור אליו".

בגיל 15 היא ניגנה בלהקת בנות. "זו הייתה תקופת הנעורים," היא מחייכת. "ניגנתי בגיטרה חשמלית, הסולנית הייתה חזקה ובוטה, ואפילו היה לנו רגע שחשבנו שאנחנו הולכות לחמם את להקת 'המכשפות'. זה היה השיא שלנו ואחר כך התפרקנו". בתחילת שנות העשרים שלה היא החליטה לקחת את המוזיקה צעד קדימה. "היה רגע שבו הבנתי שאף אחד לא ישיר את השירים שלי חוץ ממני. זו השפה והסיפור שלי, ואם אני רוצה שהשירים האלו יתחברו לאחרים אני צריכה להעז ולעלות על במה ולשיר אותם.

"הבמה היא כמו ניפוח זכוכית באש. היא מביאה איתה פחד והתרגשות אבל גם יכולה להביא הרבה רגעים של חיבור. ההופעה הראשונה שלי הייתה במקום שנקרא אגנס בהוד השרון. הייתי בת 22, וכל החברים והמשפחה שלי באו. רעדתי מפחד. עד אותו רגע השירים היו מרחב מאוד פרטי שבו אני מתכנסת ויוצרת איזה עולם, והעלייה על הבמה הייתה לפתוח את העולם הזה, להגיש אותו לאחרים ולראות איך זה משפיע עליהם. זו הייתה רק ההתחלה, אבל בהמשך הבנתי שיש בזה כוח. כשאנחנו חושבים שאנחנו נורא לבד עם המחשבות והרגשות שלנו, יש משהו בשירים שיכול להיות נקודת חיבור. בין המקום הכי לבד שלי למקום הכי לבד של האחר".

שנת הפריצה הגיעה עם צאת אלבומה הראשון ב-2009, שאת כולו כתבה והלחינה. האלבום זכה לשבחי הביקורות ולאהבת הקהל, וספקטור נבחרה כתגלית השנה ברשת ג' ובערוץ המוזיקה. דיברו אז על קולה המיוחד ועל הטקסטים שבהם בחרה, שעסקו בנושאים רחוקים מהמציאות היומיומית הישראלית. בשירים כיכבו הירושימה, כוכב רחוק ודב לבן. "הקשבתי אז למוזיקה נורדית," היא מסבירה. "שמעתי בלי סוף ביורק, סיגר רוס, וגם רדיוהד. קראתי ספרי פנטזיה והרוקי מורקמי. עניין אותי להביא את הדבר הקר והצפוני הזה לישראל, לחבר אותו עם העברית. רציתי להיות לא מקומית בשפה מקומית. לעוף עם הדמיון, לא בשביל להרחיק אלא כדי לצאת מהמציאות הקונקרטית וליצור מרחב בטוח שאפשר לשהות בו. עם השנים הלכתי וכתבתי יותר ויותר את המקום הזה. הדמיון נשאר, אבל כתבתי את התמונות סביבי, את המזג הארץ-ישראלי. זה יוצר חיבור לכאן ולעכשיו".

איך קיבלת אז את ההצלחה? 

"חשיפה היא דבר מאתגר בשבילי. גם היום, 15 שנים אחרי, לא קל לי להגיש לעולם משהו שהתבשל בחדר לבד, שהוא כל כך אינטימי ופגיע ונחצב מהמקומות הכי חשובים לי. יש בזה משהו צורב, כמו להיחשף לשמש נורא חזקה. וזה מפחיד. אבל הפחד הוא גם חותמת לכך שמה את עושה כנראה חשוב לך, שאת נוגעת באמת עמוקה. היום יש לי יותר ניסיון, ועדיין, אדישות היא הדבר הכי מפחיד – אני מגישה לכם את הלב שלי ואתם ממשיכים ללכת. אבל היום אני יודעת שהשירים שלי מגיעים למי שצריך אותם.

"הייתי בת 27 כשהאלבום הראשון יצא. מצד אחד זו הייתה חוויה של סקרנות והתלהבות גדולה. מצד שני אנשים היו שומעים את השירים ובאים להופעות, ואני הייתי מבוהלת. פחדתי ממה שהם ייראו בהופעה, מאיך שהם ייראו אותי. תמיד הייתי אדם רגיש ופגיע, כזה שכל דבר שהוא מרגיש רואים עליו. עד שהבנתי שזה התיק שלי, שזה מה שיש לי להציע. הייתי צעירה ורציתי להיות מלאת ביטחון, שנונה ומבריקה וזוהרת. אבל הבנתי שמה שיש לי להביא זה את הפגיעות, השבירות והאמת שלי".

