לבד מול כולם

חרמות, בריונות ואלימות כבר מזמן אינם אירועים נקודתיים, אלא מציאות שמערכת החינוך נלחמת בה מדי יום ונדמה שהמצב רק הולך ומחמיר. איך יוצרים אקלים חברתי שמעניק תחושת ביטחון? האם יש כלים שעדיין לא השתמשנו בהם, ומה אפשר לעשות כדי לא להרים ידיים, תרתי משמע? הישרדות, גרסת בית הספר.

שנת תשפ"ו ננעלה יחד עם שערי בית הספר, התלמידים והמורים התפזרו והחצר התרוקנה. בין הקירות הריקים אפשר עדיין לשמוע את הקולות המוכרים, לדמיין את המשחקים בהפסקות, את התלמידים מטיילים או יושבים בקבוצות, ואת אותו ילד שתמיד יושב בצד, לבד. בידוד חברתי, אלימות וחרמות – אותן מילים חוזרות על עצמן בכל שנה, אך בשנים האחרונות נדמה שהמציאות החברתית המתוחה, הקיטוב והשיח האלים מחלחלים גם אל חצרות בית הספר, ואנחנו נחשפים למקרים של אלימות קיצונית ובלתי נתפסת. נתוני הניטור הארציים של ראמ"ה ומשרד החינוך מצביעים על כך שאלימות חברתית – הכוללת גם חרם, נידוי והפצת שמועות – מוסיפה להיות אחת מצורות הפגיעה השכיחות בבתי הספר, לצד אלימות מילולית ופיזית. במקביל, השיח הציבורי סביב התופעה התחדד בשנה האחרונה בעקבות מקרים קשים שזכו לחשיפה רחבה, והעלה מחדש שאלות על אחריותם של מוסדות החינוך, ההורים, הרשתות החברתיות והחברה כולה.  

יפית אברהמי, בת 45 מזבדיאל, מכירה את נושא החרם מקרוב, קרוב מדי. במשך שנתיים, מתחילת כיתה ה' ועד סוף כיתה ו', היא סבלה מחרם שיזמו כמה בנות מכיתתה. שנים אחרי החרם היא חזרה לבית הספר ברויאר ביד בנימין, שבו הייתה פעם ילדה מוחרמת, הפעם, כמחנכת כיתה ד', היא נחושה לחולל שינוי ולמנוע חרמות ובעיות חברתיות ככל שניתן. בכל שיחה על חברות, בכל חלוקה לקבוצות, בכל פעם שהיא רואה ילדה שנשארת קצת בצד, היא נזכרת בילדה שהיא הייתה פעם. 

"עד כיתה ה' לא הייתה לי שום בעיה חברתית, הייתי ילדה מאוד אהובה", מספרת אברהמי. "ואז הגיעה ילדה חדשה למושב שהייתה כריזמטית, עם סגנון שונה, וכולם התלהבו ממנה. לצערי, היא לא חיבבה אותי. זה התחיל במריבה פשוטה, ואז היא עשתה עליי 'ברוגז'. בהתחלה התנצלתי גם כשלא הבנתי מה עשיתי בדיוק, כי לא רציתי לריב. בפעם השלישית כבר הבנתי שזה קטע. מאותו רגע היא החליטה שהיא רבה איתי וסחפה את כולן אחריה, כולל את בת הדודה שלי. הן לא רק לא דיברו איתי, הן הקניטו וקראו לי בשמות. הייתי ממש לבד. מלבד ילדה אחת בכיתה, שלא הסכימה להחרים אותי והייתה העוגן שלי באותה תקופה בבית הספר, אף אחת לא דיברה איתי”. 

ניסית לפנות למישהו? 

"פניתי לאימא של אותה ילדה והיא התעלמה ממני. אמרתי לה שאני לא יודעת למה היא לא מדברת איתי ושאני לא רוצה לריב איתה, אבל לאימא לא היה אכפת. אימא שלי הייתה מאושפזת בבית חולים במשך כמעט כל השנה, ורק כשהיא חזרה סיפרתי לה. היא לקחה את זה קשה והתקשרה להורים, אבל זה לא עזר”. 

גם המורים, היא אומרת, לא היו שם. "המורים לא התערבו בכלל. לא הייתה להם נגיעה. הם לא היו מעורבים בתחושות שלי, וגם לא רצו להתערב. אני זוכרת רק מורה אחת שניסתה, אבל לא הייתה שום מעטפת”. 

