שותפות למשא

האחיות השכולות והיתומות נושאות אובדן עמוק שלעיתים נותר שקוף, בעוד שהסביבה מצפה מהן להיות חזקות, לחזור לתפקד ואף לתמוך בבני המשפחה. במסע טיפולי משותף שיזמה עמותת "משפחה אחת" הן מצאו מרחב שבו לא נדרשו להסביר את הכאב או להעמיד פנים, ומפגש שהעניק להן תחושת שייכות, כוחות וכלים ללמוד לחיות לצד האובדן

"אנשים לא מבינים כמה קשה לאבד אח. מצפים מאיתנו להיות שם בשביל ההורים שלנו, אבל שוכחים שגם אנחנו איבדנו את אחד האנשים הכי קרובים אלינו. מישהו שגדל איתנו, היה איתנו כל החיים, ופתאום איננו". את הדברים האלה אומרת בכאב ליאור גולן, אחותו של שגיא גולן, קצין מילואים ביחידת לוט"ר שנהרג ב־8 באוקטובר. כשמדברים על משפחת השכול מתמקדים בדרך כלל בהורים, שחוו את האובדן הקשה ביותר שאפשר לדמיין, או בבני ובנות הזוג של הנופלים, ונדמה שהאחים השכולים והיתומים נשכחים אי שם מאחור. הם אלו שנותרו בחיים, נקודת האור והנחמה, ונראה כי מצפים מהם להיות חזקים, לתמוך, לשמור על ההורים.  

"כבר במהלך השבעה מישהו אמר לי שאני צריכה להיות יותר חיונית ופחות 'אפורה' כי המשפחה שלי צריכה אותי", אומרת גולן, בת 28 מהרצליה. "קשה לי עם חוסר המודעות וחוסר האמפתיה של הסביבה. החיים שלי השתנו, המשפחה שלי השתנתה לחלוטין. ארוחות שישי והחגים כבר לא אותו דבר, כי שגיא היה זה שערך קידוש ושר. אני מרגישה את החוסר הזה כל יום. לא מזמן פיטרו אותי מהעבודה כי היה לי קשה להתרכז ונעדרתי הרבה בגלל אירועי זיכרון והנצחה. אנשים לא תמיד מבינים את זה".  

שגיא נפל כשנלחם עם הצוות שלו במחבלי החמאס שפלשו לבארי, וחילץ משפחות שהיו נצורות בבתים. הוא היה רק בן שלושים, והיה אמור להינשא לבן זוגו זמן קצר אחרי אותה שבת מדממת.  

"הוא היה גדול ממני בחמש שנים, הדבק שאיחד את המשפחה, האח הגדול ששמר עליי", גולן מספרת. "היינו החברים הכי טובים. דיברנו בטלפון כל יום, התייעצתי איתו בכל נושא. הערצתי אותו. מאז שהוא נפל אני מרגישה שאני חיה חיים אחרים. לפעמים נדמה לי שאני לא בעולם האמיתי. בלתי נתפס בעיניי שהוא איננו".  

מי בכל זאת תומך בך בתוך הקושי?  

"החברים של שגיא. חלק מהם הפכו עם הזמן לחברים קרובים שלי ואני שואבת מהם כוחות. בשבילי הם מקור משמעותי לתמיכה ולחיזוק".  

בשלוש השנים האחרונות נוספו משפחות רבות למעגל השכול. עמותת "משפחה אחת" הוקמה לפני 25 שנה כדי ללוות את המשפחות השכולות ולהעניק להן מעטפת רחבה הכוללת תמיכה רגשית, טיפול פרטני וקבוצתי, חוסן נפשי, סדנאות ותמיכה כלכלית. מאז אסון השבעה באוקטובר פועלת העמותה להרחבת המענים במטרה להגיע לכל משפחה שנפגעה ולהעניק מרחב תומך ומכיל שיאפשר להן להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית, להתפרק, לאסוף את השברים ולנסות לצמוח מחדש.  

