כל העולם במה

נלי מירה רובין, זוכת פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל מארסיי על תפקידה ב"אלף", היגרה שלוש פעמים בחייה והתמודדה עם אנטישמיות קשה ואתגרי הסתגלות. היא חזרה לישראל עם לב שבור, ודווקא כאן הגשימה את חלומה. היום היא מדברת על השתקת נשים, על איך ההגירות הפכו אותה לשחקנית טובה יותר, ועל חלומותיה לעתיד 

ילדות

"נולדתי ברוסיה בסנט פטסבורג לפני 33 שנים, להורים ממוצא קווקאזי. כשהייתי בת ארבע היגרנו לישראל, לשכונת ג'סי כהן בחולון בה גדלתי. זו הייתה שכונת מהגרים קלאסית. מצד אחד נהניתי להסתובב בחוץ עם הילדים והילדות. ומצד שני, ראיתי דברים שילדים לא אמורים לראות, כמו אנשים שמזריקים סמים בפארק.
"המצב הסוציואקונומי היה די נמוך. אבי שהיה כלכלן ברוסיה עבד בשיפוצים, ואמי שהייתה גננת התחילה לעבוד בניקיון. ההורים שלי עברו תקופות קשות, כלכלית ונפשית. הם עבדו ארבע עשרה שעות ביום, אבל לא הצליחו לתת לנו שגרת חיים טובה. הם לא הצליחו לשלם שכר דירה והדירה עוקלה על ידי ההוצאה לפועל. אני עזרתי להם לנסח מכתבים להוצאה לפועל. כשהייתי בת ארבע עשרה אבא שלי קיבל הצעת עבודה במחוז אלברטה בקנדה, בעיר אדמונטון, ועברנו לשם".

אנטישמיות

"כשהגענו לקנדה ההורים שלי בחרו שלא לרשום אותנו לבית ספר יהודי, במחשבה שאת היהדות והישראליות אנחנו נושאים איתנו לכל מקום. הם רצו שנשתלב באוכלוסייה ולכן שלחו אותנו, אותי ואת אחי ואחותי הקטנה, לבית ספר ציבורי.
בת דודה שלי נרצחה בפיגוע ברוסיה, בפשע שנאה. היא יצאה לקניות עם סממן יהודי עליה, פתחו את הארנק שלה ורצחו אותה במקום. בן דוד נוסף נרצח בגיל 17 בפיגוע בישראל".
"כשרק הגענו לקנדה הכניסו אותי לכיתת מהגרים, המיועדת למי שאנגלית אינה שפת האם שלו. כולם דיברו שם אנגלית קלוקלת. נכנסתי ביום הראשון למקום זר ולא מוכר, בלי שפה.
בכיתה היו איראנים, אינדונזים, מצרים, סורים, לבנונים, רוסים ואוקראינים. פגשתי שם ילדה נחמדה בשם אמינה, שהיה לי איתה חיבור טוב. דיברנו, צחקנו והחלפנו מספרי טלפון. לא היה לה מושג שאני יהודיה, היא חשבה שאני רוסיה כי דיברתי ברוסית עם כמה מהילדים. כמה דקות אחר כך המורה, ממוצא יפני, ביקשה מהילדים להציג את עצמם, ולספר למה הם היגרו לקנדה. הייתי הראשונה שעלתה, אמרתי לאחי שאני אשבור את הקרח.
הצגתי את עצמי 'אני נלי, ההורים שלי עברו לכאן מתל אביב, אבא שלי מצא פה עבודה ואני מאוד מתרגשת ומקוה להשתלב', אמרתי 'תל אביב' כי את 'חולון' פחות מכירים.
הפנים של אמינה הפכו לבנות. היא עלתה מיד אחרי, עצבנית, ואמרה, 'אני אמינה עבדול, ועברתי לקנדה בגלל ישראל!' והצביעה עלי. זאת הייתה חוויה כל כך משפילה. היא למדה איתי בכיתה כמה שנים, ומעולם לא דיברה איתי יותר.
"בנוסף, הגענו בזמן מבצע 'עופרת יצוקה', בכל עימות שהיה בין ישראל לעזה שאלו אותי למה ישראל הורגת נשים ותינוקות. ניסיתי לחיות חיים רגילים, אבל הייתי יהודייה, ישראלית.
גם ב 7.10 רואים את זה, דה הומניזציה של יהודים. בתקופת הנאצים אמרו שאנחנו עכברים, אצל הרוסים היינו חזירים קפיטליסטים, ועכשיו אנחנו אימפריאלסיטים לבנים. ברוסיה, ההורים שלי נחשבו 'השחורים'.
"למרות המצב בארץ, ולמרות שיש לי חברות בקנדה, ואח שגר בלוס אנג'לס – מגורים בחו"ל כרגע לא בתוכניות. לא בא לי להרגיש שוב היהודי הנרדף, לא רוצה לפחד על חיי כשמישהו יגיד לי שאני נראית יהודיה. זה מזכיר לי את ילדותי בקנדה. כשהייתי מספרת מאיפה אני, אנשים היו מתחילים לקלל את המדינה ואת היהודים.
"יהודים בחו"ל עוברים כיום תקופה קשה. חברה בטורונטו אמרה לי שכשהיא מביאה את הילדים שלה לבית הספר, היא נשארת להשגיח במשך שעתיים, שלא יפגעו בהם בבית הספר. הם צריכים להסתיר את הזהות שלהם – להוריד את המזוזות, להסתיר את השפה. כל הזמן יש פחד מפגיעה".