וכמו שהחרם התחיל, כך הוא נגמר. "לקראת סוף כיתה ו', פתאום הן באו אליי, נתנו לי סוכריה על מקל, ביקשו סליחה ושאלו אם אני סולחת להן. אמרתי שכן, וככה זה נגמר”. 

היום את מחנכת באותו בית ספר. החוויה השפיעה עלייך כמורה?   

"מאוד. אני שמה דגש על הגיבוש בכיתה, על היחס בין הבנות, והדרך שבה הן מדברות זו לזו חשובה לי מאוד. אני יודעת כמה מילים יכולות להשפיע ולהעליב. בתור ילדה השתדלתי לא להיעלב, אבל הבדידות של ילד מוחרם היא קשה ואני זוכרת אותה עד היום. גם את המילים ואת הסיטואציות אני זוכרת, ולכן אני מדברת הרבה בכיתה על יחס ועל דיבור מכבד. יחס מכבד לחבר או לחברה הוא מבחינתי כלל בסיסי. עבורי כמורה זו עבודה יומיומית, גם בשיח בוקר – חשוב לי שכל תלמידה תרגיש חשובה ואהובה, שרוצים לשמוע אותה, שהיא מעניינת אותנו. כשיש מקרה של הדרה זה כואב לי מאוד, ממש כאב לב ועצב עמוק. אני לא כועסת, אני פשוט בצער”. 

מה את עושה כמחנכת כדי שזה לא יקרה? 

"קודם כול, אני נמצאת. אני מסתכלת. גם בחלוקה לקבוצות אני נמצאת, כי בגילים הצעירים הבנות לא תמיד בשלות מספיק כדי להבין מה עלול לפגוע ואיך לא משאירים מישהי בצד. בתחילת השנה אני אומרת להן: 'כולכן חכמות ומוצלחות, נלמד ונשכיל, אבל הכי חשוב זה היחס בין אדם לחברו'". 

אברהמי מאמינה שתפקיד המורה הוא הרבה מעבר להעברת מידע לתלמידים. "יש בינה מלאכותית, יש גוגל, המידע קיים. המורה צריך לכוון את התלמידים, ללמד כישורים חברתיים ומיומנויות, ולמצוא דרכים להעצים אותם ואת היכולות שלהם. אני כל הזמן מקפידה לומר להן 'איזו חברה טובה את'. לציין את הטוב, להנכיח אותו עבורן כדי שיראו אותו גם בעצמן וגם בחברות שלהן. חברויות בין הבנות לא תמיד קורות באופן ספונטני. צריך לעבוד בזה, לקרוא את הכיתה, להבין מי עלולה להישאר לבד ולוודא שאף ילדה לא תגיע למצב שאין לה עם מי להיות”. 

ומה עם ילדות שמנהיגות חרם, מדירות או פוגעות? 

"גם אותן צריך להעצים, להתמקד בטוב שיש בהן ולכוון אותן לעשות שימוש חיובי בכוח שלהן. זה נשמע מוזר, אבל כשאת משקפת לילדה במה היא טובה, זה מעודד אותה להיות אפילו טובה יותר. זה משפיע עליהן”. לצד החיזוקים החיוביים יש גם גבולות ברורים. "יש קווים אדומים שלא חוצים", מדגישה אברהמי. "מילים שלא נאמרות, גם לא בצחוק. אם זה לא מצחיק את שני הצדדים – זה לא מצחיק, נקודה. יש כללים בחברה, צריך ללמוד איך מדברים זו לזו ואיך מעירים מבלי לפגוע".  

ההורים מעורבים בנושא הזה? 

"חשוב מאוד לשתף את ההורים. לפעמים בנות לא מדברות בבית וההורים לא מודעים למה שקורה, וחשוב שהם יהיו בתמונה. כשהורה מעביר מסר של התנהגות מכבדת וחברית, הילד מפנים ומתנהג בהתאם. כולנו שליחים של הקב״ה, והתפקיד שלי הוא להיות שם בשבילן. יש לנו הרבה כוח שאפשר לכוון לטוב או לרע, וצריך לבחור נכון. אם מעניקים אהבה וכבוד לילדה שמרגישה לא אהובה, זה משנה את כל התמונה. כמורה יש לי כוחות לשנות ולהשפיע, לשפר את המציאות, וזו זכות אדירה”. 

