הבמה כולה שלה

מהזכייה ב"כוכב נולד" ועד ללב המיינסטרים הישראלי, רוני דלומי ממשיכה לכבוש את הבמות: היא מככבת בהפקות ענק ועולה עם תפקיד ראשי במחזמר החדש "היומן". בין החזרות היא מספרת על האהבה לבמה ועל המבט בעיניה של בתה בת השנתיים, שמעניק לחייה משמעות חדשה

אחד מהרגעים הטלוויזיוניים הזכורים לי ביותר מנעוריי הוא הרגע שבו רוני דלומי זכתה בגמר "כוכב נולד". הנערה היפה מעומר, עם רעמת התלתלים, העיניים הירוקות וקול הפעמונים, הייתה רק בת שבע־עשרה כשהגיעה למקום הראשון. שבע־עשרה שנים אחר כך  ("בדיוק הכפלתי את הגיל!") דלומי היא אחת הדמויות האהובות ביותר בנוף המוזיקה הישראלי. עם להיטים גדולים כמו 'תן', 'סתם שני אנשים', 'שלחי אותו' ו'תחזור' שחרך את הלבבות של כולנו במלחמה האחרונה, והפך לשיר התפילה לשובם של החטופים. גם בעולם המשחק היא הספיקה לאחוז בתפקידים מרכזיים על הבמה ועל המסך, במחזמר "עלובי החיים", "שיקגו", בסדרות "אופריה", "שישה אפסים" ועוד, לצד הופעה בלתי נשכחת בעונה האחרונה של "רוקדים עם כוכבים". 

עד שתקראו את המילים האלה אני בהחלט מקווה שכבר נהיה בשלום עולמי, אבל אני כותבת אותן בימים טרופים מעט, עמוק לתוך מבצע "שאגת הארי" מול איראן, כשהתוכניות משתבשות והמציאות מוסטת אל גרסה אפוקליפטית. ועל כן, הריאיון שלנו מתקיים מרחוק, כשכל אחת מאיתנו מסתתרת בחדר השינה כדי לדבר ומדי פעם אחד הילדים (שלי) מתגנב פנימה להפריע ודלומי, שהפכה בעצמה לאימא לפני שנתיים, מקדמת אותו במאור פנים.  

היא בת 34, גרה בגני תקווה, נשואה ואימא לדני בת השנתיים, כאמור, שעליה היא מדברת בעיניים נוצצות. 

איך עוברים עלייך הימים המשוגעים האלה? 

"בסך הכול בסדר. יש הרבה חוסר ודאות ולחץ, אבל יש גם התכנסות כזאת שאני מנסה ליהנות ממנה, עם הבית והמשפחה. בפעם הקודמת דני הייתה קטנה ולא לגמרי הבינה. אני ממש מנסה להעביר לה את זה בצורה נעימה, לתווך לה את הסיטואציה, לייצר לה מעין מרחב מוגן. אומרים שהמוזיקה היא לא רק בלחן, היא גם בין המשפטים. אז להיות פה אימא בזמן מלחמה זה גם בין האזעקות. אני מנסה לייצר איזה רוגע, לייצר בית נעים". 

 ליצוק משמעות לעשייה 

בימים אלו, כשאין טילים בחוץ היא נמצאת בחזרות למחזמר "היומן", שעתיד לעלות בקרוב לראשונה בתיאטרון חיפה. את המוזיקה שמתקיימת גם בין המשפטים היא חווה היטב בתיאטרון. "במחזמר זה מאוד מורגש, המוזיקה שקורית גם ברגעי השקט, כי על הבמה הכול מדויק ולכל צעד יש סיבה. זה נכון אולי גם במוזיקה רגילה, אבל במשחק יש המון ניואנסים. כשאת עושה תפקיד ומגלמת מישהו, יש סיבה שהוא עושה ככה ולא ככה. אני ממש רואה ומרגישה את זה. לפעמים הסיפור קורה דווקא איפה שאת לא שרה, בין לבין". 

