מעט מן האור

שלושה שבועות של מאבק הרואי עברו מאז נפצע צביקה לביא בקרבות עזה ועד שהוכרע גופו. רעייתו טליה, שליוותה אותו בדרכו האחרונה, שואבת כוחות מהקשר העמוק ומהאהבה הגדולה שהייתה ביניהם, ובוחרת לצמוח ולהמשיך במסע החיים בעוצמה גדולה

אל טליה לביא נחשפתי באמצעות סדרת סרטונים שהופצה ברשתות החברתיות ובהם סיפרה על הזוגיות המיוחדת שלה ושל צביקה הי"ד^ײ. היא הקרינה נחישות, עוצמה פנימית ואמת מוצקה. וכמו בסרטון – כך גם מהריאיון יצאתי נפעמת. טליה (28) וצביקה הכירו במהלך הלימודים, בחודש טבת לפני כשש וחצי שנים, כשחברה משותפת שידכה ביניהם ("היא חשבה שאנחנו השניים הכי דוסים שהיא מכירה וזה נראה לה מתאים"). כחצי שנה מאוחר יותר הם נישאו, ומאז ועד מותו – מספרת טליה – אהבתם גדלה וגברה.

בשנים הללו נולדו להם שלושה ילדים: שקד בת החמש, אמיתי בן השלוש ואביב הקטנה בת החצי שנה.

צביקה, בן מושב כרמל שבדרום הר חברון, התחנך בישיבה התיכונית בקריית ארבע והמשיך לשנתיים במכינת בני דוד בעלי. לאחר השירות הצבאי חזר ללמוד בישיבה לבוגרי צבא במשך ארבע שנים. בשנתיים האחרונות שימש בתפקיד עובד סוציאלי בהוסטל עבור אנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה – הפרעה נפשית והתמכרות, והיה בעיצומם של לימודי תואר שני במסלול קליני. הוא החל את שירותו הצבאי בסיירת מטכ”ל, ולאחר מכן עבר למגלן והשלים שם שירות צבאי מלא. כלוחם בעוצבת חצי האש (551) הוא התייצב לשירות מילואים בכל קריאה.

בבוקר שמחת תורה נקרא לשמור על היישוב עם כיתת הכוננות ולקראת הערב ירד לדרום. במשך שלושה שבועות התאמן עם הצוות האהוב שלו עד שנכנס ללחימה בבית חנון.

לאחר התרעננות קצרה בבית, נכנסה הפלוגה לעזה בפעם השנייה והובילה באומץ את האוגדה בבית לאהיה. במהלך שלושה ימים ביצע הכוח מספר רב של פשיטות ואיתר תחמושת ואמצעי לחימה בקנה מידה גדול מאוד.

בבוקר יום שני, ז’ בכסלו התשפ”ד, במהלך פשיטה על בית שאותרו בו מאוחר יותר מנהרה ומשגרים ארוכי טווח, נפצע צביקה באורח אנוש.

במשך שלושה שבועות היה מאושפז בבית החולים אסותא־אשדוד, מורדם ומונשם, מטופל במסירות ונאבק על חייו. ביממה האחרונה לחייו הועבר לבית החולים איכילוב, וביום כ"ט בכסלו התשפ”ד מת מפצעיו והוא רק בן 30. משפחתו זכתה ללוות אותו בתפילות ובשירים שאהב, ולהיפרד ממנו ברכות ובעדינות שכל כך אפיינה אותו כל חייו.

צביקה היה שילוב מיוחד של לוחם ללא חת במגלן, עובד סוציאלי קשוב ורגיש ובעיקר אבא מופלא ובן זוג רגיש ואוהב.

ביקשנו מטליה לשתף את קוראות המגזין במעט מן האור שליווה את הזוגיות המיטיבה והמיוחדת שלהם.

