והרי החדשות

בעדינות ובשקט שלא סותרים ביטחון עצמי ועם קארה אופנתי ובלתי נשכח כובשת עדי זריפי את המסך ואת לבבות הצופים. בשנתיים האחרונות, כשהחדשות סוערות וכואבות, היא האישה על המסך שמישירה מבט אל הקהל בבית ומבקשת להביא את האמת. במדינה כה מקוטבת היא מצליחה להיות מה שכמעט כבר לא קיים: דמות שכולם אוהבים 

בדרכנו החוצה מבית הקפה שבו ישבנו מישהי קמה מאחד השולחנות ועוצרת את עדי. ״את עדי זריפי?״ היא שואלת, עדי מהנהנת ומקשיבה בסבלנות כשהמשפחה כולה מרעיפה עליה שלל מחמאות. בדרך לחניה אני שואלת אם זה קורה לה הרבה. ״בכלל לא״, היא מתחילה, אבל ההכחשה נקטעת על ידי מעריץ נוסף – הפעם צעיר חרדי שמספר לה שהוא עוקב נלהב ומודה לה על העבודה שלה.  

בשנים האחרונות כמעט כל בית בישראל מכיר את פניה של זריפי. בתחילת המלחמה היא הפכה ממגישת מבזקים למגישת חדשות ולמנחה שמסומנת ככוכבת עולה בתחום. ״לא מובן מאליו שאנשים מזמינים אותי לסלון שלהם״, היא אומרת. ״אני רוצה שיהיה להם נוח, שיהיה להם נעים. שהדברים שאני מביאה למסך יתקבלו כמה שיותר בברכה״.  

עדי של אתמול 

אבל רגע, בואו נחזור לתחילת הפגישה. אנחנו מתיישבות בבית הקפה, אני מזמינה קפה קר וזריפי מבקשת טריפל אספרסו על קרח. כבר בתחילת השיחה אני שמה לב לתנועות הידיים שלה: מחול של מחוות נהדרות, תנועות רחבות וממחישות, אצבעות דקות שמסתיימות בציפורניים מושלמות עטויות לק בצבע טבעי. אני מפעילה את אפליקציית ההקלטה, כמובן משמיעה בטעות משהו שהקלטתי לעצמי מוקדם יותר באותו יום ומתה ממבוכה. עדי מרגיעה אותי: ״תמיד מוזר לשמוע את הקול שלך מבחוץ״.  

התרגלת לזה עם השנים? 

״כן. אני כל הזמן צופה מחדש בשידורים ובראיונות שלי, נותנת לעצמי נקודות, מזהה איפה היה טוב ואיפה אפשר לשפר. בהתחלה הייתי ממש מצטמררת, היה לי קשה לשמוע ולראות את עצמי, אבל עכשיו אני מסוגלת להתנתק ולומר לעצמי שזה מישהו אחר. זו עדי של אתמול שעשתה את הריאיון הזה, עכשיו אני נמצאת על הספה״. 

אם הייתם שואלים את עדי הנערה או האישה הצעירה במה תעבוד כשתגדל, הבחירה הראשונה לא הייתה ״מגישה בערוץ 12״. ״היו לי כל מיני מחשבות", היא מספרת, "רציתי להיות עורכת דין, מדענית, שחקנית, פסיכיאטרית, מנתחת פלסטית, חברה בלהקה, היה מנעד רחב. בכלל לא חשבתי שהמשרה שיש לי היום אפשרית. זה נראה לי חלום כל כך רחוק, איזה ילד בכלל חושב שהוא יהיה הפנים שעל המסך?״. היא הגיעה לתחום התקשורת בעקבות נושא שהיום רלוונטי יותר מתמיד: הסיקור המוטה של מדינת ישראל בתקשורת העולמית, או מה שמכונה ״הסברה״. ״תמיד עניין אותי לדעת למה אנחנו מסוקרים כך. חשבתי שאעבוד בשירות החוץ, שאהיה דיפלומטית או אעסוק בדוברות, בייעוץ תקשורתי לפוליטיקאים. הגשתי מועמדויות לכל מיני משרות מהסוג הזה, אבל לא התקבלתי לאף מקום כי כולם דרשו ניסיון בתקשורת. אמרתי לעצמי – טוב, איאלץ לעבוד בתחום התקשורת במשך תקופה. ואז התגלגלתי לכאן״. 

