מדמיינת עולם

מאחורי השם 'נונו' עומדת נעמי אהרוני גל – יוצרת אינטליגנטית, מלאת כישרון ומקורית שלא מפסיקה לחדש. באלבומה השני, שנכתב אחרי השבעה באוקטובר, היא הופכת כאב קולקטיבי לפופ חד, רגשי ובועט. בין אופטימיות זהירה לפגיעות מטלטלת היא לא רק משקפת את פני הדור שלה – היא גם מובילה אותו בקול צלול

"תנו לי לשכב על הספה עם מגבת/ תנו לי להיות מאושרת/ תנו לי ביטחון שב־33 דקות הבאות לא יקרו אסונות, אזעקות ועוד/ כל מיני דברים שכדאי שאהיה לבושה בשבילם/ ימות העולם".
כך שרה נונו, או בשמה המלא נעמי אהרוני גל, בשיר מתוך האלבום החדש שלה "מה חוץ מזה". האלבום שיצא לאחרונה זכה לשבחים והוכתר מייד כ"קולו של דור שלם", ושלושת המופעים שהעלתה בבארבי עברו למעמד 'סולד אאוט' במהירות מסחררת. האלבום מעז לגעת בעומק הפצע של השבעה באוקטובר, בפצעים של בני העשרים והשלושים שאיבדו חברים בנובה, בעזה ובלבנון וחיים מדי יום את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין התקווה והקלילות של הנעורים, לבין העננה הכבדה שמרחפת מעל. 

עולם שיכור, כל הלבבות בור 

נונו מודל 2025 היא גרסה בשלה ובוגרת יותר של נונו הקופצנית עם הקוקיות מ"בוקר ציח וצח" ו"בנים", זו שגרמה לכולנו לזמזם "הלו, איפה אתה, אתה פה? פה לא פה לא פה פה" (הלהיט "קיוט בוי"). שלוש שנים חלפו מהוצאת "סטטוס", האלבום הראשון, הפריצה הגדולה שלה לתודעה והזכייה בפרס תגלית השנה של אקו"ם, תקופה די ארוכה במונחים של זמרת שרוצה לנצל את המומנטום ולרכוב על גל ההצלחה. אבל נונו נתנה לעצמה זמן להבשיל עם החומרים שלה, נסעה לטיול בחו"ל, הקליטה אלבום שלם ואז גנזה אותו וחזרה אל הבמה בקצב הנכון לה. עכשיו היא משיקה אלבום חדש ומופע שעוסקים, בין היתר, במסע שעברה. הטקסטים נוקבים, מטלטלים וחזקים. הם עוסקים גם בחומרים הקשים יותר של החיים כמו בדידות, חרדה, הפרידה מאביה שנפטר והמציאות הקשוחה שלנו כאן – המלחמה, הדריכות המתמדת והמגע הרצוף עם המוות והסכנה. לצד כל אלה אפשר למצוא באלבום גם את השובבות, הקצב המקפיץ והצבעוניות שמאפיינים את נונו כיוצרת מגוונת שנותנת ביטוי לכל קשת הרגשות. 

איך אפשר ליצור מוזיקה בזמן מלחמה? 

"זה באמת שילוב מוזר. מצד אחד את חיה את החיים שלך והם טובים, כלומר, את עושה מה שאת אוהבת, ולצד זה יש כל הזמן מאבק שלא תלוי בך ושאין לך שום שליטה עליו. הרבה מהשירים מדברים על התסכול הזה, שאין לך יותר מדי מה לעשות עם המציאות, רק לכתוב עליה שירים".  

בשיר "כפיים לגזורים" את כותבת "איזו ארץ מורכבת… זה לא הבעיות שלי, זה הבעיות של המדינה שלי. אה, או שיט, אז זה כנראה גם הבעיות שלי".  

