מאחורי הקול

קובי אפללו, שכבש את הקהל הישראלי לפני שני עשורים, משיק אלבום חדש. על אף הצלחתו רבת השנים עדיין קיים בו הפער בין האדם הפרטי לדמות הציבורית. בשיחה פתוחה אפללו חושף את געגועיו למוזיקה של שנות השבעים, מביע הערכה עמוקה לנוער הדתי־לאומי, ומספר כיצד בִּתו מלמדת אותו משמעויות חדשות של אהבה

תחילת שנות השמונים, בית ספר קטן על גבול הצפון. ילדי כיתה ב׳ מתכוננים לטקס יום ירושלים שבו יבצעו את ׳שירו של אבא׳ שכתבה נעמי שמר: "אם בהר חצבת אבן, לא לשווא אחי חצבת, מן האבנים האלה ייבנה מקדש". שרה, המורה לזמרה, עוברת בין הילדים הנרגשים, מבקשת מכל אחד מהם לשיר כמה שורות כדי לבחון מי יקבל את הסולו הנחשק. ״ואז התחלתי לשיר. אני זוכר שהייתה מן השתאות בכיתה. לא ידעו שאני שר. גם אני לא ידעתי״, מספר קובי אפללו. ״וזה היה עוד לפני שהתחלף לי הקול, תחשבי שעכשיו זה הקול שיש לי אחרי שהתחלף״. צוחק הזמר הידוע בקולו העדין והגבוה. ״אני זוכר את המורה מקשיבה ונאנחת. קיבלתי את הסולו״.

זה היה הרגע שבו התאהבת במוזיקה? 

״זה הרגע שבו התחילה האמביוולנטיות שלי עם המוזיקה. יום לפני יום ירושלים קיבלתי פיק ברכיים, היה לי פחד במה. בסוף לא שרתי. עד היום יש לי מערכת יחסים מורכבת מאוד עם המוזיקה והתעשייה״. על אף המורכבות, פחד הבמה חלף עם השנים. ״שרתי קריוקי, ועוד פעם קריוקי, והתרגשתי בכל פעם מחדש. היום, כשאני עולה על הבמה, כבר אין בי פחד. רק 'היי' מהמפגש עם הקהל״.

המותג הוא אני

אפללו (48) פרץ לתודעה לפני כמעט 20 שנה כשהוציא את אלבומו הראשון "בא מן השתיקה" שהפך לאלבום זהב. גם שלושת האלבומים הבאים זכו להצלחה מסחררת והגיעו למעמד אלבום זהב.

יש רגע שזכור לך כרגע הפריצה? רגע שאמרת: אני מבין, זה הולך לקרות לי?

״לכבוד האיחוד של NMC עם גלובוס יונייטד נערכה מסיבת השקה גדולה בגני התערוכה. הייתי בין החתומים הראשונים של החברה החדשה. באותה תקופה גרתי בצפון, השירים שלי התנגנו ברדיו, אבל אף אחד לא ידע איך אני נראה. כל הטאלנטים היו שם. מיטל, היח"צנית שעבדה איתי אז, יצאה אליי לחניון כשהגעתי והכינה אותי לזה שירצו לדבר איתי, האלמוני מהצפון שמוציא להיטים. נכנסתי למסיבה ונדלקו עליי מלא פלאשים, כמו בסרטים. ניגשו אליי הרבה אומנים, שחקנים וזמרים שאהבתי, פתאום כולם רצו לדבר איתי. הייתי בהלם כי הבנתי שיצאתי לאור, אבל לא הבנתי כמה זה גדול. ישנתי באותו לילה אצל אחותי בגבעתיים. אני זוכר שנכנסתי לדירה שלה ואמרתי: ׳זוהר, זה קרה׳. זה היה רגע מכונן״.

