והגדת לבנך ולבתך

בליל הסדר אנו יושבים עם ילדינו ומספרים להם את סיפור יציאת מצרים, מאבני היסוד של היהדות המועברים מדור לדור. פנינו לאנשי רוח ושאלנו מהו ה"והגדת" האישי שלהם, שאותו ירצו להנחיל לילדיהם ולדורות הבאים

מוות הוא לא הסוף

הדסה בן ארי, 36, אימא לשיר־ציון, ברוך־חי, משה, מרים, אהבה, שלום ואורי־שושנה. גרה בפרדס חנה.

סופרת, עורכת ומרצה.

מוות הוא לא הסוף. כולנו קצת מתנו בתקופה האחרונה, לא? אפילו הרבה. מאז השבעה באוקטובר נפתח שיח שאילץ אותי כאימא להניח כל מה שאפשר להניח על השולחן ולהאיר את המקומות הנמוכים. ביום השואה בשנה שעברה עשיתי מה שלא עשיתי מעולם: סיפרתי לילדים הקטנטנים שלי את סיפורי הגבורה של הסבים והסבתות שלנו בשואה. הם ממילא כבר שמעו דברים דומים כמו כל הילדים במדינה, למשל, בתחילת המלחמה נכנסה אלינו הביתה ילדה בת שבע, חברה של אחת הבנות שלי, ובישרה: 'בת דודה שלי נחטפה לעזה'. לגן טרום חובה שאליו הלכו שני ילדים אחרים שלי, הגיעה ילדה חדשה ומתוקה. בזמן ששיחקו היא סיפרה: 'אבא שלי נהרג במלחמה!'.

ומה אני עושה עם המידע הזה? הייתי בידיעה פנימית שהסתרה לא תהיה הדרך שלי. השאלה היא לא אם לספר לילדים או לא, אלא באיזה אופן. חשבתי לעצמי, אף אחד לא שש לעשות לילדים שלו את שיחת "איך מגיעים ילדים לעולם", ובסוף כולנו עוברים את זה ומגלים שהילדים כבר יודעים.

יום אחד שיתפתי את הבן שלי, שעדיין לא היה בן ארבע, בסיפור לא קל שקשור במוות וקשור בחייו. יום למחרת הוא אמר לי פתאום, "איזה נס". שאלתי אותו "על איזה נס אתה מדבר?", והוא ענה: "מה שסיפרת לי אתמול". תהיתי מה עובר לו בראש, איך למען השם אפשר לפרש בשורה קשה כנס? ואז הבנתי. הוא בוגר שנה שלמה של מלחמה. הוא שמע את השיח בבית. "אתם לא יודעים מה קרה בקיבוץ בדרום! הרבה פצועים והרוגים. אבל איזה נס, שקרה גם כך וכך", ו"החייל נלחם בטנק ונפצע קשה, אבל איזה נס, הוא חי", ו"האיראנים הפציצו אותנו בלילה, אבל איזה נס, אנחנו בחיים". הילד הבין שגם כשקורים דברים קשים, תמיד יש איזה נס, איזה טוב, אפילו קטנטן, שמתרחש. לפעמים הנס שמיימי ולפעמים זה אלוהים שמתגלה דרך כוחותיהם של בני האדם. נס שבתוך הטבע. אנשים שהתעלו מעל עצמם ויש לנו מה ללמוד מהם.

הילדים שלנו יודעים מהו מוות ואני לא מדברת רק על המוות הפיזי. אני מדברת על מטא־קוגניציה על מוות ותחייה בחיים שלנו. אני מדברת על הגדרה מחודשת של המושג 'חוסן' שנשבר אלף פעמים אל מול העיניים של הילדים שלי, אבל נבנה מחדש דרך המבט המאמין שיש ניסים בעולם ושהתפקיד שלנו הוא להשתמש בכישרונות שלנו כדי לחולל אותם, עד שהם יקרו לנו. אני מרגישה שמתּי השנה כמה פעמים, ובכל פעם גיליתי שבקרקעית יש פרץ של כוחות מחודשים. וזה מה שאני מגדת לילדים שלי, כלומר אומרת באופן תמידי, שיש בתוכנו חלקים מתים וחלקים חיים שנעים קדימה. מוות הוא לא הסוף אלא העמקה של החיים, אומר הרב קוק. הוא מכריח אותנו לרדת לבור ולאסוף תובנות חדשות על החיים. אני מאמינה שזאת הבשורה היהודית לעולם, ומה שעברנו באלפי שנות ההיסטוריה רק מוכיח – אנחנו שבים ומתחיים.