אחת הפעילויות שיזמה העמותה היא נופש טיפולי, מעין טיול קבוצתי מאורגן המשלב פעילויות פנאי והתפתחות אישית עם פעילויות טיפול ומרפא – פסיכותרפיה, יוגה, מדיטציה, טיפול באמצעות בעלי חיים, סדנאות יצירה ועוד. בחודש יוני האחרון יצאה קבוצה של 27 נשים, אחיות שכולות ויתומות, למסע בן שבוע ימים בבנסקו שבבולגריה, לחוויה טיפולית של חיבור, שיתוף והקשבה, בניסיון למצוא כוח מתוך הכאב המשותף ולהמשיך לבנות משמעות וחיים המתקיימים לצידו. הן הגיעו מרקעים שונים, אבל לכולן מכנה משותף אחד: הן מתמודדות עם אובדן של בן משפחה קרוב. את המסע ליוו מטפלות מקצועיות, ולצד היחידות הטיפוליות התקיימו גם פעילויות ששילבו חוויה, טבע והפוגה, בהן ספא מפנק, טיול ג'יפים וסיור בשבעת האגמים.  

מתחם בית המלון שבו שהו היה סגור לטובת לקבוצה כדי לאפשר מרחב בטוח, אינטימי ומכיל, והעניק חוויה עוטפת ומפנקת עד הפרטים הקטנים: פינת קפה זמינה לאורך כל היום ופינוקים שהמתינו בחדרים. התפיסה המנחה הייתה הוליסטית: ללוות את המשתתפות לאורך כל התהליך, גם לאחר החזרה לישראל. 

גולן הצטרפה למסע אחרי שניסתה טיפולים פסיכולוגיים והשתתפה בקבוצת תמיכה, אבל הרגישה שזה לא עוזר לה. "הייתי אבודה ורציתי לנסות משהו אחר שייתן לי כלים להתמודד, והמסע באמת עזר לי והיה משמעותי מאוד עבורי. למדתי איך להירגע ואיך לחיות לצד השכול. אומרים שהזמן מרפא, אבל מבחינתי זה לא נכון. צריך ללמוד לחיות עם האובדן. במסע התחלתי את תהליך ההתמודדות עם המציאות החדשה". 

מה נתן לך המפגש עם נשים אחרות שחוו אובדן דומה? 

"המפגש נתן לי הרבה מקום של הקשבה, פתיחות ושיתוף. הייתה תחושה של בית ויכולתי לדבר, לשתף ולהיות עם נשים שמבינות את מה שאני עוברת. לצד זה, המפגש היה גם קשה, עוצמתי וחודר מאוד. פתאום מישהי אחרת אומרת בקול את מה שאני מרגישה. נוצרה בינינו תחושה חזקה של הדדיות, אמפתיה ותמיכה. היה רגע שבו התבקשנו לשתף בזיכרונות קשים ובזיכרונות טובים. זה היה משהו שלא הייתי מסוגלת לעשות קודם. הבנתי עד כמה הדחקתי לא רק את הכאב, אלא גם חלקים מהזיכרונות הטובים. כשמדחיקים את הרע לפעמים מדחיקים גם חלק מהטוב, וזה משהו שלא הייתי רוצה שיקרה".  

אחיות לשכול 

"אחיות שכולות מתמודדות עם אובדן שמלווה אותן בכל שלבי החיים, אבל פעמים רבות הן מוצאות את עצמן ממלאות תפקיד של תומכות ומחזקות עבור שאר בני המשפחה, מבלי לעצור ולהתייחס גם לצרכים האישיים שלהן", אומר משה סוול, מנכ"ל "משפחה אחת". "ההתמודדות שלהן מורכבת, שקטה ולעיתים לא מקבלת את המקום הראוי לה בתוך תהליך האבל המשפחתי. המסעות הטיפוליים נועדו ליצור עבורן מרחב בטוח ומקצועי שבו ניתן לעבד את החוויה האישית, לשתף, להקשיב ולהיפגש עם נשים שחולקות מציאות חיים דומה. הליווי הקבוצתי, לצד הכלים הטיפוליים הניתנים לאורך המסע, מאפשר לכל משתתפת לחזק את החוסן האישי שלה ולהמשיך את דרכה מתוך תחושת שייכות, הבנה ותמיכה. עבורנו בעמותה, זהו חלק בלתי נפרד מהמחויבות ללוות את בני המשפחה לאורך הדרך ולהעניק מענה לצרכים הייחודיים של כל אחד ואחת מהם".  

גם ג'ני סבידיה (44) מעמק חפר איבדה את אחיה, שלומי, שנרצח במסיבת הנובה יחד עם בת זוגו, ליליה גורביץ' וסילקובסקי. ג'ני, שהייתה באותה מסיבה וניצלה, נאלצת להתמודד גם עם האובדן הנורא וגם עם הטראומה האישית שלה. "הייתי מוכנה לעבור את מה שעברתי בנובה עוד אלפי פעמים אם שלומי היה נשאר בחיים", היא אומרת בכאב. "שלומי היה העוגן שלי. עכשיו העוגן שלי קבור באדמה". 

