העולם מורכב – אז צוחקים

רביטל ויטלזון-יעקבס כבר מזמן לא רק "אושיית מגזר", אלא תופעה תרבותית. גם בזמן מלחמה היא מצליחה להצחיק, לנחם ולדבר על נושאים שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. המלחמה והגיל שינו את ההומור שלה, אבל לא את הליבה — עיסוק אמיץ באימהות, בזוגיות ובחיים עצמם. ומה הקשר לסרטוני ניקוי שטיחים?

חודש אחרי תחילת המלחמה, ובניגוד לכל האינסטינקטים שמשכו אותה לשכב על השטיח בסלון ולרפרש אתרי חדשות בחרדה, מצאה את עצמה רביטל ויטלזון-יעקבס בבית מלון במעלה החמישה, מופיעה מול מפוני נתיב העשרה ומושבים נוספים מהנגב המערבי. זה היה ה׳שלושים׳ לטבח השבעה באוקטובר, בו איבדו רבים מחבריהם. ״לפני שהתחלנו ניגשה אלי מישהי ואמרה: ׳אולי היום תרגיעו כי זה השלושים?׳״, היא מספרת. ״אבל מיד ניגשה אלי אישה אחרת, מבוגרת, ואמרה: ׳ממש אל תרגיעו. לבכות אני יכולה לבד. אם תוכלו לעזור לי לצחוק, אני אשמח׳״.  

על רקע ההקדמות הסותרות האלה, המופע התחיל. הזמר לירון לב, שותפה ליצירה, שר, ״ואני הוספתי קצת פאנצ׳ים. ואז לירון הגיע ל׳עוד לא אהבתי די׳, והתחלנו כולנו לרקוד ריקודי עם. לא משנה כמה שנים לא רקדת, הרגליים יודעות את הצעדים, וזה מפעיל את הלב. אני בוכה עוד פעם כשאני מספרת לך על זה. המבוגרות והצעירות של הקיבוץ ואני רקדנו, ביום של השלושים. זה היה 'עם ישראל חי', ו'לא תנצחו אותי', הכל היה שם בריקוד הזה״. 

ויטלזון-יעקבס היא מהדמויות הנשיות הבולטות במגזר. סטנדאפיסטית שממלאת את האולמות הגדולים ביותר, אושיית רשת שכל סרטון שלה חורך את האינטרנט, סופרת של רבי מכר, ופובליציסטית שטוריה עוררו סערות רבות בעבר. היא בת 46, נשואה לנדב ואם לחמישה, ומתגוררת בכפר הרא״ה. ״גיליתי שאני מצחיקה איפשהו בתחילת החטיבה. זה היה כוח העל שעזר לי להתבלט ולהוציא את עצמי ממקום חברתי שהייתי בו כילדה. זה עדיין עוזר לי, כל הזמן, עד היום. הבנתי שזה מקום שאני מרגישה בו בנוח, מרגישה אהובה״. 

המופע הראשון שלה הכיל סיפורים מתקופת הרווקות, והיא העלתה אותו בגיל 25 – דווקא אחרי שהתארסה. ״זה היה עוד לפני ש׳סרוגים׳ יצא, עוד לפני שדיברו על ה'ביצה'. היה בירושלים בית קפה בשם ׳שלוש אחיות׳, אחת המנהלות הייתה חברה שלי, ואמרתי 'יאללה, אני מעלה פה מופע'. תלינו שלט, אספתי חברים, התיישבתי על כיסא בר, ובמשך שעה סיפרתי סיפורי דייטים משעשעים לכאורה״. ויטלזון-יעקבס רצה עם המופע ׳מלכת הביצה׳ מספר שנים, אבל ההתקדמות שלו לא הייתה פשוטה: ״לא היה אז פייסבוק, לא היו רשתות, אלה היו ימי בית המקדש השני, לא היה איך לפרסם. כמה בתי כנסת הזמינו אותי, אבל תחשבי איזו הופעה ספציפית זאת: לרווקות דתיות ולאימהות שלהן, לא מתאים לכל קהילה. לאט לאט נולדו הילדות וזה כבר לא התאים. הפסדנו כסף. הייתי מפרסמת באלפי שקלים בבאנרים של עיתוני שבת, במעריב. היה ברור שנפסיד כסף, רק לא היה ברור כמה״. 