לא טוב היות האדם לבדו

הרב עילאי עופרן, 42, נשוי, אב לאיילת השחר, הלל אפרים, תמר נחמה, לביא מיכאל, זהר גאולה. גר בקיבוץ יבנה. רב קבוצת יבנה וראש מכינת רוח השדה.

לא לבד! הדבר היחיד שעליו אומרת התורה שהוא "לא טוב", הוא להיות לבד. בבריאת העולם קבעה התורה כי "לא טוב היות האדם לבדו", ויתרו הזהיר את משה חתנו – "לא טוב הדבר אשר אתה עושה… לא תוכל עשהו לבדך".
הבן הרשע, שעליו אנחנו קוראים בהגדה, הוא "כופר בעיקר". אבל ה"עיקר" איננו האמונה בקב"ה או קבלת עול מצוות. עיקר העיקרים של האמונה והמסורת היהודית הוא השייכות לכלל – למשפחה, לקהילה, לחבורה, לקבוצה, לעם. הבן המדובר "הוציא את עצמו מן הכלל", וזה מה שהופך אותו לרשע ולכופר.
המילה המנחה של פרק י"ב בספר שמות, המספר את סיפור יציאת מצרים, היא "בית", והיא חוזרת בו לא פחות מ־15 פעמים. אבן היסוד של עם ישראל היא לא הפרט הבודד, אלא המשפחה. רגע לפני היציאה ממצרים ציווה הקב"ה על בני ישראל להתאסף בבתים ולהקריב את קורבן פסח, שכידוע אינו נאכל אלא בחבורה, והלכה למעשה נקבע ש"אין שוחטים את הפסח על היחיד". את החג הזה ניתן לחגוג רק בקבוצה רחבה.
העולם המערבי המודרני מחזק ומעריך במיוחד את האינדיבידואל, את האדם הבודד ואת חירות הפרט. אבל התורה, ההלכה והמסורת שלנו לימדו אותנו לחשוב דווקא בלשון רבים. החירות שקיבלנו ביציאת מצרים היא חירות של קבוצה ולא של יחידים. בעולמם של חז"ל, פרישה מהציבור היא איסור גמור, והצטרפות אל הכלל היא יסוד היסודות. יותר קל להתכוון ולהתרגש בתפילת יחיד הבוקעת מן הלב, ובכל זאת נצטווינו להתפלל דווקא בציבור.
יהודה פוליקר שר "חופשי זה לגמרי לבד", אבל אני מעדיף שבעתיים את מתי כספי ששר "איתך אני יודע שרק איתך אני חופשי".
אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לערכים רבים ומגוונים – העם, התורה והארץ. אבל הערכים הללו אינם שווי מעמד – עם ישראל קודם לתורת ישראל ולארץ ישראל. ה"יחד" שלנו הוא התשתית לקבלת התורה ולירושת הארץ. בלי התשתית הזו אי אפשר לבנות שום דבר.
אני רוצה שהילדים שלי יהיו בריאים וחזקים, שיזכו לפרנסה ברווח ולעבודה מסודרת. אבל לפני הכול חשוב לי שיזכו ל"יחד" – זוגיות, משפחה, קהילה, שותפים וחבורה. שלא יצללו לתהומות האנוכיות, האגואיזם, האינדיבידואליזם, ההתבדלות והבדידות.
צפוף בראש התורן, ואי אפשר להניף מאה דגלים. אם צריך לבחור דגל אחד שעליו יתנוסס מסר בודד אותו ארצה לומר לילדינו, יהיו אלו שתי מילים בלבד – "לא לבד"!

אחים לדרך

חן ארצי סרור, 36, נשואה, אמא לאריאל, אהרון, נעמי ורפאל. גרה במזכרת בתיה. עיתונאית ב"ידיעות אחרונות". לאחרונה יצא לאור הספר "שבט אחים יחד" שכתבה עם עמיחי דנינו.

בכל שנה כשחג הפסח מתקרב אני מזכירה לילדים שלי שבספר בראשית כל סיפורי האחים נוראיים – הם כוללים אלימות, ניכור וערלות לב. דווקא בספר שמות, כשעם ישראל נמצא במקום הכי נמוך שלו, בני ישראל מצליחים לצאת ממצרים, וזאת רק בזכות שיתוף פעולה יוצא דופן בין שלושת האחים: מרים, אהרון (לא סתם לבן שלי קוראים אהרון, על שם אהרון הכהן) ומשה.