אבל כמו ההתאהבות במוזיקה בכיתה ב׳ שהביאה איתה גם חשש, גם רגע הפריצה המרגש היה כביש דו כיווני. ״באותה שנה נבחרתי גם כתגלית השנה וגם כזמר השנה, זו הייתה קפיצה גדולה מאוד שהביאה איתה התמודדות לא פשוטה. באותו לילה, אחרי אותה מסיבה, לא נרדמתי עד הבוקר. הגוף שלי קיבל שוק, הוא לא שמר על קור רוח. ההתנגשות הזאת בין נפש לגוף התחילה אז. הגוף אמר: לא מתאים לי להכיל את הדבר הזה. תן לי לחיות חיים שקטים. אתה לא תלחיץ אותי עכשיו. והנפש: רוצה, שואפת, כותבת שירים, רוצה שפע, רוצה לתת אהבה, לקבל אהבה, רוצה הכול. אני זוכר שקמתי בבוקר אחרי חצי שעת שינה, הייתי מעורפל נורא. התפללתי שחרית, ותוך כדי התפילה קיבלתי התקף חרדה. הייתה לי סחרחורת והתקשיתי לנשום. אז התחילה התמודדות שלא הכרתי. התקשיתי לישון והייתה בי איזושהי בהלה. האם אוכל להחזיק את זה? כל כך חלמתי על זה, כל כך רציתי, וכשזה סוף סוף קרה, משהו בי התחיל להתנגד״.

עם השנים המהפך התמתן. ״לאט לאט, עוד ועוד הופעות, וגם הלכתי לגורם מקצועי, וזה עזר״. ועדיין, נדמה שהאיש מאיר הפנים שיושב מולי בבית הקפה השכונתי מתקשה לחבר את עצמו עם דמותו הציבורית של הזמר המפורסם. ״פתאום השם שלי נהיה סוג של מותג, והייתי צריך להבין איך האני הפרטי מיישר קו עם המותג הזה״.

אפללו מתאר את הקושי שלו מול כללי המשחק של התעשייה. ״אומנים, בדרך כלל, הם יצורים הישרדותיים. נדיר שיש חברויות אמיתיות בשואו ביזנס, הדברים יושבים בעיקר על אינטרסים. כדי להתמודד עם זה, צריך להבין שאתה מניה נסחרת. לבצע הפרדה בינך לבין המותג. זה קצת מבלבל, כי אתה עובד אצל המותג שהוא אתה. אבל צריך להבין שגם האנשים שחשבת שהם חברים שלך – אומנים, מנהלים – אתה מניה בשבילם. כשהמניה עולה, כולם חפצים ביקרה. ואם היא יורדת – לא יענו לך לטלפון. אני חוויתי את זה וגם את זה. תודה לאל, אני מודה כל יום על כך שהמניה שלי יחסית יציבה״.

את רוב שיריו הוא כותב ומלחין בעצמו, ועד היום הצליח ליצור להיטים רבים. כמו השירה, גם הכתיבה התחילה אצל אפללו בגיל צעיר. ״אימא שלי הביאה לי מחברת בכיתה ז׳, והתחלתי לכתוב בה שירים. בלי לחן, הרבה חרוזים. עד היום אני כותב באותו סוג מחברת. את כל השירים אני כותב ביד״.

ספר לי קצת על תהליך היצירה. כתיבה של שיר היא רגע של השראה, או תהליך סיזיפי של חציבה?

״גם וגם. מגיע רעיון ראשוני, ואתה אומר: וואי, מגניב לכתוב על זה, בוא נראה. ואז מתחיל מסע שאין לך מושג לאן הוא ילך. אתה יושב מול המילים ומול הלחן ומנסה לחבר את הפאזל הזה. לדעתי הקב״ה מתערב פה, אין לי הסבר אחר, יש התגלות. אחריה – צריך לחצוב, צריך ללטש. כמו השם של האלבום החדש שלי – פנינים. יש רגע שאתה מזהה שיש פנינה שמחכה לך, ואז צריך לצלול להביא אותה״.

