עולם חדש וטוב אני אתן לך

את השיחה שקיבלה מבתהּ, רומי, בשבעה לאוקטובר היא לעולם לא תשכח. מרחוק ליוותה אותה במצוקה, בפציעה, ברגעי האימה ובחטיפה לעזה. מאז מירב לשם־גונן עושה הכול כדי שהילדה שלה תחזור הביתה עם כל החטופים. בדרך היא פותחת לבבות, מבקשת להיטיב את המבט שלנו זה על זה, ואוחזת חזק מאוד בת

אין ספר הוראות לאימהות של חטופים

לשם־גונן (55) היא אם לחמישה, גרושה ובזוגיות. עד לפני שנה ומספר חודשים היא התגוררה בכפר ורדים שבצפון, ועסקה בליווי עסקי לנשים. ״הרבה נשים לא מאמינות שהן יכולות לנהל, למרות שבדרך כלל הן אלה שמנהלות לוגיסטית את כל הבית. התפיסה היא שהן לא טובות עם כסף, או שהן מפחדות, או שטכנולוגית הן לא מסתדרות. ראיתי ששם אני חזקה וטובה, ומאוד נהניתי מזה״. היא לא שיערה שכישורי הניהול והפיתוח שלה יהפכו משמעותיים כל כך כשתהפוך לחלק מצוות ההקמה של מטה משפחות החטופים. ״הייתי אזרחית סוג ד׳״, היא מחייכת. ״לא רואה חדשות, לא יודעת מה קורה במדינה. באמת לא הבנתי מה היה הסיפור של כל הרפורמה, התנתקתי מזה לגמרי״.
את בוקר השבעה באוקטובר העבירה על הקו עם בתה רומי, שנמלטה מהמסיבה ברעים. את השיחה האחרונה ממנה קיבלה בשעה 10:31, והיא נפתחה במילים הנוראות: ׳אימא, ירו בי, ואני מדממת. כולם באוטו מדממים׳. רומי הייתה ברכב עם בן שמעוני, גאיה חליפה ואופיר צרפתי. הרכב היה מוקף מחבלים. ״היה שם קרב קשה מאוד מול כיתת הכוננות של עלומים. ואת שומעת הכול, הכול, את חרחורי הגסיסה של אופיר, ואת אופיר אומר לה: 'תנסי לברוח, תצאי', והיא אומרת לו: 'אני לא יכולה'״. גאיה ובן נרצחו במקום, אופיר נחטף לעזה וגופתו הוחזרה ביום ה־55 למלחמה. ״זו הייתה שיחה של 45 דקות כמעט. הדבר הכי קשה ומתסכל שקרה לי אי פעם. חוסר אונים. את מדברת איתה בטלפון, ואת שומעת את כל הסרט האיום הזה, ואת לא יכולה לעשות כלום. צלצלנו למשטרה, הם אמרו לנו: יש לנו 3,000 שיחות כאלה. צלצלנו לצבא, רצינו לשלוח מסוק, הם אמרו לנו: יש לנו משימות דחופות יותר. אני חושבת שהם לא הבינו לגמרי במה מדובר. בדיעבד אנחנו יודעים שהגיע לשם מסוק עם צוות של שלדג, ונהרג שם חייל, עידו רוזנטל, אבל זה היה אחרי שרומי נחטפה״.
השיחה האחרונה של רומי התפרסמה והפכה לכלי משמעותי במלחמת ההסברה. בחודשים הצמודים לשבעה באוקטובר לשם־גונן השתתפה ביותר מ־1,500 ראיונות לכלי תקשורת מקומיים ובין־לאומיים.

נורא מפחיד להתקשר למשטרה, למוסדות שאנחנו רגילים לסמוך עליהם, ולהבין שהסיטואציה כל כך קיצונית עד שגם הם לא יכולים לעזור.