שלושת האחים דואגים אחד לשני, מבינים מהן החוזקות והחולשות שלהם ומשתפים פעולה מהרגע הראשון. הם מציבים מודל מנהיגות חדש, לא היררכי, שבו לכל אחד יש את המקום הייחודי שלו, והמודל הזה מלווה את עם ישראל עד כניסתו לארץ.

כשמשה חוזר מארמון המלך למשפחתו – אהרון רואה את אחיו, בן המלך, חוזר אל העבדים, ואז מופיע אחד הפסוקים היפים ביותר בתנ"ך: "ושמח בלבו". אהרון נשאר בתוך הקושי ואילו משה נחלץ ממנו, ובכל זאת אהרון שמח לראות את אחיו שמחה אמיתית ומפנה לו בקלות את ההובלה. שלושת האחים פועלים בסינרגיה ומשלימים זה את זה.

מודל השבטים הוא רעיון עתיק בתרבות היהודית והוא מלווה אותנו עד היום, אבל חובה עלינו לזכור שהשבטים הם קודם כל אחים ורק אחר כך "איש על מחנהו ואיש על דגלו".

ידוע שהקשר המשפחתי הכי ארוך שיש לאדם בימי חייו הוא הקשר עם האחים שלו, ולא עם הוריו שנפטרים בשלב כלשהו, וגם לא עם בן/בת הזוג והילדים שמגיעים באמצע החיים. לכן, חובה לטפח ולהשקיע בקשר שבין האחים.

בימים אלו שבהם מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרי ענק ופילוג חסר תקדים, היכולת של השבטים השונים לשתף פעולה ולפעול מתוך אחאות ואהבה היא קריטית בעיניי.

אני מאחלת לילדיי שיהיו אחים טובים, שיתמכו זה בזה ויסייעו זה לזה להבליט את המיוחדות שטמונה בכל אחד מהם. בנוסף, אני מאחלת להם שאת אותה אנרגיה יביאו גם למרחב הכללי ובו יפעלו.

להסכים להיות שונה

מאור קפלן, נשואה, אם לניגון שפרה, פאר בניה, משוש יהודית, נהר נריה, ארגמן שרה והתאומים קדם ורימון. גרה בירושלים, מומחית לחינוך מיני בחברה הדתית, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.

הייתי רוצה להעביר לילדיי מסר שלהיות אדם דתי זה להיות שונה מהתרבות שסביבנו. מאתגר להיות דתי במובן של צניעות, איפוק המיניות וההגבלות על מיניות תוך מגדרית. להסכים להיות שייך לתורה זה אומר לא ליישר קו עם התרבות העוטפת.

יש לי אמונה גדולה שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, ויש בה היגיון פנימי גם כשאיננו מבינים אותו. הייתי רוצה לתת לילדיי עמוד שידרה להסכים להיות שונים. כיום המתירנות יותר פופולרית מאשר הגבלות מיניות, ועל אף שאני יודעת שההלכה הרבה פעמים קשה ליישום, אני עדיין מעדיפה אותה.

מסר נוסף הוא הקשר לדורות הקודמים. בהיריון עם בתי הבכורה, טכנאית האולטרסאונד אמרה שאפשר לראות את הרחם שלה ופתאום הבנתי שאני נושאת בתוכי לא רק את הבת שלי, שיש לה כבר שחלות וביציות, אלא נושאת גם את הנכדים שלי, ושהביצית שממנה נוצרתי התקיימה אצל אימא שלי כבר כשהיא הייתה ברחם של סבתא שלי.

זה לוקח אותי לסבתי רחל נריה ז"ל שעסקה במיניות בתקופה שבה לא דיברו על הנושא. היא הייתה הראשונה שעברה באולפנות ובישיבות ודיברה על התכנים האלה. יש בי הרבה הכרת הטוב לדורות הקודמים שמהם אני עשויה. הייתי רוצה שילדיי יחושו שייכות לדורות הקודמים.

