לדמוע מאחורי העדשה

גם במהלך המלחמה הנוראה הזאת זוגות הוסיפו להקים בתים בישראל, ולהתחתן בחתונות שמחות על אף היגון והחרדה. מיטב צלמי המגזר בחרו את תמונת החתונה שבה הצליחו ללכוד את הרגע המרגש שלא מותיר אף עין יבשה

אהבה מושלמת

הצלם: רועי חרזי (31) נשוי+3, מעץ אפרים, צלם מזה 15 שנה.

בתמונה: החתונה של תמר ושחר שילוני.

תאריך חתונה: 11.4.24; ג' ניסן תשפ"ד.

"תמר ושחר החלו לצאת מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה. שחר תכנן הצעת נישואין עוד לפני שנכנס לעזה, אבל ההצעה נדחתה בגלל המלחמה. הטנק בו היה ספג טיל נ.ט. הוא נפצע, איבד רגל ונכנס לשיקום. תוך כדי השיקום הציע לתמר נישואים.

תמר ואני מכירים מיודדים כבר כמה שנים וכשעדכנה אותי שהם מתחתנים, מאוד שמחתי. כי החיבור בין תמר לשחר הוא עמוק כל כך, למרות – ואולי בגלל – המהמורה שניצבה בפניהם כבר בתחילת הדרך.

בתמונה שבחרתי, קל לראות כמה הקשר עמוק. שחר ותמר מחייכים זה לזו ושמחים, אוחזים ידיים, רגע של מגע עדין. ברקע התמונה רואים צמיחה, ירק ופרחים. זו תמונה אופטימית ושמחה, למרות שמחיר המלחמה ניכר בה.

זו הייתה חתונה שמחה במיוחד ודמעות רבות זלגו במהלכה. אנשים רצו לחבק ולעטוף את הזוג המיוחד הזה ולשמוח בשמחתם. התחושה הייתה שכל עם ישראל איתם.

בחרתי דווקא בתמונה זו משום שהיא speechless, היא מדברת בעד עצמה ואין צורך במילים.

לחתן אין רגל ובכל זאת התמונה שלמה. למרות הטרגדיה החיים ממשיכים, יש אהבה בכל מצב והיא חזקה וגוברת על כל המכשולים. זו תמונה שמסמלת איחוד ותקווה. הרבה אנשים שראו את התמונה לא שמו לב במבט ראשון לחסרונה של הרגל. יש פה ניצחון של הרוח האנושית ותקווה בלתי מתפשרת. בעיני זו תמונת ניצחון: נישואים חדשים, אהבה מלבלבת ואושר גדול שניבט מעיני הזוג.

אני לא מהצלמים שמטפסים על עצים ונשכבים על הרצפה כדי לתפוס זווית ייחודית של צילום. בסוף יש משהו אותנטי בצילום בגובה העיניים, ברגעים הקטנים שבין לבין, במבט המבויש והמובך".

***

אורח לא צפוי ומרגש

הצלמת: עדי פסדר (38) נשואה+3 מבית גמליאל, צלמת מזה 14 שנה.

בתמונה: חתונתם של ר' ונ' (השמות חסויים בשל עבודתם והסיווג הביטחוני הגבוה של בני הזוג).

תאריך חתונה: 15.10.23; ל' תשרי תשפ"ד (שבוע לאחר שמחת תורה).

"במוצאי שמחת תורה, כשנחשפנו לכל הזוועות, חשבתי על ר' הכלה שגרה בעוטף והסתמסתי איתה מתוך דאגה לשלומה ולשלום משפחתה. היא סיפרה לי שהיא ומשפחתה פונו מביתם ואילו נ' החתן גויס למילואים. הייתי אמורה לצלם את ההתארגנות לחתונה בבית הכלה ומשם להמשיך לצלם בחתונה שהייתה אמורה להתקיים בדרום. עקב המצב, החתונה הועברה לנס הרים, לשם פונתה המשפחה וצילמתי אותם בביתם הזמני.