״אני לא כועסת, אני לא במקום של לכעוס. אם אני לרגע לוקחת אוויר, אני מבינה שלשם הובלנו את עצמנו. אני לא באה בהאשמה. גם לא כלפי עצמי, זה לא עוזר. אני לא יכולה לחשוב על מה שלא עשיתי אז, אלא רק על מה שאני מתכוונת לעשות היום. גיליתי שבכל פעם שאני יושבת בשקט ולא עושה, אני מקבלת על הראש״.
ואכן, כבר מעל שנה קשה לתפוס את לשם־גונן ברגע של אי־עשייה. בחודשים הראשונים היא לקחה חלק משמעותי בתהליך ההקמה והניהול של מטה משפחות החטופים. ״ממש במקרה״, היא מתארת, ״כי הלבד הוא נוראי. חוסר האונים, את לא יודעת מה לעשות. אין אף ספר שאומר: אלה הצעדים שאימא של חטופה צריכה לבצע. עברנו אירוע שאף אחד במדינה לא חווה אותו״. במסיבת העיתונאים הראשונה פגשה את רונן צור, יו״ר המטה לשעבר, וחברה אליו. ״באותו יום, בתשעה באוקטובר, קם המטה. נתנו לנו משרדים בברקוביץ׳, ישבתי בכניסה, היה שולחן עגול כזה, וכל אדם שהגיע – הייתי ה'וולקאם טים'. להכיר מי הוא, מה הוא, ולאט לאט לחבר: אלה משפחה, אלה חברים. רונן הביא אנשי מקצוע, וב־11 בנובמבר כבר היו אלפי מתנדבים בכל המחלקות״.
הרגשת שהעשייה מנעה ממך לשקוע?
״אני לא אדם ששוקע. בעתות מצוקה אני הופכת להיות מאוד Doing. אני לא מזניחה את ה־Being היום, אבל בזמני לחץ אני פונה לעשייה. מה שחשבתי שצריך לעשות – עשיתי. להגיע בשבע בבוקר ולטאטא את המשרדים – עשיתי״.
אחרי כמה חודשים אינטנסיביים בצוות הניהול של המטה, היא החליטה לקחת כמה צעדים אחורה. ״לא באתי כדי לנהל עמותה, באתי כדי להחזיר את הבת שלי. כשהבאנו יו״ר, יכולתי לעצור ולחשוב מה אני צריכה לעשות. במה אני טובה״. את התחושה האישית של הצורך בשינוי ליוותה ההבנה ההולכת וגוברת שהמאבק לשחרור החטופים חייב לצאת מגבולות מרכז הארץ. "התחוור לי שאנחנו הולכים ומבוססים בביצה התל אביבית. אני בכלל צפונית, אני שונאת את כל הגישה של ׳תל אביב, תל אביב, בואו לתל אביב׳, אף פעם לא הבנתי את זה. הדרך מכפר ורדים לתל אביב היא בדיוק אותה דרך מתל אביב לכפר ורדים. זה אותו מרחק. במציאות שנוצרה הרגשתי שיש חצי מדינה שרוצה את החטופים ואומר ׳בכל מחיר!׳, וחצי אחר שרוצה את הניצחון המוחלט. לא הצלחתי להבין את זה״.

נערות יחפות ושאלות נוקבות

כדי להבין ולהכיר, וכדי ליישב את המתח שחשה בין המסירות למאבק לבין הניתוק של חלק מהעם ממנו, נסעה לשם־גונן לכל קצוות הארץ. ״כמה שיותר רחוק, לפגוש את האנשים. התחלנו עם דימונה, המשכנו עם באר שבע, ואז הוזמנו למגדל עוז, וזה היה מדהים. הגענו לשם, החדר היה מפוצץ בנות יחפות. זה הזכיר לי את כליל. ב'כברי', התיכון האזורי שבו הילדים שלי למדו, כלילניקים הלכו יחפים. כשראיתי אותן ככה פתאום הרגשתי מאוד בבית. והבנות לא עזבו אותי, היו להן שאלות נוקבות: אבל מה עם המחיר? מה עם העתיד? מה איתנו? צריך לחשוב על החיים שלנו! הן לא הלחיצו אותי עם השאלות האלה. זה אִתגר אותי. הן היו ילדות כאלה חמודות והביעו את התשוקה שלהן שהחטופים יחזרו, סיפרו על התפילות שלהן, ראינו בכל בית המדרש את התמונות של החטופים״. הביקור במדרשה במגדל עוז התניע סדרת מפגשים בכל רחבי יהודה ושומרון, שמתקיימים עד היום.
