תורת ה' – ימימה

כתבה מתוך מגזין מספר 333

עדיין לא מנויה לנשים? הצטרפי עכשיו בהטבה

כבר כמעט שנה שהרבנית ימימה מזרחי לא נחה. מבית אבלים אחד למשנהו היא עוברת, ומביאה ללבבות שבורים את תורת הנחמה שלה. 
לכבוד השנה החדשה נפגשנו איתה ושמענו על תורה נשית, על הפחד האנושי להישכח ועל השינוי שהמגזר הדתי לאומי צריך לעבור. 
ראיון סיכום שנה. 

דמויות רבות עיצבו לנו את השנה שחלפה, את סיפורי הגבורה, את רגעי הכאב, את ניסיונות הקימה מעפר. נשים וגברים רבים שמעשיהם ומילותיהם, מבחירה או מחוסר ברירה, הם חלק בלתי נפרד מנופה של שנת התשפ"ד. הרבנית ימימה מזרחי היא אחת מדמויות אלה. בשנה האחרונה היא עברה משבעה לשבעה, חיזקה את האלמנה הצעירה או את האם השכולה, הסתגרה איתה שעה בחדרה או דיברה אל קהל שצמא לדבריה, צחקה, כאבה, ובעיקר הייתה. ודווקא היא לא ממהרת להיפרד מהשנה הזאת שנראה שכולנו רוצים להשאיר מאחור. "לא להגיד תכלה שנה וקללותיה" היא מתקוממת "השנה אנחנו לא יכולות להשאיר את תשפ"ד מאחור. השארנו שם אנשים שטרם חזרו הביתה, השארנו פצועים שטרם החלימו, השארנו אלמנות שכולות שלא יודעות איך קוראים להן כי הכל עדיין מעורבב. לא נגיד 'תכלה' ו'תחל', לא יהיה! לכן המקובלים משווים חשיבות עצומה לאותיות ד' ו-ה'. דלת זו הדלות. תשפ"ד. לא נעזוב את הדלות מבלי לומר – הא לך. תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת הא. הא זו יד מושטת עפ"י הקבלה והיא מביטה לאחור ואומרת ל-ד': לא המשכתי הלאה! אני לא עוזבת אותך אלא עוזבת איתך למקום חדש!".
"רוצה להשאיר יהדות שמחה". הרבנית ימימה מזרחי
וכך, בבליל רצוף שירה עברית, קבלה, מוסר, דברי התרסה ודברי נחמה אפשר לזהות את הסגנון של הרבנית ימימה. את דמותה הססגונית אנחנו מכירים כבר שנים ארוכות, אבל השנה, יותר מתמיד, רצינו לקחת את דברי חכמתה אל השנה החדשה.