 לכוון את הכוח למקום חיובי 

מול כל ילד שחווה פגיעה חברתית נמצא הילד הפוגע, זה שמנהיג את החרם ומנהל את הבידוד החברתי. כמעט תמיד מדובר בילד או בילדה שנהנים ממעמד חברתי גבוה, מכוח ומיכולת השפעה. לילך שלג מוסקוביץ הייתה ילדה כזו, והיא לעולם לא תשכח את פניה ואת שמה של הילדה שבה פגעה בבית הספר היסודי.  

שלג־מוסקוביץ, בת 55 ואם לשניים, היא עורכת דין במקצועה. היא רהוטה ומתנסחת בחדות, אבל כשהיא מדברת על אותה ילדה מבית הספר –

הקול שלה נשבר. "עד היום המצפון לא מניח לי”, היא אומרת. "חיפשתי אותה בכל הארץ כדי להתנצל”. פעמיים, כך היא מספרת, יזמה שלג־מוסקוביץ חרם כיתתי. "החרם הראשון היה בכיתה ג' או ד'. היא הגיעה לכיתה באותה שנה, ילדה חדשה, ופשוט יזמתי עליה חרם. עד היום לא ברור לי למה. הייתי מלכת הכיתה, היה לי הרבה כוח ושכנעתי את כולם לא לדבר איתה. אני זוכרת שהיא ניסתה להתמודד, אפילו להחזיר לי, לגרום לילדים להיות איתה ולהחרים אותי, אבל זה לא הצליח. אף אחד לא דיבר איתה”. 

חרם נוסף שיזמה היה בתיכון, ובמרכזו עמדה נערה אחרת. "שם זה היה קשוח יותר. אני זוכרת אותנו, קבוצה גדולה, עומדים על הטריבונות ושרים לה שירים לא נעימים. היא ניסתה להראות לנו שזה לא נוגע בה, יצאה כמו טווס והסתובבה מולנו, אבל אני יודעת שזה כאב לה. עמוק בפנים הערכתי אותה, את הכוח שלה לעמוד מול כולם ובמיוחד מולי".  

היום את יכולה להבין למה עשית את זה? 

"אני חושבת שעשיתי את זה פשוט כי יכולתי. היה לי כוח, כינו אותי 'מלכת הכיתה האולטימטיבית', אף אחד לא איים על המעמד שלי כך שלא באמת היה לי צורך להילחם עליו. וזה לא שהייתי ילדה רעה, היו לי צדדים חיוביים. אומנם בחרתי להחרים ילדה אחת, אבל קיבלתי ילדה אחרת שהייתה חדשה בבית הספר בזרועות פתוחות, ושנים מאוחר יותר היא הודתה לי ואמרה שרק בזכותי היא צלחה את מעבר בית הספר. אני מניחה שזה היה עניין של הוכחת כוח ויכולת”. 

מה לגבי התערבות המבוגרים – הורים, מורים?   

"ההורים והמורים לא היו מעורבים. הם לא דיברו איתנו, אף פעם לא היה שיח בנושא בשום פורום. לא ביסודי, לא בתיכון ולא בכלל, וחבל. אני מניחה שאם הייתה איזו דמות חיובית מכוונת ומגוננת, דברים היו נראים אחרת. אם מישהו היה עוזר לי לכוון את הכוח שלי למקום חיובי, זה לא היה קורה”. 

מתי זה התחיל להעיק עלייך? 

"שמעתי נשים בוגרות מדברות על חרמות שעברו, מספרות כמה זה השפיע עליהן ואיך זה מלווה אותן כל החיים. התחושה התחזקה כשהילדים שלי נכנסו למערכת החינוך. פתאום דאגתי להם, פחדתי שההתמודדות החברתית שלהם תהיה קשה, רציתי שיעברו אותה בשלום ורגשות האשם הציפו אותי. זה בהחלט יושב על המצפון שלי”. 

ביקשת סליחה מאותה ילדה? 