לפעמים אני שוגה בתחושה שאני כאילו מבינה את העולם טוב יותר מהדור הקודם, אבל ככל שאני גדלה אני רואה כמה בסוף אני חוזרת אל האמירות שלהם ולניסיון חייהם. ככל שאנו חיים יותר בשלום עם הדורות הקודמים – אנחנו יותר שלמים עם עצמנו, כי בסוף הם החומר שממנו אנו עשויים.

סבי, הרב נריה, נשא את דגל התורה ולימוד התורה ברוחב לב ובעין טובה על המציאות ועשה זאת מתוך חיבור לקרקע, לאנשים ולעשייה. אימא שלי אומרת שהבית שלנו הוא כמו בית אבות – כולם קרויים על שם סבים וסבתות. חמישה מילדינו קרויים על שמם ואנו רואים זאת כזכות לחבר אותם לדורות שעברו. בסלון ביתנו יש תמונות של הסבים והסבתות ואנו מנכיחים אותם בחיים שלהם.

בנוסף, הייתי רוצה להנחיל לילדיי את החיבור בין הגוף לנשמה. כשנשות ישראל עברו את ים סוף הן ישר יצאו במחול. אני חושבת שאיבדנו את היכולת להביע דרך הגוף וזה פחות טבעי לנו. כיום מדגישים יותר את הצד השכלי ואת היכולת הוורבלית, ופחות את הצדדים הזורמים של הגוף. עבודת ה' אמיתית היא היכולת לעוף גבוה ברוחניות ולבטא את זה גם בגוף. החיים לא מסתיימים רק בבית המדרש, הם עוברים גם דרך תזונה, פעילות גופנית, ריקוד ועוד.

אהבה שאינה תלויה בדבר

טל בשן, 55, נשוי, אב לשלו, נועם ויונתן. גר בבית חפר. מייסד "בית הספר למנהיגות תודעתית" ובעל הפודקאסט "סליחה, זה לא מה שהזמנתי".

הרב אשלג, בעל ספר הסולם, אומר: "האבן השואבת הגדולה ביותר של בני האדם והפוגעת ביותר בהתפתחותו כאדם היא הרצון למצוא חן בעיני האחר". אני מטפל שנים באלפי אנשים ורואה שכל מי שלא הרגיש נאהב על ידי הוריו בילדות – מנסה כל חייו למצוא חן בעיני האחר. הרצונות שהוא מבקש לממש נועדו הרבה פעמים להשביע את רצון הבריות, או להרשים אדם אחר, והתהליך הזה מוביל לאט לאט לאובדן האני, לניתוק מהרצונות ומהרגשות האמיתיים ובסופו של דבר לייאוש ולדיכאון. אדם כזה חי חיים לא מלאים ולא ממומשים ואפילו לא מבין למה.

לכן המשימה המרכזית שלי כהורה לפני לימודים, שיעורי בית, חוגים וערכים היא קודם כול לגרום לילדיי להרגיש אהובים בלי קשר לאופן שבו הם מתנהגים – אם הם מצליחים או נכשלים. הם אהובים מעצם היותם. הם לא צריכים "למכור" שום דבר כדי שיהיה להם מקום בעולם.

בנוסף, אני מלמד את ילדיי להיות נאמנים לרצונות שלהם, גם אם העולם לא תמיד תומך בזה ואפילו דוחה אותם. קריטי בעיניי שילד ידע לחוות דחייה ויבין שלעתים המחיר של להיות נאמן לעצמך הוא שיש אנשים שלא שמחים בזה, והם חייבים ללמוד לשאת את זה.

הייתי רוצה שילדיי ידעו שכל עוד הבחירה שלהם לא פוגעת באופן מהותי באחרים והם פועלים מתוך תשוקה וחיבור אמיתי – חובה עליהם לרדוף אחריה. בן אדם שלא מממש את מי שהוא אמור להיות כי הוא פוחד מ'מה יגידו' בעצם עובר עבירה מוסרית, כי הוא לא מממש את מה שהוא אמור להיות ושבשבילו הוא נברא.

כפרפרזה על מילות המשנה "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", אסור לך להחזיק את הטוב שלשמו נוצרת – את כשרונך הטבעי ואת התשוקות הטבעיות שנוצקו בך – אינך יכול להחזיק בהם בתוכך, אלא חובה עליך לבטא אותם.

אני מאחל לילדיי שיהיו מחוברים לתשוקות ולעוצמות שלהם ולמה שאלוקים נתן להם מתוך ידיעה עמוקה שהם ראויים לאהבה, ושיזכרו את זה גם כשהעולם לא תמיד אוהב את מה שהם עושים.

