כל העולם על רגל אחת

 מהג׳ונגלים של מקסיקו ועד אגמים קפואים באיסלנד, אסתריה סגל חוצה יבשות ולא נותנת לפרוטזה לעצור אותה. אחרי שנים כנוודת דיגיטלית ומסע לחיפוש עצמי היא מספרת על האהבה שמצאה בדרך, ואיך הפכה את סיפור חייה לשליחות

בשנים האחרונות נראה שהביטוי "מעורר השראה" נשחק עד כלות והפך לסוג של קלישאה מול כל דבר שמעורר בנו התפעלות. בעולם שבו כל כוכב ריאליטי עם אג'נדה מתויג מייד כ"מעורר השראה" נדיר לפגוש דמות שבאמת מתאימה להגדרה, אבל אסתי־אסתריה סגל היא בהחלט כזו. החיים נתנו לה לימונים בשפע, והיא הפכה אותם ללימונצ'לו משובח.  

סגל, בת 32, נולדה וגדלה בבני ברק, השלישית מבין עשרה ילדים במשפחה חרדית. כשהייתה בת 16 התגלה גידול ממאיר ברגלה השמאלית, ואחרי ניתוח להסרת הגידול וסדרת טיפולים כימותרפיים היא נותרה עם נזק עצבי שפגע קשות באיכות חייה. בהמשך היו ניתוחים נוספים, טיפולים וניסיונות ריפוי שלדבריה רק החמירו את המצב, והיא נקלעה למשבר נפשי והתמכרה למשככי כאבים.  

לפני שמונה שנים היא קיבלה החלטה אמיצה, והסכימה לבצע ניתוח שיקטע את רגלה מעל לברך. היא קיבלה פרוטזה, נגמלה בכוחות עצמה ממשככי הכאבים והתחילה באימוני כושר. תהליך כריתת הרגל והמסע ליצירת חיים חדשים תועדו בסדרת הדוקו "ההתמודדות של אסתי" ששודרה בתאגיד כאן 11, והצופים התאהבו בצעירה שסיפרה בכנות נוגעת ללב על הקשיים, ההתמודדות ורגעי האושר.  

לפני חמש שנים היא החליטה להגשים חלום ולצאת לבדה לטייל בעולם. לא טיול של בתי מלון ומלכודות תיירים, אלא טראקים מפרכים בטבע, ובמקביל בחרה לשנות את שמה מ"אסתי" ל"אסתריה", שפירושו כוכב. היא הספיקה לבקר ביותר מ־50 מדינות, כולל בארצות מרוחקות כמו איסלנד או מדינות דרום אמריקה, חצתה בהליכה מסלולים מאתגרים בטבע, הקימה אוהל מדי לילה, נהגה לבדה ודילגה בין מדינות.  

כיום יש לה מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, והיא מעלה בקביעות תכנים המתעדים את עלילותיה ברחבי העולם – מסלולי טיולים, תמונות וסיפורים, תובנות על החיים. מאות אלפי אנשים בארץ ובעולם שמעו את ההרצאה שלה, "לצאת מאזור הנכות", ולאחרונה היא גם בונה קורסים וירטואליים, שעליהם היא מספרת כאן לראשונה. 

איך נולד הרעיון לנהל אורח חיים לא שגרתי, לחיות על מזוודות ולטייל בעולם? 

"אני אוהבת לצאת מהבית, לטייל, להיות בטבע, אבל לא ממש הסתדרתי עם הפרוטזה. כל יציאה הייתה כרוכה בהתארגנות אין־סופית ורק המחשבה על זה התישה אותי. ניסיתי להבין מה יכול לעזור לי לטייל, מה ינטרל את הדילמה הזאת, והדרך היחידה הייתה להיות בחוץ מלכתחילה. ככה נולדה ההחלטה להתחיל לטייל, ואז לחיות מטיול לטיול. בהתחלה חשבתי לצאת לשנה, אבל כבר אחרי שבוע הבנתי שזה לא יספיק ושאני חייבת לטייל לפחות שלוש שנים. מאז זו השגרה שלי".   