שחקנית

"מהרגע שידעתי להפיק צלילים הייתי שרה בבית, ומופיעה בפני ההורים שלי – הורים סובייטים, קשיי יום, שלא התלהבו שהילדה שלהם תלך ללמוד מקצוע שלא מרוויחים בו כסף ואין בו יציבות כלכלית. אבל הלב שלי היה שם.
"תמיד אהבתי לשיר ולשחק. אחרי המעבר לקנדה חיפשתי מקום מפלט, בו אוכל להתחבר לעצמי, לשפה ולמקום, וכך נכנסתי למגמת תיאטרון ושירה וגם הייתי בלהקה. האומנות בעיניי היא קודם כל מקום מפלט.
"רק כך התחלתי למצוא את מקומי, ולהראות שיש לי עוד צדדים חוץ מיהודיה וישראלית. אחי היה מאוד מוכשר בכדורגל, והוא נכנס ישר למגמת ספורט. בתיכון ילדים צריכים למצוא את הנישה שלהם כדי לשרוד".
"כמו שמוזיקה וקולנוע היו מקום מפלט בשבילי, אני רוצה להיות המקום הזה עבור אנשים אחרים – גם מי שנמצא במצבים קשים, מאתגרים, יוכל להגיע לקולנוע או להופעה טובה, שיהיו עבורו אוויר לנשימה". 

 מהגרת

"עברתי שלוש הגירות בחיי. מרוסיה לישראל, מישראל לקנדה, ומקנדה לישראל.
חייתי בקנדה עד גיל 21 ואז ההורים שלי החליטו שהם חוזרים לארץ, אמא שלי התגעגעה למשפחה שלה. היא לא הרגישה בבית. חזרתי איתם לתקופה קצרה לארץ, ומהר מאוד חזרתי לקנדה.
כשההורים שלי הגיעו לארץ, היינו 'הרוסים'. כשהגעתי לקנדה הייתי יהודיה וישראלית. בג'סי כהן בחולון למדתי להיות ישראלית מחוספסת, ערסית, ובמעבר לקנדה הייתי צריכה להשתלב בכיתה שיש בה כל כך הרבה צבעים, ושם המהות היהודית מודגשת.
כשההורים שלי חזרו לארץ מקנדה, מרדתי. לא רציתי שוב מעבר דרמטי, עד שבניתי לי שם סוג של חיים, מקצוע. רציתי לפרוץ, ללכת לאודישנים, לעשות את זה לבד. כצעירה הייתה לי אמונה חזקה, נאיביות. הייתי מאוד אופטימית.
"כשהיגרנו לקנדה היה לי חשוב שלא יהיה לי מבטא. חשבתי שאם יהיה לי מבטא כשאדבר אנגלית לא יתנו לי עבודה. ראיתי שעובדים על ההורים שלי שמדברים עם מבטא, ומדברים אליהם בצורה לא יפה. אני חושבת שהיום הישראלים יותר מקבלים מהגרים, לעומת מה שהיה בשנות התשעים.
"כשאתה מהגר הרבה, הרצון שלך להשתלב מאוד דומיננטי. משהו אצלי הפך להיות כמו זיקית. אני מסתכלת, ומהר מאוד לומדת את השפה, את הקודים".   