"נכון. אני כותבת על הכאפה שקיבלתי. לא רק אני, כמובן. כולנו. כילדה היו לי חיים מאוד נוחים, ההורים שלי הגנו עליי ועטפו אותי, נתנו לי לגדול ולהאמין שהעולם טוב ויפה וזכיתי לעשות מה שאני אוהבת, שזה מדהים. ופתאום את קולטת שהמציאות שלך לא רגילה, שאנחנו חיים במקום לא לגמרי נורמלי. בעקבות השבעה באוקטובר הכתה בי ההבנה שלא משנה כמה ישמרו עליי, אני לא באמת מוגנת. משהו נשבר. האירוע הזה היכה בי וחדר לכל היבט בחיים שלי – בנפש, ביומיום, בעבודה, במשפחה. כבר לא יכולתי לעשות את ההפרדה. אומנם לאורך השנים היו כל מיני אירועים ואסונות שחדרו פנימה, אבל הפעם זו הייתה כאפה כל כך גדולה שהיא ממש הוציאה ממני דברים. כתבתי טקסטים שהפתיעו אותי, שלא חשבתי שאוכל לכתוב". 

בין היתר, נונו מתכוונת לשיר המטלטל והכואב "אבא בוא", שכתבה לזכר יונתן דיטש שנהרג בעזה. נונו הכירה את יונתן מגיל צעיר כאחיה הגדול של חברת ילדות קרובה. היא כתבה את השיר יום לאחר ההלוויה כמחווה לסיפור אהבתם הנדיר של יונתן ואשתו מורן. זמן קצר לפני נישואיהם התגלה סרטן אלים בגופה של מורן, אך יונתן התעקש להקדים את נישואיהם לפני תחילת הטיפולים, חיזק אותה ותמך בה וביחד ניצחו את המחלה. השיר מתאר את האהבה שלהם, את ההתמודדות סביב המחלה ולאחר מכן את הדרך שעברו עד שהביאו לעולם את בנם. לאחר ההלוויה נונו חזרה הביתה, כתבה את השיר והקדישה אותו למשפחה. באזכרת השלושים לנפילתו של יונתן היא הוזמנה לשיר אותו. כדרכה היא מתארת את הסיפור במילים נוקבות, קצרות וקולעות, שמרסקות את הלב: "תמיד ניצחנו/ ככה אנחנו/ דפיקה על הדלת/ הפעם הפסדנו". 

האזנה לאלבום מגלה שיש בו שני חלקים. הראשון עוסק בקושי שנלווה להיותה כוכבת פופ, בלחצים מהסביבה ובצורך לספק להיט אחרי להיט, והחלק השני עוסק בשירים שנכתבו בעקבות השבעה באוקטובר, והוא שובר לב ומכאיב. נונו מצליחה לזקק את החוויה שלה כצעירה שלפתע נופל עליה משקל של עם, את ההבנה שהמציאות שלנו משוגעת ואת הרצון לחיות חיים נורמליים גם במחיר של ויתור על חוויות וצבע.
"מדמיינת עולם בלי צבעים/ בלי ענן ובלי קשת טובים ורעים/ ואולי יהיה משעמם אבל עכשיו זה עושה לי נעים//…// בלי אלף כוכבים/ בלי לראות ת'זריחה ביחד/ מוותרת על הכול רק ללכת לישון בלי פחד".  

כתבו עלייך שאת מצליחה לבטא את הקול של הדור כולו. מה דעתך? 

"זאת מחמאה גדולה מאוד, אבל לא הייתה לי שום כוונה כזו, כמובן. אני מבטאת את הקול שלי ומנסה לתאר איפה זה פוגש אותי בחיים. אדם גבאי, המנהל שלי, תמיד אומר שאומנות טובה היא אומנות אישית אבל לא פרטית. אני כותבת את הכאב שלי, אבל זה משהו שיכול לדבר ולתקשר החוצה, זו לא רק חוויה פרטית שאחרים לא יבינו. בסופו של דבר זה משמח מאוד שהשירים מדברים לעוד אנשים".

למעשה, האלבום החדש הוא השלישי של נונו. בין "סטטוס" ל"מה חוץ מזה" נוצר אלבום שלם שנערך במשך יותר משנה והיה מוכן להפצה, אבל אירועי השבעה באוקטובר הפכו סדרי עולם והיא החליטה לגנוז אותו. 