מה בער בך? זה היה סוג של רצון לצאת מהמסגרת?  

"באופן אישי אני חושבת שהייתה לי רוח הרפתקנית מאז שהייתי ילדה. גם בישראל כשאני מטיילת אני משתדלת תמיד למצוא מקומות חדשים. המטרה שלי היא לחוות טבע, ובישראל יש טבע מגוון ומדהים. אני רוצה לראות מקומות יפים בעולם, החיים שלי הם שלי ואני זו שמחליטה איך הם יראו. ההחלטה הזו התקבלה מתוך נאמנות לעצמי – לעשות דברים שעושים לי טוב. ברור לי שזה לא מתאים לכל אחד, ואני לגמרי מבינה אנשים שמרגישים נוח יותר בתוך מסגרת". 

 הכול יחסי 

היעד הראשון של סגל היה פורטוגל, שאותה חצתה ממערב למזרח. "בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה כי זו מדינה שמתאימה מאוד לטיול ראשון. בהמשך מצאתי את עצמי בג'ונגל במקסיקו, ליד נהר מושלם שפשוט הצבתי לידו אוהל. הסתכלתי במשך שעות על המפלים, בישלתי על גחלים, זו הייתה חוויה אדירה. הגעתי גם לארצות צפוניות ולמקומות קרים ומושלגים באיסלנד ובנורבגיה, עם נופים עוצרי נשימה". במשך השנה, סגל מטיילת בעולם ובחופשות חוזרת לישראל כדי לעבוד ולהעביר הרצאות לפרנסתה. "אני מתכננת את ההרצאות במהלך הטיולים", היא אומרת.   

קורה שדברים משתבשים במהלך הטיול?  

"ברור. במהלך הטיולים נתקלתי בהרבה אתגרים, חששות ופחדים, הרבה אמונות מגבילות שלי וגם אילוצים כמו מגבלות של כסף, קורונה, מלחמות. כשאת מטיילת לבד את לומדת להכיר את עצמך הרבה יותר, את החוזקות ואת החולשות שלך. חודש אחרי שהתחלתי לטייל נסעתי בתוך יער ואיבדתי את הכביש, הייתה סופת גשמים וכל הדרך הייתה מלאה עלים ועצים שנפלו. לא הצלחתי למצוא את הדרך חזרה וזה היה מאוד מפחיד. בסוף מכבי אש הגיעו לחלץ אותי. אני אדם מאוד זהיר ופחדן, בודקת אלף פעמים כל רכב שאני אמורה לנהוג בו ומוודאת שהכול עובד כמו שצריך. לפעמים זה מוביל לזהירות יתר, אבל בפעם ההיא זה לא עזר".  

נשמע מפחיד ולא פשוט גם למי שיש לו שתי רגליים. איך התמודדת עם המגבלה הפיזית בנוסף לקשיים?  

"טיילתי כמעט שלוש שנים בלי פרוטזה. היו תקופות שעברתי ניתוחים וכל מיני טיפולים ברגל ולא הייתי במצב הרגיל שלי, מה שאומר שבסוף היום, כשאני מגיעה לחניון, אני מקימה אוהל לבד כשאני עומדת על רגל אחת. האתגר הכי גדול במצב כזה הוא לסחוב את הציוד: להביא עצים למדורה, לקנות מצרכים, לסחוב מים ושקיות מהסופרמרקט. הייתי באיסלנד במשך שלושה שבועות, כל לילה הקמתי אוהל במקום אחר והיום, כשאני עושה את זה עם הפרוטזה, זה מרגיש כל כך קל ביחס למה שעשיתי אז".   