אלרגיה לזיוף

אנחנו נפגשים לרגל צאתו המתקרב לאור של האלבום ״פנינים״. האלבום מושק לצד סיבוב הופעות חגיגי שממותג בסגנון שנות השבעים.

מה החזיר אותך לסבנטיז?

״אחרי השבעה באוקטובר משהו בי רצה לחזור הביתה. אני חושב שכולנו הבנו את המושג ׳הביתה׳ מחדש, כי באמת זו מלחמה על הבית. שנות השישים והשבעים הן הבית המוזיקלי שלי. אני חושב שהצבע של המוזיקה הישראלית קרם עור וגידים בשנים האלה. פתאום היה דחף ליצור את הרוק הישראלי, לשיר בעברית, לתרגם את המוזיקה התימנית והים תיכונית לעברית, להביא למוזיקה את כל ההשפעה הגלובלית שהבאנו מקיבוץ הגלויות. בתור נער הייתי מחובר ללהקות הרוק של הסבנטיז: לד זפלין, דיפ פרפל, הדלתות, כל התקופה הזאת. פחות התחברתי לעניין הסמים הפסיכדליים והפוליגמיה״, אפללו מחייך, ״אבל המוזיקה הייתה מדהימה. הסאונד מדהים. פינק פלויד יצרו מוזיקה שלא נשמעה לפניהם. פתאום נוצרו הבמות הגדולות כמו וודסטוק. בישראל נוצר אז החיבור בין אריק איינשטיין לשלום חנוך, דפנה ארמוני, מיקי גבריאלוב, צלילי העוד, חבורת לול – אני הרבה יותר מחובר לשם מאשר למוזיקה העכשווית״.

אפללו מתאר את המרחק שהוא חש משירים שהופכים עם צאתם לטרנדים ברשת, חלקם נכתבו מלכתחילה לשם כך. ״מעטים השירים שאני מצליח להתחבר אליהם בפופ המודרני. אני מבין את הגימיק, מבין למה זה יכול להצליח, במיוחד כי זה דאחקה של טיקטוק. לי קשה מאוד להתחבר לזה וגם לייצר כאלה. אני לא יודע איך לדבר בשפה הזאת״.

אז סיבוב ההופעות הזה הוא ניסיון לחזור הביתה?

״כן. להתחבק עם הישראליות של פעם, עם הישראליות של הבורקס, הקהילתיות, השכונות. מכירה את הסרט ׳קזבלן׳? ראיתי אותו עשרות פעמים. שכונה ביפו, מכל העדות והמינים. וכן, יש היתקלויות בין אלה לאלה, כל אחד הביא צבע אחר מהגלות והוא נאמן לצבע שלו. אבל הייתה קהילתיות. אחד עזר לשני. היה את הביחדנ'ס. זה משהו שאני מאוד מתגעגע אליו״.

רואים את זה בהופעות שלך: הקהל חוצה מגזרים, חוצה סגנונות. 

״אני רוצה להעמיק את זה. הייתי רוצה להעמיק את הקשר עם המגזר הדתי־לאומי״.

למה?

״הם מאוד קשובים. הם מבינים אותי. הם קוראים את הטקסטים שלי!״ אפללו נשמע מתפלא. ״אני מרגיש שנפתח פער ביננו לבין הדור שאחרינו. הפער ביני ובין ההורים שלי הוא פער קטן. אבא שלי הביא הביתה את דקלון וג׳ו עמר, מוזיקה אנדלוסית, פייטנים שהוא אהב. אימא שלי הביאה את כוורת. אלה ההשפעות המוזיקליות שהם הביאו ואנחנו אהבנו את זה, גם כילדים וכנוער. ביני לבין הבת שלי יש פער גדול יותר. אנחנו צורכים מוזיקה אחרת. לא מזמן יצא לי לדבר עם שתי מלצריות בנות 22, ניסיתי להסביר להן מי זה יהודה פוליקר. הן לא הכירו. את שייכת למגזר שהוא הרבה יותר מעמיק, במגזר שלכם הפער בין הורים לילדים קטן יותר. הנוער, הצעירים שלכם, באמת נפלאים. דרך ארץ אחרת. הם מקשיבים למילים, הם לא שופטים אותך לפי הגיל שלך. הם מחוברים לשירים מהמקומות העמוקים יותר וזה כיף גדול. כי משם אני פורץ, משם אני נהנה ליצור״.