זו הייתה החתונה הראשונה שצילמתי אחרי ה-7.10. עקב הנסיבות זו הייתה חתונה מצומצמת שהמלחמה הייתה מאוד נוכחת בה. החתן שוחרר שלושה ימים לפני החתונה

והייתה התרגשות והודיה עצומה על הזכות להקים בית חדש דווקא בתקופה זו ולמרות הכל.

בעיצומה של החופה נכנס לפתע אח של החתן שהגיע הישר מעזה עם מדים מלוכלכים, מיוזע ושיער פרוע. החתן המופתע, שלא ציפה שאחיו יצליח להגיע לחתונתו, התרגש מאוד ותוך כדי החופה ירד לעבר אחיו. הם התחבקו חיבוק אמיץ וממושך. לא נותרה עין יבשה בקהל.

בצילום רואים את החיבוק האוהב בין השניים כאשר האח החייל עוצם את עיניו ומתמסר לחיבוק ולרגע המיוחד והמרגש שהמצלמה תפסה. ניתן לחוות באמצעותו את ההתרגשות והשמחה על הגעת האח לחתונה הישר משדה הקרב ואת התרגשות הקהל.

הצילום הספציפי הזה אולי לא 'מושלם' אבל בדיוק בגלל זה הוא מושלם כמות שהוא. פעם היה לי חשוב כצלמת שכל פרט יהיה במקום כדי שהצילום יהיה מדויק, ועם השנים עברתי תהליך וכיום אני מחפשת לתפוס יותר רגעים ותחושות שיועברו דרך הצילום ושהצופה יחווה את הרגע בעיניי זה השלמות בצילום".

***

ממשיך לחיות בתוכם

הצלם: אליהו ינאי, 48, נשוי+5, גר בגבעת זאב, מצלם מזה 25 שנה.

התמונה: מחתונתם של אלישבע ונשיאל כהן.

תאריך חתונה: 3.6.24; כ"ו אייר תשפ"ד.

"זו לא החתונה הראשונה שצילמתי עבור משפחה, וגם בחתונה המשפחתית הקודמת צילמתי את האחים והאחות אוחזים ידיים. את משפחת החתן אני מכיר מגבעת זאב.

הכלה, אלישבע, היא אחותו של ראובן שישפורטיש ז"ל, מפקד כיתת הכוננות בישוב שלומית שיצא ב-7.10 להילחם במחבלים שחדרו לישוב הסמוך פרי גן ונהרג. כשהגעתי לצלם בביתה, הנוכחות של ראובן ז"ל הייתה מורגשת. היו תמונות שלו בסלון ותמונה שלו על מיטת הכלה.

בחרתי בתמונה הזו כי היא משקפת את היכולת לשאת את המציאות המאתגרת של להיות כלה שמחה ובו בזמן להנכיח את האח ז"ל בשמחה. התרשמתי מאוד מהיכולת של המשפחה המופלאה הזו לתת מקום לזיכרון ולאבל ולא להתעלם ממנו, ומצד שני לשמוח שמחה גדולה. המתבונן מהצד לא יכול היה לדמיין שמדובר במשפחה שכולה.

בתמונה הכלה מצולמת עם אחים שלה על רקע כיסא הכלה המעוטר בפרחים. זו תמונה מאוד שלמה: הכלה ואחיה מחייכים, וגם האח שאיננו – מחייך בתמונה שהם אוחזים בידיהם. התמונה גם משדרת את המורכבות: הכל לכאורה שלם, אבל מרגישים את החוסר.

בדרך כלל אני מצלם את כל המשפחה יחד ואחר כך כל משפחה גרעינית עם הכלה בנפרד, אבל המשפחה ביקשה תמונה של כל המשפחה יחד, כדי לא להקשות על האלמנה וילדיה. המסר שעולה מהתמונה הוא שהחיים ממשיכים. ראובן היה רוצה שנמשיך לחיות והוא ממשיך יחד אתנו".