המחזמר הוא עיבוד לסרט "היומן" שיצא ב־2004, שובר הקופות שבו רייצ'ל מקאדמס וראיין גוסלינג שברו לנו את הלב. הוא עלה בברודווי לפני כשנתיים, וכעת עשה עלייה ותורגם לעברית. התסריט מגולל סיפור אהבה שמתואר בשלושה פרקי זמן שונים: נערות, בגרות, וזקנה, דלומי נבחרה לתפקיד הראשי ותשחק את דמותה של אלי בת השלושים. "ראיתי את הסרט לפני שנים ולא חזרתי לראות אותו עכשיו, כי לא רציתי להתקבע על איך שהסיפור מוצג שם", היא אומרת, "זה סיפור מיוחד, מרגש וגדול מהחיים, ובאותה נשימה הוא גם סיפור פשוט. סיפור על אהבה ועל הקיום שלה בין המכשולים, והכול בצל מחלת האלצהיימר של אלי והשכחה שלה. מעבר לסיפור, המוזיקה בהצגה מדהימה. ממש כיף לי להיות חלק מזה". ההצגה תעלה ב־13 במאי בתיאטרון חיפה וב־1 ביוני בהיכל אומנויות הבמה בהרצליה, ולצד דלומי ישחק אנסמבל שחקנים מרשים: את אלי הצעירה תגלם נעם קליינשטיין ואת המבוגרת תגלם גילה אלמגור, יחד עם דודו פישר.  

את העבודה על דמות בשלבי חיים שונים מכירה דלומי מתפקיד נוסף, כשגילמה את נעמי שמר בהצגה "סימני דרך" שתיארה את סיפור חייה. "לשחק תפקיד שנע בין תקופות שונות זו התנסות שתמיד מעוררת בי מחשבות: מה אם היה אפשר לנוע על ציר הזמן, וגרסאות שונות שלי מגילים שונים יכלו להיפגש? מה הייתי אומרת לעצמי הצעירה? מה רוני העתידית הייתה אומרת לי?"  

מה באמת היית אומרת לעצמך הצעירה?  

"הייתי רוצה שרוני העתידית תגיד לי. אפשר את החלק הזה בתרגיל?" 

בטח. מה היית רוצה לשמוע ממנה? 

"הייתי רוצה שהיא תגיד לי שהכול יהיה בסדר בסוף", היא מחייכת. 

אנחנו באמת בתקופה שבה ה"בסדר" לא תמיד ברור. איך מתמודדים עם חוסר הוודאות וההופעות שמתבטלות? 

"חוסר הוודאות הוא לא רק בתחום שלנו. כל אחד חווה את זה מהמקום שלו. אישית, אני נשענת על הסטטיסטיקה, על הניסיון מהפעמים הקודמות. הייתה גם הקורונה, גם שבעה באוקטובר, גם איראן הקודם, בסוף הכול חוזר. העולם ממשיך. אחרי השבעה באוקטובר שאלתי את עצמי – מה החשיבות של המוזיקה, בעצם? אנשים סביבנו הקריבו הכול כדי לצאת ולשמור עלינו, אנשים עשו דברים מאוד משמעותיים, אז מה התפקיד של המוזיקה בכלל, והאם זה מספיק? אפילו לא כיוצרת, אלא כמבצעת. זה מספיק, לשיר? התשובה שבינתיים אני מגיעה אליה היא שאולי יש משהו, במופע או בהצגה שיכול לאפשר למישהו להרגיש קצת פחות לבד. קצת לצחוק ביחד, קצת לבכות ביחד. להזכיר איך שפיות אמורה להרגיש. זה משהו שאני אומרת הרבה בהופעות. זה אולי נשמע כמו סיסמה, אבל אני מאוד מאמינה בזה. זו המשמעות שאני מנסה לגזור לתוך העשייה שלי. זו תשובה אחת אפשרית, יש הרבה תפקידים לאומנות. אבל המוזיקה שאני עושה, אולי זה התפקיד שלה".  