רוב האנשים שלא מוצאים את עצמם, לא מממשים את עצמם, לא מצליחים להחזיק מערכות יחסים ושוקעים בדיכאון ובייאוש פועלים כך משום שהאהבה שלהם הייתה מותנית, תחושת הביטחון שלהם הייתה מוגבלת, הם הרגישו שהם נשפטים כל הזמן ולא נתנו להם להיות אותנטיים. לא העצימו אותם על התשוקות והכישרונות שלהם אלא ניסו לישר אותם לציפיות של הוריהם ושל העולם והתרבות.

משימתו המרכזית של ההורה היא לתת לילדו את הביטחון שהוא אהוב ולגרום לו להאמין בעצמו ובתחושת המסוגלות שלו. יש להקנות לו ערכים בסיסיים – להיות מוסריים במובן של לא לפגוע באחר. כל השאר הרבה פחות משמעותי בעיניי.

הסיפור הגדול

אמונה אלון, 69, אם לשיבי, הילה, אמיתי, אורי, שרה ומרים. סבתא ל־31 נכדים ונין אחד. סופרת. ספרה החדש "סתר המדרגה" יוצא לאור בימים אלו בהוצאת כנרת־זמורה.

הייתי ילדה ירושלמית בת שתים־עשרה כשרצתי מבית הספר הביתה בבוקר שבו פרצה מלחמת ששת הימים. עכשיו אנחנו יודעים שבמלחמה ההיא זכינו בניצחון נִסי, אבל באותו בוקר ידעתי רק שמדינות ערב החזקות מאיימות לתקוף את מדינת ישראל בת התשע־עשרה ולהשליך את כולנו לים. מסיבת בת המצווה שלי בוטלה. העיר הקטנה, שגדר הפרידה בין חלקה המערבי לחלקה המזרחי, התרוקנה מן הגברים שגויסו למילואים והתמלאה בשקי חול ובמודעות על תקנות חירום. בבוקר יום שני כ"ו באייר נכנס המנהל לכיתות, הודיע שקרבות מתנהלים בצפון הארץ ובדרומה והורה לנו למהר הביתה. חברותיי ואני יצאנו בריצה מבית הספר שבמרכז העיר, ירדנו ברחוב שטראוס ורצנו אל רחוב המלך ג'ורג' שהמונים מבוהלים הצטופפו בו, צובאים על תחנות האוטובוסים ומחפשים דרכי מילוט. באותם ימים עדיין הסתובבו בינינו ישראלים רבים עם מספר מקועקע על הזרוע. בפינת רחוב קק"ל נפרדתי מחברותיי והמשכתי לבדי, רצתי בכל כוחי במורד קינג ג'ורג', ובדיוק כשעברתי על פני בנייני המוסדות הלאומיים נשמעה אזעקה עולה ויורדת והתחילה ההפגזה הירדנית על ירושלים היהודית. פגזים שרקו מסביבי והתפוצצו ברעש, האדמה רעדה ואני הייתי בטוחה שהאויב מכוון את תותחיו אליי באופן אישי.

במובנים רבים אפשר לומר, בצער, שכבר כמעט שישים שנה אנחנו מדשדשים ביומה השביעי של מלחמת ששת הימים: לא באמת קולטים כי לנו הר הבית ולנו הארץ, לא באמת מבהירים לאויב את מעמדו ואת מעמדנו. במובנים רבים אפשר אפילו לומר שאנחנו עדיין בעיצומה של מלחמת העצמאות.

אבל הסיפור הקטן שלי, סיפורה של הילדה הרצה מבית הספר הביתה, מתחבר עם סיפוריהם הקטנים והגדולים של בני משפחתנו לדורותיה: אלה שהתגעגעו לארץ הקודש ועלו אליה בתחילת המאה הקודמת, זאת שהבריחה את בעלה ואת ילדיה מגרמניה רגע לפני שהיה מאוחר מדי, זה שהקים יישוב חדש בשממה ואלה שחירפו את נפשם בשדה הקרב במלחמה האחרונה. כל הסיפורים הללו מתחברים עם הסיפור הגדול של עם ישראל ואל סיפורו של תהליך שיבת ציון שלמרות הכול נמשך ומתעצם, כשלנגד עינינו הולכות הגלויות ומתקבצות, והעצמות היבשות מתקרבות עצם אל עצמו.