***

להתאמן על שבירת הכוס

הצלמת: נועה אביטל (26) אם חד הורית מרעננה, צלמת מזה 6 שנים.

התמונה: מחתונתם של שרה ויהונתן ליבסון.

תאריך חתונה: 20.6.24; י"ד סיוון תשפ"ד.

"יהונתן ושרה התארסו בזמן שיהונתן, מ"מ בחטיבת הנחל, היה בשירות סדיר וכבר קבעו תאריך לחתונה. במהלך הלחימה, שלושה שבועות לפני החתונה, יהונתן נפצע בראשו וברגלו מקריסת גג של בית ברפיח. למרות הפציעה, השניים קיוו שיהונתן יהיה בסדר ושיתחתנו בתאריך שנקבע. הם לא חשבו לרגע לדחות את החתונה. יהונתן עבד קשה מאוד כדי שיצליח לדרוך על הרגל והתאמן על שבירת הכוס תוך כדי השיקום.

אני זוכרת את ההתרגשות וההודיה העצומה של שרה הכלה על כך שהחתונה מתקיימת. לא היה מובן מאליו שיהונתן יצליח לעמוד על שתי רגליו, אבל הוא הפתיע את כולם ואפילו רקד עם הקביים.

בחרתי בתמונה הזו כי היא משדרת אופטימיות. החתן והכלה מאוהבים ושמחים, פוסעים לקראת דרך חדשה והקהל שמסביב שמח בשמחתם. אותות הפציעה ניכרים על החתן, אבל השמחה עולה על גדותיה.

כצלמת, יש לי תפקיד חשוב לראות את הנסתר שמאחורי הדברים ולתפוס את הרגשות השמחים והכואבים. בתמונה הזו אני תופסת אהבה של זוג צעיר שהיא הרבה יותר חזקה מהכאב ומהמלחמה".

***

גשר בין עולמות

הצלמת: רבקה קובלסקי, 64, מאפרת, נשואה+6, צלמת חתונות מזה 25 שנה

התמונה: מחתונתם של אריאל ויוכבד זלוטניק.

תאריך חתונה: 5.4.24; כ"ו אדר ב', תשפ"ד.

"יוכבד, הכלה, זכתה להיכנס לחופה בגיל 33 לאחר שבמשך שנים רבות חיפשה את החצי הזה שלה. את אֵם הכלה אני מכירה משנות נעורי בשיקאגו וכבוד גדול עבורי על שבחרה בי להיות הצלמת של  חתונת ביתה.

ארבעה חודשים בלבד לפני החתונה אחיה של הכלה, הרב רס"ם (במיל') אלישע לוינשטרן, נפל בקרב בדרום רצועת עזה. ולמרות שהשכול עודנו טרי, היה חשוב למשפחה שהחתונה לא תהפוך לערב זיכרון לאלישע. זו הייתה חתונתם של אריאל ויוכבד והיה חשוב להם שהיא תהיה שמחה מאוד וכך היה.

הצילומים התקיימו בגן לאומי הסמוך לאולם האירועים שבו נישאו. היה לי חשוב שהכלה תרגיש יפה ושמחה בחתונה שלה ושתהיה כלה ככל הכלות עד כמה שניתן בהתאם לנסיבות.

את התמונה הזו, שבה הכלה עומדת על גשר, בחרתי בגלל הסימבוליות שבה. כי כל חתן וכלה עוברים עם חתונתם לשלב חדש בחייהם: מרווקות לנישואים. והכלה עומדת באמצע הגשר, ולא בתחילתו או בסופו. נקודת האמצע מבטאת את הרגשות המורכבים שמאפיינים את תקופתנו – שמחה וצער הכרוכים זה בזה ואין שמחה שלמה, ודאי לא אצל כלה שכולה".

***

מוסיפים לרקוד, מוסיפים לשמוח

הצלמת: מעין שושני מרקוביץ,37, נשואה+4,גרה בכפר עציון, צלמת מעל עשר שנים.

התמונה: מחתונתם של עידו וסתיו נויבואר-שרעבי.