היא גרושה ואם לשתי בנות, פסיכולוגית חברתית בהכשרתה ומנהלת תהליכי עבודה במרכז השיקום "מקום מרפא" בעמק חפר. למסע לבולגריה היא הגיעה בעקבות חברה ששכנעה אותה להצטרף. "עד אז לא לקחתי חלק במפגשים קבוצתיים, רק במפגשים אישיים. הייתי בטיפול עוד לפני השבעה באוקטובר כי התמודדתי עם טראומות אישיות, ולא רציתי לצאת לריטריטים ולמסעות כי זה דרש ממני להתנתק מהבנות שלי. במסע לבולגריה הייתי בפעם הראשונה בקבוצת שווים. הבנתי שיש פער גדול בין מי שנמצא לצידי ותומך בי, לבין מי שחווה בעצמו שכול. יש הבדל בין חברה שהיא כמו אחות, לבין אחות שכולה שמכירה את הכאב הזה מבפנים". 

ספרי קצת על שלומי. 

"שלומי היה אחי היחיד. הוא היה צעיר ממני בשלוש וחצי שנים ומגיל צעיר היינו ילדי מפתח, כי ההורים היו אנשי קבע. מכיתה ג' עד י"ב היינו הרבה ביחד, הייתי אוספת אותו מהגן ומבית הספר, לוקחת אותו הביתה, עוזרת לו בשיעורי בית ומשחקת איתו. היינו קרובים מאוד. עם השנים קצת התרחקנו, זה קורה לכולם, אבל תמיד היינו שם אחד בשביל השנייה. גם היום אני מרגישה שיש לי הרבה מה ללמוד ממנו. בשבעה סיפרה לנו מכרה מהעבודה, דוברת רוסית, ששלומי היה נפגש איתה פעם בשבוע בזום ולומד רוסית כדי שיוכל לתקשר עם השכנים בבניין שלו". שלומי היה מהנדס תוכנה בכיר בחברת מחשוב ענן אמריקאית, ואהב מוזיקה, כדורסל וצילום. הוא היה גרוש ואב לשני בנים מנישואיו הקודמים, הצעיר היה בן שנתיים ועשרה חודשים כשאביו נרצח, והבכור היה בן ארבע. לדבריה, ההורות הייתה התפקיד החשוב ביותר עבורו. 

מה הכי קשה בהתמודדות כאחות שכולה? 

"הדבר שהכי קשה לי הוא אובדן שמחת החיים. חסרה לי היכולת להתרגש, לשמוח וליהנות מדברים קטנים – מארוחה טובה, מהופעה או מזמן עם בן הזוג. הגעגוע לשלומי מאפיל על הכול". 

הרגשת שהכאב שלך קיבל מספיק מקום והכרה מהסביבה? 

"זכיתי להיות מוקפת באנשים משמעותיים, במלאכים ומלאכיות – החברים מהבית, נשות המקצוע שפגשתי לאורך הדרך ואנשים נוספים שלכל אחד מהם יש תפקיד בהתמודדות שלי, אבל אף אחד מהם לא חלק ממשפחה שכולה. לפעמים אני מרגישה שאנשים לא באמת מבינים אותי, ושאף אחד לא יכול להחזיק איתי את מלוא המשקל של הדבר הזה. לא תמיד מבינים עד כמה הקשר בין אחים יכול להיות משמעותי ועמוק. לפני ששלומי נרצח גם אני לא הבנתי כמה הקשר מרכזי בחיים שלי, וכמה קשה להתמודד. מבחינת ההלכה אנחנו מספיק קרובים כדי לשבת שבעה, אבל מבחינת המדינה אנחנו נחשבים מעגל שני ולא זכאים לאותן זכויות כמו הורים שכולים, אלמנים ואלמנות או יתומים. יש כאן פער: ההלכה מכירה בקרבה, אבל המדינה עדיין לא נותנת לה מספיק מקום". 

מה נתן לך המסע הזה?  