"כן. פגשתי אותה בכנס מחזור כשהיינו בנות ארבעים, ניגשתי אליה וביקשתי סליחה. היא סלחה ואמרה שלא לקחה את זה קשה כמו שאני חושבת, אבל ממרום גילי ומהזיכרון של מה שעשינו לה, קשה לי להאמין. הלוואי. מקווה שהיא באמת סלחה לי”. 

ומה עם הילדה מבית הספר היסודי?  

"חיפשתי אותה ולא מצאתי. אם היא תקרא את זה, אשמח לשמוע ממנה ולהתנצל בפניה באופן אישי. שתדע שאני נושאת את זה איתי עד היום ושאני מצטערת על מה שעשיתי לה”. 

היום, כאימא, את מחנכת את הילדים שלך אחרת? 

"ברור, הכול מתחיל מהבית. אני מלמדת אותם לקבל את האחר, לזהות את מי שקשה לו ולהציע עזרה. אם הילד שלכם חזק חברתית, חשוב לכוון אותו להשתמש בכוח שלו לטובה. הבן הבכור שלי היה בטיול שנתי וראה מישהי שיושבת לבד. הוא אמר לי: 'ראיתי שהיא לבד, אז ישבתי לידה'. הייתי כל כך גאה בו. יש לי מסר להורים: תהיו מעורבים, תשאלו, תראו דוגמה אישית ותחנכו את הילדים. האחריות היא של כולם, אבל האחריות הגדולה ביותר היא שלנו, ההורים. אם הורה יחליט שלכל מסיבה או מפגש מזמינים את כל הילדים בלי יוצא מן הכלל, זה יחלחל הלאה. בסוף זה בידיים שלנו”. 

 נעילה רגשית 

 יפית אברהמי ולילך שלג־מוסקוביץ מציגות את שני הצדדים של אותו מטבע: האחת הובילה חרם, השנייה חוותה אותו על בשרה. אורית רז, מנכ״לית עמותת כנפי דרור, מבקשת להסתכל על התמונה הרחבה יותר, ומדגישה שהחרם משפיע לא רק על הילד המסומן, אלא על הכיתה כולה. "החרם פוגע בכולם, גם במי שלא לוקח בו חלק פעיל", היא אומרת. "זה מצב שמכונה 'פציעה מוסרית' – פצע שנוצר כשהאדם, ובמקרה הזה הילד או הילדה, יודע שקרה משהו לא טוב, שמישהו נפגע, והוא היה חלק מזה. הוא היה שם ולא התערב לטובתו".  

עמותת "כנפי דרור" הוקמה על ידי שייקה וחגית אל עמי לזכרו של דרור, בנם, שסבל מפגיעה חברתית ארוכה ומתמשכת. העמותה פועלת למניעת חרם, הדרה ופגיעה חברתית בקרב ילדים ובני נוער, מעניקה סיוע וליווי לילדים המתמודדים עם חרם ולמשפחותיהם, מקיימת פעילות חינוכית והסברתית ומכשירה "שגרירים" וסוכני שינוי בקהילה. מטרת העמותה היא לרתום את ההורים, צוותי החינוך והקהילה כולה ליצירת סביבה שבה כל ילד מרגיש נראה, מוגן ושייך. 

סיפורו של דרור הוא קשה ושובר לב, וקשה גם הידיעה שהוא לא היחיד. ילדים שחווים פגיעה חברתית נושאים אותה איתם לאורך שנים והיא מלווה אותם בכל אשר ילכו – בלימודים גבוהים, במערכות יחסים, בקשרים חבריים ומשפחתיים.  

הוריו של דרור מספרים שהפגיעות החלו כשהיה בכיתה ב' ונמשכו לאורך כל שנותיו בבית הספר היסודי. הם פנו שוב ושוב לצוותי החינוך ולגורמי מקצוע בניסיון לסייע לו, אך לדבריהם נתקלו בעיקר באדישות ובניסיון לשכנע אותם לתת לדברים "לחלוף מעצמם". למרות הכאב, דרור שרד את בית הספר היסודי. הוא השתלב בחטיבת הביניים ובתיכון, סיים שירות משמעותי בצה״ל והתקבל ללימודים אקדמיים, אבל הפצע שנפער בנפשו לא נרפא לעולם. הוא נפטר בגיל 23.  