על אף הרגעים הקשים ואולי אפילו בזכותם, סגל אומרת שהאמונה שלה בעצמה הלכה והתחזקה לאורך המסע. עדיין היו אתגרים ולא תמיד הכול זרם בצורה חלקה, אבל התבססה בה האמונה שהכול יהיה בסדר. "האמנתי שלא משנה מה יבוא, יש לי את הכלים להתמודד. זה מין שקט פנימי שאומר שכל מה שמגיע, כל קושי, הוא מדויק לי ולא הגיע סתם. יש כאן איזה שיעור. הפסקתי לריב עם המציאות והתחלתי לשאול – אולי יש כאן חסד, אולי יש פה מדרגה לעלות? נכון שהייתי מאחלת לעצמי חיים משעממים וקלילים יותר, אפשר לומר ששבעתי מדרמות, אבל אני פתוחה לקבל כל מה שיבוא".  

ביחד ולחוד 

"לא הרגשתי ככה בחיים. הקלות שבו אני מוכנה כאילו לסכן הכול ולתת לעצמי להתאהב בטירוף, ההבנה שהזמנתי אותו והוא אותי והנה מצאנו אחד את השנייה, זו תחושה שקשה להסביר במילים ולפעמים אני אפילו צריכה להזכיר לעצמי שאני לא צריכה להתנצל על זה. שזה בסדר, שמותר לי, שטוב לי ביחד, שאני לא מוותרת על מי שאני ועל מה שאני, אני רק מעדכנת גרסה" 

מתוך עמוד הפייסבוק של אסתריה סגל, 1 בפברואר 2024 

לפני שנתיים החלה סגל לשתף את העוקבים שלה בסיפור ההיכרות עם בן זוגה, בו (ברוך), צעיר אמריקאי־ישראלי שפגשה בטיול שטח בבולגריה. "שנינו נוודים והתחלנו עם זה לפני חמש שנים, זו המציאות שלנו, כך שהיה טבעי מאוד שנמשיך לטייל ביחד. טיילנו עם ואן באירופה, עשינו קמפינג, וכבר בתחילת הקשר שלנו עברנו ארבע מדינות בשבועיים. הטיולים המשותפים לקחו את הקשר למקום מאוד קרוב. אצל שני אנשים עם סגנון חיים נורמלי קשר זוגי מתחיל בכמה דייטים, ולוקח זמן עד שמגיעים למצב של חיים משותפים. אצלנו לא היה את השלב הראשוני הזה, כי כשמטיילים ביחד הכול הרבה יותר מהיר ואינטנסיבי". 

טיילת לבד במשך הרבה זמן. איך היה המעבר לשגרת טיולים משותפת? 

"מאוד כיף לי לטייל איתו כי הוא יודע לתת לי את הספייס שאני צריכה. אנחנו מבינים זה את זו. אנחנו דומים, אבל גם מאוד שונים במובנים מסוימים ויודעים לכבד את ההבדלים בינינו. אני מופנמת יחסית אליו, ולפעמים חייבת את השקט ואת הלבד שלי. הוא מאוד רגיש לזה, ונותן לי את הזמן שלי לבד. הוא אדם חברותי בקטע מוגזם, יוצר קשר במהירות עם אנשים, כל מי שפוגש אותו ישר מתאהב בו, אבל אנחנו מוצאים את האיזון. לפעמים כשאני צריכה 'בלוק' של זמן לעצמי, זה מאוד מקובל שאקח שבועיים ואסע לטייל לבד. גם כשטיילנו בוואן באירופה והייתי צריכה את השקט שלי, שכרתי רכב ונסעתי לעשרה ימים לשווייץ לבד. הוא מפרגן ודוחף אותי לעשות דברים שטובים לי".  

קל יותר להתמודד עם האתגרים הפיזיים כזוג?  

"כן, אין ספק. בטיול האחרון שלי לבד אמרתי לו שאני מתגעגעת לזה שהוא סוחב במקומי, והוא אמר לי בחזרה שהוא מתגעגע לבישולים שלי בשטח. זה נחמד שיש חלוקת תפקידים מוגדרת בינינו, אבל כאמור, לא ויתרתי על הטיולים לבד".  