מה הייתי אומרת, בעצם הימים המורכבים האלה, לילדה שהייתי? מה אני יכולה לספר לנכדיי אם לא את הסיפור הגדול, שגם עכשיו – כמו אז, כמו תמיד – כל מאורעותינו הפרטיים אינם אלא פרקים קצרצרים בעלילתו האין־סופית?

לא בחרנו להיות העם הנבחר. לא תמיד נוח לנו ללבוש את כתונת הפסים ולהיות מושלכים אל הבור. אבל מי שבירך אבותינו ואימותינו בחר בכולנו, ובכל אחד מאיתנו, להיות הדמויות הראשיות בסיפור הגדול.

להישען על העבר, לבנות את העתיד

נעם יעקובסון, 49 , נשוי, אב למעיין, רותם, הדר ואוריה. גר באפרת. שחקן, מוזיקאי, קומיקאי, במאי ויוצר תוכן.

איבדנו השנה את הלל סעדון ז"ל, אחיין שלנו שנפל בשבעה באוקטובר בקרב במוצב סופה. אנו מסתכלים בהשתאות ובהערצה על גיסי וגיסתי, הוריו של הלל, שבוחרים לספר סיפור של חיים. זו בחירה מודעת שהם עושים מדי יום – להמשיך לשמוח, לחיות ולפרוח. הם הניחו בקבוק ויסקי וכוס על קברו של הלל, כדי שכשחבריו יגיעו לפקוד את קברו, הם ירימו איתו כוס לחיים. בכך הם מעבירים מסר חזק מאוד שהקורבן לא לשווא ושהטוב בסוף ינצח!

באחריותנו לספר סיפור שיבנה אותנו ולא יחליש, ודאי עכשיו אחרי מה שעברנו במהלך השנה וחצי האחרונות כמשפחה וכעם.

מסר נוסף שחשוב לי להעביר לילדיי הוא היותנו חלק מסיפור גדול יותר של עם ישראל. אנחנו זוכים לחיות בתקופה בלתי נתפסת של חזרת עם ישראל לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, לאחר השואה ויציאת אירופה, ואנו יכולים להביט לאחור ולראות את גודל הנס.

חשוב לי שילדיי ידעו שאנו מהווים חוליה בשרשרת הדורות ושעלינו לשמור על השרשרת הזו. סבתא חנה, סבתה של אשתי, אומרת: "השרשרת תמיד חזקה כמו החוליה הכי חלשה שלה". האחריות שלנו היא להישען על העבר ולבנות את העתיד, לזכור תמיד מאין באנו ולאן אנו הולכים על הציר הזה.

מאז שילדיי היו קטנים אני מספר להם את הסיפור של עם ישראל בכרטיסיות. זה סיפור שמתחיל ביציאת מצרים וכולל את כל התחנות לאורך ההיסטוריה – כיבוש הארץ על ידי יהושע, תקופת השופטים, דרך הקמת מדינת ישראל ועד ימינו אנו.

עבורי "והגדת לבנך" היא לא מצווה שמיועדת רק לליל הסדר. מבחינתי היא קיימת בכל חג. אני מציג לילדיי את ציר הזמן ומראה להם איפה אנו נמצאים על הציר הזה ומה בדיוק אנו חוגגים. אני מראה להם את התמונה הגדולה ואת הפלא הבלתי נתפס בכך שעם ישראל חזר הביתה.

אני ציוני בוער, חצי מהמשפחה שלי מצד אימא נספתה בשואה ורק הוריה שרדו. המשפחה של אבא במקור מדרום אפריקה. אבא שלי עזב הכול בגיל 19 ועלה ארצה.

אני מרגיש שהראייה ההיסטורית נותנת פרופורציה לקשיים שאנו עוברים בדרך כמדינה. הרב עמיטל היה אומר: "תשכחו מהציפייה שהטוב יהיה ליניארי". יש לראות את הדברים בגדול ממעוף הציפור ולא להתייאש מכל ירידה קטנה או גדולה. עלינו לזכור שאנו חלק מתהליך ושדברים באים קמעה קמעה, וזה בסדר. זה אמור להיות ככה. יחד עם זאת לא לשכוח שהתחלנו משפל המדרגה כשהיינו עבדים במצרים, ומשם אנו רק מטפסים ועולים. הלוואי שאצליח להקנות לילדיי את שתי התובנות החשובות הללו.