"המסע אפשר לי ליצור מערכות יחסים חדשות ועמוקות. התרומה הגדולה שלו מבחינתי היא דווקא במה שקרה אחריו: הקשרים שנוצרו במהלך המסע ונמשכים גם היום. אלו מערכות יחסים שאני מטפחת ומחזיקה, והן מעניקות לי תחושת שייכות והבנה שקשה למצוא במקומות אחרים. במהלך המסע חל יום ההולדת שלי, ומאז ששלומי נרצח זה הפך ליום מורכב עבורי. רציתי להיות במקום שבו יוכלו להבין אותי, להכיל את מה שאני עוברת וללוות אותי ביום הזה. בכניסת השבת חילקו לנו מכתבים מהבית, וזה היה רגע מאוד משמעותי עבורי. המכתב מבן הזוג שלי נגע בי במיוחד". 

פצע פתוח  

נילי זלוטובסקי, בת 46 מפתח תקווה, איבדה את אביה איתן זיו ז"ל, שנרצח בביתו שבכפר עזה יחד עם בת זוגו, תמי פלג זיו. "אבא היה אדם יוצא דופן", היא מספרת, "הוא היה קצין בצבא, נלחם במלחמות ישראל ועבד במשך שנים כמורה דרך. היה לו ידע בלתי נדלה וספרייה עם כ־1,500 ספרים. היינו קרובים מאוד, הוא היה סבא מעורב, איש חינוך ומודל לחיקוי. נפגשנו לעיתים קרובות ודיברנו המון. הוא היה הסלע האיתן שלי, דמות מרכזית ועוגן בחיי".  

בשבעה באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצו מאות מחבלים לכפר עזה. חלקם הגיעו לביתם של איתן ותמי, פרצו את חלון הממ"ד, פצעו את שניהם ונכנסו. "אבא היה חמוש באקדח האישי שלו וניסה להילחם, אבל המחבלים השליכו לעברו רימון ורצחו את שניהם. לא שמענו מהם במשך ארבעה ימים, ניסינו ליצור איתם קשר ואפילו קיווינו שהם נחטפו ושעוד יש סיכוי שיחזרו. בסוף כוח צה"ל שהגיע למקום זיהה אותם ועדכן אותנו".  

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה זלוטובסקי, מורה במקצועה, נשואה ואם לשלושה, איבדה בן משפחה קרוב בנסיבות טראגיות. אימה, מרים, נרצחה בידי בן זוגה כשנילי הייתה רק בת אחת־עשרה. אסון השבעה באוקטובר פתח מחדש את פצעי האובדן והציף את הטראומה שנשאה עימה מאז ילדותה. 

"הרגשתי תלושה, תלויה בין שמיים לארץ", היא מספרת. "חוויתי התקף חרדה בפעם הראשונה בחיי והבנתי שאני חייבת לקבל עזרה. התחלתי טיפול אינטנסיבי". במשך שנה נילי המשיכה לתפקד בבית ובעבודה, אבל נשאה בתוכה כאב עצום. "כשהייתי ילדה אבא תמיד אמר לי שאימא תמיד נמצאת איתי ומלווה אותי. אחרי שהוא נרצח המשכתי להיאחז באמונה הזאת, והפעם הרגשתי שגם הוא ממשיך ללוות אותי".  

הרגשת שהכאב שלך קיבל מספיק מקום והכרה מהסביבה? 

"בקהילות שחוו שכול הרגשתי שיש יותר הכרה, הבנה ושפה משותפת. לא היה צורך להסביר במילים מה עובר עליי. לעומת זאת, במקומות שלא חוו שכול הייתה ציפייה שאחזור לעצמי, כאילו יש נקודת זמן שבה האבל אמור להסתיים וכבר צריך להיות 'בסדר'. זה היה לי קשה מאוד. אבל היו גם אנשים טובים שבאמת ראו אותי, ונאחזתי בהם. המפקחת שלי במשרד החינוך אמרה לי: 'אני פה בשבילך לתמיד. את לא צריכה להתנצל על שום דבר. כל רגש וכל אמירה שלך הם לגיטימיים, וזה לא קשור לזמן שעובר'. המילים שלה נתנו תוקף למה שעבר עליי ואפשרו לי פשוט להיות מי שאני". 

מה הסיבה שהצטרפת למסע? 

