גיבורת נלי

היא עוברת בקלילות מחזון העצמות היבשות לשלום עליכם, ממארק טווין לבת הים הקטנה – רוחב אופקים שמשקף את הקריירה שלה. היא אחת השחקניות המוכרות והעסוקות בארץ ומופיעה בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע וברדיו ולאחרונה גם בסטנדאפ. נלי תגר, אנרגטית וכובשת כתמיד, משוחחת על התרבות שמחזיקה אותנו, על היצירה שתצמח כאן אחרי המלחמה ועל הכוח המרפא של הצחוק

ערב, מתישהו בזמן המלחמה, ועל הבמה עולה השחקנית נלי תגר: מטר־וחצי־וקצת, אריזה קומפקטית של כישרון והומור. ״זו תקופה לא פשוטה״, היא פותחת את מופע הסטנדאפ שלה, מקרבת אליה את הקהל הישראלי המותש. ״לא קל להצחיק אנשים בימים כאלה. מה המזל? שהמופע לא כזה מצחיק״. הצחוק שמשתרר באולם לאחר ההכרזה הזו מעיד על ההפך, ואולי גם מספר כמה טוב לשבת ליד אנשים שחולקים איתך את אותן השמחות ואותן האנחות.  

תגר (42) היא משחקניות הקולנוע והטלוויזיה העסוקות בישראל. לפני כעשור התאהבתי בה לראשונה כששיחקה את דפי, החיילת העייפה והמיואשת ב״אפס ביחסי אנוש״. היא כיכבה במגוון תפקידים מוכרים, ביניהם דמותה האייקונית של נטלי, האחות האמצעית, הרווקה והמפונקת מ״האחיות המוצלחות שלי״. היא נשואה לאיתן ואם לשניים – ״אחד יותר משרה אמנו!״ – ומתגוררת בתל אביב. מלבד עבודתה כשחקנית היא שולחת את ידה במגוון תחומים נוספים: כותבת טור ל״ידיעות אחרונות״, מנחה תוכנית ברדיו, עובדת על פודקאסט שיצא לאור בקרוב וכמו בסצנה שבה פתחנו – מסתובבת בארץ עם מופע הסטנדאפ ״לא עושה רילוקיישן״. ״בישראל ההצלחה מוגבלת. קשה להצליח לגובה, אז את לומדת להצליח לרוחב. אנחנו גם לא טובים בתעבורה, אנחנו תמיד נוסעים על השוליים. למדתי שאני יכולה לחרוג מהשוליים, לעשות הרבה דברים, וכל דבר הוא יצירה אחרת״. 

גם בגטו היה תיאטרון 

אנחנו נפגשות בערב תל אביבי של תחילת הסתיו: קריר לתושבי המקום, נעים למי שהגיעה, כמוני, מאזור חיוג 02. אנחנו פוסעות יחד, בנחת, אל עבר המקום שבו נשב, חוצות רחובות הומים עם בתי קפה וברים מלאי אנשים. הרחובות של שוק הכרמל רחבים וריקים בשעות הערב. הבאסטיונרים מסיימים את היום, האספלט נשטף והמים הזורמים עליו בוהקים מאור נורות הרחוב. תגר מנצלת את ההליכה המשותפת כדי להפגיז אותי בשאלות על חיי, ועד שאנחנו מתיישבות היא ככל הנראה לומדת עלי יותר משאספיק ללמוד עליה. היא מספרת על הקטנה שלה, תמרה, שבכתה כשיצאה מהבית, ואני מספרת על הגדולה שלי, בת אותו הגיל, שבכתה גם היא כשיצאתי.  

אנחנו מזמינות פעמיים יין לבן ותגר מכריזה שאולי ניתקל בוויטקוף, שעל פי השמועות אוהב להסתובב באזור. עבר מעט זמן מאז שבו החטופים והשיחה שלנו נשאבת אליהם. ״כשהם חזרו זה נתן הרבה אוויר״, תגר פותחת. ״כמו חזון העצמות של יחזקאל, אנשים קמו מהפוסטר לחיים. תחיית המתים. כשהם שבו חזרתי לישון לילות רצופים. זה היה רגע שבו הטנטון באוזן הפסיק. לא שנגמרו הצרות, חלילה, אבל לפחות השלשלת על הצוואר השתחררה״.  

יש תחושה שאפשר לחזור ליצור? 