והקול קול אישה

הרבנית ימימה מזרחי נולדה בקזבלנקה כחודשיים אחרי מלחמת ששת הימים, מה שנתן לה את שמה. "טוב שלא נולדתי אחרי מלחמת יום כיפור. עוד היו קוראים לי כפרה". הוריה – אלינתן רוטשילד, בעל ייחוס מפואר, ותרצה – נכדה לרבי חיים רפאל שושנה, הם המוטיב החוזר שנשזר שוב ושוב בשיחה עמה. איך הכל התחיל? איך הפכת להיות הרבנית ימימה? "ממש בטעות! את יודעת שאין מושג כזה 'רבנית', זו סמיכה לרבנות שמגיעה מהנשים ולכן זה יקר בעיני. אז זה קודם כל, והשאר באמת בטעות. הייתי עורכת דין וגיליתי שאני לא זוכרת מהי פרשת השבוע של השבוע הקרוב. אמרתי לעצמי 'חשומה', את מתעסקת בסוגיות מורכבות כל כך ואת זה את לא יודעת? זהו, בכיתה י"ב מסיימים ללמוד? אבא שלי נתן לי את מתנת הסקרנות והלימודים, אז התיישבתי ללמוד. קבעתי עם שכנה – איה פריאל, ולאט לאט הגיעה עוד שכנה ועוד אחת ומהכריזמה שלי זה פשוט המשיך". הרבנית ימימה צוחקת. אבל צחוק או לא, היא הקימה מפעל. נשים ברחבי הארץ והעולם מאזינות וקוראות את תורתה דרך האתר 'אשירה' (של נורית ורני אילון הירש. מ.מ), ספרי 'פרשה ואישה' והיומנים הנלווים אליהם שיוצאים מדי שנה, שיעורים שהיא נותנת או כנסים עצומים שהיא מופיעה בהם: "ללמד על במה זה הכי מסובך. קהל עצום בא לשמוע את שירי מימון ונתקע עם ימימה מזרחי על הבמה. עכשיו תני הצגה". אז זה מגיע מהבסיס שההורים נתנו לך? "זה מגיע מאבא שהתעקש שאשמיע את הצליל שלי בתוך התורה. הוא התעקש שזה יהיה נתון לפרשנות שלי. כילדה הוא הקשיב בכבוד להבנה שלי ופיתח את הצליל שאני קוראת לו היום 'תורה' בנשית. זה לא נשים שלומדות תורה – זה היה המון שנים לפני. אלא זו תורה עם הצליל שהיום אינסוף גברים ורבנים מלמדים בצלילים שלה, במוזיקה נשית חדשה".
"אבא רצה שנשים תלמדנה יותר". הרבנית ימימה עם אביה, הרב
אלינתן רוטשילד
הקול שלך בתורה זה נפלא. האם את רואה את מקומן של נשים כלומדות או כמחדשות בתחום התורה וההלכה? "בוודאי שאני מחדשת. ההדים שלי חוזרים אלי מכל כך הרבה מקומות. אבל אי אפשר להיות מקורית בלי מקורות. אני אומרת את זה לנשים שנמצאות בטיקטוק ובאינסטגרם ויש להן כוונות מאוד טובות, אבל מקוריות חייבת להחזיק מים, והיא חייבת לפרוץ מאיזה מקום. לפעמים היא ביקורת על משהו, לפעמים היא תובנה או המשכיות של משהו, אבל חייב להיות בסיס. מקוריות ללא מקורות, היא לא תורה, ותורה ללא מקוריות גם היא לא תורה. כלומר – בית מדרש בלי חידוש הוא לא בית מדרש. הוא לא דורש מאומה מהלימוד חוץ מהלעיסה שהייתה טעות של הרבה דורות". הרבנית ימימה מתיחסת לביקורת על עולם הלימוד הנשי שלא מסתמך מספיק על הידע ההלכתי ויש לו פערים להשלים: "אני תמיד עונה במטריית הדרש והדרשנות שדווקא נשים כבולות פחות לפרדיגמה והן יכולות לראות משהו שגברים אולי כבר לא יכולים לראות מרוב ידע, מרוב שבילים שנסללו עבורם. אולי דווקא הפרספקטיבה הפחות ברורה לכאורה יכולה לזרות אלומת אור בבית המדרש. בפסיקת הלכה אני יודעת שיש כללים מאוד מסורתיים, אבל לנשים יש את יתרון האורח. האורח כנשים. משהו שאנחנו רואות שמי שגר בבית כבר הרבה שנים לא רואה". הלכה בעינייך זה דבר שמתפתח? איפה העולם הדתי יהיה עוד עשרים שנה? "עצם החדירה של התורה הנשית לבתי המדרש ולבתי הכנסת, זו כבר שמחה גדולה. זה לא רק השכל והחזרה על איזשהו דבר תורה שאמרו אותו, אלא תחושת החשיבות שיש בלהכניס משהו ללב ושהמאזין יצא עם תחושה שמתאימה לו. אולי זאת חסידות. העולם הולך ומתחסד. השילוב של ליטאיות וחסידות זה התמהיל של תורה נשית. אם את שואלת אותי לאן זה הולך, בעיני למקום של יותר ידע. הצמא הזה ייכנס ללבבות. זה כבר קורה וזו מהפכה ברוכה. היכולת נמצאת, עכשיו היכבדו והעשירו את מקורות הידע שלכם".
"געגוע זו מילה ברסלבית מהממת שמרשה לך כל הזמן לחזור ולגעת בזיכרון" הרבנית ימימה מזרחי