החזרה לארץ

"עד גיל 25 נשארתי בקנדה. שרתי בלילות, הופעתי בברים עם הלהקה שלי והתחלקנו בכסף. בבקרים עבדתי בקניון, ותוך כדי למדתי משחק אצל סוכנים. ניגשתי להרבה אודישנים – בקנדה התחושה היא שלוס אנג'לס וניו יורק במרחק אודישן אחד.
"וככה התמדתי במשך שנים. היה הרבה לבד. בשלב מסוים, כשחוויתי הרבה כשלונות, התחלתי לאבד אמונה. ארזתי מזוודה במחשבה שעדיף להיות עם משפחה, עם מישהו שיחבק אותך, שיתן לך חום. חזרתי לארץ עם לב שבור ובתחושת כישלון, שלא הצלחתי להגשים את החלום. חברות בארץ יעצו לי ללכת לבית ספר למשחק.
זאת הייתה הגירה קשה, עם חוויות לא פשוטות שסחבתי איתי. בעיוורון מוחלט נכנסתי לבית הספר למשחק, ליורם לוינשטיין, מקום לימודים מאוד תחרותי.
הסטודנטים סביבי היו בני 19, 20, שאפתנים ולהוטים. סטודנטים שגדלו על הפסטיבל, הקאמרי, הבימה. לא הכרתי פה כלום, זה לא היה נוף ילדותי.
הייתי הכי מבוגרת בכיתה. דווקא בזכות העובדה שנכנסתי לשם בגיל מבוגר יחסית, 26, ועם ניסיון – נכנסתי לשם בלי לחץ. הייתה לי תחושה שאין לי מה להפסיד, כל הזמן בחנתי אם אני רוצה להשאר. במשך שלוש שנים וחצי לא ידעתי אם אעזוב למחרת או לא. הייתי מדוכאת, ועליתי הרבה במשקל. אחי ובן הזוג שלי – בעלי כיום, לא הרשו לי לעזוב. הם אמרו לי לסיים מסגרת כמו שצריך פעם אחת בחיים.
"את הלימודים סיימתי בגיל 29, ובמצב נפשי לא טוב. הרגשתי שהסיכויים שלי נמוכים".

הפריצה

"תוך חודש מסיום הלימודים הגעתי לאודישן אצל רמה בורשטיין שי, לתפקיד הגדול הראשון שלי, ב'ריקוד האש', סדרה על חרדים בעלי תשובה, לכאורה נושא שלא קשור לעולמי. הגעתי לאודישן כל כך נקייה, בתחושה שאין מה להפסיד, והיא ראתה אותי.
"אמנות מגיעה בסוף ממקום יצירתי. ליצן חצר רוצה לשמח אנשים – לרגש, לשמח אותם. אם אני עושה את זה כשאני לחוצה או עצובה, זה לא עובד. דווקא כשהגעתי ממקום משוחרר, כשהרפיתי מהמרוץ, משהו נתפס".