בתוך הנסיעות, השיחות והפאנלים, לשם־גונן החלה להבין את התפקיד שלה. ״היה איזשהו רגע שבו פתאום היה לי שקט כזה, והרגשתי: אני יודעת מה צריך לעשות כדי לשחרר אותם. ואני יודעת שהמחשבה הזאת יומרנית, אבל פתאום הרגשתי שאני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות בשבילם. אנחנו צריכים להיות כולנו יחד. להציג את הדרישה שלנו יחד, וזה מה שיחזיר אותם. אם אנחנו, עם ישראל, נצליח להתגבש יחד מאחורי המסר הזה, נצליח למצוא גם את קו האמצע בשאר נקודות המחלוקת שלנו. אמרו לי – אבל אתם רוצים ׳בכל מחיר׳. עניתי – מה זה בכל מחיר? ברור שיש גבול למחיר. מה, אני אתן את הילדה שלי, את ירדן, במקום רומי? גם את הילדה שלך אני לא מוכנה לתת. זה לא בכל מחיר! בואו נדבר רגע במילים אמיתיות, לא בכותרות. תסבירו לי מה זה ׳הניצחון המוחלט׳? בואו נכמת את זה, בואו נדבר על זה. ואז נוצר משהו נורא חזק. זה לא שבאתי לשכנע אנשים לשנות את דעתם, באתי להבין. והם באו להבין גם״. בכל נסיעה מלווה אותה בן זוגה, אסף אברמוביץ. ״מאוד עוזר שיש לי בן זוג שאוהב לנהוג ולא פוחד לנסוע לאף מקום״, היא אומרת.
לשם־גונן ביקשה לפוגג את התפיסה שלפיה המאבק לשחרור החטופים משתייך למחנה פוליטי מסוים. ״הפכו אותנו להפגנות, למדורות, טוב שלא ציירו אותנו עם קלשונים״, היא צוחקת. היא פועלת לקירוב ולאחדות. למשל, בפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה ב־7 בדצמבר, כתבה כך: ״מבקשת בכל לשון של בקשה: רומי שלי היא ילדה של שלום וחיבורים, רואה אנשים כשווים לה והיא שווה להם. בבקשה להניף את תמונתה של רומי שלי רק באירועים שמקדמים חיבור בין חלקי העם״. בהמשך היא מתארת את הלו״ז שלה באותו שבוע: ״בין בית אל לגבעת חיים איחוד, בין אלון שבות לאשקלון, בין מצפה רמון לכיכר החטופים, נזכרתי שיש כל כך הרבה מציאויות שונות בישראל… והאנשים, אוי האנשים, שהמשותף להם הוא לב ענק, והרצון לראות את החטופים והחטופות כבר בבית. כששולחים יד בתוך העם שלנו, בד״כ נפגוש יד מושטת לשלום. המהות שלנו היא דומה, הערכים של רובנו יושבים באותו מקום: אהבת אחים, קדושת החיים וערבות הדדית״.

אבל לצד העשייה בעולמות האחדות, היא לא מוותרת על המסר הברור: כדי לראות את החטופים בבית נצטרך לדרוש עסקה. ״היו כאלה שחשבו שמיטוט החמאס יביא את החטופים, שאם נאיים עליהם מספיק הם יצאו עם דגלים לבנים. הרצח של ששת החטופים טלטל את המחשבה הזו. חמאס לא יצא ויכרע על ברכיו, אין דבר כזה. זו מלחמת דת. במצדה אנשים לא כרעו על ברכיהם, הם העדיפו למות. זה מה שיקרה כאן, צריך להבין את זה״.