"האלבום כבר היה מוכן לגמרי, כולל שירים וקליפ וצילומים ומופע. ואז, חודשיים אחרי, ערכנו השמעה שבה ניסינו להבין איזה קטעי קישור נעשה ואיזה שם ניתן לאלבום. ישבנו יחד כל הצוות, הקשבנו לאלבום והרגשנו שהוא לא קשור לכלום: לא לתקופה, לא למי שאנחנו, לא למה שקורה במדינה. זה היה הרגע שבו הבנו שאין לזה עכשיו מקום, שזה נכתב לעולם אחר. הגניזה הייתה קשה מבחינה נפשית, כי אלה חומרים שיצרתי ועבדתי עליהם במשך שנה וחצי – שנתיים והם היו חלק ממני. זה גם היה קשה מבחינה כלכלית כי בסופו של דבר אני מממנת הכול, אני לא חתומה בחברה גדולה. הייתה תחושת שבר. פתאום הרגשתי שיש רסן, אבל את הרסן הזה אני שמתי על עצמי כי כל החיים התעקמו לצורה מסוימת שלא חשבתי עליה". 

הרגשת שהאלבום שמח מדי? 

"הרגשתי שהוא לא ייקלט טוב, כי אף אחד לא פנוי לשמוע משהו כזה. באופן כללי, אומנים רבים הוציאו חומרים בזמן המלחמה והכול נעלם בתוך סוג של בולען. גם התחום של ההופעות לא חזר לעצמו. יוצרים רבים בשוק המוזיקה נאבקים כלכלית".  

את חושבת שהאלבום הגנוז עוד יצא מתישהו? 

"אני בטוחה שכן, אבל לא יודעת מתי". 

ריטריט כתיבה מול הים 

גניזת האלבום לא גרמה לה לשקוע. היא ידעה שהחומרים לאלבום החדש כבר נמצאים בתוכה, במציאות הכואבת מסביב, ושהיא רק צריכה לתת להם מקום, זמן ושקט לצאת החוצה.  

"הרגשתי שאני רוצה ליצור משהו שמחובר יותר לתקופה, שזה ממש מבעבע מתוכי. הלכתי ברחוב ופתאום עלו לי מנגינות בראש ושורות של טקסטים, והבנתי שאני חייבת להוציא את זה החוצה. לקחתי דירה של חברים של אימא שלי בכרם התימנים, מול הים, והסתגרתי שם לבד במשך שבוע. העברתי לשם את אולפן ההקלטות הביתי שלי ולא יצאתי מהדירה. זה היה שיא המלחמה, הצפון היה מלחיץ, הדרום היה מלחיץ, חו"ל היה מלחיץ, אז חשבתי שהכי טוב שפשוט אשאר פה קרוב. עבדתי בצורה אינטנסיבית, כל היום כתבתי והלחנתי. האנשים היחידים ששמעו את החומרים תוך כדי היצירה היו אלה שהגיעו לבקר אותי שם – יונתן החבר שלי, אימא שלי ואדם גבאי, המנהל האומנותי של האלבום. גם גל עובד, שאיתו הפקתי את האלבום במשותף, נרתם לזה בצורה מוחלטת. עבדנו על האלבום כל היום והלילה עד השעות הקטנות. זו הייתה חוויה מטורפת". 

בסוף אותו שבוע, היו בידה את כל השירים לאלבום החדש.  

הזכרת את יונתן דרוקר, בן הזוג שלך שגם הפיק כמה שירים באלבום. איך הכרתם? 

"הכרנו לפני כמה שנים בזכות המוזיקה. אני חזרתי מטיול במזרח וחיפשתי מה לעשות עם עצמי. לא ידעתי אם אהיה זמרת, אז אמרתי לעצמי שבינתיים אתנסה בלהיות קלידנית ונכנסתי לאיזשהו הרכב. הייתי אחרי טיול ארוך וחשבתי שזו דרך טובה לחזור לסצנה של המוזיקה ולהכיר אנשים. יונתן ניגן באס, וכך הכרנו. בהתחלה היינו סתם חברים, ואז הוא בא לנגן בהרכב שלי. אנחנו יחד כבר כמעט שלוש שנים. הוא מאוד תומך בי והוא חלק בלתי נפרד מהיצירה ומהמופע".  