“כבר במהלך השבעה, כשהגעתי לנחם", מספרת רז, "שייקה דיבר על הבדידות של ילד שנפגע חברתית. הילד לעצמו, המשפחה לעצמה, אין מישהו שלוקח אחריות ואומר 'אנחנו מטפלים'. מתוך הקושי הזה נולד הרצון לחולל שינוי ברמה הארצית, לייצר מעורבות חברתית בקהילה כדי שאף אחד לא יעמוד מנגד".  

לכנפי דרור, היא מסבירה, יש שתי כנפיים: מניעה ושינוי נורמה ברמה הארצית, וטיפול וסיוע למשפחות ולילדים שכבר נמצאים בתוך פגיעה חברתית. “למדנו הרבה כשהתחלנו לפעול בתחום, למשל על היקף התופעה. כמעט כולם חשופים לפגיעה – ילדים על הרצף, ילדים להורים גרושים, ילד שחווה שכול או אפילו ילד חדש. כל סטטוס חברתי שיש בו שונות מסוימת עלול למשוך דינמיקה שלילית. זו תופעה חוצת מגזרים. למדנו גם שילד שסובל מחרם עלול להיכנס למה שנקרא 'נעילה חברתית': הוא 'נעול' בתפקיד החברתי שהודבק לו, וגם אם הוא מנסה להשתלב, להתקרב או להתחבר, הכיתה כבר רואה אותו דרך התפקיד הזה וכל מה שיעשה עלול להתפרש נגדו. אין לו סיכוי. למעשה הוא לא יכול להוציא את עצמו לבד מהבור הזה. צריך להושיט לו סולמות".  

מי אמור להושיט את הסולמות? 

“זו בדיוק השאלה. פנייה ישירה לפוגעים לא תמיד עובדת, הילד לא יכול לפתור את הבעיה וההורה נמצא במצוקה גדולה ולפעמים ננעל חברתית בעצמו. הפעולות שההורה עושה עלולות ליצור אנטגוניזם מול המערכת, ולכן צריך התערבות חכמה: במקום האשמה וביקורת, לעבור לשיח של גישור, לנקות את המטען וליצור עתיד משותף”. 

העבודה בפועל מתבצעת עם הילד, ההורים וצוותי החינוך. “רותמים את כולם וחושבים ביחד מה אפשר לעשות. מה האינטרס המשותף. כשעובדים ככה, אפשר לפתור חלק גדול מהדינמיקה השלילית".  

את אומרת שהחרם פוגע לא רק בילד עצמו. מה קורה לשאר הכיתה? 

“פגיעה חברתית היא כמו פצצת אטום. כל הכיתה נפגעת, כולם עדים לכך שמשהו רע יכול לקרות. המרחב החברתי נעשה רעיל, וזו חוויה מצלקת שילדים ונערים הולכים איתה כל החיים. זה לא רק הקורבן. גם מי שראה, מי ששתק, מי שהיה חלק – זה הולך איתו. כשילד רואה בריונות, הצקה חמורה, איום או השפלה, אפילו משהו שנראה מבחוץ כמו שטות של ילדים, זה יוצר בתוכו פציעה מוסרית. הוא יודע שקרה משהו שסותר את הערכים שלו, ויודע שבחר לשתוק, להשתתף או לא לעצור את הפוגעים. זה לא נמחק בקלות”. 

מה חשוב לך שההורים יבינו? 

“קודם כול, שיש הרבה מה לעשות ושצריך לעשות. אם יש מצוקה חברתית, חייבים לדווח ולעשות פולואו־אפ, לוודא שקרה משהו בעקבות הפנייה. ברגע שיהיו שניים־שלושה ילדים שיושיטו יד לילד שנמצא במצוקה, יקראו לו בשמו ויתייחסו אליו בכבוד, הריפוי כבר יתחיל. אני פונה להורים: אל תישארו לבד. אנחנו מתנדבים, וכל הורה וילד שיפנה אלינו יקבל מענה. בסיפור החברתי הנוכחות קריטית, הילד וההורים צריכים להרגיש ולדעת שאנחנו כאן, אנחנו איתכם, ויש מה לעשות”. 

 מגדלור של תקווה 

ד"ר אודליה אלקובי, יועצת חינוכית ומייסדת מרכז "תעצומות", מבקשת לקחת את השיחה שלב אחד אחורה. לא לרגע שבו הילדה כבר מוחרמת וההורים חסרי אונים, אלא לרגע שלפני, לשלב שבו אפשר להקדים תרופה למכה. 