סיפרת שביקרת בהרבה התנחלויות, פגשת מגזרים שלא הכרת באופן אישי. מה למדת על המגזר הדתי־לאומי?
״כבר מהמפגש הראשון ראיתי את הערכיות של האנשים, את הלב הפתוח. את מגיעה ליישוב כמו כרמי צור, שרגע לפני כן היו שם פיגועים, והם מקבלים אותך עם שני סירים. מישהי מהיישוב מגיעה אליי ואומרת: 'רק אם זה בסדר, אני אביא 101 חבושים, ורק אם זה בסדר, אני אשים פה תפילה להתרת אסורים, ורק אם זה בסדר, אני אדפיס את הרשימה של החטופים, וכל אחד ייקח חטוף להתפלל עליו, רק אם זה בסדר…'. זה כל כך שימח אותי. וכל היישוב מגיע. כל היישוב. ונותנים כבוד. מבחינתם, עשיתי את המאמץ להגיע אליהם. ואני מרגישה ההפך, שהם עשו מאמץ לפגוש אותי. אני לא חושבת שהוגן לקרוא לזה ׳התנחלויות׳. רוב היישובים קיבלו עזרה או אישור תוכניות להתיישבות מהמדינה, מתוך הבנה שהם מגינים עליה בגופם. זה מה שרומי עשתה. לא מבחירה, אבל בשבעה באוקטובר הבת שלי הייתה מגן אנושי על נתיבות ועל אופקים. צריך לזכור את זה. יש מי שבוחר לשבת שם בידיעה שהוא חשוף לפיגועים ברמה היום־יומית. את מגלה ציבור ערכי, מודאג. מפוחד אפילו, לפעמים, ותוהה מה יקרה לו. ציבור שאכפת לו מאוד, ועם זאת נעלב עד עמקי נשמתו שלא רואים את התרומה שלו. שמקטלגים אותו כחסר לב, או כמקַדֵש מוות. זה נוראי בעיניי״.
מה נותן לך כוח להמשיך בעשייה הזו?
״קודם כול, אני רואה את הפירות כל הזמן. את יושבת עם רב ידוע במשך שלוש שעות, ובסוף הוא אומר לך 'תקשיבי, נתת לי זווית חדשה של הסתכלות', והנה, נולדת לה עצרת, או נולד מפגש לציבור. יש פידבק גדול מאנשים שאני פוגשת, מקהילות. היה אצלי משפיען השבוע, מאוד מוכר. הוא אמר לי: תקשיבי, פעם ראשונה שאני מרגיש איזושהי תקווה. אבל צריך לזכור: יש לי ילדה בעזה, אין לי באמת פריווילגיה לעשות משהו אחר. יש לי גם ארבעה ילדים בבית שמסתכלים עליי כל הזמן, ובמובן מסוים אני חושבת שהמבט שלהם אומר: אני רואה עכשיו מה הייתי עושה אם אני הייתי זה שנמצא שם. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתנהג אחרת״.

שולחת אור

בחולצה של לשם־גונן נעוצה סיכת החופש, אבל בגרסה קצת אחרת: הסיכה שלה מנומרת, כמחווה להדפס האהוב על רומי. אם תחפשו ברשתות את ההאשטאג "מנומרומי״ תוכלו לראות מגוון נשים שנענו לבקשת המשפחה ללבוש מנומר בימי רביעי, להצטלם ולתייג את עמודי המאבק לשחרור. מוזמנות להצטרף.
איזו אישה היא רומי?