אגוזים ושיניים

”היה לנו משחק, ‘אגוזים ושיניים’ – הקב”ה נותן לך שיניים כדי להתמודד עם האגוזים שקיבלת. תמיד חיפשנו את 'השיניים'. הפרספקטיבה הזאת היא עניין של בחירה ולוקח זמן לסגל אותה. תמיד צחקתי על צביקה שנורא קל לו לא לדבר לשון הרע כי הוא לא רואה רע באנשים. לא הייתי כזו טובה וחביבה עד שפגשתי אותו, גדלתי בתפיסה שהעולם הוא מקום מסוכן, שצריך להיזהר מהשומר בכניסה לקניון ואם יש בחנות רק מוכר גבר – עדיף לא להיכנס. צביקה לימד אותי שהעולם הוא מקום טוב. בתחילת הזוגיות שלנו הייתי מסתכלת עליו בהשתאות בכל מיני סיטואציות – איך אתה מצליח לראות טוב בדבר הזה?

אז איפה 'השיניים' בסיפור שלנו? קודם כול, אני מרגישה שקיבלתי את נתוני הפתיחה המדויקים לי: אני לא בהיריון (כשצביקה נפצע עשיתי בדיקת היריון והיא הייתה שלילית) כי כנראה היריון עלול להיות מעבר לכוחותיי עכשיו.

את אביב רצינו הרבה לפני שהגיעה, אבל לקח לנו זמן להיכנס להיריון וכשצביקה נפצע היא הייתה בת חצי שנה, בדיוק בגיל שבו היא יכולה להישאר בלעדיי עם אמא שלי, לפני שלב חרדת הנטישה.

בהתחלה הגענו לאסותא באשדוד ולא לבית חולים במרכז הארץ, כי חבר של צביקה קרס במהלך ההטסה. באסותא אשדוד קיבלנו את השקט שלנו, ופגשנו אנשים מקצועיים מאוד”.

כל פעם
קצת יותר טובים

”צביקה כל הזמן אמר שזוגות רבים את אותה המריבה כל הזמן, ולכן כדאי לנו לעשות לעצמנו טובה: כשנגיע אל אותה מריבה, נגיע אליה כמו בספירלה – כל פעם קצת יותר טובים.

הוא היה אומר שאנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן וכסף כדי להיות מקצועיים בעבודה שלנו, משקיעים בקריירה, לוקחים קורסים, קוראים מאמרים, אבל משום מה אנחנו חושבים שעצם העובדה שהתחתנו וילדנו ילדים די בה כדי להפוך אותנו לבני זוג ולהורים, בלי שום למידה ואימון בנושא. וברור שיש כל כך הרבה ללמוד. לכן ממש השקענו בלימוד ובשיפור היכולות שלנו ובהבנת הצרכים, ויכולנו לשאול את עצמנו שאלות כמו: איך אני יכול/ה להשתנות כדי להקל עליך. ועל אף הרצון להשתנות זה למען זה – ידענו שכל אחד מאיתנו צריך לקבל את האחר כמו שהוא, בלי לשנות אותו; ואחרי כל אלה השקענו במציאת המרחב שבו הרצונות שלנו נפגשים ואנחנו יכולים להגיע לפשרה".

בית של חיבוקים

”השנה האחרונה שלנו הייתה השנה הכי אוהבת. התחתנו ממקום רציונלי – ידענו שאנחנו מאוד מתאימים ואוהבים זה את זה, אבל לא היו שם פרפרים. לא ידענו כמה אפשר לאהוב לפני שנישאנו, אבל מאז ובכל חודש שעבר – פשוט אהבנו יותר. צביקה דיבר באהבה, הבית שלנו היה בית של חיבוקים.