שנה לאחר ההיכרות הגיעה הצעת הנישואין, שהתרחשה בזריחה לצד אגם קפוא בצפון איטליה. "ידעתי שהוא יציע לי, אבל המיקום והטיימינג הפתיעו אותי. זו הייתה הצעה רומנטית מאוד. היינו בטיול, טמפרטורה של אפס מעלות, והוא העיר אותי ואמר 'יש אגם לא רחוק שיפה מאוד לראות בו את הזריחה, בואי נלך'. הוא ניסה לשכנע אותי לשים את הפרוטזה, אבל לא הסכמתי. לבשתי כמה שכבות כדי להתחמם, לא משהו יפה או חגיגי במיוחד, והוא התחיל לראיין אותי ולצלם ולשאול המון שאלות על היחסים שלנו. הוא קומיקאי באופי שלו ואני זרמתי, עניתי ושיתפתי פעולה, אבל כל הזמן חיכיתי לפאנץ'. בסוף הוא שאל 'מה הדבר הכי קשה שעברנו יחד?' ואז זה קרה: הוא שלף טבעת והציע לי".  

אז… קבעתם תאריך לחתונה? 

"אנחנו מדברים על זה, אבל כרגע השאלה היא מתי חוזרים לארץ. אני עדיין לא סגורה על הקונספט, אבל זה כנראה יהיה משהו קטן בטבע, משהו משפחתי, חברי ושמח, בטח לא מסיבת ראווה כזאת. מה שמעסיק אותנו כרגע הוא שיתוף הפעולה העסקי בינינו. אני מפתחת ובונה קורסים וירטואליים, והוא עוזר לי בתחום השיווק". 

 בגוף אני מבינה  

הקורסים שסגל מציעה נוגעים בתכנים משמעותיים מאוד בחייה: חיזוק קשרים משפחתיים, תרגול אהבה וחמלה עצמית ומסע התפתחות רגשי ורוחני. "זה התחיל מתוכן שהעליתי ברשת על אהבה וחמלה עצמית. ביקשתי מנשים לשתף את התובנות שלהן בנושא, ועל בסיס הנתונים שקיבלתי פיתחתי את הקורס. קורס נוסף מתמקד בעבודה עם הגוף שלנו. הרבה נשים מתמודדות עם קושי ביחס לגוף שלהן, בעיקר קושי לקבל אותו, והן מדחיקות ומסתירות את הכאב והתסכול. הקורס כולל תרגילים שמלמדים אותנו לקבל מחדש את הגוף שלנו ולסמוך עליו, לעבוד יחד איתו. זה לא מדע תיאורטי, כל מה שאני מלמדת מבוסס על חוויות שלי עם עצמי. הייתי מכורה למשככי כאבים ונגמלתי מהם, ובהמשך עברתי ניתוח בלי משככי כאבים בכלל. אני מלמדת מתוך ההתנסויות האלה".  

ניתוח בלי משככי כאבים? נשמע רעיון מטורף.  

"נכון, אבל זו הייתה ההחלטה שלי אחרי הגמילה, חלק מתהליך הניקוי וההחלמה מההתמכרות הזאת. אנחנו הרבה יותר עוצמתיים וחזקים ממה שנדמה לנו, אנחנו צריכים לתת יותר קרדיט לעצמנו. וזה בדיוק מה שאני רוצה להעביר בקורס – שצריך לפעול יחד עם הגוף ולא בנפרד ממנו. לקבל אותו, לתת לו אהבה. כשעושים את זה, רואים איך הכוח מוכפל. התרגלנו לברוח מכאב ולפחד מכאב במקום לברר מה המקור שלו. החזון שלי הוא להקים קהילה של נשים שבה יועברו הקורסים האלה באופן מקוון, אבל תהיה אפשרות להיפגש פיזית ולתמוך זו בזו. קהילה של נשים שנותנות כתף".  

הקורסים פונים רק לנשים. את חושבת שלגברים קל יותר לקבל ולאהוב את עצמם? 