פורצת את המחיצה

בערך ויקיפדיה  על הרבנית ימימה נכתב שהיא מדברת רק בפני נשים. זה לא נכון, היא מדברת גם בפני גברים, ובכל זאת, קשה לתורה שהיא מדברת עליה להיכנס לעולם הדרשני כשעוצרים אותה מאחורי מחיצה. כשאני שואלת אותה מדוע השיעורים שלה מופנים בעיקר לנשים היא עונה שהדיבור מול נשים הוא חזק יותר "כשאני מדברת מול נשים מאה אחוז מהכוחות באים לידי ביטוי. גם שלי וגם של הקהל. החדר מלא בהבנה. השיעורים המעורבים שלי הם תמיד פחות עוצמתיים". אז איך התורה שלך בכל זאת תצא החוצה? "אני מאוד אוהבת את מאזיני הסתר שלי. את אלה שכותבים לי: 'הקשבתי בטעות כשאשתי הקשיבה'. אני מאוד אוהבת את ה'הללים' של בית המדרש שלי". ביום העצמאות האחרון הוצע לרבנית להדליק משואה בטקס המרכזי, והיא סירבה. אני מתעניינת האם סירובה הגיע מטעמי צניעות, והיא מחייכת. "זו לא הייתה צניעות כזאת. פשוט אמרתי שיש עוד כל כך הרבה אנשים ונשים טובים ממני. באמת חשבתי שאני לא ראויה. אחר כך התחרטתי על זה. בסוף הענווה הזאת הייתה גאווה כי כל כך הרבה תלמידות שלי היו רוצות בזה, אז תפסיקי להשוויץ עם הענווה הזאת שלך. זו הייתה צניעות מסוג מסוים אבל לאנשים היה קל להכניס את זה למגירה של הרבנית הצנועה שמפרישה בצקים. אז קיבלתי על זה הרבה שבחים והשוואות לצדיקות, אבל לא נורא". לאיזו מגירה את כן משתייכת? את מדברת המון על הציבור הדתי לאומי אבל לא נראה שאת בהכרח מכניסה את עצמך למגירה הזאת.  "זו שאלה גדולה. אני תמיד אומרת שזה החינוך הגרמני והמרוקאי שאני עשויה ממנו. גודלתי על זה שאני מגדר, לא מגזר. זה פשוט לא היה שיח בבית שלי. אבא שלי, הרב אלי רוטשילד הסתובב עם כיפה שחורה, התפלל עם דתיים לאומיים ותלה דגל ענק ביום העצמאות. הוא שמר במשמר האזרחי בבית הכנסת שלו עד יומו האחרון ואהב את המדינה כמו שאין דברים כאלה. עד היום אני לא מבינה את השיח המגזרי. בשיח המגדרי אני מבינה כי אבא רצה שנשים תלמדנה יותר ואמר שבמקומות רבים נשים מוחלשות. ידע הוא כוח וניצחון, הוא תמיד אמר לי". ואת מעבירה את זה הלאה? "אני מקווה. חלק מהילדים שלי קיבלו באופן טבעי בחילה קלה מדברי תורה. תמיד אומרים לי שבטח שולחן השבת שלי עמוס בדברי התורה שלי, אז אני אגלה שבשולחן שבת אני מגישה ומפנה. הילדים המקסימים שלי מדי יום בוחרים את הבחירה הלא פשוטה בשאלה האם אתם קורבנות ציבור או שליחי ציבור. ולפעמים הם שליחים מדהימים, באמת, הבנות שלי למדניות".