העבודה על האלבום החדש הגיעה אחרי תקופה שבה אפללו יצר פחות. ״אחרי השבעה באוקטובר לא מצאתי בתוכי שום דחף לכתוב״. במקום לעבוד על טקסטים ולחנים ולשבת באולפן, אפללו נסע להופיע מול חיילים ברחבי הארץ. ״זה היה הלם. כולנו חשבנו – דור הטיקטוק, ופתאום אתה פוגש כאלה אריות, וכל כך אכפת להם. חבר׳ה בני 22-21, באמצע טיול אחרי צבא עלו מייד על מטוס ובאו להילחם על הבית. במיוחד אחרי כל הברדק שהיה פה, הפילוג כביכול, הוויכוח הנוקב סביב הרפורמה, והנה סדירים ומילואימניקים מכל הקצוות, מכל הצבעים של החברה הישראלית, וכולם מוכנים למות אחד למען השני. אחוות אחים משוגעת״.

בעקבות המפגשים האלה הוציא אפללו את השיר ״מלאכים במדים״, אבל חוץ ממנו הוא עדיין נרתע מכתיבה על התקופה. ״אני רואה בנופלים ובמשפחות שלהם אנשים קדושים. לתת את היקר לך מכול למען הכלל – זה הופך אותך לקדוש. ועם קדושים צריך לנהוג בקדושה. לא ידעתי אם אצליח להיות מדויק עם הכוונה שאני מעניק, לבטל את עצמי באמת, למצוא תדר בתוכי שהוא לגמרי נקי. חששתי להרגיש שאני מפרסם את עצמי על חשבון הכאב והשכול. יש לי אלרגיה לזיוף״.

זהות כפולה

כשחזר למלאכת היצירה המוזיקלית והתחיל ליצור את השירים לאלבום החדש אפללו פנה למקומות אחרים. ״הלכתי לאסקפיזם. למקום המרפא של המוזיקה. לחזור למקורות, לחזור הביתה. כששוכבים חיילים פצועים בבתי חולים – מביאים להם אומנים שיוציאו אותם מהכאב לרגע. העם שלנו פצוע, בואו ניצור מוזיקה שהוא יוכל לברוח אליה, אפילו אם זה לזמן קצר״.

האלבום החדש הוא תוצר של שיתוף פעולה בינו ובין המפיקים סאבו וגורפי. המפגש ביניהם התחיל כשעבדו יחד על ׳לפעמים׳, שיר הנושא מתוך הסרט ׳מזל חתולה׳ שיצרו גיא עמיר וחנן סביון. ״יש שירים שמגיעים אליך בהפתעה. תכננתי לעבוד על דברים אחרים, ופתאום חנן וגיא התקשרו אליי״. הטלפון לא היה הזמנה לשיר בסרט, אלא בקשה מוזרה יותר: בתסריט שיצרו העלילה מתחילה כאשר זוג טכנאים מגיעים לדירה של הייטקיסט בשם קובי אפללו, מגלים שנרצח, ומשם הכול מתגלגל. כדי לבנות את הדמות ׳קובי אפללו – לא הזמר׳, ביקשו היוצרים מקובי אפללו הזמר את הרשות להשתמש בשמו. אפללו אישר, ולבסוף גם שר את שיר הנושא. ״התלהבתי מהשיר, יש בו סאונד של פעם. זה התחבר לי לסגנון הישן שאני מאוד אוהב״.

יש שיר מהאלבום החדש שאתה מחובר אליו במיוחד?