עוד ‘שיניים’ שעוזרות להתמודד עם ה’אגוזים’ שקיבלנו – הפתיחות הרגשית שמאוד נוכחת בבית בזכות עבודתו של צביקה כעובד סוציאלי. הילדים שלנו יודעים לדבר רגשות. כך למשל, בליל הסדר השנה, שהיה מאתגר מאוד – נכנסתי בלילה למיטה עם הבת שלי, והיא אמרה לי: ‘אמא, השנה זה הכי קשה כי זאת שנה ראשונה. בשנה הבאה יהיה יותר קל’. בערב אחר הקראתי להם ספר שצביקה היה קורא להם בדרך כלל, והיינו ממש עצובים. ואז אמיתי אמר לי: ‘כשאני מרגיש עצוב אני קורא לאבא. אבא בא מעל הבית ונותן לי חיבוק בלב’. חסרונו של צביקה מכאיב לילדים מאוד, אבל היכולת שלהם לומר מה טוב ומה לא טוב להם מאפשרת לעזור ולהקל עליהם”.

לא מסכנים

”ב־7 באוקטובר צביקה, אחי ואבא שלי גויסו, בנוסף לשני אחים שהיו בסדיר. ישבנו כל בנות המשפחה אצל אמא שלי וניסינו לברר בצחוק – בסוג של הומור שחור – מי הכי מסכנה: מי שהתחתנה עכשיו? מי שהתארסה? מי שבהיריון? בתפיסה שלי, מסכנות היא בחירה. בקצה האחד יש אנשים שתמיד ימצאו סיבה להיות מסכנים, ובקצה השני נמצאים אנשים שלא משנה מה עברו – לא יהיו מסכנים אף פעם. אני רוצה להיות מהאנשים האלה, שלא מסכנים בשום מצב. ולכן גם כשצביקה היה פצוע התעקשתי לנסוע למסיבת החנוכה בגן של אמיתי, ארבע שעות הלוך וחזור. היה לי חשוב לשמור עליו מהמבטים המרחמים. הוא לא מסכן, אבא שלו יצא לקרב כדי להגן על עם ישראל”.

העיקר שהוא נמצא

”במקצועי אני מרפאה בעיסוק. בבוקר שבו צביקה נפצע, המטופל שהיה צריך להגיע אליי בשעה 11:00 לא הופיע. בזמן שהתפנה נכנסתי לחשבון הבנק, ראיתי שיש כסף מיותר ותרמתי לארגונים שידעתי שצביקה ישמח לתרום להם. ארבעים דקות אחר כך התרחש הפיצוץ וצביקה נפצע.

הטיל שגרם לפיצוץ הוא מסוג שלא משאיר זכר מהנפגעים. מהרגע שהוא נורה ועד שהוא פוגע עוברות שבע שניות בסך הכול. אני חושבת שצביקה קלט משהו בשניות האלו ורץ – אותן שניות נתנו לנו זמן להיפרד.

זכינו להיפרד בהדרגה ורצף האירועים ריכך את הפרידה. בספר ‘ימים נוראים’ ש"י עגנון כותב: ‘ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה’. אני מרגישה שלאורך כל חיי, מהרגע שבו נולדתי, נבנה הבסיס שמפעיל אותי כיום. כשצביקה נפצע הייתה לי תחושה שהעיקר שהוא נמצא, שהראש שלו פה. לא משנה שיהיה נכה. מבחינתי צביקה הוא צביקה, צביקה שיכול הכול. הדברים שהיו משמעותיים עבורי עדיין שם והיה לי שווה להמשיך להילחם. אמרתי לו: ‘אתה אחראי לחיות ואני אחראית על איכות החיים. זה יהיה מסע ארוך, יש לי סבלנות ויש למה לחכות’. אבל בלילה היחיד שבו ישנו באיכילוב, באותה יממה שבה נפטר, עברה בי המחשבה שבשבילי הכי טוב שהוא יקום, אבל אולי זה לא מה שיהיה הכי טוב בשבילו”.