תאריך חתונה: 13.6.24; ז' סיוון תשפ"ד.

"זה סיפור על אהבה ואור גדול בתוך המחשכים. עידו, חייל בסדיר בחטיבת הקומנדו, הציע לסתיו נישואים חודש אחרי תחילת המלחמה ובאותו שבוע הוא נכנס לעזה. לחופשה לרגל החתונה, יצא רק ארבעה ימים לפניה.

שני חברי החתן שנפצעו במהלך המלחמה ונמצאים כעת בשיקום רוקדים, סומכים ונסמכים זה על חברו. קביים – לכאורה פריט טכנולוגי המקל על ניידותם בשל הפציעה. קביים אפורים שמבטאים את העמימות, המיסוך וחוסר הוודאות מאז השבעה באוקטובר – מקבלים כאן גוון אחר. החבורה משמשת כמשענת, כסד. כאילו מבקשת לשאת בעול הפציעה, לאזן, לשמור על שיווי המשקל בשעה שהכל מתערער. קביים הם לא רק נכות ונזקקות. יש כאן אחווה ותמיכה עמוקה. קרבה מיוחדת שנוצרת תוך לחימה משותפת, חיבור ומפגש של הלב. התמונה הזו בעיני היא בחירה בחיים.

עשרה קבין של רעות ירדו לעולם תשעה מהם נטלו הלוחמים והלוחמות הגיבורים. הקושי החושך והתקווה נשזרו גם בסיפור האישי שלי – ילדתי את בני ממש בתחילת הכניסה הקרקעית לעזה. בעת ששהיתי בחדר הלידה נפלו 14 לוחמים ושלושה אהובים מהמושב בו גדלתי, שדמות מחולה-יהודה, אלחנן ונערן הי"ד. אחי לחם באותה העת בצפון הרצועה ולא ידע דבר אודות הנופלים והיילודים. בתוך הבליל המשוגע הזה מלאכי שמואל שלנו הגיח לעולם והביא עמו הרבה תקווה ושמחה.

בתור צלמת התקשיתי לראות מבעד לעדשה, גם אני הייתי עם עיניים עצומות אך עם לב מלא גאווה, הרגשתי שבני הזוג מרחיבים את הפריזמה".

***

 ברגע האחרון

הצלם: יוני לאופר (33) נשוי+3, גר בחריש, מצלם מזה 10 שנים.

התמונה: מחתונתם של עדי וידידיה אלסטר.

תאריך: 7.7.24; א' תמוז תשפ"ד.

"עדי וידידיה הכירו לפני שנתיים במהלך טיול בתאילנד. נערכנו לצילומי משפחה ביום החתונה כשעה לפני קבלת הפנים. שאלתי את אם החתן האם כל האחים הגיעו, כדי שאוכל לצלם את המשפחה הרחבה. היא ענתה שאח אחד לוחם כעת בעזה ולא ברור אם ישתחרר לחתונה ואם יצליח להגיע אליה בזמן.

ואז, תוך כדי הצילומים, היא מקבלת הודעה שהבן יוצא מעזה ובע"ה יגיע לחתונה. שאלתי 'מתי יגיע?' ולא הייתה לה תשובה.

כעבור כמה דקות האח מגיח מדלת צדדית לבוש מדים והינה הוא פה, מפתיע ומשמח את כולם. מיותר לציין שנרשמה במקום התרגשות עצומה. באותו רגע החלטתי לעזוב הכל ולצלם את המפגש המיוחד בין האב הלוחם ששב זה עתה משדה הקרב לבין בניו שאותם לא ראה חודש ימים. האח זכה לברך ברכה מתחת לחופה.

כל חתונה מחדש היא אירוע מרגש וקל וחומר חתונות שמתקיימות בזמן מלחמה. בחרתי דווקא בתמונה הזו שבה הילדים רצים לאביהם, והוא – לבוש מדים, נעליו מאובקות, מניף אותם באוויר בחיבוק מלא אהבה, געגוע ושמחה – עוצם את עיניו, אוחז בחוזקה בשני בניו ומתמסר לחיבוק ולרגע המיוחד והמרגש. בן אחד אוחז בכתפו והבן הקטן מקיף ברגליו את רגלו של אביו. התמונה מנציחה רגע אותנטי מדהים.