״יצירה קיימת תמיד. היא יכולה לבוא מהכאב הכי גדול. זה מה שהחזיק אותי בשנתיים האחרונות: עבדתי, הופעתי. היו ימים שבצהריים הודיעו על חיילים שנהרגו, ובערב את צריכה לעלות על הבמה ולהצחיק. יש אנשים שמצליחים לעשות את הניתוק הזה, לי זה קשה. אני נאחזת בידיעה שגם באושוויץ היה הומור, גם בגטו היו עושים תיאטרון. מה שהחזיק את העם שלנו בגלות היה התרבות. הספר. זה מה שמחבר בין כולנו, ודווקא בזמני קיצון חייבים להחזיק את זה. אני יודעת כמה זה עוזר לי כשאני בתהומות. קובי, הנהג שמסיע אותי להופעות, תמיד אומר לי: 'יש נלי של לפני ההופעה, שאומרת וואו, למה יצאתי מהבית, למה אני עושה את זה לעצמי, ויש נלי של אחרי ההופעה, שהיא אדם לגמרי אחר'. הצחוק מרפא אנשים. שלום עליכם אמר 'הצחוק בריא לבריאות, רופאים ממליצים על לצחוק', ביידיש זה נשמע יותר טוב״. 

אבל לתנועה של פתיחת הלב לצחוק, מזהירה תגר, יש גם צד שני. ״כשאת עושה זום על תמונה, הכול מתרחב. הכול נעשה מפורט יותר: מה שיפה ומה שפחות. ככל שאנחנו מאפשרים לעצמנו לצחוק ולשמוח יותר, אנחנו גם מאפשרים לעצמנו לשקוע יותר, להרגיש כאב. ציפרלקס משטח את שני הצדדים, מטשטש הכול. במאבק שלי אני לא רוצה להיות מטושטשת ולכן אני נאלצת להילחם בעצב. הדרך להילחם בו היא ההומור. זה מה שאני משתדלת לעשות״.  

איך את חושבת שהתקופה הזו תשפיע על היצירה הישראלית? 

״עוד מוקדם לדעת. יצירה היא תמיד עניין של נקודת מבט. רואים את זה אפילו בסרטונים באינסטגרם: תמיד כתוב POV – Point of view. מהי זווית הראייה שלנו? אפשר לראות את מה שעברנו בכל מיני עדשות. היו לי משקפיים, סירבתי להרכיב אותן במשך הרבה שנים. בסוף עשיתי ניתוח לייזר ואחריו אמרתי: וואו, העולם כל כך חד. לא הייתי מודעת לחדות של העולם. השבעה באוקטובר היה ניתוח כזה. אנחנו רואים דברים שלא ראינו קודם. אני חושבת שייקח הרבה זמן עד שהאמון שלנו ישתקם. היצירה תהיה מושפעת גם מהדור החדש שחווה את המלחמה על בשרו – החיילים, תושבי העוטף, משתתפי פסטיבל הנובה. אצל הצעירים הכול עוד יותר נשבר. אמרתי לחברות שלי שצעירות ממני בעשור: אני בשנות השלושים עוד נהניתי. היה כיף בתל אביב, השתתפתי בפסטיבלים בעולם, הייתה הרבה התעניינות ביצירה הישראלית. היום אנחנו במקום אחר״.  

לדעתך העוינות כלפי יצירה ישראלית תישאר לאורך זמן, או שתחלוף כשהאבק ישקע? 

״אני רוצה להאמין שהיא תחלוף, אבל אני מודה שזה יהיה קשה. מהצד השני, היצירה הישראלית היא השגריר הכי טוב שלנו לעולם. מה ש'פאודה' ו'שטיסל' עושים משמעותי הרבה יותר מכל שגריר שנשלח לאו״ם. ארצות הברית שולטת בעולם הרבה בזכות התרבות שלה. אנשים יודעים מה זה חג ההודיה, מה זה האלווין. אנחנו מכירים את התרבות דרך המסך. הטלוויזיה הישראלית מראה לעולם את התרבות שלנו, והיא יכולה להתעלות על הרתיעה. יש סדרות מצליחות, יש את גל גדות וחגי לוי (במאי ׳בטיפול׳ ועוד, זוכה פרס גלובוס הזהב, ר.ג). לפעמים יש ביקורת על האנשים האלה ועל הדרך שבה הם מציגים את ישראל בעולם, אבל חשוב לדעת שלא משנה מה הם אומרים, כשבמאי ישראלי מגיע לחו״ל הוא עושה שירות לישראל. הוא מראה את התרבות, את הקונפליקטים, הוא הופך את הישראלים לדמויות מורכבות, וההיכרות מפרקת את הדמוניזציה״. 