כך, לפני כמעט עשור, הגיעה לתפקידה הראשון בתחום כשהצטרפה לצוות הסושיאל של N12. אחרי כמה שנים קיבלה את תפקיד כתבת המדע והסביבה של הערוץ, וקצת אחר כך הפכה למגישת מבזקים. ״הפעם הראשונה שבה הגשתי תוכנית שלמה הייתה בסוף השבוע הראשון של המלחמה. זו אפילו לא הייתה תוכנית אלא משדר של חמש שעות, 12 בלילה עד חמש לפנות בוקר. להגיש מבזקים זה לא צחוק, זו באמת עבודה קשה, אבל להגיש משדר שלם ותוכניות שלמות זה מאתגר יותר ודורש כישורים אחרים. התכנים היו כל כך קשים וכואבים. עד היום אנחנו עוסקים בידיעות שמגיעות באינטנסיביות גבוהה מאוד״. 

כיום זריפי מגישה לצד תמיר סטיינמן את התוכנית ״12 בצהריים״ המשודרת פעמיים בשבוע, וכן תוכניות ומשדרים נוספים, גם ברדיו. ״אתמול ראיינו את חבר הכנסת שמחה רוטמן. זה כמעט תמיד מאתגר, אבל האתגר הוא כל הכיף. זה היה מעניין מאוד״.  

 להשתלט על הלחץ 

זריפי בת 35, רווקה ומתגוררת בירושלים. ״אני מתחילה את היום מוקדם מאוד, בחמש בבוקר, ומקפידה לצפות בחדשות ובמבזקים לפני שאני מגיעה לאולפן״.  

חמש בבוקר?! 

״היו תקופות שהייתי קמה אפילו מוקדם יותר. המבזק הראשון הוא בשש״.  

זה מסביר את הטריפל אספרסו.  

״קפה זה דבר נהדר! כן, הבקרים שלי מוקדמים מאוד. אני דווקא לא אדם של בוקר, אם יש לי אפשרות לקום מאוחר אני מנצלת אותה, אבל אני שמחה שהעבודה גורמת לי להשכים כי כך אני מספיקה יותר דברים ומרגישה מיצוי חיובי. אבל לא אכחיש, יש פעמים שאני קמה ואומרת לעצמי – לאאא! למההה??״.  

מאז השבעה באוקטובר העבודה של אנשי התקשורת מאוד מוגברת וסוערת. איך את חווה את האינטנסיביות? 

״אני רוצה להיות במקום שבו צריכים אותי. אם שיבצו אותי לשידור, זה נותן לי תחושה שצריך אותי ואין לי זמן לעשות טעויות או לשאול את עצמי יותר מדי שאלות, אני נכנסת למוד של עשייה. בתחילת המלחמה הייתי כל הזמן בעבודה וזה דווקא עזר, כי לא נשאר לי זמן לחשוב יותר מדי. יכולתי לתכנן קדימה רק את היממה הקרובה, לא להתעסק בשום דבר אחר. המיקוד הזה עזר לשמור על השפיות. זו הייתה, ועדיין, תקופה מאוד לא פשוטה מבחינה נפשית להרבה אנשים. ההתמודדויות במדינה שלנו מאוד לא פשוטות. עוזר לי להרגיש שיש לי תפקיד בתוך הדבר הזה שקורה לנו״.  

וזה תפקיד משמעותי: להנגיש מציאות לא מובנת לכל הבתים בישראל.  

״המערכה מול איראן הייתה בולטת בהקשר הזה. כל כך הרבה אנשים יושבים בבתים ולא מבינים מה קורה״.