״רומי מצחיקולה כזאת. אני מרגישה שאני כבר ממחזרת את הסיפורים עליה, אני כל כך רוצה שיהיו חדשים. כבר שנה וחודשיים שאין לי ילדה״. היא נושמת וממשיכה, וחיוך מתרחב על פניה כשהיא מוסיפה ומתארת: ״רומי ילדה מצחיקה מאוד. קודם כול היא יכולה להיות אהבלה ברמות, וזה קורע. היא דיסלקטית, היא יכולה לקרוא דברים לא נכון, ואז היא צוחקת מזה. יש לה נחישות, כשהיא בוחרת מטרה, אי אפשר עליה. יש לה המון כוחות״.
נשמע שהיא קיבלה את זה ממך.
״אני חושבת שהיא קיבלה את זה מעצמה. היא באה עם זה לעולם, עם הכוחות והעוצמות האלה, אני רק לא קלקלתי. יש לה נפש מאוד שובבה, סקרנית, רוצה לבדוק ולגלות, מוכנה להעז ולהתנסות. יש לה מלא חברים, מלא. אי אפשר שלא, כי היא כזאת מתוקה. היא נורא אוהבת ימי הולדת, היא מקדשת את ימי ההולדת של החברים שלה, ואחר כך נורא מתבאסת כי אי אפשר להגיע לרמת ההשקעה שלה״.
השנה הגיעו כ־3,500 איש ליום הולדתה ה־24 של רומי, שהמשפחה ציינה באירוע במרכז פרס לשלום. ״בהתחלה חשבנו להסתתר, לא לגלות שיש לה יום הולדת. ואז הדובר שלנו אמר, רק תחשבו על הסיכוי שיש טלוויזיה איפה שהיא נמצאת עכשיו, ואולי היא תראה שכל כך הרבה אנשים הזכירו אותה ותדע שחושבים עליה. וזה מה שעשינו. לא היה מקום על הרחבה. היה מדהים״.
את מזכירה הרבה את העובדה שהיא אישה של חיבורים ושל קשרים.
״ממש. לפני תחילת הלימודים בתיכון הייתה לנו שיחה מקדימה עם היועצת. כשהיא שאלה את רומי אם יש לה שאלות, רומי רק ביקשה לדעת: ׳תגידי, המחנכת שלי, היא מחבקת?׳ זאת הייתה השאלה שלה! והיא קיבלה את המחנכת הכי מחבקת בעולם. היא ילדה של מגע, ילדה של אימא: אימא תלטפי לי את השיער, אימא שבי לידי״.

מה את הכי מתגעגעת לעשות יחד איתה?
״הכול, הכול, הכול. להריח אותה, לנשום אותה. להכין איתה אוכל ביום שישי. היא תמיד מוצאת מתכונים כאלה, מסובכים ומורכבים, ונורא כיף לעשות אותם יחד. לשתות איתה קפה, לשמוע את הסיפורים שלה. שתקום בבוקר, שתשב מצוברחת על הספה ותראה טלוויזיה, הכול״.
לשם־גונן מספרת שזו לא הפעם הראשונה שבה היא נאבקת על חייו של אחד מילדיה. אדם, בנה הצעיר, חלה בסרטן כשהיה קטן והחלים. ״כשהוא אובחן, הכול קרה מהר מאוד. בשבת היו סימפטומים, ביום ראשון הלכנו לרופא, והכניסו אותו לניתוח כבר באותו שבוע. אני זוכרת שכשסיפרו לנו אדם ישב עליי, עם הפנים אליי, כל כך קטן. הרגשתי כאילו מישהו לקח את עולם הבדולח שלי ופשוט ניפץ אותו. ככה, לא נשאר כלום. את צועדת ואת לא יודעת אם זו רצפה או לא רצפה. שם למדתי שבחיים אין שום ודאות. את לא יודעת איך תקומי מחר בבוקר".
היום, איך את מחזיקה את חוסר הוודאות?