תגר חוותה את המפגש הבין־תרבותי שיכול להיווצר דרך הקולנוע על בשרה כש״אפס ביחסי אנוש״ בכיכובה הוצג בשלל פסטיבלים בין־לאומיים. ״זה עשה שירות גדול לצה״ל, למרות שהסרט הראה איך גורסים נייר ונלחמים באקדחי סיכות. היינו איתו בפסטיבל בטורקיה, 600 צעירים מוסלמים באיסטנבול צופים בסרט וצוחקים. זה החיבור שאנחנו צריכים כי החדשות לא מקרבות, אבל התרבות מקרבת. מארק טווין כל הזמן אמר שהדרך להילחם בגזענות ובסטריאוטיפים היא להכיר אנשים. כשאתה מכיר אנשים – וזה יכול להיות גם דרך ספרים וסדרות – אתה לא יכול לשנוא אותם יותר. איך בת הים הקטנה אומרת: איך ייתכן שעולם שיש בו דברים יפים כל כך יהיה רע? אז אני מקווה שהמצב ישתפר״, תגר מסכמת. ״תראי, התקווה בת שנות אלפיים, אבל היחס הזה מהעולם לא הופיע פתאום. זה נתן לגיטימציה לדברים שכבר היו מתחת לפני השטח. יש לי חברה בימאית שנמצאת בארצות הברית כבר 18 שנה. היא אמרה שיש אנשים שהפסיקו לדבר איתה בשמונה באוקטובר. עוד לפני שצה״ל נכנס, כשהיישובים בעוטף עוד בערו. אם פעם בחו״ל הייתי אומרת בקלות שאני מישראל, היום אני מנסה להבין מה המוצא של נהג האובר לפני שאני עונה״. 

כמו היפיפייה הנרדמת 

לאחרונה בילתה תגר כמה שבועות בדרום אפריקה, בסיבוב הופעות סטנדאפ מול הקהילות היהודיות והישראליות המקומיות.  

איך זה להופיע באנגלית? 

״הרפתקה. זה אתגר גדול להצליח להצחיק בשפה אחרת, לא כל פאנץ׳ מצליח להיתרגם, אבל הרבה עבר. כתבתי חומרים על דרום אפריקה ועשיתי גם דברים שאני לא עושה בבית, כמו הומור יהודי. פה, אם אעשה הומור יהודי, אנשים יסתכלו עליי מוזר. אני לא רביטל ויטלזון. שם הרגשתי שאני יכולה לצחוק על דברים יהודיים. למשל, מה הקטע עם הדיוק בקבלת שבת? זו דת עתיקה, לא היה להם איי־ווטש בתנ״ך. היה אפשר להגדיל את הטווח, נכון? זה מוזר שהדת הכי עתיקה בעולם היא כזו: שבת נכנסת ב־17:25. זה קצת ספציפי בשביל דת עתיקה, לא? זה נשמע יותר כמו דת מהעתיד״.  

אני צוחקת בקול, ואנחנו מדברות על המתח בין היהדות לישראליות. ״כבר שנתיים אני לומדת תלמוד עם חיה גלבוע. קראתי לבן שלי רשי, על שם הפרשן. אני תמיד אוהבת לדבר על הנושאים האלה ולפעמים בחו״ל זה קל יותר. כאן, בגלל הקשר בין הדת למדינה, בכל פעם שיש צעד דתי – יש חשש מכפייה. דיבור על יהדות הפך לעניין פוליטי. אבל אני מאד אוהבת טקסטים, בעבודה היומיומית שלי בעולם המשחק אני מתעסקת בטקסט ובפרשנות של טקסט כל הזמן. זו המשיכה שלי לתנ״ך״. 

באמת ציטטת את התנ״ך פעמיים בדקה הראשונה של השיחה שלנו.  

״אני מאד אוהבת אותו. זה התחיל בצבא, שירתּי בגבעתי והתחברתי שם לבנים מהציונות הדתית. אלה היו החבר׳ה שהסתובבתי איתם״.  