בצעדי בלרינה

בשנה החולפת ביקרה הרבנית ימימה בלמעלה מארבע מאות בתי מנחמים. טיפה בים מבחינתה. כשהשיחה עוברת למחוזות האלה העיניים השמחות מתמלאות בצער וקשה שלא לראות עליה את אותות השנה האחרונה. את יכולה לספר לי על זה? מה הניע אותך להגיע לכל כך הרבה ניחומי אבלים?  "ברגע שמבקשים ברור שאני אגיע, כי אני יודעת שהכניסה שלי תנחם. אין לי באמת מה לומר ובטח שלא מה לחדש לאבלה, אבל כיוון שאני יודעת שכשאכנס והיא תאמר לעצמה – 'היא באה לפה עד אלי'. כיוון שיתייקרו בי, אז אני באה. "אני חושבת שגיליתי נשים שהמילה 'חזקות' היא קטנה עליהן. נשים שהן עוצמות, שהן תקווה, לוחמות, מעוררות השתאות, אלה שבוכות ומתפרקות ואלה שמארחות במאור פנים את המגיעים. נשים הפתיעו אותי. חשבתי שאני עומדת על רזי צניעותן והן נותנות לי ללמוד בכל פעם מחדש".
עם רוחמה, אימו של יוסי הרשקוביץ הי"ד
עם ג'ון ורייצ'ל, הוריו של הרש גולדברג-פולין הי"ד
פגשת עוצמות, פגשת כאב, ומה הלאה? אנחנו מדברות בימים כאובים בהם שוב מלחמת האחים נושפת בעורפנו, איך את רואה את הלך הימים האלה כרגע? "קודם כל אני בכאב מאוד גדול על זה. תמיד שנאתי כשרבנים אומרים שדברים קשים קורים בגלל משהו מסויים, כמובן, כי אנחנו לא צנועות או משהו. אבל השנה באמת החרבנו את עצמנו לפני שמחת תורה, ואיזה אסון קרה. ואחרי שעברנו מ'ביחד ננצח' ל-'לא ביחד ננציח', שישה שבויים חוזרים הביתה בארונות. אני מאוד רוצה לדעת את דרכי ה', אבל פה נראה לי שהצעקה חזקה. מה קרה פה? אנשים גילו את האג'נדה. שהם יכולים להחזיק בה, להגיד אותה עד הסוף, להיות ציניים איתה. זה היה גילוי מפעים. בטח לחברה שהייתה מושתקת כל כך הרבה זמן, וכל הזמן רצתה להיות ממלכתית. פתאום יש לי קול ויש לי דעה ואני רוצה לומר אותה עד הסוף. כששומעים רק צד אחד בתקשורת, באופן טבעי נברא הצד שכנגד שידבר באותה צורה פרובוקטיבית. זו תגובה בריאה ואנושית. ובכן, התבשמתם מהאג'נדה. יש לכם קול. יש ערוץ לבטא את הקול שלנו. אנשים התרגלו לנמיכות הרוח הדתית לאומית ופתאום מגלים את העולם. זה בסדר, אבל די. עברנו את השלב הזה. עכשיו אני רוצה שנשתלב. זה מגיע לנו, אל תיתקעו שם". אז מה את חושבת שתפקידו של הציבור הדתי לאומי בימים אלה? "מי שבטוח במה שהוא, בערך המדהים שלו ובאנשים המוזהבים שלו, אין לו פחד ליפול על צווארי אחיו גם אם הוא חושב אחרת. ואנחנו עדיין בפחד. רק אם נבין שזה שלב, נוכל להמשיך הלאה". את מסתכלת המון פנימה, לא החוצה. בלי מה עשו לי או מה נתנו לי, בלי אני התגייסתי והוא לא.  "זה סוג של אופי. אני לא ווכחנית. אני לא אוהבת את זה. יש אנשים שהניצוצות עושים להם את זה. אני מתבהלת ומפחדת מזה. יש מי שעדיין חושב שאומץ זה להגיד את האג'נדה שלך בקול רם. ובכן, אומץ לפעמים זה לנסות וללכת בצעדי בלרינה בין לבין ולהקשיב לכולם. זה קשה ואני די בודדה שם".
"אני בקשר עם אלמנות שיש להן ילדים קטנים ואני רואה שהן מפחדות לשכוח, מפחדות שהילדים ישכחו ופועלות מתוך הפחד הזה. הנחמה מבהילה"