״היום אני מסתכלת על זה בצורה קצת שונה. אני עושה את ההפרדה בין המציאות שאני חיה בה ושאני יכולה לנהל אותה, לבין המציאות שרומי חיה בה, שאין לי שום יכולת לשלוט עליה. התפקיד שלי הוא לעשות כל מה שאני יכולה במציאות שלי כדי לוודא שיחזירו אותה. ובמציאות שלה, אני צריכה לסמוך עליה שיש לה את הכוחות ואת הכלים לעבור את זה. הדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה להגיד לה שאני סומכת עליה, לשלוח לה אור, ולוודא שהרבה אנשים שולחים לה אור״.
מה את לומדת על עצמך בתקופה הזו?
״קודם כול, למדתי לבקש עזרה. לא הייתי טובה בלבקש עזרה לפני השבעה באוקטובר. למדתי גם לכבד את היכולת שלי להיות באמצע. לא על הגדר, אבל כן באמצע, במקום שבו אני יכולה לראות את כל הדעות״.
מקום מורכב לעמוד בו.
״כשזה חלק ממי שאת, זה טבעי. אבל הייתה לי ביקורת על עצמי בעבר, שאני עומדת באמצע ולא מחליטה. מאז הבנתי שבמצבים מסוימים, היכולת להסתכל על הדברים ולראות אותם כשלמים ולא כחלקים היא חשובה. אני באה מהצפון ויש שם מציאות אחת, ואני נמתחת עד הדרום כי יש לי שם ילדה, ויש שם מציאות שונה. ובדרך יש את כל המרכז, ואת הפריפריה וההתיישבויות, אני מסתכלת על זה כמו על ראייה של כל הארץ. צריך להיות מסוגלים להסתכל על כולם, אבל בלי לשפוט".
במהלך הריאיון לשם־גונן צוחקת ואני תוהה אם זה אמור להפתיע אותי פחות. חשבתי שאפגוש אישה שבורה ועצובה, אבל פגשתי אישה נחושה. מלאת חיים, מלאת תקווה. כשאנחנו משוחחות אני חושבת לעצמי שהיא אחת הנשים הכי מרשימות והכי חמימות שפגשתי, באותה עת.

להביא את רומי הביתה

כחלק מהעשייה שלה, לשם־גונן מבקרת במכינות, באוניברסיטאות ובמוסדות חינוך רבים נוספים, ומדברת אל הדור הצעיר.
״מדברים הרבה על אהבת חינם, ואני אף פעם לא אהבתי את המשפט הזה. אני אומרת: צריך לתרגל אהבת אחים. יש לי אחות אחת, אנחנו לא תמיד מסכימות על הכול, אבל אנחנו תמיד מדברות. אני חושבת שצריך ללמד שכל עם ישראל אחים ואחיות, כולל מי שלאו דווקא יהודי אבל החליט להיות חלק מהסיפור שלנו, וכל אחד מאיתנו רואה את המציאות באופן אחר מעצם היותו אדם אחר. אם אלוקים היה רוצה שנחשוב אותו הדבר, הוא היה בורא אותנו זהים. אבל אנחנו לא זהים, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להקשיב למחשבות השונות של האחר ולקבל את האפשרות שהוא צודק״.
לדבריה, את ההבנה על חשיבות קבלת מבטו של האחר למדה בתהליך הגירושים שעברה. ״כשהתגרשנו חשבתי שלי יש הרבה יותר זכויות על הילדים מאשר לו. הרי אני תמיד הייתי איתם. פתאום צמחה לו דעה, והוא היה צריך גם להשמיע אותה. ואז גיליתי שלפעמים הוא צודק, שזה הכי מעצבן״, היא מחייכת. ״דווקא כשמתגרשים צריך לדבר הכי הרבה. צריך לזכור את זה. כישראלים, חשבנו שאם אנחנו ׳מתגרשים' וכל אחד נמצא בקהילה שלו אז לא צריך לדבר, ולא מעניין מה אומר השני. להפך, אחד יכול לשרוף את השני על מה שהוא אומר. ומה שקרה זה ששרפנו את המדינה במו ידינו״.