לאחר הרבה שנים במקצוע, בצילום החתונה אני מחפש דווקא את הרגעים הקטנים הבלתי צפויים שמדליקים אותי מבפנים, סוג של דופמין שמופרש במוח והופך את העבודה ממונוטונית לעבודה מרגשת שמוציאה ממני את המיטב".

***

הקפצה לחתונה

הצלם: יוחאי סמט (32) נשוי+3, מקיבוץ כפר עציון. מצלם חתונות זו השנה התשיעית.

התמונה: מחתונתם של אילה ומנחם גודמן.

תאריך חתונה: 18.10.23; ג' חשוון תשפ"ד.

 

"אילה ומנחם קבעו להתחתן ביום שלישי ה-17.10. כשפרצה המלחמה מנחם גויס למילואים בצפון ואילה לא ידעה אם החתונה תתקיים. ביום שני ב-24:00 אילה כתבה לי 'מצטערת, אין מחר חתונה לא משחררים את מנחם מהצבא'.

קיבלתי את העדכון המבאס ומחקתי אותם מהיומן. ביום שלישי ה-17.10 באמצע הלילה קיבלתי הודעה מאילה שמנחם קיבל אישור לצאת מחר והם מארגנים חתונת בזק מעכשיו לעכשיו. היא שאלה אם אני פנוי מחר לצלם. הייתי פנוי ומיד התחלנו להכין לו"ז לצילומי יום החתונה.

החתונה התקיימה לבסוף במרכז האקדמי שלם בירושלים. זה לא אולם חתונות, אבל המוסד פתח את דלתותיו לזוג. ביום החתונה אילה הייתה מוכנה ב-16:00 לאחר איפור, שיער וכו'. יצאנו מהבית לרחוב כדי לנסוע ברכב לצילומים ובדיוק ברגע הזה, בחניה, מנחם הגיע מהצבא. באותו רגע, בחניה, החלטנו שבמקום לצלם את המפגש ביניהם בשדה פסטורלי או ביער יפה – נצלם את המפגש כמו שהוא, אותנטי לחלוטין, כשהחתן לבוש מדים באמצע הרחוב בחניה. ואכן עשינו את הצילומים כאן ועכשיו.

בחרתי בתמונה זו כי רואים בה את הרגע הראשון שאחרי המפגש בין החתן והכלה. אחרי שהחתונה נדחתה ביום הזוג לא הסכים לדחות את המפגש ביניהם אפילו לדקה. זו תמונה שמבטאת בעיני את ניצחון הרוח ואת התקווה, הפנים קדימה. כמובן שכמה דקות אחר כך החתן התקלח והתלבש ועשינו תמונות מהממות כמו שצריך.

מאז השבעה באוקטובר, אין חופה שלא עמדתי בה מחובק ושר יחד עם הקהל בדמעות. החתונות הפכו להיות חלק מהמערכה המלחמתית, סוג של שטחי כינוס, זריקת מוטיבציה לאומית. מעמד החופה הפך להיות עצרת תפילה ושליחת כוחות למען הלוחמים בשדה הקרב. והמצלמה שלי, שרגילה לצלם רגעי אושר פרטיים, משפחתיים, זוגיים, הפכה להיות כלי לתיעוד תמונות הניצחון שלנו".

***

מעבר לקשת

הצלמת: רתם רוזמן יפת (29) נשואה+1, צלמת מזה חמש שנים (להוסיף מתחת לתמונה שהיא צולמה עבור יוסף חורי). 

התמונה: מחתונתם של ספיר ואבישי אטיאס.

תאריך חתונה: 4.4.24; כ"ה אדר ב' תשפ"ד.