מפתיע.  

״היום זה מפתיע, הפוליטיקה הפכה את זה לדבר נדיר. אנשים עובדים בלגרום לנו לשנוא אחד את השני, כי זה משרת אותם פוליטית. בשנת 2002 זה לא היה מפתיע. הכרתי אנשים מנווה דקלים, מאלקנה, מקרני שומרון, עד היום אני בקשר איתם. ישר התחברנו, לא הרגשתי שיש בינינו שום הבדל, חוץ מחוש אופנתי מחריד. פשוט מחריד. לא ראיתי שיש ציווי איפשהו לא להתלבש יפה, אז למה גברים דתיים כל כך מקפידים על זה? כשהם באו לחתונה, אמרתי להם: מי שבא בסנדלים, לא נכנס״.  

אני מנסה לא להיחנק מהיין בגלל הצחוק, ותגר ממשיכה בנימה רצינית יותר: ״הדת הפכה כאן למשהו מאוד פוליטי. כשאת מרגישה שהיא מתלכלכת בזה, את מתרחקת. אם היה חוק שחייבים להדליק נרות שבת, זה היה מרתיע אותי. אני חושבת שהדבר הכי מדהים הוא שהפרקטיקה היהודית תמיד הייתה בחירה״. 

החיבור אל הדת ואל הדתיים המשיך עם תגר מהצבא אל בית הספר למשחק. ״כשלמדתי ביורם לוינשטיין התחברתי לסטודנט בשם יאיר, שלמד לפני הסטודיו בישיבת עתניאל. עבדנו הרבה ביחד על סצנות, וכל הזמן אמרתי לו: וואי, יאיר, מאיפה אתה מביא את הפרשנות הזאת לסצנה? והוא היה עונה: למדתי עכשיו חמש שנים בבית מדרש. זה מה שעושים שם כל היום, לפרש טקסט״.  

ותגר אוהבת טקסטים ואת הפרשנות שלהם. "זה חלק ממה שיפה במגורים פה. אני יכולה לפתוח ספר שנכתב לפני אלפי שנים וזו שפה שאני מכירה, אני יכולה פשוט לקרוא אותו. אף אחד לא האמין, אבל עכשיו כולנו מדברים בשפת התנ״ך. בשנה שעברה חגגתי את יום ההולדת שלי בספריה הלאומית. הוצאתי אוטובוס מנווה צדק, הסעתי שישים איש לסיור שם. זה הדבר שנותן לי תקווה, הספרות, השפה. לדעת שאני יכולה לפתוח הגדה של פסח ופשוט לקרוא בה, והיא בשפה שבה אני קונה חלב במכולת. זה הגיוני שאני כותבת בדיחות בשפה שבה נכתבו ספרים לפני 3,000 שנה? כל כך הרבה זמן לא דיברו בה וכמו היפיפייה הנרדמת, בא נסיך ונישק אותה והיא קמה לתחייה״.  

אני שואלת אותה על אישה שהשפיעה עליה במיוחד והיא עונה מייד. ״עדי אשכנזי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותה מופיעה, זה היה אירוע משנה תודעה. האנרגיה שלה מסחררת. היא פורצת דרך בתחום שלנו״.  

תגר עוצרת, מהרהרת ומוסיפה: ״אני רוצה להגיד משהו על סטנדאפ. בעידן שבו יש כל כך הרבה חוסר קשב, אנשים מצליחים להקשיב לקומיקאים. אנשים לא רוצים לשמוע את הנביא ירמיהו מוכיח בשער ואומר דברים נוראים, אבל כשאומרים דברים במעטפת של הומור לאנשים יש קשב. סטנדאפיסטים הם כמו נביאים, כמו פילוסופים יוונים. זו דרך להביע רעיונות גדולים בצורה שאנשים יותר פתוחים לשמוע. זה לא עידן שבו אנשים ישבו לקרוא ספר, אבל הם כן יראו בדיחות שקופצות להם באינסטגרם. רעיון פילוסופי שמוחבא בתוך בדיחה. עדי השפיעה עליי המון במובן הזה. היכולת לתווך מחשבות עמוקות לתוך מופע קליל״.  

הכתבה המלאה בגיליון כסלו, 347

בתמונה הראשית: חליפת קטיפה כתומה: זאריג & וולטר / עגילים: גלית רונדין