למרות כל הדברים הגדולים שעוברים עלינו, דלומי מספרת שכיוצרת, היא מעדיפה לשיר דווקא על הסיפורים הקטנים. "קרו הרבה גיים צ'יינג'רים בשנים האחרונות. גם הקורונה, גם המלחמה, זו לא פעם ראשונה שאנחנו נתקלים בזה שקורה משהו שיותר גדול מאיתנו, אבל בסוף, למרות הכול – אני נוטה יותר לכתוב על חיי היום יום. החיים שלנו מורכבים מרצף של הרבה נקודות קטנות, ובין לבין יש פתאום צמתים גדולים. דור המשוררים של נעמי שמר, ולפניה, של אלתרמן, כתבו הרבה על המצב. היה הרבה 'אנחנו'. הכתיבה היתה חברתית, לאומית, כתיבה רחבה. עם השנים השירים כאן הפכו להיות יותר על חוויות אישיות. אם מקשיבים ומסתכלים לעומק ממש אפשר לזהות מתי הטרנפורמציה קרתה, זה יפה לראות. אני איפשהו בין לבין שתי התנועות האלה. יש לי שירים כמו 'סתם שני אנשים', או 'הייתי שרה', או 'תחזיקו', שירים כאלה שבאמת נכתבים על החוויות האינדיווידואליות של החיים, שיכולות לגעת באנשים אחרים. ויש את 'תחזור', שנכתב בכלל ממקום אישי, אבל הפך למשהו לגמרי אחר, משהו גדול, ולאומי.".  

מנדט מהקהל 

סיפור האהבה של דלומי עם המוזיקה התחיל בגיל מוקדם מאוד. "עוד לפני שבכלל שרתי, כבר ידעתי שאהיה זמרת", היא אומרת, "ממש ידעתי את זה בוודאות. אני לא זוכרת בדיוק באיזה גיל, אבל ידעתי. יש לי זיכרון מאיזה טיול שנתי, כיתה א', אולי ב'. היינו באוטובוס וראיתי את המיקרופון שליד הנהג, והיה ברור שקוראים לי לשיר. ככה הרגשתי".  

הוודאות הזו הלכה איתה גם כשהגיעה בגיל צעיר לאחת התוכניות הנצפות ביותר בישראל דאז, "כוכב נולד", שבה זכתה במקום הראשון בעונה השביעית.   

את זוכרת את החוויה? את התחושות? 

"לא הייתי מתמודדת ברורה לניצחון. דווקא הייתי מאלה שאמורות להיות מודחות כל שבוע, אבל איכשהו נשארתי, הקהל השאיר אותי. אני חושבת שבגלל זה הזכייה נחוותה אצלי כמשהו שהמשמעות שלו תבוא מאוחר יותר. הערב של הגמר הוא רגע בזמן, ועכשיו השאלה אם אצליח לשמר את ההצלחה. מבחינתי זה בא עם סימן שאלה גדול מאוד. עוד באותו לילה ידעתי שלמחרת כבר צריך להתחיל לעבוד, ואני חושבת שזה קצת שמר עליי כי פשוט ידעתי שזה עדיין לא אומר כלום. זה אומר שהקהל נתן לי מנדט, ומכאן אני צריכה לעבוד איתו. באותה תקופה זה לא היה פשוט", היא מסבירה, "עדיין לא היו רשתות חברתיות, הרדיו חיבק אותי ואני מלאת תודה על זה, אבל זה לא מובן מאליו. זה לא מסע פשוט". 

הוודאות ליוותה אותה לאורך המסע שלה אל לב המיינסטרים. "אני חושבת שהתשוקה שלי למקצוע והאהבה למה שאני עושה גדולים יותר מהצלחה או אי הצלחה. השירה והמשחק מצילים אותי, אני חייבת לעשות את זה בלי קשר לשאלה אם הצלחתי או לא". 

אחד האתגרים הגדולים בדרך פגש אותה סביב לידת בתה, כשנכנסה לשמירת היריון ונאלצה להפסיק לשיר ולהופיע. "בשמירת היריון לא שרתי, ואחרי שדני נולדה הייתה תקופה שהייתי בלי קול. זה עורר אצלי הרבה שאלות של זהות. האם העשייה שלי מגדירה אותי?  השירה שלי מגדירה אותי? זו הייתה צומת שהייתי צריכה לעבור, גדילה כזו שבאה עם כאבי גדילה". 

בשנה שעברה היא השתתפה בריאליטי נוסף, ולצד בן זוגה לרחבה לוטם מדמוני ("היה לי פרטנר נפלא") הגיעה עד לגמר של "רוקדים עם כוכבים" וזכתה במקום השלישי. "זו הייתה חוויה מדהימה", היא מספרת. "אני חושבת שהניסיון שכבר היה לי בריאליטי, גם אם מסוג אחר, עזר לי. הגעתי עם שבע־עשרה שנות ניסיון על הבמה אל תחום שבו אין לי ממש ניסיון, אבל היכולת להישען על איזשהו ציר פנימי, משהו שעשיתי לאורך הקריירה, עזרה לי גם אז. בסוף פשוט נהניתי מאוד לרקוד", היא מחייכת, "נהניתי לקפוץ למים האלה, שאני לא יודעת איך לשחות בהם, נהניתי מהאתגר. אני אוהבת להיות על הקצה מבחינת עשייה. אני רוצה את התפקידים שהכי מותחים את הגבולות שלי".  