"חיפשתי תחושת שייכות. בעבר השתתפתי בריטריט באילת מטעם 'משפחה אחת' והרגשתי חיבור עמוק לקבוצה. גם התוכן של המסע עניין אותי, רציתי לחוות את הטבע, להיות בסביבה של יערות והרים מושלגים. הטבע מאפשר להוציא את המיטב מעצמנו ולהתחבר למקום הכי אותנטי. גם במסע הזה התחזקה התחושה שאנחנו חולקות שותפות גורל. כל אחת מהמשתתפות היא כמו אחות בשבילי. אני יודעת שאם אצטרך משהו ואפנה לאחת מהן, היא תהיה שם בשבילי, בדיוק כפי שאני אהיה שם בשבילה".   

מה היה הרגע המשמעותי ביותר עבורך? 

"ישבנו בפסגת הר, באחת משמורות הטבע, ודיברנו על השכול. אחת המשתתפות סיפרה שכשאבא שלה נרצח היא הייתה בת חמש וחצי, ושהאובדן השפיע על התפקוד שלה בלימודים. הסיפור שלה החזיר אותי לילדה בת האחת־עשרה שהייתי, אחרי שאימא שלי נרצחה, וגם אני התקשיתי בלימודים. לא חשבתי שיש קשר בין האובדן לבין הקושי הלימודי שחוויתי. פתאום, דרך הסיפור שלה, הבנתי משהו משמעותי על עצמי. הדינמיקה הקבוצתית יצרה מרחב עם כוח טיפולי עצום. לשמוע סיפורים של אחרות, לזהות את עצמך בהם ולהבין דברים חדשים על החוויה שלך – זה יתרון משמעותי של המסע". 

מה אנשים לא מבינים לגבי ההתמודדות של ילדים שכולים? 

"הפרספקטיבה והפרופורציות בחיים השתנו ב־180 מעלות. מצד אחד, הרגישות שלי כלפי הסביבה גדלה, ומצד שני, היכולת להכיל מצבים מורכבים דווקא פחתה. כל שינוי בבית, במשפחה או בעבודה, במיוחד כזה שדורש גמישות ויצירתיות, הפך למאתגר הרבה יותר. אני אדם גמיש מטבעי, אבל בתקופה הזאת היה לי קשה ולפעמים אפילו התפרצתי. גם הזיכרון שלי נפגע. היו דברים שעשיתי לפני השבעה באוקטובר ופשוט לא הצלחתי לזכור. זה היה מבהיל. רק עכשיו הזיכרון מתחיל לחזור". 

מרפא לנפש 

חני מנדלסון־סלם, בת 29 מגבעת שמואל, איבדה את אמה, שריתה מנדלסון ז"ל, שנרצחה בפיגוע בצומת רמות באלול תשפ"ה. "אימא שלי הייתה אישה מיוחדת ומדהימה וגם החברה הכי טובה שלי", מספרת חני, שעוסקת בכתיבת תוכן במכללת אורות ישראל. "היא תמיד הייתה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותה. גרתי בבית עד שהתחתנתי בגיל 27, כך שהיו לי שנים רבות של מגורים משותפים עם הוריי גם בגיל שבו רבים כבר עוזבים את הבית. במבט לאחור, אני שמחה על הזמן שהיה לי איתם ועל הקשר הקרוב שנבנה לאורך השנים. באוגוסט האחרון הספקנו לצאת יחד לנופש משפחתי, כל הילדים והנכדים. בסוף אותו חודש חגגנו בעלי ואני את יום הנישואים הראשון שלנו, וזמן קצר לאחר מכן התרחש הפיגוע". 

איך השתנו החיים שלך בחודשים ובשנים שאחרי האובדן? 

"ההתמודדות עם האובדן היא מציאות שלא בחרתי ולא ביקשתי. בחודשים שאחריו הרגשתי שהחיים שלי נעצרו, בעוד שהזמן ממשיך לחלוף והחיים של כולם ממשיכים כרגיל. הרגשתי כאילו לקחו לי את הלב והשאירו בתוכי חלל גדול שמלווה אותי בכל יום. אימא ואני היינו בקשר יומיומי, ומאז שהיא איננה כל התקדמות בחיים וכל שינוי מרגישים קשים. עברתי לאחרונה דירה והרגשתי את החוסר שלה. בכל פעם שקורה לי משהו, גדול או קטן, אני רוצה לספר לה, ואז הלב נצבט".  

הרגשת שהכאב שלך קיבל מספיק מקום והכרה מהסביבה? 