אלקובי, תושבת יד בנימין, עוסקת כבר שנים במיומנויות חברתיות וביצירת תחושת שייכות. את תעצומות הקימה לפני כ־15 שנה בתקופה שבה, לדבריה, אנשים עדיין לא הבינו למה צריך לעסוק בזה. היום המרכז עובד עם מאות בתי ספר ורשויות, מכשיר צוותים חינוכיים ומלמד איך לבנות אקלים חברתי בריא לפני שהכיתה הופכת למקום מסוכן עבור ילד אחד, ובעצם עבור לכולם. 

מה הדבר הראשון שחשוב להבין בנוגע לחרם בכיתה? 

“כשיש חרם צריך לדעת שרמת המוגנות של כל הכיתה יורדת. חרם זו התארגנות להדרה של הפרט שמחלישה את המוגנות הכיתתית, כי אם מחרימים מישהו היום – אולי מחר זה יהיה אני. זה יוצר מצב של חוסר ביטחון בקבוצה ובאנשים סביבי, וזו תחושה שנשארת עם הילד במשך שנים”. 

את קוראת לזה "מים עכורים". 

“המים העכורים הם האקלים שיש בכיתה שחווה חרם. בכיתה כזו נפגעים גם הילדים שלא סובלים מחרם באופן ישיר. אין להם ביטחון בסביבה והם לא מוכנים להתמסר, לתת מעצמם, וכתוצאה מכך לא נהנים מקשר בריא. הם כל הזמן נמצאים על המשמר. המים בכיתה עכורים בגלל החששות, והתלמידים לא מאפשרים לעצמם לפתוח את הלב”. 

מה קורה לילדים שעומדים מהצד? 

“יש ילד שמזדהה עם הפוגע ונהנה מהאקשן. יש ילד שמזדעזע מבפנים אבל לא מראה כלום, ויש ילדים שמורידים תריס, כאילו זה לא קשור אליהם. המטרה היא להגיע לאלו שעמוק בלב מזדהים עם הנפגע ומגלים אמפתיה, ולגייס אותם להשמיע קול. רוב האנשים טובים ורובם לא רוצים לפגוע, אבל הם חוששים מתגובת הסביבה”. 

מה עושה מרכז תעצומות בתוך בתי הספר והרשויות? 

“בתוכנית הרשותית אנחנו מכשירים מורים וגננות, עובדים על הורדת מפלס האלימות ועל הגברת תחושת השייכות. אנחנו עובדים עם בתי ספר ורשויות כדי לתת לצוותים שפה וכלים לזיהוי אקלים חברתי לא בריא, איך למנוע הדרה וחרמות ואיך לבנות בכיתה 'מים נקיים'. המטרה היא לא לחכות שיהיה חרם ואז לכבות שריפה”. 

את אומרת שהילדים כיום מגלים פחות מיומנויות חברתיות. למה? 

“זה קשור למסכים, לעידן האינדיבידואליסטי, לשעות העבודה הרבות של ההורים וגם להגנת יתר. זה דור יושבני יותר, פחות יוצא לחצר, פחות נמצא בחדר הכושר החברתי. ילדים שמתרגלים מיומנות חברתית לומדים גם לחוות כאב חברתי, להתמודד עם קונפליקט, לריב ולהשלים, אבל בעידן שלנו מנסים בעיקר להימנע מכאב".  

באיזה שלב ההורים נכנסים לתמונה? 

“היום התפיסה הרווחת מציבה את הילד במרכז, ואם הוא לא רוצה – זכותו. אנחנו הרבה יותר מגוננים, וכשהילד פוגע אנחנו מייד מנסים לספק הסברים: הוא היה עייף, הוא היה רעב, הוא לא התכוון. הורה צריך לדעת לעמוד מול הילד ולהגיד 'לא', לדעת לנתב אותו למקום הנכון, לתת לו להתמודד עם הטעויות שלו ולתקן אותן. אם הוא קלקל בפומבי, הוא צריך לתקן בפומבי”. 

מהצד השני, אומרת אלקובי, ההורים מאמינים שהילד שלהם חייב להיות מחוזר, שכולם צריכים לאהוב אותו ולרצות להיות בסביבתו. "זו תחושה לא בריאה וצריך להיפרד ממנה. צריך להבין שחברוּת לא יכולה להיות מובנת מאליה, שצריך להשקיע מאמץ כדי להיות חלק מחבורה, כדי להגיע לחברות ולשייכות".  