"ספיר ואבישי יצאו ארבע שנים ועברו הרבה יחד: אימו נפטרה מסרטן, הוא שירת כקצין בקבע בבה״ד 1 והוקפץ עם הצוות שלו ללחימה באופקים בשבת השחורה ואחר כך הוא נכנס להילחם בעזה והשתחרר קצת אחרי החתונה. חבר טוב שלו נפל בנובה וחבר אחר נהרג בעזה. ספיר הייתה במילואים במודיעין חיל האוויר במשך שלושה חודשים בתחילת המלחמה. הארוס של אחותה, אוריאל סילברמן הי"ד, נפל חודשיים לפני החתונה.

השניים היו מוקפים בשכול וההחלטה להתחתן לא הייתה מובנת מאליה. ההחלטה לבנות בית הייתה אקט של תקוה ואופטימיות. אני אוהבת התמונה הזאת כי החיבור העמוק, הקרבה, האהבה והעדינות שבין בני הזוג ניכרים בה היטב. הפוקוס נמצא עליהם והם מצולמים מתחת לקשת שיוצרת אפקט ותחושה של בית. יש סביבם סוג של הילה. הרקע הבהיר של התמונה משתלב עם בבגדי הלבן של החתן והכלה, מבטא צמיחה וקדושה. מבחינתי זו תמונה שלמה והרמונית.

במבט ראשון זו תמונת חתונה רגילה אבל כשמכירים את הסיפור מקרוב מבינים את העוצמות שמאחוריה ואת הכוחות שנדרשו כדי לצמוח ברובד הלאומי והפרטי. החופה של בני הזוג הייתה שילוב של עצב על האובדן הפרטי והכללי, יחד עם שמחה גדולה ותקוה".

***

מחממים את הלב

הצלם: יעקב אפללו (29) נשוי, מהישוב עלי, מצלם מזה 14 שנה.

התמונה: מחתונתם של רננה ושלמה דרוקמן.

רננה היא נכדת הרב שמואל אליהו והחתן הוא נכדו של הרב דרוקמן.

תאריך חתונה: 3.6.24; י"ח סיוון תשפ"ד.

"צילמתי את חתונת בנו הצעיר של הרב שמואל אליהו לפני כשנתיים, וזכיתי לצלם את חתונה נכדתו הבכורה שנישאה לנכדו של הרב דרוקמן.

כשפרצה המלחמה, נקראתי לארבעה חודשי מילואים, וכשהשתחררתי חזרתי לצלם. מאז, אני שם לב שבכל החתונות יש אווירה מיוחדת ומרגשת מזו שאפיינה את החתונות שקדמו למלחמה. החתונה הספציפית הזו התקיימה בכפר עציון ובצמוד לאולם ישנו בית הארחה. בזמן שצילמתי את הכלה שמנו לב שנמצאים במקום חיילים שיצאו להתרעננות לאחר תקופת לחימה בעזה. החיילים ישבו במעגל ודיברו כחלק מתהליך עיבוד החוויות שעברו בזמן הלוחמה. אחד החיילים ביקש מאתנו להיות בשקט כי חיילים נפתחים ומשתפים בגילוי לב והוא שאל אם נוכל לצלם באזור אחר וכמובן שהתרחקנו.

ואז, בסבב הריקודים השני של החתונה, חלק מהחיילים שמעו את השירה והריקודים והצטרפו באופן ספונטני למעגל הרוקדים. היה מרגש מאוד לראות את השילוב של החיילים שעברו דברים לא פשוטים ובאו לשמח מכל הלב.

התמונה מסמלת בעיני היכולת והחשיבות לשמוח למרות הקשיים. היא מבטאת אחדות ומסירות נפש בעם ישראל. זו תמונה שנותנת הרבה כוח – יש בה רבנים חשובים (כמו הרב שמואל אליהו והרב מנחם בורשטיין), אורחים וחיילים וניכרת השמחה העצומה שאינה מובנת מאליה נוכח הנסיבות. זו תמונה שיש בה שילוב בין הפכים – בין חיילים לוחמים שיצאו משדה הקרב בעזה, לבין שמחת חתן וכלה שמקימים בית חדש בישראל".