באלבום קיים השיר "כואב לך", שבו את שרה לאהובך. "כואב לך יותר, הלוואי תוכל לספר לי, מה השתנה בך מאז אותו יום". השיר הזה נשמע שונה מכל מה שעשית בעבר. 

"הוא באמת יותר 'בלדה', אבל מבחינתי הוא חלק מהכול. זה שיר שכתבתי ליונתן. אין ספק שהכול השתנה מאז אותו יום, כולנו השתנינו. זה שיר על המצב שבו את בזוגיות, בן הזוג שלך חווה משבר ואת כל כך רוצה להגיע אליו ולעזור לו, את רוצה לקחת את הכאב שלו ולרפא אותו ואת לא יכולה, כי זה משבר שהוא עובר עם עצמו. הוא מסוגר וקשה להגיע אליו. זו הייתה החוויה שלי בזוגיות ואני בטוחה שהיא קיימת גם בכל כך הרבה קשרים אחרים. כשהשמעתי ליונתן את השיר זה מאוד קירב ביננו, וזה היה הכי מרגש. הוא קיבל את זה ממש כמו מתנה בשבילו, וזה דבר שעשה לנו טוב. היו לו כל מיני עניינים פרטיים שהוא עבר והמצב הציף המון דברים. זה היה קשה".  

אחד משירי האלבום נקרא "היי את", ונונו הקליטה אותו במשותף עם גידי גוב.  

"היי את/ הכול בסדר/ חוץ מכל מה שממש ממש לא/ כשאת בתוך החדר/ אפשר לדמיין/ עולם בלי גבולות"
 "השיר נולד בעקבות פגישה עם המנהל והמפיק שלי, כשניסינו לחשוב לאן פניי. העלנו את הרעיון של שיתוף פעולה וזרקנו שמות. אמרתי: 'אם אתם באמת שואלים אותי ואם אני מרשה לעצמי להיות חצופה, אז אני הכי רוצה לעשות דואט עם גידי גוב'. כשאמרתי את המשפט הזה הרגשתי לא מחוברת למציאות, כי מאיפה בכלל החוצפה לבקש כזה דבר? אבל הם אמרו, מי יודע, תכתבי שיר ונציע לו. אחרי הפגישה התמלאתי מוטיבציה לנסות, ולמחרת היה לי בוקר פנוי. אמרתי לעצמי: 'אני מדמיינת עולם שבו גידי גוב ואני עושים דואט' וחשבתי – מה אני יכולה לשיר? איזה סוג מוזיקה זו תהיה? אז יצא ממני השיר 'היי את בבוקר הזה'. שלחנו את השיר לגידי והיינו במתח. ואז גידי השיב שהוא רוצה לבוא להקליט לזה שירה! הייתי בטוחה שאני חולמת, זה היה מרגש. פתאום לשמוע אותו שר בדיוק כמו שדמיינתי כשכתבתי את השיר, הכול פשוט התאים בדיוק, לא היה צריך אפילו לשנות סולם. ואז גידי הוסיף ואמר: 'בואי נצלם קליפ', וזה בכלל היה מעבר לכל מה שציפיתי. ממש התגשמות חלום".  

השיר נשמע כמו דיאלוג בין איש מבוגר שמנסה לעודד את רוחה של אישה צעירה, לתת עצות איך לעבור את החיים האלה על אף הכול.   

"הרגשתי שזה צריך להיות סוג של קול אבהי, עם החוכמה והקול המרגיע. מישהו חם שמעודד ונותן תקווה, אבל גם מסתכל למציאות ההזויה והעקומה בעיניים. שיח ישיר, אנושי, מחובר לקרקע, כמו דיבור בין אבא לבת או בין סבא לנכדה. אני איבדתי את אבא שלי, ופתאום כשכתבתי את השיר הרגשתי שאלה דברים שאבא שלי יכול היה להגיד לי. זה היה חיבור שריגש אותי מאוד. גידי אמר שזה שיר שהוא היה יכול לשיר לנכדה שלו". 

תמיד אהבת את גידי גוב? 