זה רק אתה ואני

”לאורך כל התקופה ניסו להעיר אותו, אבל הגוף שלו פירק את חומרי ההרדמה לאט מאוד והוא לא התעורר בין הניתוחים. פתאום, אחרי הניתוח הגדול, הוא פקח עיניים והמבט שלו היה ממוקד, ובכל פעם שקראתי בשם שלו העיניים נפקחו עוד יותר. ביקשתי ממנו שיפתח ויסגור את הפה, שאראה שהוא איתי, כי ללחוץ את היד הוא לא הצליח, הוא היה חלש מדי. ובאמת הוא פתח וסגר את הפה לפי הבקשה שלי
ומיקד את המבט.

ראיתי בעיניים שלו שהוא איתי ואמרתי לו שהוא חייב לקום, שאני מחכה לו, שהילדים מחכים לו. אמרתי לו שהוא החבר הכי טוב שלי ושהוא לא יכול להשאיר אותי פה לבד, שמבחינתי שום דבר לא השתנה. אני אותה טליה והוא אותו צביקה. הרגשתי שאנחנו על קו הזינוק של מרתון מטורף, כמו באירוסין – כשהזוגיות הופכת להיות שייכת לכולם ולכל אחד יש מה להגיד ולהתערב, מה צריך לקנות ומה אוכלים בחתונה, ויש את הרגע בבוקר, אחרי שאתה סוגר את הדלת וזה רק אתה ואני על הספה. זה היה החזון שלי. וכשאמרתי לו ששום דבר לא השתנה זלגו לו דמעות משתי העיניים. בדיעבד, ככה נפרדנו”.

זה באמת נגמר

”בהתחלה הייתי אופטימית בדרך שאינה אופיינית לי. האמנתי שיהיה בסדר ואפילו קניתי לו טלית חדשה, שתהיה לו לתקופת השיקום. באותו שלב המצב הרפואי של צביקה עוד היה הפיך, והרי הקב”ה הוא כל יכול. ואז הרופא אמר לי שהוא ראה ב־CT שצביקה כבר נמצא במצב של מוות מוחי, שזה באמת נגמר. הבנתי שהמשימה שלי היא לעזור לצביקה לעזוב את העולם בדרך הכי יהודית, הכי נכונה, כמו שהוא דאג לחיות. רציתי לוודא שהצוות הרפואי עושה כל מה שאפשר, שהם נלחמים עליו. ובאמת הרגשתי שהם ואנחנו עשינו כל מה שיכולנו לעשות, שלא היה צומת שבו פנינו בדרך לא נכונה.

לבקשתי, הרב פרופ' יגאל שפרן בירר את מצבו של צביקה עם מנהל המחלקה ואחר כך אמר לי שמבחינה הלכתית התשובה ברורה יחסית, כמעט ולא היו ספקות לגבי ההמשך ומה שעלינו לעשות. כמה מתאים לצביקה לסגור את הפינות עד הסוף.

ביממה האחרונה שלו, במעבר מאסותא לאיכילוב, לא חיברו אותו לכל מכשירים והוחלט לא לחדש לו את התרופות. וזה היה נס חנוכה שלנו, כי כל אלו היו מאריכים את הפרידה".

להיפרד ב”אחד”

"זאת הייתה סיטואציה הזויה. ישבנו מול המוניטור וחיכינו לקו הישר שמסמן את הסוף. רב בית החולים הגיע ואמר לנו שזו זכות ומצווה ללוות את המת מהעולם, לא הרבה אנשים זוכים ללוות את אהוביהם או להיות מלווים על ידם. עמדנו סביב המיטה שלו במשך למעלה מארבע שעות, שרנו שירי סעודה שלישית שהוא מאוד אהב, הבטחנו הבטחות ונפרדנו.

הרופאים הסבירו שצביקה ייפרד מהעולם עד שתפוג השפעת התרופה שהוזרקה לו, כלומר במהלך שלוש השעות וארבעים וחמש הדקות הבאות. אבל הזמן נגמר וצביקה לא הלך, הוא החזיק את היותו איתנו ממש חזק. הדופק ירד לאט לאט, פעימה אחר פעימה. הרופאים הנחו אותי מתי להגיד 'שמע ישראל' וכשהגיע הרגע – יצאה נשמתו ב'אחד'. צביקה סגר את מעגל החיים בשלמות. נשקתי לו ויצאנו מהחדר.