אם הילד עֵד לחרם, מה הורה יכול לומר לו? 

“בעיקר לא להשאיר אותו לבד מול זה. אם הילד רואה משהו פוגעני בוואטסאפ, למשל, אפשר לתאם מראש עם חבר: אחד יגיב נגד והשני יעשה לו לייק. לא לספוג את כל האש לבד. צריך לעודד את הילד לקחת עוד חבר ולהתנגד יחד”. 

ומה עושים כדי למנוע מים עכורים מראש? 

“צריך לפלטר את המים על ידי יצירת תחושת שייכות. בין היתר להעביר לכיתה את המסר: אנחנו כיתה, אנחנו חבורה, הבית שלנו, הכיתה שלנו. יוצרים קשר ומחויבות, מפתחים גאוות יחידה. לא כולם צריכים להיות חברים קרובים של כולם, אבל צריך ללמוד להתייחס לכולם. יש תיעדוף חברתי, אבל אין זכות לפגוע או לזלזל במי שנמצא במעגל רחוק יותר”. 

אחד המושגים שאת מדברת עליהם הוא נדיבות חברתית. איך זה מתבטא? 

“נדיבות חברתית זה לדבר עם בנות שאת לא ממש חברה שלהן, לחלוק, לפרגן, להגיד מילים טובות, להזמין מישהי שהיא לא מהחבורה. חשוב שזה יגיע מתוך נדיבות אמיתית, ואין כמו דוגמה אישית. זה מתחיל בהורים – להחמיא באמת, להאיר פנים לשכנים ולחברים, לייצר לילדים נורמות דרך ההתנהגות שלנו”. 

ומה עושים במקרה שהילד שלך הוא זה שנפגע?  

“ילד מוחרם זה כאב לב בלתי נסבל להורים, אבל התפקיד ההורי הוא להחזיק את מגדלור התקווה. לא לשקוע עם הילד אלא לחזק אותו בתחומים אחרים, לשלוח אותו לחוגים או לקבוצות שבהן יוכל ליצור חברויות. מבחינת הילד חרב עליו עולמו, אבל אנחנו צריכים לתת לו את הפרספקטיבה הנכונה ולהחזיק את זה עבורו”. 

אחריות מערכתית  

נושא החרמות והפגיעות החברתיות מדובר גם בזירה הציבורית. ח״כ קטי שטרית, יו״ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת, היא אחת הדמויות הציבוריות המרכזיות שעוסקות בשנים האחרונות בנושא החרמות והבריונות החברתית בקרב ילדים ובני נוער. מבחינת שטרית, לא מדובר בנושא שולי או ב“בעיה של בית ספר אחד”, אלא בסוגייה שדורשת אחריות מערכתית. 

“אם שואלים כל הורה מה הוא באמת רוצה עבור הילד שלו”, היא אומרת, “התשובות בדרך כלל לא עוסקות במקצועות הלימוד. ההורים רוצים שהילד ירגיש טוב ובטוח בבית הספר”. 

שטרית מאמינה שהמוגנות החברתית צריכה להיות מטופלת כמו כל נושא עירוני אחר. "כשיש בעיר בעיה של אשפה, תאורה או ביטחון, ברור לכולם שראש הרשות אחראי לטפל בזה. גם חרמות, בריונות ואלימות צריכים להפוך ליעד מרכזי ברשות".  

שטרית מקדמת מודל שולחנות עגולים שבהם יושבים גורמי החינוך, הרווחה, השירות הפסיכולוגי, בתי הספר, ההורים ואנשי המקצוע. לדבריה, גם אם כל גורם מבצע את עבודתו – זה לא מספיק, וצריך לשלב כוחות ולפעול בשיתוף פעולה. ולצד האחריות של המדינה, הרשויות ובתי הספר, שטרית מחזירה את המבט גם הביתה. “הטעות היא לזרוק הכול על בית הספר”, היא אומרת. “בית הספר חשוב, אבל בסמכות, בהתנהגות ובערכים – הרבה מאוד מתחיל בבית”.

 

הכתבה המלאה בגיליון 356, אב תשפ"ו