״השיר הכי קליל באלבום, וגם הכי עמוק, זה השיר שאיתו אני הכי מזדהה. קוראים לו ׳הכול יכול להיות׳ והוא מתאר שיחה שלי עם עצמי, קשיים שהיו לי. חלמתי להיות זמר, חלמתי לכתוב שירים ותמיד היה בי משהו שאמר 'מה הסיכוי?'. הייתי פריפריאלי, מאוד פריפריאלי. אפילו לא קריות, עוד יותר צפון, ממש בגבול, וגם היה לי פחד במה. אמרתי: גם אם אתגבר על הגיאוגרפיה, איך אתגבר על הפחד?״.

כך מתארות מילות השיר: ׳אז כתבתי ואהבתי ונשברתי/ כמו גלים/ אבל אבא תמיד אמר לי/ אל תיכנע למכשולים/ ואל תקשיב למזלזלים.// כי הכול הכול יכול להיות/ יא־איבני תאמין/ הכול הכול יכול לקרות/ אם תקשיב ללב תבין׳.
״כשאני כותב ׳אבא׳ אני מתכוון גם לאבא שלי, שתמיד האמין בי, וגם לאבא שבשמיים. הכול יכול להיות, באמת הכול. עובדה. גם כששלחתי שירים וזלזלו בי, גם כשלא ראו אותי, הנה – בסוף זה קרה. יא־איבני, תאמין. זה שיר עם מילים קלילות ולחן שמח, אבל יש בו עומק שמתייחס לאמונה. אם אתה מאמין בקב״ה, אתה יודע שהוא יכול לעשות הכול. הייפלא מה׳ דבר?״.

שיר נוסף שקרוב לליבו במיוחד הוא זה שנתן לאלבום את שמו: 'פנינים'. כך הוא כותב ושר: ׳מסתיר דמעות בתוך מעיל כי מה יכול בי להכיל/ את כל ההסתרה/ בלי ציפיות אין אכזבות אבל תמיד יש חלומות./ זה לא משאיר ברירה/ לתת בראש לפחד ולפרק ספק/ כי שני כוחות ביחד יעירו לב שותק.// כי כמו פנינים אני ואת חיים במים/ כמו פנינים שמחכות להתגלות/ כמו פנינים יורדות דמעות על לחייך/ כמו פנינים אני ואת שומרים סודות׳. ״אולי זה מוזר לומר, כי אני דמות ציבורית, אני מוכר, מתראיין, אבל אני מרגיש שיש בנו, גם בי, הרבה יותר נסתר מגלוי. שעוד לא לגמרי גילו אותי״. בשלב הזה אני מציעה הסבר: קובי הזמר אכן מוכר, אבל כמו בסרט, קיים מישהו נוסף – קובי אפללו 'לא הזמר'. אפללו מחייך למחשבה.

מה אתה מאחל לאלבום?

״שיגלו אותו. האתגר הכי גדול לאומנים בגילי זו החשיפה״.

איתך זה אמיתי

אפללו מתגורר בגבעתיים יחד עם אשתו, אמילי, ובִּתו אריאל.

הפכת לאיש משפחה בשלב מאוחר בחייך…

״מאוחר מאוד!״ קוטע אותי אפללו, שפגש את אשתו בגיל 39.

אתה מרגיש שהזוגיות והאבהות השפיעו על האופן שבו אתה יוצר מוזיקה?

״כשאתה אבא, אתה חווה אהבה שלא ידעת שקיימת. משהו לא נתפס. זה פתח לי חדר חדש בלב, לא חדר, אולם. לא אולם, עולם. עולם ומלואו. והדברים האלה זורמים אל תוך היצירה״.

יש נשים שהשפיעו עליך במיוחד, בחיים או ביצירה?