זריפי חוזרת אל הרגעים הראשונים של המלחמה ביוני האחרון: ״אלה היו רגעים שלא אשכח. הייתי במשמרת כוננות, מה כבר יכול לקרות באמצע הלילה? קראו לי להגיע, הייתה התכנסות ומוכנות, הגיעו דיווחים, היינו דרוכים מאוד ופתאום עולים לשידור, מחברים את ניר דבורי והוא מכריז שפתחנו במתקפת מנע נגד איראן. מאז שאני זוכרת את עצמי המלחמה עם איראן הייתה בשיח הציבורי, זה כל הזמן ברקע. לא האמנתי שזה יקרה, ופתאום זה קורה כשאני יושבת באולפן עם כל האדרנלין והרעד. חשוב לי ברגעים כאלה להשתלט על הלחץ, וזה באמת לא פשוט. יש לי אחריות כלפי אנשים שנמצאים במצב עוד יותר מלחיץ משלי. אני עטופה באולפן, אבל אנשים נמצאים בבית עם הילדים שלהם במצב של חוסר ודאות ודאגה. היה לי חשוב להגיש את המידע בצורה שתעניק ביטחון״.  

המידור בין הסערה הפנימית לבין השמירה על ההגשה המקצועית מציב בפניה התמודדות יום־יומית. ״זה לא פשוט, אבל יש לי במי להיתלות. יש אצלנו אילנות גבוהים מאוד שעושים את זה שנים ארוכות גם במצבים קשים מאוד. הרבה פעמים לא יודעים ולא רואים כלפי חוץ, אבל למגיש או למגישה יש בני משפחה ברצועה, בשטח, או שהם מתמודדים עם משבר אישי אחר״.  

יצא לך לדווח על אירועים שהיה לך קשה לדבר עליהם? 

״כשיש אבדות, נופלים, נרצחים, הודעות על שיבה של חללים חטופים. את שאר הדיווחים לא הייתי מגדירה כקושי, שום דבר לא קשה לעומת זה. אני זוכרת במיוחד את היום שבו הודיעו שהחטופים חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול נהרגו בשבי החמאס. בשבוע הראשון של המלחמה דיברתי עם הבנים של יורם מצגר בבית המלון ונוצר שם קשר אישי. היה קשה גם כשהודיעו שרוני אשל, זכרה לברכה, לא חטופה כמו שחשבו אלא נרצחה. יצא לי להיפגש עם המשפחות ואני זוכרת איך התפרקתי, אבל לא בשידור״. 

איך את מתמודדת עם הרצון לבכות בשידור לעומת הצורך לשמור על שלווה, לפחות למראית עין? 

״אני לא רוצה לבכות בשידור. זה בסדר אם זה קורה, כבר קרה לטובים ביותר. לאורך המלחמה אנשי תקשורת התפרקו כי האירועים גדולים מאיתנו. זה טבעי אבל חשוב לנו, המגישים, הפנים והמובילים של השידור לא להיכנס למקומות כאלה. לכולנו מותר להתפרק. כולנו בוכים, מתרגשים, נעצבים. ההתמודדות היא לאפשר לעצמי להתפרק, אבל לדחות את הרגע הזה. זה אנושי להישבר מהדברים שאני צריכה לדווח עליהם, אבל לא בשידור״.  

עבודה קשה! 

זריפי מחייכת. ״עבודה מתגמלת. במובן המאוד עמוק של המילה״.  

אחריות לאמת 

אתגר נוסף שהתפקיד מביא איתו הוא חשיפה יום־יומית לתגובות ולביקורת. ״אני מקבלת הרבה תגובות. אומרים שלא מומלץ לקרוא טוקבקים, אבל היום התגובות כבר מגיעות אלינו בהודעות פרטיות ברשתות. רוב התגובות חיוביות ואני אסירת תודה על זה. יש אנשים שסתם מתעניינים, כותבים ביקורת בונה ואני מקפידה לקרוא ומשתדלת להתייחס, ויש צדדים פחות טובים. את יודעת איך זה ברשת, קל לקחת את הביקורת למקומות פחות ענייניים. אנחנו צריכים להשתדל להמעיט בזה״. 

השיח הישראלי באמת צריך להתקדם.  

״זה לא רק מאפיין שלנו. רגילים לומר 'השיח בישראל הוא כזה וכזה', אבל יש הרבה תגובות שליליות גם בחו"ל. אני רואה את זה ב־X, טוויטר לשעבר. גם בארצות הברית יש שיח דומה״. 

מנחם לגלות שזו לא רק בעיה שלנו? 