***

החיים חזקים מהכל

 הצלם: דובי ריין, בן 35, נשוי+3, גר בישוב נטע בחבל לכיש, מצלם מעל עשור. 

התמונה: מחתונתם של הזוג אוחיון.

תאריך חתונה: 23.6.24; י"ז סיוון תשפ"ד.

 

 

"גויסתי למילואים ב-7.10 ובשעה 10:30 כבר מצאתי את עצמי בדרך לצפון. לאחר חמישה וחצי חודשי מילואים השתחררתי והתחלתי לשקם את העסק. הספקתי לצלם עשר חתונות ושבוע אחרי ל"ג בעומר גויסתי שוב למילואים, הפעם לעזה כלוחם בפלוגת הניוד בחטיבת אלכסנדרוני. את החתונה הזו צילמתי תוך כדי שירות המילואים בזמני היציאות. בדרך כלל אני מצלם בממוצע 70 חתונות בשנה, כולל בקורונה. השנה צילמתי 14 חתונות בלבד! אני מאמין שפרנסה מגיעה מלמעלה והמילואים הם צו השעה ומעל לכל. האהבה שלי לצילום לא נגמרה. אני מצלם המון דרך האייפון ובקרוב אוציא קורס צילום דיגיטלי באייפון שלא הספקתי לשווק בגלל המילואים.

אמיתי ואני מכירים היטב שנים ועושים יחד מילואים. בשבת השחורה אבא שלו משה ואח שלו אליעד אוחיון הי"ד, ניסו לסייע לאזרחים באופקים ונהרגו כשנלחמו במחבלים. גם אמיתי נלחם תחת אש באותה שבת והציל חיים רבים. למרות מה שעבר, הוא הרים את עצמו, התגייס למילואים וסגר איתי שאצלם בחתונה שלו, למרות שלא ידענו אם אצליח לצאת. יש לי לקוחות שחוששים לסגור איתי כי אולי אוקפץ שוב למלחמה בצפון.

כלפי חוץ נראה לאנשים שאני מסור לצבא יותר מאשר לעבודה שלי. לצערי, להיות היום מילואימניק נהיה אות קיין. לזוגות המתחתנים יש דילמה: מצד אחד הם רוצים לתמוך באנשי מילואים, ומצד שני  – הם רוצים שאני אצלם, ולא צלם מחליף. ואני לא תמיד יכול להבטיח להם את זה. העסק שלי נפגע אבל אנו נמצאים במלחמת קיום ושמים הכל בצד. אשתי אומרת שהיא התחתנה עם אזרח מן השורה ופתאום היא מוצאת את עצמה נשואה לסוג של איש קבע, אבל כל עוד הנשים שורדות בעורף, אנחנו כאן כדי להילחם!

אני אח שכול, אחיו של רב סרן בניה ריין ז"ל, שנהרג בקרב בסוף מלחמת לבנון השנייה בעת שחילץ לוחמים וכלים שנפגעו במלחמה, וזו אחת הסיבות שאמיתי בחר בי כצלם. הוא ידע שאגלה רגישות ואדע להכיל את הרגעים המורכבים שקשורים בשכול.

בחרתי בתמונה זו, כי החיוך של אמיתי אומר הכל. תחושות האושר והשמחה ניבטות היטב מהפנים שלו. התמונה מביעה את המסר שלמרות השבר והכאב החיים ממשיכים. הם נקטעו אבל לא נעצרו. עבורי, לראות בחור עם כזה סיפור מצליח לעמוד ולחייך חיוך טהור, זה אומר שהחיים חזקים יותר מהכל".

הריאיון עם דובי הצלם, תקיים במהלך שירותו בעזה, לאחר לילה לבן, כשיש בעיות קליטה ברקע ולא תמיד יש אינטרנט. היה קשה להשיגו, אבל הדברים החשובים שאמר- שווים את המאמץ.