#הדור הבא

שומעות את זה? זו לא רעידת אדמה, אלו הקולות של אלפי רגליים שרצות לסגור תאריך חתונה אחרי ספירת העומר. חגרו חגורות בנות, עונת החתונות מגיעה והפיד שלכן הולך להתמלא בתמונות יפהפיות ומלאות אושר של חתן, כלה, הורים מאושרים ודודה אקראית שנקלעה לרקע התמונה בדרכה לאסוף מנה שנייה של אסאדו בקרואסון. כמויות האושר הגולמי שנשפכות מהמסך אין־סופיות, אבל אצלי הן מעוררות אושר מסוג אחר – אני מאושרת שאני כבר לא בסטטוס הזה.

"אבל חני", אתן תגידו בבלבול ובכעס, "חתונה היא הרגע המאושר ביותר בחיים. הרגע שבו את מתאחדת עם אהובך, חוזרת להיות הצלע האבודה שלו, החלק שבו הוא מבין שסוף סוף הוא מצא מלוכה אחרי שנים של דייטים עקרים עם אתונות. אין אושר כזה!". הכול נכון, ליידיז, אבל אני חושבת שאתן שוכחות מה קורה כשהאורות באולם כבים, הלהקה מפסיקה לנגן וקרואסון האסאדו האחרון כבר נושנש (בתיאבון, דודה ורדה). אתן מוצאות את עצמכן תקועות עם יצור נבוך ושעיר שמשאיר את מכסה האסלה מורם, שוכח את יום ההולדת שלך וחושב שאאוטפיט לגיטימי ליציאה כולל חולצת סוף מסלול "צוות טוויטו אוג' 17 " (שגם אותה הוא לא כיבס מאז). גם אם הגבר שלכן לא סטריאוטיפי ומרגיז, אתן עוברות לגור עם מישהו שונה מכן לחלוטין, ובשלב הזה ההתאהבות מתעמעמת מעט, הריבים מתרבים והתסכול עולה. אבל אחר כך, עם הרבה מאמץ ושיח מגיע רגש שווה פי כמה מההתאהבות – האהבה. היא נוצרת מעבודה משותפת וקשה, ויתורים, מחוות קטנות וצבירת חוויות משותפות. הוא ניקה את המטבח. קנה לך את העוגה שאת אוהבת כשחזרת גמורה מהעבודה. גידל איתך שלושה ילדים. זה רגש עוצמתי, חזק וחם שמקיף הכול, מחמם ומחזק. אז כן, אני בוחרת באהבה על פני התאהבות בכל יום. אהבה לבן הזוג שלי, אהבה לילדים שלי, אהבה לעצמי, אהבה לקרואסון אסאדו.