"אני חושבת שנשים יותר מוכנות להודות בקשיים האלה ולעבוד עליהם. אני מזהה אצל נשים הבנה עמוקה ש'אנחנו יכולות, אם נאמין בזה'. בעוד שאצל גברים הרבה פעמים התפיסה היא 'אנחנו יכולים, אם יהיה לנו את הידע'. זה הבדל מאוד גדול. נשים פועלות מתוך אמונה, מתוך הבנה של הכוח שלנו להשפיע על המציאות".  

לראות את הטוב 

כאמור, סגל גדלה במשפחה חרדית בבני ברק. היא מספרת שתהליך ההתרחקות שלה מהדת התחיל כשהייתה נערה. הסבל שחוותה לאורך המחלה והטיפולים הקשים שעברה הוסיפו למשבר האמונה ולבסוף היא יצאה בשאלה. עם זאת, הקשר האמיץ והחם עם משפחתה נותר כפי שהיה."יש לי משפחה מדהימה", היא אומרת, "הם תמכו והאמינו בי לאורך כל הדרך. יש לי אחים נפלאים, כל אחד והעוצמות שלו, זכיתי בהם. היום אני אדם מאוד מאמין, אפילו יותר מאמין מהרבה אנשים דתיים. האמונה שלי לא מגיעה ממקום דתי, אלא יותר ממקום נשמתי. אני מאמינה שכל מה שקרה לי לא קרה סתם, לכל דבר יש סיבה. היום, אחרי שהתמודדתי עם אתגרים ועמדתי בכל מיני מצבים, אני מודעת לכוחות שיש בי. לפעמים אני רוצה שיהיו לי חיים רגילים ומשעממים, אבל אני כבר מסוגלת לראות את הטוב בכל המסע הזה. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שעברתי, אבל אני מאמינה שאם כבר עברתי את זה, אני יכולה לתרגם את זה לשיעורים וללמד אחרים. זו השליחות שלי. ההרצאות ממלאות עבורי את המשבצת הזו ומאפשרות לי להעביר את הידע הזה הלאה".  

את זוכרת רגע או מפגש שבו הבנת את עוצמת ההשפעה שלך?   

סגל מהססת לרגע. "חשוב לי מאוד להבהיר שאני בסך הכול רואה את עצמי כצינור, ככלי שאמור להעביר הלאה את הדברים שעברתי, את הסיפור שלי ואת כל התובנות שצמחו ממנו. אני מתחילה כל הרצאה בתפילה לאלוהים ומבקשת להיות כלי נקי. לפני כמה חודשים, כשהייתי בתל אביב, פנתה אליי הומלסית וביקשה כסף. ראיתי אותה מקרוב, את היופי שלה, היא הייתה בערך בגילי וחשבתי שבעצם אין בינינו הבדל חוץ מנסיבות החיים. ואז הגיעה אליי בקשה להעביר הרצאה במקלט לנשים, והבנתי שאני חייבת לעשות את זה. אני מקפידה על מעשרות ותורמת כל הרצאה עשירית לעמותות, לבתי חולים, למקלטים ולמקומות שמגיעים אליהם אנשים שנמצאים במקום לא פשוט בחיים". במקרים רבים, היא אומרת, אנשים ניגשים אליה לאחר ההרצאות ומשתפים בסיפורים אישיים. "אני זוכרת מפגש משמעותי במיוחד אחרי הרצאה שהעברתי בבית ספר. דיברתי על הסרטן, על קטיעת הרגל ואיך למדתי לחיות לצד הכאבים, הטיפולים החוזרים והמוגבלות. בסוף ההרצאה ניגש אליי ילד וסיפר לי שאימא שלו חולה בסרטן, ושההרצאה שלי עזרה לו מאוד להבין את המקום שלה ואת ההתמודדות שלה. במקרה נוסף ניגשה אליי מישהי עם סיפור חיים קשה וביקשה את עזרתי כי גם היא רוצה לבנות הרצאה על חייה. הרבה פעמים מגיעים אנשים קטועי גפיים, אנשים שסוחבים איתם מוגבלות ומתייעצים איתי. כשאני רואה אותם, אני נזכרת למה אני עושה את זה".