״מנחם, או די נורא. הלוואי שנצליח להיות שונים, שדווקא במדינת ישראל נראה פחות אלימות בשיח. לא רק אנשי חדשות סופגים ביקורת, כל דמות מוכרת יכולה למצוא את עצמה מותקפת בכל מיני נושאים, לפעמים ברמה האישית ולפעמים ברמה המקצועית. זה חלק מהמקצוע. צריך ללמוד לחלץ את התובנות ולהשאיר בצד את המסרים הלא רלוונטיים״.  

את רואה בעמדה שלך כאשת תקשורת תפקיד בשיפור השיח הזה? דרך לעודד תקשורת חיובית? 

״לגמרי. עם הפלטפורמה והתפקיד באה אחריות״. זריפי עוצרת ומסייגת: ״שיח חיובי זה לא אומר רק להחמיא. המקצוע הזה דורש גם יכולת להיות ביקורתיים, לשאול שאלות קשות. גם לי יש אמירות נחרצות בנושאים מקצועיים, אבל לצד הנחרצות אני רוצה שהשיח יהיה מכבד, שאנשים שמגיעים להתארח ירגישו שמכבדים אותם בתוך הספרה הזאת. לפעמים יש דיונים סוערים, לא מזמן היה לנו דיון באולפן על חוק הגיוס וזה נוגע במקומות אישיים, מלהיט את המשתתפים ברמה הפיזית. בתוך דיון כזה קורה שנאמרת מילה לא במקום. אם זה לא יורד לפסים אישיים, זה בסדר. המטרה היא להתמקד בגופו של עניין ולא בגופו של אדם״.  

על רקע המציאות המפולגת הדמות שלך נמצאת בקונצנזוס: אוהבים אותך בכל צדדי הקשת הפוליטית. יש לך הסבר לתופעה? 

״זה ממש לא מובן מאליו, אבל אני יודעת שיש אנשים שפחות מתחברים אליי. זה בסדר גמור, אני אוהבת גם אותם״, היא צוחקת ומנסחת מחדש: ״מכבדת. אהבה זו מילה גדולה״.  

ניכר שיש בך הרבה אהבה לאנשים.  

״עיתונאים הם מספרי סיפורים. זו קלישאה, אבל היא נכונה. גם הריאיון הזה יהפוך להיות סיפור שתעבירי לקוראות שלך. מדברים אל אנשים שיושבים על הספה בבית, נוסעים בדרך לעבודה, מפעילים את אפליקציית החדשות – אנשים שנמצאים בכל מיני מצבים בחיים שלהם. לפעמים קל לשכוח את זה כי אנחנו לא רואים אותם, אבל חלק מהתפקיד הוא לא לשכוח שהם שם. כל מאזין וכל צופה מגיע עם המטען, הרגישויות, הרקע שלו. מוטלת עליי האחריות להיות שם עבור כולם ולהיות אדם של אנשים. מהצד השני זה לא מאיין את הצורך להיות ביקורתית. אחד התפקידים הראשונים של התקשורת הוא לומר את הדברים באופן חד ולא מתנצל. יש לנו אחריות לאמת, לא רק לאווירה נעימה״. 

המלחמה האחרונה והסיקור השונה שלה בגופי התקשורת בעולם הוכיחה עד כמה האמת יכולה להיות נזילה ולא חד־משמעית. ״האמת הולכת ומאבדת מהיציבות שלה. אומרים שלשקר אין רגליים. לאמת תמיד היו, היינו יכולים לבנות עליה. זו תופעה בין־לאומית אבל גם ישראלית, שהאמת מרחפת באוויר. כל הדיס אינפורמציה שיש, ניסיונות לטשטש את האמת, להטות אותה, לפעמים להסתיר אותה, לפעמים לעצב אותה מחדש״. זריפי מדגישה שלפעמים דווקא הניסיונות לטשטש את האמת עלולים להיות הרסניים בטווח הרחוק. ״אולי זה מרגיש פחות נורא מבחינה מוסרית, אבל זה מְאַכֵּל את האמת. זה מייצר קורוזיה. כשמשתמשים בה כך האמת מחלידה, נשחקת. ובנקודה הזו יש לנו אחריות״.  

הכתבה המלאה בגיליון 345, אלול תשפה, 9.25