״קודם כל, אימא. היא שרה בנעוריה, ושרה בבית כל הזמן. את שיעורי השירה הראשונים היא נתנה לי. היא כל הזמן הביאה מוזיקה הביתה, וגם את האמונה בעצמי. לא להיכנע, להאמין במוצר שלך, זו לגמרי רוח גבית שהייתה לי מההורים. מאמילי, אשתי, למדתי לראשונה מה זה לחיות בשותפות. לא לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. זה מה שקורה לך כשאתה מתאהב, אתה רוצה לעבוד באושר של הצד השני. והבת שלי אריאל לימדה אותי מה זו אהבה שלא תלויה בדבר. שלוש נשים״, אפללו מסכם, ״אימא, אישה ובת. הנשים של חיי״.

בהיבט המוזיקלי, הוא מספר על יוצרת אהובה שלמד ממנה הרבה. ״זכיתי לעבוד קצת עם אהובה עוזרי ולשיר באלבום האחרון שלה. היא הייתה אישה מדהימה. עם כל מה שעברה וכל מה שאיבדה – נשאר החיוך הזה. היא המשיכה להופיע, המשיכה לכתוב. העבודה איתה הייתה מדהימה. מאוד מלמדת. היא לימדה אותי שלכל שיר יש פעימות לב. את זה אני תמיד זוכר. לפני שאני ניגש לשיר אני מקשיב לפעימות הלב שלו, כאילו הוא בן אדם. להסתכל על השיר ולהבין שאתה עובד אצלו, לא הוא אצלך. לראות מה הוא רוצה ממך, ולא מה אתה רוצה ממנו״.

אישה משמעותית נוספת בחייו של אפללו היא הסטנדאפיסטית ליטל שוורץ, שאיתה הוא מעלה בשנתיים האחרונות מופיע משולב של מוזיקה וקומדיה.

שיתוף פעולה מפתיע. איך הוא נוצר? 

״אני מלא הומור עצמי, קצת ציני. זו לא תכונה שמצפים שתהיה לי, לא תכונה שהדמות שלי משדרת, אבל מי שמגיע להופעה קולט שיש בי גם צד מאוד שטותניקי שמסתכל על העולם בהומור. זה אולי מנגנון הגנה שפיתחתי, או תכונה כללית של יהודים. פעם רובין וויליאמס השתתף בטוק־שואו גרמני, והמנחה אמרה לו: 'רובין, בגרמניה אין הרבה הומור, למה אתה חושב שזה כך?' והוא ענה: 'כי הרגתם את כל המצחיקים'. בהופעות אני מדבר ומשתף, צברתי הרבה סיפורים עם הזמן, כל מיני סיטואציות שיש לי מול הקהל הישראלי. אנשים עוצרים אותי ברחוב: למה אתה מוכר לי? הייתה מישהי ששאלה אותי אם אני הבן של שולה. זרמתי. ביקשה שאמסור ד״ש לאימא, אמרתי תודה. אחרי שאני משתף אנשים מציעים: אולי תעשה שיתוף פעולה עם סטנדאפיסט?״.

ההפצרות פעלו והוא חבר לליטל שוורץ, קומיקאית ישראלית ידועה, יוצרת הסדרה ״חברות״. ״גיליתי אישה מדהימה, טובת לב, מלאה ברגישות. מצחיקה, היא באמת ממש מצחיקה. נוצר בינינו חיבור טוב ואנחנו רצים עם המופע הזה הרבה יותר ממה שתכננו – הקהל פשוט ממשיך לבוא״.

לסיום אני שואלת אותו אם יש לו חלום לעתיד. בהמשך לקו שהחזיק כל הריאיון, יש לו שתי תשובות: אחת של קובי אפללו, והשנייה של קובי אפללו 'לא הזמר'. ״אני רוצה לעלות מדרגה. להגיע למקומות שבהם יש בי את הכוח לעשות יותר קיסריות, אולי נוקיה, היכל התרבות. אני רוצה שהבת שלי ואשתי יהיו בריאות, שאוכל להיות אבא ראוי, בן זוג טוב, להיות הגרסה הכי טובה שלי כאבא וכבעל. זה החלום שלי״.