נחמה מבהילה

מתוך השנה הקשה והאינטנסיבית הזו הרבנית ימימה הוציאה יומן אישי-נשי. "יומן זה שם קצת מקטין כי באמת זה ספר" היא מדייקת. אני מבקשת ממנה לספר לי עליו. "זה ספר שיוצא כל שנה עם רעיון מזוקק לפרשת השבוע, עם כמה שאפשר אקטואליה, כי בכל זאת הספר נכתב לפני שהשנה מתחילה. אני מאוד אוהבת את זה שהתורה הולכת ונכתבת. זה בעצם ספר תורה כשהערך המוסף שלו זה שנשים יוסיפו את עצמן ללו"ז הזה של לימוד תורה ופרשת שבוע". הנושא שנבחר השנה הוא נחמה, ולא סתם. "הנחמה מפתיעה אותי כל הזמן! זה לימוד כל כך מפתיע. הייתי אצל אלמנה צעירה ואמרתי לה שבעז"ה היא תראה – יש שבעה, ושלושים, ואחד עשר חודש והיא תקום. והיא אמרה – אני לא בטוחה שאני רוצה. ואז הבנתי שעם הנחמה מגיע פחד השכחה. אני בקשר עם אלמנות שיש להן ילדים קטנים ואני רואה שהן מפחדות לשכוח, מפחדות שהילדים ישכחו ופועלות מתוך הפחד הזה. הנחמה היא מבהילה. כשאני מלמדת את פרשת שופטים אני רואה שיש פחד יותר מבהיל מלמות. יותר מפחיד מלא לחזור לאשה שאירסת או לכרם שעוד לא חיללת: 'ואיש אחר ייקחנה, ואיש אחר יחללנו'. איך זה רלוונטי? איך זה מה שמפחיד אנשים יותר מכל? הפחד שהזיכרון לא ייצרב. הפחד לא להיות מונצח. כאן באה מלחמת הנחמה. ורבי נחמן הגאון, בין האבל המוחלט שלא קמים ממנו, לבין הנחמה הטוטאלית ששוכחת את הנופל, המציא מושג יהודי חדש שלא כתוב בתורה או בתנ"ך: געגוע. געגוע זו מילה ברסלבית מהממת שמרשה לך כל הזמן לחזור ולגעת בזכרון, גם כשכמהים למישהו אחר שיחנוך את הבית הריק, שיחלל את הכרם. בין האבלות לשכחה". בכל מפגש כזה בבית אבלים, ובכל פעם שאת הולכת ברחוב או נמצאת באירוע, נשים ניגשות ומבקשות ממך ברכה, ואת נענית בשמחה. "אני עושה מה שמבקשים ממני. מאוד אוהבת להיות מרצה. פעם אמרתי לרב עובדיה, מי יגול עפר מעיניו, שנשים באות אלי לבקש ברכה ומי אני בכלל? איך אני אתן ברכה? והוא אמר לי – שכן בא ומבקש מקדחה, תגידי לו אני לא יודעת אם זה יתקן את מה שאתה צריך? מבקשים – אני משתדלת. אני מאמינה שחיבור של שתי נשים, שאחת כל כך רוצה שלשנייה יהיה טוב, פועל. כל אחת יכולה להיות במקום הזה של לתת ברכה – ואהיה ברכה, והיי ברכה, אבל זה דורש חיבור אמיתי: של קשב, של אהבה של תסכול אמיתי על זה שלא טוב לזו שמולך". מה את רוצה לומר לנשים לקראת השנה החדשה?
"כל אחת יכולה להיות במקום הזה של לתת
ברכה". הרבנית ימימה
מברכת נערות וחיילות
"לא תפסיקי לקוות, לא תפסיקי להתגעגע. בחודש אלול עד שמחת תורה אנחנו קוראים את פרק כ"ז בתהלים: 'קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'. למה פעמיים? הגמרא אומרת באומץ שאין היום – התפלל ולא נענה. התפללנו ולא נענינו השנה. מה נעשה? 'יחזור ויתפלל'. למה? כי אין לי מקום אחר לחזור אליו. אני אחזור לבית המופגז בקרית שמונה כי זה הבית שלי. התפילה שלי הופגזה והתפוצצה קשות, ואני אקווה שוב. אני אחזור ואתפלל. זה הבית שלי". איזה חותם את משאירה על הדור הזה? "אני מאוד רוצה! רוצה להשאיר חותם של ערך הלימוד. שכל אחת תגלה את הלימוד שבתוכה, את המדרש שהיא יכולה לדרוש ביקום הזה. אני רוצה להשאיר יהדות שמחה כי ככה קיבלתי אותה. לא קודרת, שמחה. רוצה נשים שלא פוחדות לצאת לעולם עם החכמה שלהן". אנחנו נפרדות זו מזו בדמעות. היא חוקרת אותי איזה ספרים אני הכי אוהבת בספריית הקודש שמאחוריי ואני מספרת לה שסבי עליו השלום למד אצל סבה, הרב חיים רפאל שושנה. אני מבקשת ממנה לומר משהו לנשים הלמדניות של הדור הזה. אלה שיושבות באוהלה של תורה וחיות את החידוש הזה של תורה נשית. "תלמדו מהיכן שלבכן חפץ. אפשר להיכנס לסוגיה יבשושית של הגמרא ואז חפץ הלב זה לפצח אותה רק כי היא לא קשורה בכלום לחיים שלך. זה אסקפיזם מבורך וזה גם חפץ הלב. החידוש, הלימוד, יגיע רק מהיכן שהלב חפץ להיות".