בשפה מקומית

אני מספרת לה שלפני שנים הייתי בהופעה שלה בצוללת הצהובה בירושלים, כשהיא הגיעה חולה ושיתפה בכך את הקהל. ההופעה, למרות הצרידות והשיעולים פה ושם, זכורה לי כאותנטית, מרגשת ומלאת קסם. ספקטור מחייכת. "עם השנים למדתי שבלומר את האמת יש הרשאה רחבה. אנשים באים להופעות עם חבילות של לבבות שבורים, מול מציאות שאנחנו לא מצליחים ליישב, בבית ובחוץ. ההרשאה היא שלא חייבים להיות שלמים, ולא חייבים להיות מבריקים, ולהגיש דווקא את זה כדבר השלם. וכשזה קורה באמת, זה מביא גם אותי וגם את הקהל למקום רחב, אפילו רוחני באיזה אופן, כשהוא מצליח לא ליצור מראית עין של 'הערב אנחנו זוהרים', אלא כזה שבו אנחנו זוהרים ביחד עם הצל, ביחד עם הפגיעות, ביחד עם השבר. זה אימון אינסופי, אבל זה המקום שאני מכוונת אליו".

את בן זוגה, המפיק המוזיקלי וטכנאי הסאונד בן ספקטור, הכירה מילדות. "אחותו היא החברה הכי טובה שלי מכיתה ה', ואמא שלו הייתה המורה שלי לציור כשהייתי בת 7 או 8. הוא גדל חצי קילומטר מהבית שבו גדלתי, אבל התחברנו בגיל מבוגר. בגיל 20 אחותו עשתה מסיבה לכבוד נסיעה לחו"ל. ישבנו שם וסיפרתי לו שיש לי שירים ואני רוצה להקליט, והוא אמר שהוא עובד באולפן, ושאולי אבוא ונעשה משהו ביחד. התחלנו את הקשר סביב המוזיקה".

עברו עוד שנתיים של עבודה משותפת, שבה עבדו והקליטו יחד, עד שהפכו לזוג. "היה ברור שהאהבה זה לזה והאהבה למוזיקה לא נופלות אחת מהשנייה. בן נכנס לעולם שלי מבלי להסית את תשומת הלב שלי מהמוזיקה. הוא הצטרף לזה ותמך ועזר לי להבין את כל האפיק של אולפנים מקצועיים והקלטות, הלך איתי לכל הופעה והיה שם כשהייתי יורדת מהבמה עם ספקות או עוברת משברים". הליווי היה גם מקצועי, כשבן שימש כטכנאי קול ומפיק שותף באלבומים הראשונים של ספקטור, כולל אלבום באנגלית שהוציאו יחד, שאחריו עברו לברלין והופיעו עם שירי האלבום באירופה.

בשנים האחרונות הזוג לא עובד יחד. "בן פנה למחוזות אחרים, עבר לתכנות ושילוב של מוזיקה ותכנות, וגם אותי עניין להתפתח מקצועית עם סגנונות עבודה אחרים. העבודה המשותפת עיצבה אותנו כזוג. אחרי האפיזודה בחו"ל, שהייתה טובה ומשמעותית, הבנו שאם אנחנו רוצים לגדול גם כפרטים וגם כזוג אנחנו לא צריכים להפנות את החלומות שלנו אחד כלפי השני, אלא לתמוך אחד בשני בדרך העצמאית של כל אחד. הרבה פעמים הזוגיות שלנו נבחנת ביכולת שלנו לתמוך במשהו שאנחנו לא מבינים או לא רוצים בהכרח, אבל השני רוצה. ואני רוצה להאמין שאנחנו טובים בזה, אנחנו כמעט עשרים שנה ביחד".

לבני הזוג שני ילדים, זוהר בת העשר, ואיתמר בן השבע. לפני שנתיים עברה המשפחה, לאחר 18 שנים בתל אביב, לפרדס חנה. "זו הייתה משאת הנפש שלי כל השנים בתל אביב," היא אומרת, "עם כל זה שאהבתי את העיר, התגעגעתי למשהו שגדלתי בו. לשדות ולמרחבים, למקום שהילדים יוכלו להתרוצץ בו. אז עברנו לפרדס חנה, וגיליתי שהשנים בעיר שינו אותי. היה לי מאוד קשה להסתגל לשקט. הייתה תקופה של גמילה מהעיר, כמו גמילה מסוכר. מהריגוש. היה לי שקט מדי, גירד לי בכל הגוף, לא הבנתי מה עושים. בעיר את מסתובבת ברחובות והם משקפים לך את עצמך. בכפר יש שקט, שהוא גם באוזניים אבל הוא גם אנרגטי. לקח לי זמן להתרגל. היום אני מאוד אוהבת את זה. זה מקום שמאזן אותי, שמחבר אותי למקום שממנו באתי".

בשיר "אין בי אהבה" את שרה על הכמיהה לארצות הגשם. על מקום רחוק מכאן.