א' מבית הנשיא

"ידעתי להתחבר לדמות של אושרת בסדרה 'אלף' (סדרת דרמה המבוססת על פרשת קצב, משנת 2023. דמותה של אשרת מבוססת על דמותה של אורלי רביבו מבית הנשיא, ש"ג), מעצם היותי אישה. אין אישה שלא חווה הטרדה מינית כזאת או אחרת במהלך החיים שלה. הסטטיסטיקה בישראל קשה. כל אישה שלישית עוברת הטרדה מינית, וכל אישה חמישית עוברת אונס. גם אני עברתי חוויות לא פשוטות, ואני יכולה להבין מה זה כשמישהו לוקח את החלום הכי גדול שלך ופוצע אותך איתו.
"אשרת מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה – בנאיביות שלה, באמונה שהחלום שלה יתגשם בקרוב וזה יהיה אדיר, בנכונות לעבודה קשה, באופטימיות ובאמון באנשים. זה מקום פגיע שיכול להיות מנוצל לרעה.
"כדי לשחק את הדמות הייתי צריכה לפתוח את הלב למקומות פגיעים שאני פוחדת לפתוח, ולחזור לנערה הזאת שמאוד רוצה לרצות ולהצליח. הזדהיתי עם אושרת בכאבים שלה, בצעקות שלה, וגם כשהיא דיברה בצורה לא יפה וניסתה לסחוט את הנשיא בניסיון לנקום במי שפגע בה כל כך. לפעמים כשאתה כל כך פגוע אתה רוצה להחזיר, גם אם הרצון הזה מגיע ממקום של חולשה.
"זאת מתנה בשבילי לשחק את התפקיד הזה, להיות הפנים של המאבק. אשרת גיבורה בעיניי. היא הולכת עם האמת שלה ולא משנה כמה אנשים מאיימים עליה שהיא תענש אם תפתח את הפה. היא הולכת נגד מישהו שיש לו כל כך הרבה כוח וסמכות, ומוכנה להיות שעיר לעזאזל כדי שלאישה הבאה שתיפגע יהיה יותר כוח בהתמודדות מול המערכת.
"אשרת הצליחה במאבקה אבל שילמה על זה מחיר כבד. הסצנות הקשות יותר לצילום היו הסצנות של החקירות המשפטיות. את צריכה להסביר לחוקר ששואל אותך, 'אם נאנסת, למה את מספרת את זה רק עכשיו? למה חזרת לעבוד'? בנימה כל כך משפילה. אישה צריכה להוכיח את עצמה כל כך הרבה פעמים מול המערכת, מול גברים, וגם מול המשפחה. אני מכירה נשים שנפגעו מינית והפחד הכי גדול שלהן זה לבשר למשפחה ולסביבה הקרובה. אני מדברת על זה והלב נקרע.
"הייתי רוצה לפגוש את א'. הייתי נותנת לה חיבוק גדול, הייתי אומרת לה עד כמה היא השראה, מקור כוח ותקווה לכל כך הרבה נשים. אני מעריצה אותה על הנכונות להיות השעיר לעזאזל, כדי שיפסיקו לטאטא פגיעות בנשים מתחת לשטיח".
"חברה שלי קראה על הדמות עליה התבססה אושרת, ואמרה שהיא נולדה בתאריך בו אני נולדתי ה- 20.2. מה הסיכוי?".
 על תפקידה בסדרה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסדרות של מארסיי, צרפת, וכן בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשחקנית הראשית בסדרת דרמה לשנת 2023.

היחס לנשים כיום

"אני לא יודעת אם כיום תלונה של אישה על פגיעה מינית מצד דמות בכירה תתקבל יותר בקלות. בא לי להגיד לך שכן, שבשנת 2024 יודעים להתמודד טוב יותר עם פגיעה מינית.
מצד אחד יש את הרשתות החברתיות – אם אישה תתלונן שם, הקהל ישמע אותה ותהיה קבוצה מאחוריה שתתמוך בה. מצד שני ההתנהלות של בית המשפט בפגיעות מיניות כלפי נשים וילדות לוקה בחסר. התיק נסגר ב- 75-80% מהמקרים. צריך שתהיה חקיקה נוקשה יותר.
ואי אפשר שלא להזכיר את אירועי השביעי באוקטובר, את התקיפות המיניות כלפי נשים. הגוף של נשים הפך שוב להיות קלף מיקוח במלחמה, כמו בימי הביניים. כדי לפגוע בצד השני אתה פוגע מינית בנשים. איך חזרנו למקום הזה? והעולם הנאור והאו"ם התעלמו ממקרי האונס המזעזע. זה כואב לי, אני לא אופטימית".

המלחמה

"בפרוץ המלחמה היינו אצל ההורים, וכשהאזעקות התחילו ועוד לא הבנו את האירוע התבדחנו בחדר המדרגות. תכננו לטייל באותו היום.
"בהמשך התברר לי שבת דודה שלי, שהייתה בהריון בחודש שמיני, נצורה בבית שלה בשדרות, ואחרי 20 שעות בממ"ד הם התפנו לבית חולים. הם לא נפגעו.
באותו יום ראיתי גם שעדיטל זו ארץ, המטפלת שלי ואהובת לבי, פרסמה תמונות של בנה, עילי ברעם שנעדר. בהמשך התברר שנרצח במסיבת הנובה. זה החזיר אותי לטראומות שחוויתי בילדותי, כשקרובי משפחתי נרצחו בפשע שנאה. הפחד הציף אותי".
"אחרי כמה ימים הצלחתי לצאת מהמיטה, יצאתי ללוויה של עילי ברעם עם חברות טובות, ותוך כדי הלוויה היו טילים ואזעקות. אנשים קוברים את היקר להם מכל, ואין להם רגע של נחת".
כיום, כשיש 'בומים' הכלבות שלי צורחות. אני רצה למקלט, מנסה להרגיע אותן ורועדת בעצמי. כל יציאה מהבית הפכה למאתגרת במיוחד לאנשים עם טראומות כמוני".
"היה לי מוזר בטקסי יום השנה, התחושה היא שהאירוע עדין מתגלגל. אנחנו עוד לא מעכלים את הטראומה וקשה לעצור ולעבד אותה, המלחמה נמשכת וחיילים נופלים".  