"כשהייתי קטנה ושאלו אותי מי הזמרת האהובה עליי, הייתי אומרת שגידי גוב הוא הזמרת והזמר האהובים עליי. היינו שומעים אותו בלופים, גם את 'כוורת' ו'גזוז' וגם את השירים מתוך קריירת הסולו. למשל, את השיר 'בלעדייך כל העיר הזאת ריקה'. בעצם, כל החיים אני עושה לגידי גוב קולות שניים, אז עכשיו אני עושה את זה במציאות", היא מחייכת.  

אם גוב מייצג איזשהו דיאלוג בין־דורי שהזכיר לה את אביה ז"ל, הרי שהשיר "כשהשמש שוב" שיצא כחודש לאחר השבעה באוקטובר נכתב ממש לאביה בזמן שהתמודד עם מחלתו, מתוך ניסיון לתת לו תקווה.  

"בוא נספור את הוורדים אחד אחד/ אין סוף ורדים בדרך צומחים בחשיכה// עוד תראה שזה יהיה יפה כל כך/ כשהשמש שוב תזרח"  

"כשאבא נפטר השיר הזה הפך להיות השיר שמחבר את כל המשפחה יחד ונותן לנו נחמה. היה לי חשוב להוציא את השיר הזה דווקא אחרי השבעה באוקטובר, כשכל המדינה באבל גדול ובתחושת אובדן. זה איזשהו ניסיון לתת תקווה, להתפלל לימים טובים יותר, לחזרת החטופים ולהחלמה של כל הפצועים".  

משבר בצבע בלונד 

על כריכת האלבום נונו מצולמת כשהשיער שלה בלונדיני למשעי. כמו כל דבר אצל יוצרת מקורית ועצמאית שכותבת ומלחינה את כל השירים שלה לבד ומעורבת מאוד גם בבימוי ובסטיילינג, גם כאן ברור שמדובר במהלך מודע לעצמו שמאחוריו הרבה מחשבה וכוונה. 

"השמעתי לסטייליסט שלי ולכל הצוות של הביוטי את האלבום וניסינו לחשוב, כמו במשחק דמיון, מה בעצם האלבום הזה מבקש מבחינת מראה. משהו בבלונד פשוט הדליק אותנו. בכל פעם שדמיינתי את עצמי על הבמה ראיתי את הבלונד. יש בו משהו מאוד קלאסי, פופי ומגניב, אבל גם צד שמייצג את המשבר. לאורך השנים היו זמרות פופ שצבעו לבלונד, זה אקט מוכר וזה הרגיש נכון. שינויי מראה מתקשרים למצבים נפשיים, מעין מסר שאומר שצריך לשנות תדר".  

מעבר למשבר הלאומי של המדינה, איך היית מתארת את המשבר האישי שחווית? 

"אני חושבת שמדובר בכמה משברים שונים. הסרט הקצר שמלווה את האלבום ונקרא 'מה חוץ מזה' מייצג אותו במדויק – בהתחלה זה המשבר שלי מול הקריירה וההצלחה, שינוי הזהות מילדה שלמדה וטיילה בעולם לפופ סטאר שחיה בעולם נוצץ. ואז מגיע השיר 'דאבל טאפ' שמייצג את המשבר שלי מול הרשתות החברתיות, המרדף אחרי הלייקים, האינסטגרם, השיתופים, שזה דבר שאני מתעסקת בו במשך שנים והוא מאוד מורכב עבורי. השיר 'תנו לי לשכב על הספה עם מגבת' מייצג את המשבר במדינה, את המתח שקיים גם ביני לבין עצמי וגם כחלק מהחברה, ההתמודדות סביב המלחמה והמצב הנוכחי".  

ש. תארי את הקונפליקט מול הרשתות החברתיות.  