בדיעבד אני חושבת שהפנמתי לחלוטין שהוא לא כאן כי ראיתי בעיניים את הרגע שבו הוא עזב את העולם, לכן אין לי ספק שהוא לא יחזור. ובכל זאת הייתה פעם אחת, בערך חצי שנה אחרי שנהרג, כשחזרתי לעבודה והטלפון שלי רטט. לרגע אחד חלפה בי מחשבה שצביקה השאיר לי הודעה”.

לדבר גם את המובן מאליו

”החברים של צביקה הוציאו מגנטים עם מבחר ציטוטים של משפטים שאמר וכל כך אפיינו אותו. אחד מהם היה: ‘באהבה – צריך כל הזמן לדבר, גם את המובן מאליו’. ובאמת, אחד הדברים המיוחדים בזוגיות שלנו היה שהיינו מדברים על הכול. גם טוב וגם רע, גם את מה שלכאורה מובן מאליו, כי שום דבר לא ברור או מובן מאליו. ולא צריך לחכות שאחד מבני הזוג ימות כדי לכתוב כמה אוהבים.

אצלנו זה התחיל עוד לפני החתונה, כשבאחד הדייטים הייתה לנו התערבות: מי שמגיע אחרון הביתה צריך לשלוח לשני מכתב אסוציאציות, בלי מחיקות, איך שיוצא. זה היה רעיון של צביקה, הוא היה מאוד יצירתי. אני כמובן הפסדתי וכתבתי לו מכתב, והוא התרגש וענה לי במכתב. כך יצא שהתחלנו לכתוב זה לזה מכתבים עוד לפני שהתארסנו, ויש לנו למעלה מחמישים מכתבים כבר מהתקופה ההיא”.

אין תחושת החמצה

”האם יכולה לעלות תחושת החמצה על העבר שהיה או על העתיד שיתקיים בלעדיו? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, והתשובה היא שחיינו על ספידים, הספקנו הרבה, הקשר שלנו היה גם עמוק וגם אינטנסיבי, ולכן אני לא מרגישה פספוס. אני מרגישה שחווינו עולם שלם.

צביקה הספיק כל כך הרבה בשלושים השנים שהיה פה. זכיתי להיות אשתו במשך שש שנים, ואלו היו שנים משמעותיות מאוד. הוא היה אבא ובן זוג אוהב ומסור כולו אלינו, וקשה לי לחשוב שהוא לא יהיה עם הילדים בחוויות החיים המשמעותיות. יחד עם זאת, אני מזכירה לעצמי שאף אחד לא הבטיח לי שהוא יהיה איתנו לנצח.

כשהוא נפצע החובש שטיפל בו חשב שזה הסוף, והפציר בו לומר מילים אחרונות. צביקה, בשארית כוחותיו, הצליח להגיד רק מילה אחת: ‘אהבה’, וזה אומר הכול”.

איש עובד

”כשאני מדברת עליו יכולה להיווצר תחושה שצביקה היה אדם מושלם, ואני יודעת שהוא לא היה אוהב את זה. הוא ידע שהוא לא מושלם, אני ידעתי שהוא לא מושלם, אבל מה שייחד אותו היה עצם היותו איש עובד. הוא עבד כל הזמן קשה מאוד כדי להיות אדם טוב יותר, והעבודה התבטאה בדברים קטנים, בחוויות הצלחה קטנות, במעשים היומיומיים. הוא האמין שזה לא הכול או כלום, כי גם אם עשית צעד קטנטן לטובת היותך אדם טוב יותר – כבר השתפרת והרמת את עצמך. אני חושבת שאם כל אחד היה לוקח את המשימות הקטנות שצביקה השאיר, העולם היה הופך למקום טוב יותר”.