נקודות האור בשנה האחרונה

"המשפחה שלי היא נקודת אור, וגם הטיפול בכלבות שלי – אני חוזרת הביתה ומקבלת מהן אהבה אינסופית. עושה לי טוב לחזור אליהן, להיות איתן, לצאת איתן לטיול ארוך או לשחק איתן במגרש. אני צמחונית כבר עשור, אני מאוד אוהבת בעלי חיים, וכלבים הכי הרבה.
"אני משתדלת לשמור על שגרה, כל השנה הכרחתי את עצמי לצאת ללימודים – אני לומדת ערבית, ולקחתי עוד קורסים בלימודי משחק. במקביל אני לומדת גם אסטרולוגיה, אנשים תמיד מופתעים מזה. הייתי רוצה לפתוח בית קפה יחד עם חברה שלי, מקום בו נוכל לעשות סדנאות העצמה נשית וסדנאות רוחניות. אנחנו מחפשות שם למקום.
בגלל החרדות על החיים שלי, וסיפורי העבר המשפחתי, פניתי גם לטיפול פסיכולוגי".  

זוגיות

"כשחזרתי עם ההורים שלי לישראל בגיל 21 לתקופה קצרה, רציתי לחסוך כסף בשביל לחזור לקנדה, אז עבדתי כחצי שנה בסנוקר, בבר. בעלי, חיים, שמבוגר ממני בשבע שנים, היה הבוס שלי. הוא לא התחיל איתי כשהייתי עובדת שלו, בגלל יחסי המרות. בסוף התקופה הוא חיזר אחריי, אבל אני לא רציתי זוגיות, רציתי לחזור לקנדה. 
"כשחזרתי לארץ שנים לאחר מכן חזרנו לקשר, ואז הרגשתי שאני כבר רוצה לנסות. משם הקשר התפתח במהירות. חיים, שאני קוראת לו בקיצור 'חי', מתעסק בתחום המזון. הוא עובד במפעל בקונדיטוריה, עם חברה טובה שלי, שיש לה מפעל מדהים לעוגות ומתוקים. עליתי שבע קילו מהמתוקים שהוא הביא הביתה. בכל פעם הוא אומר לי 'תטעמי, תטעמי'. ביקשתי שלא יביא יותר. השכנים נהנים מהפינוקים האלה, אני מורידה להם מתוקים ואומרת להם לקחת".   

איזו שחקנית היא מקור השראה בשבילך?

"תיקי דיין. אין תפקיד שהיא לא יכולה לגלם. היא יכולה לעבור מדרמה לקומדיה בצורה כל כך אמינה. היא יכולה להצחיק ולרגש אותי בו זמנית, וגם לגרום לי לבכות. יצא לי לעבוד עם נועה קולר בסרט "ריקוד האש ונפעמתי ממנה, גם לה יש יכולות כאלו. הלוואי והייתה לי קריירה כזאת".  

חלומות לעתיד

"אני חולמת לשחק בתפקידים שיגרמו לצד השני להתרגש איתי, לבכות ולצחוק איתי. לתת לאנשים פיסה של ליצן חצר, שתאפשר להם לשכוח לרגע מהקשיים.
"הפנטזיה הכי פרועה שלי היא לשיר במחזמר קולנועי בסגנון וולט דיסני, בו אוכל לשיר ולשחק. מחזמר כמו עלובי החיים או אנסטסיה. אני גם אוהבת קומדיות, הייתי רוצה גם להצחיק".
"ברמה האישית אני רוצה להביא לעולם ילד שימלא את הלב שלי בשמחה, שאוכל לאהוב אותו ולחבק אותו.
בתחילת המלחמה רמה בורשטיין שי עשתה ערב נשים, וכל אחת הייתה צריכה להגיד איך היא מרגישה ומה מרגיע אותה. אמרתי אז שאחת המחשבות הראשונות שלי אחרי ה-7.10 הייתה 'איזה מזל שאין לי ילדים'. לא ידעתי איך אוכל להחביא את הכלבות שלי בבוידעם, מה הייתי עושה עם ילדים עכשיו? ההרגשה הייתה שמחבלים מגיעים מכל כיוון.
"אבל חודשיים אחר כך, כשראיתי שהטיפול בכלבות עושה לי טוב, רציתי שיהיו לי ילדים שיתנו לי סיבה לקום בבוקר".