"השיר עושה עיניים, מבחינה מטאפורית, למקום שופע וירוק כל השנה. אבל זה שיר שמדבר על ההתרוקנות מיצירה. על המקום שבו הוצאתי את מה שיש לי, את האלבום הקודם, ואז נפתחת בפניי ארץ יבשה לגמרי, שאין שם שום דבר. זו חוויה של ריק. אבל אז מתחיל המסע של לשאת עיניים למקום פורה יותר. וזה מתחבר לארץ הזאת, שהיא קשה ויבשה וחמה, והאמת מתחככת בה בעוצמה, ולרבים יש פנטזיה למקום ירוק יותר, מנומס יותר, שהחדשות בו משעממות. אבל משאת הנפש הזו לא באה לקחת אותנו למקום הזה, אלא להבין מה הדברים שאנחנו חולמים עליהם כאן. אין לי פנטזיות על הגירה, גם כי אני לא מרגישה בת בית במקומות אחרים בעולם, וגם כי המקום הזה הוא סך כל המרכיבים שבו, מהשפה ועד המבט וההיסטוריה והחלומות שאנחנו חולמים. החובה שלנו היא לשאת עיניים ולחלום על איך המקום הזה נהיה טוב יותר".

כל הדברים היפים באמת

אחרי השבעה באוקטובר הופיעה ספקטור בפני מפונים, ופגשה גם את שורדי הנובה. "הלב נפתח וגם בכה. פגשתי בחור צעיר בן 20 שרואים בעיניים שלו שהוא עבר משהו שאף אחד לא צריך לעבור. היה רצון לחבק ולהזרים להם מלא אהבה וריפוי, וגם הכרה בגודל השבר. אם השירים והמוזיקה שלי הגיעו למישהו שם, אם זה בהפוגה לרגע או בנתינת יד, גם אם רק לשעה, יש בזה ערך".

איך כותבים שירים אחרי שבעה באוקטובר? אני מכירה רבים שנאלמו. נכנסו למשבר כתיבה ולא הצליחו לכתוב דבר.

"משבר כתיבה זה דבר שצריך לכבד אותו. השתיקה והשיתוק הם צורך. המערכת נכנסת לקיפאון והיא בתהליכים עמוקים. היא דורשת זמן, היא מבקשת חופש. זה לא באר שצריך כל הזמן לשאוב ממנה. הקפאון הזה זו הזכות שלי לקחת חופש, עכשיו אני ב'שאט דאון'".

"הכתיבה השתנתה אחרי שבעה באוקטובר כי אנחנו השתנינו. המושגים שלנו של מוות וחיים, של מה זה להיות יהודי, להיות ישראלי, מה זה להיות אישה או גבר, מה זה להיות אמא. הכל השתנה. הפרופורציות השתנו. אז הכתיבה הפכה להיות מקום יותר יקר ערך. נהיה לי יותר חשוב להנגיש את הכתיבה לעוד אנשים, שהם לאו דווקא כותבי שירים. אנחנו מוכי טראומה, מי שנמצא בקו ראשון ואיבד אנשים או שנפגע בעצמו, ומי שנמצא במעגלים רחוקים יותר. השירים עזרו לי מאז שאני קטנה. המקום שיצרתי עבורי עם השירים הוא מקום שכל אחד יכול ליצור עבורו. היום זאת נראית לי חובה, עזרה ראשונה. אנחנו מתפקדים, שמים את הילדים בבית ספר, בחוגים, מכינים ארוחות צהרים וערב, אבל מתחת לכל זה רוחשת בהלה, הלם, אובדן. והשירים והכתיבה והיצירה מחברים בין השכבה התחתית הזו לבין המציאות".

אפשר לכתוב על שמחה, או על יופי, בתוך כל השחור הזה?

"לפני כמה ימים הייתי באירוע לזכר משפחת בירה, אורון ויסמין ובנותיהם תהל ותאיר, שנרצחו בשבעה באוקטובר, ולצידם גם אח של אורון, טל. באתי עם לב כבד ועם כל הרצון לחבק ולשיר, וכשהגעתי גיליתי מסיבה ענקית, פסטיבל בירה שהחברים של תאיר הרימו לזכרם. סביבי היו המון אנשים, צעירים ומבוגרים, אוכלים ושותים, צוחקים ובוכים יחד, הייתה מוזיקה קצבית ואווירה טובה. כשראיתי אותם חשבתי על הדבר הזה – היופי בתוך השחור. השמחה בתוך העצב. לא רק שהם לא סותרים, הם משלימים זה את זה. היכולת להעריך את היופי, לשמוח ולאהוב, מאפשר חיבור עמוק יותר לכאב. אפשר וצריך לכתוב על היופי, הוא נמצא סביבנו בהמון מופעים. וכשאנחנו כותבים על היופי בחיים, אנחנו לא מסבים גב לכאב, אלא מעמיקים ומחדדים את הקשר איתו. כמו עץ שככל שהוא מגביה לצמוח, ככה הוא מעמיק שורש".