לנוע בעקבות הרוח 

דיברנו גם עם יקרת פרידמן, שהולכת יד ביד עם הרבנית ימימה מזרחי כבר שנים רבות ועורכת את ספריה ושיעוריה. 
יקרת, איך זה לעבוד עם הרבנית? 

"זה תלוי תקופה. בשנה האחרונה זה היה לנוע בעקבות הרוח. הרבנית היתה בתנועה מטורפת, משבעה לשבעה, משיחה עם חיילות לשיחה עם תלמידות תיכון וסמינר, ובתוך כל זה – לומדת ומלמדת. שמנו לנו למטרה להדהד את התנועה הבלתי פוסקת הזו. אני חייבת תודה ענקית לצוות, וכמובן לעדי האיש שלי, ולילדים, שנתנו ונותנים לי את המרחב הזה בכל שבוע, כל השנה".  

אחד המפעלים שאת והרבנית ימימה עובדות עליהם זה היומן. מה הרעיון שעומד מאחוריו? מה הערך שאתן רואות בו? 

"היומן שלנו הוא יצירה חד פעמית שאנחנו מתמסרות אליה עם כל כוחות הנפש והגוף והזמן. בכל שנה היומן נראה אחרת ומרגיש אחרת. הכל חדש בו – העיצוב, התכנים, הטורים של הרבנית. זה אחד המסרים של הרבנית ימימה: התחדשות 'בכל יום יהיו בעינייך כחדשים' והעיסוק בחיים – או כמו שהרבנית קוראת לזה 'בשבתֵּךְ בביתֵךְ ובלכתֵּךְ בדרך ובשכבֵךְ ובקומֵךְ, בהחלטותייך, בשמחותייך, בדמעותייך'. בכל חנויות הספרים אומרים לנו שזה פלא, שבעידן הדיגיטלי עוד יש יומן מודפס שנמכר באלפי עותקים. אז כל עוד הציבור מחכה לו, אנחנו כאן". 

איך את רואה את העשיה של הרבנית בשנים הבאות? 

"האמת, שאנחנו כל כך עסוקות בכל שבוע בייצור של השבוע הזה שכשנגמר שיעור ושלחנו אותו – הפנים כבר לשיעור של השבוע הבא. עד כדי כך קשה לנו להרים את הראש ולומר לאן זה הולך. אני שמה לב שהמון המון מלמדים ומלמדות התחילו לדבר בשפה הזאת. אני מזהה אותה מקילומטרים, ומבינה שזה מהדהד. הרעיונות תופסים כנפיים. אני רק מתפללת שזה ימשיך, מתפללת על הכוחות והשמחה של הרבנית, מתפללת לבשורות טובות".

"הרעיונות תופסים כנפיים". יקרת פרידמן עם היומן

עדיין לא מנויה לנשים? כל הכתבות הכי מרתקות ומעניינות לנשים כמוך מחכות לך בגיליון

אהבת את הכתבה? סמני לנו!

כבר שיתפת את הכתבה עם החברות?

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך >

לונדון כן מחכה לו

שיחת טלפון מפתיעה מראש הממשלה לשעבר הובילה את אור אלון וציפי חוטובלי לקבל את ההצעה לעבור ללונדון. היא בתור שגרירת ישראל והוא בתפקיד בן זוגה של השגרירה. אחרי תקופת הסתגלות לא קצרה, אור אלון מספר על התפקיד הלא רשמי שלו, על האפשרות להוסיף לעבוד מרחוק בזכות הקורונה, וכמובן על מזג האוויר האנגלי ועל הפגישה עם המלכה. שיחה פתוחה, משעשעת, מרגשת וממש לא בריטית

לכתבה המלאה »