שובה של הפולניה 

אל אחת ההופעות הראשונות שלה בירושלים הגיע חבר-של-חבר, העיתונאי אריאל שנבל, שהביא איתו את רועי שרון, שהקים אז את NRG יהדות – ״שהיה נראה לנו הדבר הכי מגניב במגזר״. כך נולד הטור המיתולוגי ״הפולניה״ שכתבה שם. ״החיים המשיכו. עבדתי בסטימצקי הרבה שנים, ובשלב מסויים הפייסבוק מאד התחזק. ב2014, כשהיו לי 2,000 עוקבים, וחשבתי: ׳וואו, איך אני יכולה ללכת ברחוב, כולם מכירים אותי׳ – התחלתי לכתוב את הטור במקור ראשון. זה היה טור מעורר שיח, בזמנו הדברים שכתבתי היו נועזים. היום כולם נועזים, אבל באותם ימים פתחתי נושאים שאף אחד לא העז לגעת בהם, וכולם היו אומרים ׳איך נתנו לך לכתוב את זה?׳״.   

אני זוכרת שהייתי פותחת את הטור ואומרת: ׳וואו, מותר לדבר על זה?׳ 

״היום קשה לשכנע את העולם כמה מהפכנית הייתי. נושאים שהיום כולם מדברים עליהם – ליל הכלולות, התמודדויות נפשיות ואימהוּת – היו טאבו. לקטר על האימהות שלך, בעולם טרום ׳מאמאצחיק׳? זה היה ממש יוצא דופן״. 

אבל גם אחרי שהקליפים שצילמה התפוצצו ברשת, החזרה אל קריירת הסטנדאפ דרשה קפיצה נוספת. ״במשך שנים, תמיד לקראת פורים, היה מתעניין שכותב לי: ׳מה, את לא מופיעה?׳ זה היה כאילו היקום, או הקב״ה, שולחים לי הודעה: את עוד לא במקום שלך. ב-2015, אחרי שנועם, הרביעית שלי, נולדה כתבתי פוסט שקרי: ׳מה, אתם לא יודעים שאני מופיעה? בוודאי שאני מופיעה, רק תכתבו לי׳. זו הייתה דרך ארוכה. הופעתי בסלון, שהפך להיות מרפסת, שהפכה להיות חצר, שהפכה להיות בית העם, שהפך להיות גן ילדים בהתיישבות צעירה, שהפך להיות בית כנסת בשיפוצים. כל הזמן העוקבות מהעיר כתבו לי: ׳מתי תהיה הופעה עם כרטיסים?׳ בסוף הרמתי טלפון בעצמי: ׳ש-לוםםםם, זאפה? אתם לא יודעים מי אני, אבל…׳ ואז התחלתי להופיע באולמות״. 

כך התחילה תקופה מאד אינטנסיבית בחייה: ״עדיין עבדתי במשרה מלאה בסטימצקי, בשדרת ההנהלה, עם ארבעה ילדים, לא מבינה למה טיפולי הפוריות לא מצליחים להביא לילד החמישי. אבל רק את זה ראיתי בעיניים. אני זוכרת את נקודות הציון שלי. נגיד, היום שעלה בזאפה לוח הופעות, והייתה תמונה שלי ליד אדיר מילר. היום ששודר החיקוי בארץ נהדרת״. 

זה מהלך משמעותי, להביא תרבות מהמגזר לפריים טיים החילוני.  

״יענו לך, בטוקבקים לכתבה הזו, שאני בכלל לא נראית דתיה. שאני בכלל לא נשמעת דתיה. למעשה, רוב האנשים, גם בארץ נהדרת, לא יודעים שאני דתיה״.  

איך אמורה להיראות ולהישמע דתיה? 

״זה בעיקר בגלל שאני בלי כיסוי ראש. אבל ככה גדלתי, ככה אמא שלי נוהגת״.  

לצד מופעי הסטנדאפ הרגילים שלה – עד כמה שמופע סטנדאפ יכול להיות רגיל – בשנים האחרונות ויטלזון-יעקבס חברה לזמר לירון לב למופע משותף תחת השם ׳מסיבת כיתה׳: מופע סטנדאפ בשילוב ערב שירה, בניחוח נוסטלגי של שנות השמונים. ״זו תרפיה בנוסטלגיה. כולם חושבים שכשהיינו ילדים היה יותר טוב. הכל שקרים, כמובן. פשוט בתור ילדים, החיים לא היו הבעיה שלנו. ומסיבת הכיתה מחזירה אותנו לתקופה הזו בחיים. את מגלה שאת זוכרת דברים שלא היה לך מושג שאת זוכרת. הרי כיום אנחנו לא זוכרים יותר כלום. הכל בטלפון. אבל אם אני אשמיע לך שיר מפעם, את תראי איך לתוך הבית השלישי את יודעת את כל המילים״. אחרי מאה הופעות של 'מסיבת כיתה', השניים מעלים כעת מופע חדש על אותו הקונספט, מסיבת כיתה 2. ״המופע חדש, השירים ישנים״.  

בתמונה למעלה: חולה: זארה | פפיון: אוסף פרטי

הכתבה המלאה בגיליון כסלו, תשפ"ו, 348