על המסך זה נראה מאוד אינטנסיבי מבחינה גופנית  

"מאוד! עוד לפני הלידה של דני רציתי להשתתף בתוכנית, אבל אחרי הלידה הגעתי עם תובנה חדשה על המסוגלות של הגוף שלי. תמיד פחדתי להיכנס להיריון. פחדתי להיות אימא ופחדתי שארגיש שההיריון לוקח ממני משהו. ואז נכנסתי להיריון, ופתאום היה בזה משהו שהרגיש לי כמו הרפתקה. גם בחוויה הרגשית וגם הפיזית. לא ברחתי מהפחד הזה, אפשרתי לעצמי להרגיש הכול, ואולי דווקא בגלל זה הרגשתי הפוך. זה היה מדהים. איזה נס זה היריון!" היא מתפעלת, "איזו הרפתקה מטורפת. ההיריון נתן לי מושג על הכוח שיש לגוף שלי. על הכוח שיש לנו, כנשים. מה זה בשבילי לבוא ל'רוקדים' אחרי לידה? זה כלום!"  

כישורי המחול של דלומי לא נשארו רק בתחומי התוכנית. היא רוקדת על הבמה במחזמר "שיקגו" לצד מירי מסיקה ורן דנקר, ובקרוב תתארח במופע הריקודים הבינלאומי VIVO בבימויו של חיים פרלשטיין ובהשתתפות הכוכבים הגדולים של "רוקדים עם כוכבים".   

עומדות מאחורייך הרבה שנים של יצירה. יש שיר אחד שאת מחוברת אליו במיוחד? 

"יש שירים שבתקופות שונות תופסים אותי אחרת ומקבלים זוויות חדשות. פתאום משהו שכתבתי מזמן פוגש אותי בצורה אחרת, ופתאום זה מעמיק למטה, מתחת לאדמה". 

ואם צריך לבחור, דלומי מפתיעה ובוחרת בשיר פחות מוכר שלה: "למרות", שיצא ב־2022. "יש משהו בשיר הזה. הוא לא מהלהיטים המוכרים, אבל אני ממש אוהבת אותו. זה שיר שכתבתי עם עמוס בן דוד, והפזמון שלו מסתיים במילים: 'שתאהב אותי למרות'. זה משהו שאני עדיין עובדת עליו, לאהוב את עצמי למרות אי אלו דברים. אולי זה עניין של גיל", היא אומרת, "פעם חשבתי שאצליח להגיע לאיזו גרסה מדויקת של עצמי, להגיע לפוטנציאל של האדם שאני יכולה להיות. ואולי צריך להסתכל ממקום בוגר יותר על העולם, לעזוב את הניסיון לשייף את כל הפינות שלי, כי אני לא מצליחה. לא לחכות לגרסה המושלמת של עצמי. לאהוב את עצמי למרות. אני בתנועה במקום הזה".  

שיר נוסף שהיא אוהבת לחזור אליו הוא "איש של לילה". "חדוות היצירה חשובה לי והיא זו שמובילה אותי בדרך. לא מחיאות הכפיים והאורות, אלא הרגע שבו את מוציאה מעצמך משהו, מגלה על עצמך משהו חדש". 

 מרגישה בבית 

אחד מרגעי השיא היה תחילת הרומן שלה עם הבמה. "אני זוכרת בבירור את ההצגה הראשונה של 'עלובי החיים'. הבחירה בי למחזה הזה הייתה מאוד לא מובנת מאליה, וזה פתח לי את הדלת לעולם התיאטרון. ההצגה הראשונה זכורה לי בדיוק ככה – הרגשתי שהגעתי הביתה". 

יש תפקיד שעשית בעבר והיית חוזרת לגלם?  