גם האימפקט החינוכי של המאבק משמעותי. ״צריך לזכור שעכשיו אנחנו בונים את העתיד של הצעירים. והערכים שננחיל להם, המילים שבהן אנחנו משתמשים יקבעו את מי שהם יהיו. זו הסיבה שבגללה אני נזהרת מ׳בואו נשרוף את המדינה כדי שהם יחזרו׳, ומהצד השני נזהרת מאוד מהאמירות שפורום תקווה מציע, כמו ׳בואו נעשה כאילו החטופים לא חשובים לנו כדי לסייע במשא ומתן׳. ילדים לא יכולים לקלוט את ה׳כאילו׳, גדל כאן דור שעלול לחשוב בטעות שיש אנשים שחשובים פחות מאחרים. זה הכי מנוגד ליהדות: בדתות אחרות יש קדושים, ולפי היהדות כל בני האדם שווים״. גם עבור רומי, מספרת לשם־גונן, ערך השוויון הוא משמעותי. ״היא רואה את כולם כשווים, וזה התבטא בין השאר ביחס לבוסים שלה בעבודה. מישהי סיפרה לי אתמול על בחורה שעבדה עם רומי באותה מסעדה. הבוס אמר לה: את לא יכולה להגיד ללקוחות ׳בדוק׳. ורומי אמרה לו: סליחה? בדוק שאני אגיד בדוק!״.
את חושבת שהאחווה תביא את רומי הביתה?
״אני חושבת שהכוח של הביחד יביא. זה כמו לצופף חזרה שורות. איכשהו ממש התפוררנו. כשקרתה ההתרחקות הזאת בינינו, החלוקה לקבוצות־קבוצות־קבוצות, האויב פשוט נכנס דרך המרווחים. צריך לצופף בחזרה את השורות, להיות אחד ליד השני, לעמוד סמוכים, להחזיק ידיים, לא לתת לאויב להיכנס. להחזיק את שערי הגיהינום סגורים״.
מה האדם הפשוט מהשורה, שכואב את הכאב הזה ואכפת לו, יכול לעשות בנוגע למצב?
״אני הולכת עם סיכה, תמיד. הבת שלי הולכת עם מספר. אפשר להגיע ביום שלישי לכיכר. אפשר ליזום חיבורים. כל אחד צריך למצוא את העשייה שמתאימה לו, שהוא יכול להתמיד בה. היא כן צריכה להיות מונכחת. היא לא יכולה להיות רק מאחורי דלתיים סגורות. צריך להראות למשפחות שהן לא לבד, כי לבד זה נורא קשה. אני לא מיוחדת בשום צורה, אבל מסיבות כאלה ואחרות היקום הביא אותי למקום שבו אני חייבת לאתגר את החשיבה הרגילה שלי, ולא להיצמד אליה. לא להיאחז במחשבה מסוימת ולחשוב שרק היא נכונה. להיות רק במקום הצודק מביא להרבה תסכול וכאב, להרבה כעס. אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול וצריך למצוא דרך לשנות את המציאות סביבו. בתור תרגול ראשון, לגייס גמישות מחשבתית. לבחור לראות את האדם האחר. זה מה שיביא את הבת שלי חיה. את כל המאה בחזרה״.
מהם החלומות שלך ליום שאחרי, כשרומי תחזור?
״קודם כול, שתגיע כבר. די, הבנו. הלכנו לבקר אתמול בתל השומר, במחלקת השיקום הייעודית שפתחו בחרבות ברזל. יש שם ׳פינת דרום אמריקה׳ של חבר׳ה שטיילו שם, אני כבר רואה אותה יושבת איתם, מגלגלת סיגריה. מתרגלת פיזיותרפיה. אני רואה אותה עוסקת יחד עם המשפחה בחלק של הריפוי של הנפש, במציאת המשמעות שלה, לאן היא יכולה לתעל את הדברים שהיא חוותה כדי שיהיו לה חיים טובים כמו שמגיע לה. חיים שמחים, חיים עם משמעות, חיים עם ראיית הטוב״.