"הרבה אמרו לי 'אימא הייתה רוצה שתשמחו'. אני יודעת שזה מה שהיא הייתה רוצה, אני לא צריכה שיגידו לי את זה. אימא שלי איבדה את אימא שלה כשהייתה בת שתים־עשרה, ובכל זאת בחרה להיות אדם שמח, מלא חיים ואופטימי. אחרי אובדן הרצון לשמוח קיים, אבל הדרך אליו נעשית קשה הרבה יותר". 

יש אמירה או תגובה מהסביבה שנחרטה אצלך לטובה או לרעה? 

"חברת ילדות שלה כתבה עליה פוסט ותיארה אותה במילים שנחרטו בי: 'כמו פיה שהגיעה מעולם אחר כדי להפיץ טוב, עשתה את זה בדרך היפה ביותר, וכשסיימה את תפקידה – הלכה'. הרגשתי שהדימוי הזה כל כך מדויק. אימא הייתה אדם מיוחד, כאילו לא מהעולם הזה. שוב ושוב שמעתי מאנשים שתמיד חייכה, שהקרינה שמחה, ושעצם הנוכחות שלה מילאה את הסביבה באנרגיות טובות".  

מנדלסון־סלם מספרת שהצטרפה למסע כי הרגישה צורך לעצור לרגע, להתרחק מהקושי היומיומי, מהאבל ומהניסיון המתמיד של הסביבה להחזיר אותה לתפקוד. "הגעתי לבנסקו, והטבע הפראי והעוצמתי שם היה בדיוק מה שהנפש שלי הייתה צריכה. השקט, הנופים והמרחבים העניקו לי רגעים של הקלה בתוך כל הכאב". 

מה היה הרגע המשמעותי ביותר עבורך במהלך המסע? 

"קבלת השבת על הדשא הייתה רגע טהור של תפילה וחיבור. ישבנו יחד בתוך הטבע, אחיות ובנות שכולות מחוברות זו לזו. באותו רגע הרגשתי ששום דבר לא מפריד בינינו. שרנו שירי קבלת שבת, עצמתי עיניים והרגשתי חיבור עמוק לאימא שלי ולקב"ה". 

מה נתן לך המפגש עם נשים אחרות שחוו אובדן דומה? 

"בגלל שאני 'חדשה' יחסית בתוך השכול, גיליתי בזכות המסע שאני לא לבד. הרגשתי תחושת שייכות והבנה הדדית עמוקה, מקום שבו יכולתי להניח את הנפש שלי אצל מישהי אחרת, בלי שיפוטיות ובלי צורך להעמיד פנים. השיחות עם נשים שנמצאות בתוך השכול כבר 25 שנה עזרו לי להבין טוב יותר לתוך איזו מציאות אני נכנסת, ונתנו לי פרספקטיבה רחבה יותר על המקום שבו אני נמצאת היום. המסע עזר לי לדבר על אימא, על הגעגוע ועל הקושי. קיבלתי כלים להבין כמה אני רוצה לשתף, עם מי נכון לי לדבר, ואיך לנהל את השיח הזה בתוך היום־יום. הנשים שפגשתי עזרו לי להבין איך להתמודד עם מצבים חדשים שאני נתקלת בהם. הבנתי שאני צריכה להקשיב הרבה יותר לעצמי ולמה שאני מרגישה וצריכה". 

לאחיות שכולות וליתומות מנדלסון־סלם ממליצה לא להישאר לבד. לדבריה, להיות חלק מקבוצה ולמצוא מקום שבו אפשר להיעזר, להיתמך ולפגוש אנשים שחווים מציאות דומה, יכול לסייע בהתמודדות עם השכול לאורך החיים. 

מה היית רוצה שהחברה תעשה אחרת ביחס לאחיות ובנות שכולות? 

"בשנתיים האחרונות, על רקע המלחמה והתרחבות מעגל השכול, אני חושבת שצריך לתת הכרה רחבה גם לבני המשפחה שנשארים להתמודד עם האובדן. הסיוע שמקבלים מביטוח לאומי מצומצם מאוד. מלבד טיפולים נפשיים, כמעט שאין מענה, וגם אותם צריך לספור ולהיאבק כדי לקבל. הבירוקרטיה לא עוצרת מול השכול – גם כשאת מתמודדת עם הכאב, את עדיין נדרשת להילחם על הזכויות שלך. היו ימים שבהם פשוט לא הייתי מסוגלת לתפקד והייתי זקוקה לימי מחלה, אבל אין הכרה בכך שהשכול משפיע על היכולת לתפקד. שכול לא חולף עם הזמן – לומדים לחיות לצידו, אבל הוא לא עובר".