"יש כל כך הרבה דברים יפים!" העיניים שלה נדלקות, "זכיתי בתפקידים מדהימים. איפונין ב'עלובי החיים' היה תפקיד החלומות, אבל יש משהו ב'ינטל' שכל כך נהניתי לשחק אותה. היא גם חכמה, גם מצחיקה, גם עמוקה, והטקסט כתוב כל כך טוב. מאוד נהניתי מ'ינטל'". אם טרם הכרתן, מדובר במחזמר המבוסס על הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד, ומספר על בחורה שחולמת ללמוד תורה ומתחזה לבחור צעיר כדי להתקבל לישיבה.  

את מצליחה ליצור הפרדה בינך לבין הדמויות שאת משחקת, או שאתן קצת מתערבבות? 

"יש ויש. אם אני מוצאת משהו בדמות, איזה סגנון דיבור, איזה שטיק שהיא עושה, זה תמיד קצת מחלחל אליי. בסוף זה בא ביחד: משחק הוא תנועה גם פנימה וגם החוצה. מה שהדמות הזו עושה, זה עוד משהו מתוכי שהצלחתי להוציא. לרוב אני נהנית מזה. יש גם דמויות יותר קוצניות שעשיתי, וקצת מפחיד אם משהו מהן יגיע אליי. ועדיין, החופש שהמשחק מאפשר הוא אחת הסיבות העיקריות שלי לעשות את זה. על הבמה אני יכולה להיות הכול. יש בי איפוק מסוים, נימוס מסוים, אבל במשחק אני יכולה לחקור כיוונים אחרים. רוקסי, למשל, הדמות שלי ב'שיקגו' – היא באמת שיא החופש. יש בה משהו פראי, היא לא דופקת חשבון והיא מצחיקה. אני אוהבת הומור, זה מאוד כיף להצחיק על הבמה".  

איך מלהטטים בין המוזיקה לתיאטרון? 

"שני הדברים מאוד טבעיים לי, אז זה לא סוויץ' שקשה לי לעשות. פה נעים לי ופה נעים לי. להיות זמרת, פשוט לשיר, זה משהו שהוא בילד־אין אצלי מההתחלה, אבל גם בתיאטרון אני מרגישה בבית".  

ואולי ההוכחה הטובה ביותר להרגשה הביתית בשני המקומות מתרחשת כשהקהל לא תמיד מזהה את רוני הזמרת בדמויות שהיא מגלמת. "זו אולי התגובה הכי יפה שאני מקבלת על המשחק שלי, כשלא מזהים אותי", היא אומרת בחיוך, "זה קורה לי עם רוקסי. לפעמים מספרים לי שמישהו אמר: 'רגע, מי זאת? מה?! זו רוני דלומי?' וזה נורא מרגש אותי. הצלחתי לגרום לו להתנתק מהפרסונה שלי ולתת את הדמות בלי קשר אליי. כשאני משחקת, זה לא משנה מי אני".  

הגשמה עצמית 

בחזרה למגרש הביתי. היא נמצאת בזוגיות עם אלון וייסמן, רופא עיניים במקצועו, מאז הייתה בת תשע־עשרה. בהתחשב בקילומטראז' המכובד, אני מבקשת מדלומי טיפ לזוגיות והיא מחייכת. "הוא רופא, אני בתחום שלי, אנחנו פשוט לא נפגשים הרבה. אני לא יודעת אם יש לי טיפ, אבל אני מרגישה שאנחנו יודעים לדבר זה עם זה. לדבר על דברים גם כשהם מורכבים או פחות נעימים. וזהו, אני מתה עליו".  

את מרגישה שהאימהות השפיעה עלייך כיוצרת? 

"זה כל כך רחב שקשה לשים את האצבע על התהליך הפנימי. בסוף זה מתנקז אל זוג העיניים הקטנות האלה שמסתכלות עלייך. כמו השאלה 'מה רוני הקטנה הייתה אומרת לי', אני חושבת: מה דני הקטנה הייתה אומרת? כשהיא מסתכלת עליי, אני שואלת את עצמי – מה היא רואה? הפרספקטיבה הזו גורמת לי לדייק את עצמי. בכלל, האימהות עשתה לי משהו, נתנה לי משהו שלא ידעתי שהיא תיתן. חשבתי שזה ממש מפחיד להיות אימא, וזה תפקיד שנורא שימח אותי. זה לא אומר שזה לא מפחיד, אבל האימהות שווה את הפחד".  

 

הכתבה המלאה בגיליון ניסן, 352