"הדילמה בין להיות פעילה ברשתות החברתיות לבין הרצון להתנתק ולהתנזר מהן ולהתרכז ביצירה שלי ובחיים הפרטיים. יש משהו ברשתות החברתיות שגורם לך להתרחק מעצמך. את כל הזמן רואה מה שאנשים אחרים מעלים וסרטונים שמעוררים השוואה ומוציאים אותך מהמרכז ומהאיזון שלך. כל העניין של הלייקים, שכביכול אמורים לשקף אם את טובה. זה דבר שקל להתמכר אליו, אבל ההשוואות האלה הרסניות לנו. אני רוצה לעשות אומנות בלי להשוות, רק כי זו הדרך שלי להתבטא בעולם ולא בשביל לייקים. מצד שני, אני צריכה את הרשתות כדי שהמוזיקה שלי תגיע לחשיפה מקסימלית. מצפים ממני לנוכחות שם. מנקודת המבט של הקריירה, ככל שאת נוכחת יותר ברשתות זה יותר טוב לך כאומנית. עם זאת, ככל שאני נוכחת יותר ברשתות זה פחות עושה לי טוב כאדם. אני מרגישה שאני נמצאת בתוך לופ. זה מין גלגל, קונפליקט תמידי. בכל פעם אני משנה את המינונים. לפעמים אני מוחקת את האפליקציה הזו או אפליקציה אחרת, ולפעמים אני גוללת בלי סוף".  

היו תקופות שהצלחת ממש להתנזר מהרשתות? 

"הקונפליקט הזה היה בחיי הרבה לפני נונו. בתיכון נפל לי האסימון שהאינסטגרם והטיקטוק עושים לי רע, והחלטתי שאני מוחקת אותם. כולם מסביבי היו שם והתעדכנו, ידעו דברים, ואני לא ידעתי וזה היה מדהים. החזרתי את האינסטגרם בשביל נונו כשהאלבום הראשון יצא".  

מישהו קורא לך נונו במציאות, או שזה רק שם במה? ולמה דווקא נונו? 

"זה רק שם במה, במציאות כולם קוראים לי נעמי. הרצון בשם במה עלה כשכתבתי את השיר 'בנים' והרגשתי שהוא שונה מהחומר שיצרתי עד אז. הרגשתי שזו לא אותה אומנית, לא אותו קהל ולא אותו וייב, אז הייתי צריכה לייצר הפרדה. ביקשתי רעיונות לשמות מחברים והסתובבתי עם רשימה. השם האחרון שהציעו לי היה 'דה לה אומה'. כשרציתי להפיץ את השיר בפלטפורמה דיגיטלית עמדתי לכתוב 'דה לה אומה' ופתאום חשבתי, מה פתאום. בתהליך הרישום אחד השמות שהציעו לי היה נונו".  

איך מיישבים את הפער בין נונו של "פה לא פה לא פה" לבין נונו עם הבלדות והטקסטים העמוקים?  

"אני מרגישה שזה לא סותר, זה לגמרי יכול להתקיים יחד. אני רואה בהופעות מצד אחד מבוגרים ובני גילי ומצד שני גם אימהות וילדים בכל הגילים. זה מה שכיף, שאת יכולה לעשות מוזיקה קלילה ומקפיצה ומהצד השני לא לוותר על העומק, על הטקסטים והמשמעות. אני מרגישה שאני כל הזמן עובדת על האיזון הזה, גם במוזיקה, גם בנראות וגם במילים. תמיד ללכת על הקו הדק הזה. אני אוהבת מאוד את הצבעוניות, כיף ליצור עולם שהוא חצי פנטזיה בקליפים. גם בשיר עם טקסט עמוק אני רוצה עניין וטוויסט".  

מהן התוכניות שלך להמשך? 

"לאחרונה התחלתי להיכנס לעולם של המשחק. זו חוויה שמעולם לא התנסיתי בה, והיא מגניבה. אני משחקת בסרט של אבי נשר ואנחנו כרגע בהכנות לקראת צילומים. יש סרט נוסף מז'אנר אחר שלוהקתי אליו. אני רוצה לכתוב מחזמר, זה משהו שאני מרגישה שעוד אעשה בחיים, אבל בימים האלה אני באמת כל כולי בתוך המופע החדש. אני מקווה שהקהל יאהב אותו". 

את מרגישה שאת עדיין בחיפוש אחר הקול המדויק שלך? 

"אני מרגישה שכל שיר שאני יוצרת הוא חיפוש בפני עצמו. כל שיר, כשאני מתחילה לכתוב, אין לי מושג מה יהיה בו ולאן אני אלך ואני אוהבת את זה, אני לא רוצה להגדיר לעצמי מראש שום דבר. בכל שיר מחדש אני מרגישה כמו תינוקת שמתחילה ללכת, וזה כל היופי".